אין כמו חג שבועות לחגיגת חלב גדולה. אפשר להתחיל לספר שמקור הקישור בין חלב ומוצריו לחג השבועות הוא ממעמד הר סיני שבו היהודים לא יכלו לאכול בשר ולכן אכלו מוצרי חלב, או שזו בדיוק היה סיום עונת ההמלטות כך שהחלב היה בשפע, או מסורות שונות של נתינת חלב ודבש לילדים שמתחילים ללמוד תורה כדי שימתק להם, האמת, לא משנה הסיבה- מבחינתי יש סיבה אחת חשובה- זה טעים.
התסריט תמיד אותו דבר- פתאום יש לי קרייבינג למשהו שאין בבית. בדרך כלל זה גם משהו שאי אפשר להזמין טלפונית. אז אני מגיעה למסקנה שאם אין אני לי – מי לי, וצריך להכין לבד.
הבעיה היא שתמיד, לא משנה אם זה מתכון של עשרים מרכיבים או שלושה, תמיד חסר משהו, ואז כל התוכניות הולכות…
שבועות בפתח, כולנו שקועים במוצרי חלב, ואין כמו דגים להשתלב בארוחה חלבית.
קיבלתי להתנסות שלושה סוגים של מעדני דגים של "מעדני מיקי" ויצאתי ביחד איתם לטיול בעולם ובשבילי הנוסטלגיה.
חג שבועות המתקרב הוא חג מוצרי החלב, ועיתוי מצוין להשקת הסידרה החדשה של מותג "שופרסל" – סידרת מוצרי החלב. הסידרה שמבוססת על תוצרת רמת הגולן וייבוא, זולה בהרבה מהמוצרים המוכרים המקבילים, ובאיכות מעולה, ובוודאי תעורר מהפך בצריכה של כל אחד מאיתנו.
כמה עובדות:
כאן נכנסת לתמונה "אוסם" ופותרת לנו את כל הבעיות בבת אחת בעזרת ערכות מיוחדות לקינוחי כוסות. למה כוסות? הכי קל ליצור בהן שכבות יפות, שאוכלים מלמעלה למטה ביחד כך שמקבלים גם שילובי טעמים מעניינים.
מוצרים חדשים שעלו על המדף הפכו להיות ארוחת ערב מדליקה וטעימה אצלי על השולחן.
זה התחיל מסדרת המוצרים החדשים של "תומר" – LA PASTA שהושקו במיוחד בשביל שבועות והם מוצרי פרימיום איטלקיים. מדובר ב12 מוצרים שונים כמו קנלוני, לזניה, ניוקי בארבעה טעמים שונים, רטבי עגבניות בטעמים שונים, מוצרי עגבניות ועוד. מה שנחמד הוא שמצד אחד מדובר במוצרי פרימיום ומצד שני המחירים זולים בכשלושים אחוז מהמתחרים באותה רמת איכות, כך שכל אחד יכול להפוך את המטבח שלו לאיטליה הקטנה והאיכותית.
ביקור ב"שמנא" תמיד מביא איתו ערך מיוחד- פעם השתתפות במסיק, פעם טעמי שמן איכותיים במיוחד, ופעם סדנה מעניינת.
הוזמנתי להתנסות בסדנה מיוחדת שמשלבת שני דברים שבדרך כלל לא מוכרים כהולכים ביחד- אוכל איטלקי, ואוכל בריא. כשאנחנו חושבים על אוכל איטלקי אנחנו חושבים על המון פחמימות (פסטה, פיצה) , המון שמנת וגבינה ושחיתות באופן כללי. כשאנחנו חושבים על אוכל בריא אנחנו חושבים על מיץ עשב חיטה או משהו דומה, לא הכי קשור לשחיתות גסטרונומית.
כאן נכנסת לתמונה ענת גרינברג, שהיא נטורופתית, רפלקסולוגית והרבליסטית קלינית שמלבד לטפל בעזרת צמחי מרפא, פרחי באך, דמיון מודרך, אירידאולוגיה ועוד, גם מקיימת סדנאות בישול בריא מכל התחומים- אירוח, דגים, ניקוי רעלים ועוד, והיום האתגר היה לבשל אוכל איטלקי, שחביב על כולם, בצורה בריאה. (ולא, אין קשר משפחתי… 🙂 .
