ארכיון

אטורה- מדינה קטנה, שמחה גדולה.

את "מיני ישראל" אין ממש צורך להציג. כולנו מכירים את המקום המקסים הזה, עם דגמי כל אוצרות המדינה, כשמהצפון עד הדרום נפרשים בפנינו כל המקומות המוכרים והאהובים, בדיוק ובחן.

עכשיו יש סיבה נוספת לשמחה- "אטורה" – בית חדש לאירועים, בתוך הפארק, שמאפשר לחופה למשל, להתקיים בבת אחת גם בכותל, גם במגדלי עזריאלי, גם על החרמון וגם באזורי התיירות של אילת, והכל בלי לזוז מהמקום ובשיא הפאר.

להמשיך לקרוא

"KIWI & KOM-KOM" – החיים "על הסכין".

 

האמת, בדרך כלל אני עצלנית – כשצריך לחתוך ירקות אני פשוט חותכת אותם לרבעים וקוראת לזה "בסגנון כפרי". אבל מה עושים כשרוצים קצת יותר יפה? האם באמת צריך להתאמץ עד כדי כך? בטלוויזיה המנות תמיד דקורטיביות והמילה "צילחות" הפכה לחלק מהלקסיקון, אבל איך מישהי עם שתי ידיים שמאליות (האמת מדוייקת – אני גם שמאלית וגם רחוקה מלהתעסק בדקורציות) יכולה להוציא קישוט שהוא יותר מאשר תקיעת גבעול נענע על כל מנה?

כאן הגיעה לעזרתי הסכין של "KIWI & KOM-KOM" שהיא סכין בצורת גלים שאפשר לחתוך איתה בקלות כל דבר והוא הופך לדקורטיבי.

להמשיך לקרוא

אומנות – עכשיו לכולם.

אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.

עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?

כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר.  הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.

אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.

הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.

לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל  אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.

(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).

פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.

(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)

יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).

אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.

(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)

בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.

יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).

עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.

האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.

רטבי טחינה של "אחלה" – אחרית דבר.

החבילה המוזהבת עטופת הסרט האדום, הכילה הפתעות מרתקות – שלושה רטבי טחינה של "אחלה" – עשבי תיבול, עגבניות ופלפלים ושום ולימון. ביחד איתם קיבלתי שתי כפות קישוט של "ארקוסטיל" לעיטור צלחות מקצועי.

האתגר היה מה לעשות עם הרטבים כדי שיצא הכי טעים (וכמובן גם הכי יפה). אז אני לא שפית, למעשה רחוקה מכך, ואני גם לא אומנית (גם פה יש מרחק גדול) אבל בסוף הצלחתי להוציא תחת ידי צלחת יפה (נסיון ראשון לא רע)  וגם טעימה.

כשהסתכלתי על הרטבים הבנתי שהם בעיקר יעזרו לי לשפר, לשדרג ולגוון מנות שאני כבר מכירה ומכינה פחות או יותר כל פעם אותו דבר.

היות ויש לי צמחוני בבית, כל מה שקשור לבשר די ירד מהפרק ,ונשארנו עם אוכל בנות קלאסי – מאפינס פטריות, וסלט קוסקוס.

וזה מה שעשיתי.

לקחתי את המתכון הסטנדרטי שלי לפשטידת פטריות (שהיא גם פרווה, כך שמתאימה גם לארוחות בשריות למי ששומר על כשרות )- שכולל טיגון שתי קופסאות שימורים של פטריות (או פטריות טריות, אני פשוט השתמשתי במה שיש לי בבית), בצל (הוספתי גם חתיכות כרישה) ובזמן שהם מטגנים ערבבתי 2 ביצים, 3 כפות שמן, כוס קמח תופח (אם אין אפשר לערבב כפית אבקת אפייה לכל כוס קמח), בערך שתי כפות רוטב "טחינה עשבי תיבול" של "אחלה" שמחליפים את אבקת המרק שבמתכון המקורי, והאמת, שזה גם הרבה יותר בריא, ותיבול – מה שרוצים.

(למעלה- המצרכים למאפינס)

הוספתי את הפטריות והבצל המטוגנים וערבבתי הכל . שפכתי לתבניות מאפינס משומנות ואפיתי כעשרים דקות בתנור שחומם מראש לכ200 מעלות. יצא לי קצת חיוור אבל טעים, ואני מניחה שאפשר למרוח בעוד שמן למעלה או ביצה כדי לקבל קצת צבע שחום.

בזמן שהמאפינס היו בתנור, בישלתי קוסקוס לפי ההוראות שעל השקית, וקצצתי דקיק עלים כמו פטרוזיליה וכוסברה, חסה (שמרתי כמה עלים מלב החסה בשביל קישוט), צנונית, ומעט פלחי לימון שקצצתי ממש קטן, שנותנים טאצ' חמצמץ בלי להשתלט. תיבלתי ברוטב ה"שום לימון" וערבבתי.

