הצעות נישואים גרנדיוזיות, חתונה מפוארת, וירח דבש. הכל נראה נפלא. אבל מה קורה אחרי עשר שנים? אחרי שנולדים ילדים והשיגרה שוחקת?
שני זוגות נפגשים לערב ביחד, חבורה שנוצרה משני חברים- יוני ונדב, חברים מהטירונות שצירפו את בנות הזוג שלהם, ועכשיו הם ארבעה אנשים בשני קשרי נישואים, הורות, עבודה וגם שיעמום. בעיקר אחד מהשני.
זוג צעיר, כוכבים בעיניים ותשוקה בוערת. לא יכולים להסיר את המבטים זה מזה, ואת הידיים גם כן זה מזה. ואז השנים חולפות, הזוג כבר לא כל כך צעיר, ומה עם האהבה?
אפשר לטעות ולחשוב שזוג שלא רב, שהכל אצלו מתקתק כמו שעון, הוא זוג מושלם, אך מה עם מה שקורה מתחת לפני השטח? לחלומות? לתשוקות? האם הכל נאכל בשיני הזמן?
בשאלה אחת איחדה מרים פוקס את קהל הצופים במחזה "א יידישע מאמע אין 10 לעקציעס- אמא יהודיה בעשרה שיעורים" – כשהבת שלה במחזה מציגה בפניה את המחזר החדש שלה, והיא שואלת את השאלה המשמעותית ביותר "הוא משלנו"?
כשנכנס יין יוצא סוד, וכשנכנסות הרבה כוסות של וויסקי וברנדי מסתבר שהמציאות רחוקה ממה שהיא נראית.
המחזה הוותיק והמפורסם" מי מפחד מווירג'יניה וולף" מוצג בתאטרון הלאומי "הבימה" , באולם "ברטונוב" ששונה משאר האולמות בתאטרון בכך שאין לו במה ובעצם השחקנים נמצאים במרכז והצופים סביבם, ממש במרחק נגיעה.
המרחק הזה מתלבש במדויק על ההצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שעלילתה מתרחשת בסלון של דירה לאורך הזמן שבין שתיים בלילה לארבע בבוקר לערך, והקהל שיושב סביב המרכז מרגיש כנוכח אף הוא באירועי הסלון שנראה גם כמו זירת אגרוף מוקפת צופים.
כשמדובר בעניינים שבלב, דומה שלא משנה באיזה תקופה נמצאים, האם מדובר בימי הבינים, בעתיד או בין מלחמות, ובישראל תקופות של "בין מלחמות" לא חסרות.
בתאטרון הלאומי "הבימה" מוצג בימים אלה המחזה "מיקה שלי" שמבוסס על שירי יאיר רוזנבלום.
העלילה עוסקת בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ובקבוצה של נערים ונערות, שרק לפני דקה קנו וופלים אחד לשני, ועכשיו הם לבושי מדים, יוצאים לקרב שממנו לא יודעים אם יחזרו.
"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי, מי אשר קולי שומע הוא יבוא הביתה איתי .
ענני נוצה ממעל והשלף לרגלי,ודינדון פעמון הפלא השומר תמיד עלי"
מילים קסומות אלה נכתבו על ידי המשוררת נעמי שמר, ביחד עם עוד כאלף שירים ומנגינות שהם נכסי צאן ברזל . לכל אחד יש את השיר האהוב עליו משירי נעמי שמר אבל אין עוררין שהשיר הקאנוני ביותר הוא "ירושלים של זהב". הבעיה היתה שמשיר עוצמתי וסימבולי כזה, הוא הפך לשברון לב עבור שמר כשגילתה שהמנגינה דומה להפליא לשיר עם באסקי שכפי הנראה שמעה ונטמע במוחה בלי לשים לב.
בסרט הקלאסי "מרי פופינס" היא שרה שיר שאומר ש"התרופה יורדת טוב יותר עם כפית סוכר". זה בדיוק מה שעושה הצגת הלהיט של "התאטרון העברי" – "שוקו וניל"– שיקוף הגזענות שעדיין קיימת בחברה הישראלית בעזרת קומדיה מטורפת שתגלגל אתכם מצחוק.
העלילה סובבת סביב גדי, סטנדאפיסט לא כל כך מצליח (ארז שלם) שמתכנן לעזוב את דירתו ברמת אביב ומחפש שוכר. למודעתו נענית אביבה (אביבה נגוסה) שמגיעה לראות את הדירה . אימו הפולניה של גדי, שעונה על כל סטראוטיפ ו"יושבת לבד בחושך" (פנינה ברט) מופתעת לגלות שאביבה אתיופית, בעוד שגדי מופתע לגלות כמה שאביבה יפה. העובדה שאביבה נולדה בישראל ולומדת רפואה באוניברסיטה, עדיין לא משכנעת, לא את האם ולא את השכן המזרחי (רמי חזקייהו) לקבל שכנה אתיופית ש"בטח האחים שלה עושים סמים וירעישו בשכונה , וערך הדירות ירד").
האהבה הפורחת בין גדי ואביבה מוציאה מהאם ומהשכן את כל הסטראוטיפים, ("איזה נכדים ייצאו לי מאישה שחורה"? "זברות!"), כשבמקביל אנו מתוודעים גם לסטראוטיפים אודות מוצאו (ואימו) הפולנים של הגיבור, וגם צורת הדיבור של השכן המזרחי, שדי שכח מה הוא עבר כדי להתקבל לשכונה אשכנזית אליטיסטית.
כשרמי ורד טיפל באביו אחרי אירוע מוחי קשה, אחת התחנות היתה מחלקת השיקום בבית חולים, ושם קיבל ורד את הסטירה לפנים- כשראה איך מנסים בכל דרך להפטר מאביו, כי הוא "תופס מיטה של צעיר שעוד יש לו סיכוי" וכי המחלקה מפוצצת מחולים.
המחזה "פילומנה " מוצג מזה כמה חודשים על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" . זהו מחזה מאת אדוארדו דה פיליפו בנוסח העברי ובבימוי של רוני פינקוביץ.
העלילה מתרחשת בנאפולי, בביתו של איש עשיר בשם דומיניקו סוריאנו (נתן דטנר), שלפני עשרים וחמש שנה היה לקוח של זונה בשם פילומנה מרסורנו (לימור גולדשטיין), ואז החליט לגאול אותה ולקחת אותה מבית הבושת לביתו. הבעיה שבניגוד למה שמוכרים לנו בסרט ההוליוודי "אישה יפה" – שבו גבר עשיר מתחתן עם זונה ששירתה אותו והיא הופכת ל"ליידי" , כאן הזונה אמנם כבר לא במקצוע, אבל היא גם לא ממש אישה מכובדת. היא מתגוררת עם דומיניקו כמאהבת, וגם כמו שהיא טוענת, כמשרתת (למרות שיש משרתים רשמיים בבית שמעורים מאד במה שהולך שם- רבקה זוהר המקסימה כ"רוסאליה", רוברט הניג כ"אלפרדו" ושיפי אלוני המבדחת כ"לוצ'יה" ).
אין ממש צורך להציג את המחזאי הדגול וויליאם שייקספיר. המחזות, השפה, התאטרליות, הגאונות שבכתיבה, הכל שם. ומה עם שייקספיר האדם? "שייקספיר מאוהב" היא קומדיה רומנטית שמועלית בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" ומספרת סיפור דמיוני שמבוסס על סרט הקולנוע המצליח משנת 1998, שבו משולבות דמויות אמיתיות כמו המלכה אליזבת והמחזאים כריסטופר מרלו וג'ון וובסטר.