לאחר מטח הגבינות ומוצרי החלב שהציפו אותי (תרתי משמע) לקראת חג השבועות, התעורר הצורך ללכת לכיוון ההפוך – בשר. הרבה בשר. (הי, כמה זמן יכולה ברזילאית לנשנש קממבר?).
לכן ההזמנה לBUCKAROO הגיעה בדיוק בזמן. "באקארו" הוא הקאובוי האמריקאי, ליתר דיוק, חלק של האוכף שקושר את הלאסו לתפיסת עגלים וכו', הגדרה מקצועית שמחביאה מאחוריה הגדרה הרבה יותר פשוטה של "המון בשר טעים".
אבל נתחיל מההתחלה. היו היה קאובוי ישראלי כחול לבן בשם צביקה עשת, שרכב (ועדיין רוכב) להנאתו על סוסו ובהפסקות עושה עם החברים ברביקיו מיוחד שמשלב שיטות דרום אמריקאיות ואמריקאיות. לאחר שהחברים נהנו מאד מהבשרים ושיטת העשייה שלהם, הוא החליט לחלוק את הכיף עם כל עם ישראל, והקים את "באקארו" ברעננה, שנפתחה ממש עכשיו באפריל האחרון.
הקונספט – הכנת הבשר בשילוב של שיטות – צליה, בישול בוואקום, על גחלים ובישול ארוך במעשנה בטמפרטורות נמוכות ששומרות על העסיסיות של הבשר. התוצאה- בשר רך ונמס בפה, עם ניחוח של אש ועשן בלאדי, לקרניבורים אמיתיים. על המעשנה אחראי מומחה למעשנות – ניסן אלקיים שמפיק משתי המעשנות שבמקום את המירב (ואתם חייבים לראות את סיר תבשיל השעועית החרפרף שנמצא במעשנה מתחת לבשר ומקבל אליו את כל הנטיפים השומניים הטעימים שמגיעים ממנו).
איך זה עובד? יש תפריט רגיל ויש תפריט טעימות, שבו במחירים שנעים בין 145-180 שקל לאדם, יושבים סביב השולחן ומקבלים לפי הסדר בין שישה לשמונה סוגי נתחים שונים, בהגשה איטית שמאפשרת להנות מהאכילה והטעמים, ובנוסף כמובן תוספות רבות כמו ירקות אפויים על גחלים, סלטים שונים, חמוצים ורטבים , הכל תוצרת בית. (ולא לפספס את רוטב החרדל רוזמרין).(אגב, שיטת ההגשה הזו גם שומרת שכל הזמן הנתחים יהיו חמים ולא יתקררו).
אפשר גם לצרף יינות (שנמכרים במחירי חנות) ואז החגיגה בכלל גדולה.
המקום הוא ייחודי בשיטות הצליה היות וקשה למצוא מיקומים שמאפשרים שימוש בגחלים בגלל תקנות איכות הסביבה, וב"באקארו" השכילו למצוא מקום באזור תעשייה שלא מפריע לאיש, ועם המון מתקנים מסנני אוויר מיוחדים ששומרים לא לפגוע בסביבה.
יש לציין – המסעדה איננה כשרה היות והיא פתוחה בשבת והקינוחים שלה חלביים, אבל אין חזיר, אין פירות ים ואין שימוש במוצרי חלב בתוך המנות המוגשות (שהן ממילא נטו בשר).
בהתחלה, עוד לפני הכל, קיבלנו לנשנש סינטה כבושה (34 שקלים בתפריט, לא שייך לארוחת הטעימות). חמצמץ, בשרי, עדין, כמובן עם רוטב החרדל. כיף עם בירה (ואגב, בתקופת המונדיאל יהיו אירועים מיוחדים של בשר ואלכוהול במחירים מיוחדים כמו כוס יין הבית ב19 שקלים או שליש בירה גולדסטאר, והקרנת המשחקים כמובן).בנוסף גם מנות ספיישל כמו כריכים מיוחדים ונקניקיות מרגז לחוויית משחק מושלמת (ובזמן שורות אלו, לפני המשחקים, אני מהמרת על נצחון של ברזיל כמובן.)
אחר כך קישטו את השולחן הסלטים שיהוו מרענן חיך בין מנה למנה, (והם עובדים על "ריפיל" כך שיש תמיד) – קולסלואו, סלט ירקות טריים,חמוצי הבית ומגש של ירקות וכמובן תבשיל השעועית, שילוב בין הפיז'ואדה הברזילאית וחמין יהודי, עם סיומת חרפרפה. מוגש לוהט בסיר חמוד לאללה. מילה על הירקות – הם מוגשים כשהם "אל דנטה" ולא הופכים ל"מושי" כמו בדרך כלל.
מנת הפתיחה של הבשרים היתה פרגית שהושרתה במרינדה במשך 24 שעות ואז בילתה עוד שעה במעשנה. כמו כל הבשרים, היא היתה רכה, עסיסית ונמסה, ולמי שמזלזל בעוף כי יש בקר, צפויה הפתעה משמחת בתחום הזה.
סינטה מעושנת היתה הבשר השני שהוגש, ביחד עם תפוחי אדמה במדורה, וגם הסינטה כמו שאר הבשרים עברה תהליכים ארוכים שהעלו אותה בדרגה.
הבשרים הוגשו ביחד עם יין דרום אפריקאי בשם שאטו סאן מישל.
חזה מולארד היה המנה הבאה, מתוק כמו ממתק, ניגוד נחמד לטעמי הבשר שכבר טעמנו.
הבא בתור היה האהוב עלי ביותר מבין הבשרים – וסיו – נתח קצבים– נתח שכל כולו צועק "אני בשר!!" – טעם בשרי חזק, טיפה גרגרי מלח גס ותעזבו אתכם מצ'ימיצ'ורי וכל זה, קחו אותו נטו.
הטאץ' הדרום אמריקאי הגיעה בצורת אסאדו – בישול ארוך ו18 שעות במעשנה, קלאסיקה דרום אמריקאית.
הבריסקט שהוגש אחריו הזכיר לי קומדיות אמריקאיות שבהם תמיד דמות היהודיה (נניח "נני") מזכירה את האירועים שבהם היתה והגישו "בריסקט" – חזה בקר רך ואדמדם מבפנים. בכלל, שווה להקשיב להמלצת המקום למידת העשייה, הם יודעים איך להוציא את המיטב מהבשר. הגיע עטוף ברוטב ברביקיו תוצרת בית, אחרי שנמרח בתערובת תבלינים ונצלה 30 שעות.
הבשר הבא היה המקום השני בדירוג שלי – צלעות טלה, טעמים חזקים, תיבול עז, לאכול בידיים ולהתלכלך (יש מגבונים ,זה בסדר, לא פוגע במניקור..).
המנה הסוגרת את הרשימה היתה פילה, כמה פשוט ככה אלגנטי –פלפל שחור, מלח. זהו.
השולחן פונה, הסועדים נשענו אחורנית, ואז הגיעו הקינוחים – שלושה מהם – מוס שוקולד 70% וחלבה, גבינת שוקולד תפוז וקרמבל בננות חמות. היינו ארבעה, ההצבעה נחלקה בין – שניים לטובת מוס שוקולד (בא עם בישקוטים), אחד לטובת שוקולד התפוז (הזכיר בונבוניירה של פעם – איזה נוסטלגיה!) ואחת לטובת הבננה. נחשו מה אני הצבעתי? רמז – ביקשתי וקיבלתי עוד אחד מהמוס שוקולד חלבה. (כל הקינוחים ב27 שקל, מספיקים לשני אנשים שרוצים סיומת מתוקה לארוחה).
ארוחה ב"באקארו" בערב, היא אירוע שתופס ערב שלם ולוקח שעות וטוב שכך. זה לא מקום לממהרים, זה מקום למתענגים. החנייה בערב אגב נוחה מאד, חופשית ורבה, ממש בצמוד למסעדה.
עוד פרטים ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16220
הסלסילה של "שופרסל" להפעם כללה חמישה מוצרים עם מגוון – ביסקוטים 200 גרם, פתי בר 500 גרם, פודינג אינסטנט ווניל או שוקולד , ג'לי משמש, תות או פטל, ואבקת קקאו 150 גרם, דלת שומן.
אני בחרתי בפודינג לקחת את הווניל כי יש לו יותר אפשרויות מבחינת הכנת קרמים, ואת ג'לי הפטל כי זה מה שהיה בסניף הסופר שלי (בכל מקרה ההעדפה שלי היא למשהו אדום, שילך עם המניקור…).
הגעתי הביתה והתחלתי לחשוב. חשבתי הרבה. למעשה, על מה להכין חשבתי קצת, אבל על כמה אצטרך לבלות בחדר הכושר אחר כך חשבתי יותר. זה לא מנע ממני להמשיך…
בכל מקרה- התוצרים היו:
הקקאו היה הכי קל. לקקאו יש ערך תזונתי גבוה, ובן הזוג חובב הבריאות מיד ניכס לעצמו את האבקה, בעיקר כי היא גם דלת משקל. החלטתי להשתתף בחגיגה שלו והכנו שני כוסות משקה- בשבילי הרגיל – אבקת קקאו, סוכר לפי הטעם וחלב חם, ובשבילו אבקת קקאו, מים רותחים וממתיק מלאכותי. אני עדיין מעדיפה את הגירסה שלי.
הפתי בר והפודינג הפכו לעוגת בסקוויטים כמו שילדים אוהבים (עם אפשרויות גיוון).
מה עשיתי?
במערבל הקצפתי שמנת מתוקה אחת, עם פודינג, כוס חלב, קצת סוכר ווניל (כי אני תמיד שוכחת לקנות תמצית וניל) ושתי כפות סוכר. את ההשראה שאבתי ממתכון של "כפר חב"ד" לחג השבועות, רק ששם היה יותר סוכר, אני מעדיפה פחות מתוק, הסתמכתי על המתיקות של הפודינג.
כשהקרם הפך להיות סמיך וקשה (ו"עומד" במערבל) טבלתי בסקוויטים פתי בר בחלב (אפשר גם בנס קפה, והרעיון הכי כיף שלי – בוודקה בטעם קפה) ועשיתי שכבות של בסקוויטים וקרם. סיימתי עם הקרם שהחלקתי בעזרת הפלטה המכופפת (סוף סוף יש הזדמנות להשתמש בכל הגאג'טים שלי…יש לי המון, רובם שוכבים במגירה, את זה במקרה זכרתי שיש לי.).
במתכון המקורי כתוב שהשכבה העליונה צריכה להיות שוב בסקוויטים ועליהם ציפוי שוקולד מומס אבל אני אוהבת להפריד טעמים, ולתת לווניל את הדומיננטיות שלו, ולכן עשיתי את השכבה האחרונה כאמור מהקרם המוחלק. לקחתי ארבעה אטבים מסלסילת הכביסה, שמתי בארבע הפינות של התבנית כדי שיחזיקו את נייר הכסף ששמתי מלמעלה שלא יפול על הקרם, ושמתי במקרר.
וגם…
מה אני אגיד לכם? את היממה הקרובה ביליתי בנסיון להגן בגופי על העוגה כדי שישאר משהו לילד… האמת, גם אני "יישרתי" פה ושם את יצירת המופת הכל כך טעימה הזו!
למעלה- העוגה המוכנה, למטה- במבט מבפנים.
המתכון האחרון שהכנתי היה הכי פשוט – קינוח מצוין למי ששומר כשרות ורוצה משהו פרווה. שברתי חתיכות מהביסקוטים, פתחתי קופסת שימורי פירות (במקרה שלי היו לי פירות טרופיים), שפכתי מעט מהמיץ של הקופסה על הביסקוטים ועל זה שפכתי ג'לי שופרסל שהכנתי בטעם פטל.
למעלה- המצרכים ושלבי ההכנה. שימו לב לאוסף האקלקטי של קערות, במסורת העיצוב המודרני, הבועט והמורד (או כי סתם לא היו לי קערות אותו דבר…)
הכל נכנס למקרר לקירור וזהו, יש קינוח מתוק, עשיר, ופרווה. אפשר כמובן לקשט בקצפת למי שרוצה.
ואחרי כל המתוקים החלביים האלה, איך שיש לי קרייבינג משוגע לסטייק!!
אני לא יודעת אם זה מתקשר לשבועות, אבל הצבע הלבן שולט, וכך הוא גם שלט בפסטיבל WHITE- פסטיבל יינות לבנים (ורוזה) שהתקיים זו הפעם השישית במרינה בהרצליה ומשך המוני אנשים שטעמו מגוון של מעל 100 סוגי יינות (לבנים, סמוקים, מבעבעים ויינות קינוח) ביחד עם עוד הפתעות נלוות כמו גבינות, חטיפים מיוחדים, והכל מכל העולם – כולל הרבה תוצרת ישראלית משובחת.
בלילה נעים הגעתי למרינה, התחמשתי בכוס והתחלתי להסתובב בין הדוכנים הרבים. היה קשה לבחור מבין היינות, גם לא יכלתי לטעום את כל המאה, אבל היו בהחלט כמה שבלטו בעיני בייחודיות שלהם ובטעם.
כך למשל מאד אהבתי את הרוזה של עמק האלה שבאים מאחד היקבים המתקדמים והאיכותיים ביותר תוך הקפדה על זמן קצר ביותר בין הענבים לבין מיכלי התסיסה, בזכות קרבת הכרם ליקב, וגם הקפדה על פרמטרים כמו בחירת חלקה, השבחה גנטית של גפנים, שיטות תמיכה, הצללה, ציוד ואפילו בחירת סוג השעם.
רוזה נוסף שאהבתי היה של GALIL MOUNTAIN, אם כי בן הזוג דווקא אהב את הלבן שלהם, אז נשארנו עם חילוקי הדעות. (והצבע יפיפה!).
עוד אהבנו את המבעבע של "תבור" – "פנינים" עם התסיסה הטבעית שעוקצת את הלשון ומקררת אותה בימי חום. (בלנד של גוורצטרמינר ויווניה).
למי שאוהב מתוק- מוסקט של היין האיטלקי הכשר – SENTIERI EBRAICI, הולך מצוין עם הגבינות שנמכרו במקום, וגם עם פירות בערב רומנטי.
יקב נטופה פינק אותנו עם יין לבן של DOMAINE NETOFA שהלך בדיוק בכיוון הזה וצירף את הפירות העסיסיים של האזור.
האחרון ששייך לרשימת הפיבוריטים שלי (ושוב, מדובר בטעם אישי וכמובן שגם לא טעמתי את כל מאת הטעמים שהיו ) – "רוזסרוזס" – הרוזה של "הכרם" – יין איטלקי בטעמים קיציים של פירות יער.
חוץ מהיינות דגמנו "יין שפריץ קיצי" של APEROL, שהיה חמוד מאד (והיה מתאים למסיבת בריכה למשל בבריזה שהיתה במרינה), וודקות מאד מוצלחות של ברלין וודקה (עם עדיפות לטעם של הקפה כי האסאי למשל היה לי מתוק מדי), ושל CAVODA – שהיו זרחניות בצבעי וורוד או כחול (טעמי פירות יער או קלאסי בהתאמה) – שתיתי את פירות היער (אני אוהבת וורוד!) עם לימונדה, אי אפשר היה להרגיש את אחוזי האלכוהול (35-40) והמשקה היה קליל ופירותי מאד. הבקבוקים המוארים (פטנט של היצרנים הצרפתיים,) יכולים להיות להיט במסיבות. דגמנו גם את הבירה היחידה שהיתה שם – אלכסנדר הקלאסית – "הבלונדינית" שכבר למדנו לאהוב – גאווה ישראלית.
בנשנושים התרשמנו בעיקר מהצ'יפסים הבריאים של "גרין צ'יפס" – כל מני סוגי ירקות שהופכים לצ'יפסים שאפשר לנשנש בלי נקיפות מצפון כי הם עשויים ממגוון ירקות שורש (מתכון מקורי מוויאטנם!).
אני לא יכולה לחשוב על בילוי טוב יותר לערב קיצי מהביל מאשר בריזה של ים, התנסות במגוון יינות ולבסוף בחירה של כמה לקחת הביתה כדי להמשיך את החוויה.
פרטים נוספים על היינות, האירועים והמבצעים נמצאים באתר של "איש הענבים " – http://www.grape-man.com/