(למעלה- המצרכים לסלט הקוסקוס)

בנתיים המאפינס שלי יצאו מהתנור, התקררו ויצאו בשלום מהתבניות.

התחלתי לחשוב על העיצוב. אחרי תירגול של שתי דקות כבר הבנתי איך עובדות הכפות והתחלתי ביצירה.

סלט הקוסקוס היה הקרקע שלי, עם אניצי דשא (הירוקים). ציירתי גבעולים בעזרת רוטב העגבניות והפלפלים, הוספתי עלים עשויים מעלי חסה קטנים , הצבתי את המאפינס כפרחים, ובסוף גם הוספתי חתימה שלי למעלה על ידי עירבוב רוטב הטחינה עם טיפה קטשופ בשביל הצבע. (ומזל שבחרתי בגירסת ה"שוש" ולא בגרסת ה"שושנה אלישבע חזן גרינברג".

בעזרת סרטון ההדרכה של "ארקוסטיל" אני מתכוונת ללמוד עוד עיצובים יפים וקלים (יש שם אפילו ילדים שמצליחים).

את הרטבים ניתן להוסיף להרבה דברים אחרים – רוטב "שום לימון" מצויין בין השאר לסלט ירוק, לסלט קיסר בתוספת אנשובי, לסלט עוף או סלמון עם ירוקים, כרוטב לדגים בתנור, וכממרח לסנדוויצים, רוטב עשבי התיבול מצוין לסלט ישראלי, סלט ניסואז, סלט טונה, טעם נוסף לאורז לבן משעמם, בתוך הבלילה של הקבב (סוד!!!), כמרינדה לעוף ועוד. רוטב העגבניות והפלפלים מצוין לשקשוקה, מטבל למסיבות, תחליף לקטשופ על צ'יפסים או כל אוכל אחר שהילדים אוהבים לשפוך עליו רוטב, מילוי לרביולי, לבישול קציצות עוף, ולבישול אורז.

#אחלהרטביטחינה

 

 

 

יותר טוב "שופרסל" (כאילו שלא ידענו).

 

ב23 לדצמבר פורסמה השוואה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שבה קבוצת נסיינים של מבוגרים וילדים טעמו מוצרים שונים, ואת המוצרים המקבילים ממותג "שופרסל" – ו"שופרסל ניצחה בגדול" – כשהמון מהמוצרים (למעשה, למעט אחד) זכו ביתרון או בתיקו עם מוצרים מתחרים, ממותגים ויקרים הרבה יותר.

החבילה שקיבלנו החודש הכילה איפה, בדיוק את המוצרים הזוכים –

פתי-בר שופרסל 500 גרם ,דגני בוקר כדורי שוקולד 500 גרם ,עוגות מאפין שיש שופרסל 400 גרם ,קפה נמס שופרסל 200 גרם ,שוקולד חלב שברי אגוז שופרסל 100 גרם  (לא השגתי ובסניף הסכימו להחליף לי לשוקולד אחר מאותה סידרה), ואבקת שוקו שופרסל 500 גרם

המוצרים (שאת רובם אני גם ככה קונה, בעיקר ה"פתי בר" שכבר מזמן הוכרז כיותר טעים מאשר המתחרה המוכר כי הוא יותר רך ויותר מתוק) נפרשו על השולחן וחולקו לקבוצות לפי מה שהולך לצאת מהם.

החלוקה היתה כזו – הפתי בר (יחד עם קוקוס של "שופרסל" שאני תמיד משתמשת) הופך להיות כדורי שוקולד קלאסיים.

חיפשתי באינטרנט מתכונים ל"כדורי שוקולד" וקיבלתי כל מני גרסאות מפונפנות עם שוקולד יוקרתי, עם כל מני תוספות אלכוהוליות ומה לא. החלטתי שהכי טוב זה טעמי הילדות, מה שהיינו עושים כילדים, כולל הבלגאן במטבח והפטיש כמובן, והשינוי היחיד שעשיתי היה החלפת המרגרינה של פעם בחמאה של היום (בני הבית לחצו, מה לעשות…).

אז אחרי הקקאו, הסוכר, החמאה, הבסקוויטים שרוסקו באלימות מסוימת , תמצית ווניל, וחלב, והכל מגולגל בקוקוס כמו של פעם.

(למעלה- האלימות. .למטה – שכרה)

השוקולית והשוקולד ביחד עם קמח של "שופרסל" , סוכר של "שופרסל" ותבניות חד פעמיות כמובן של "שופרסל" , הופכים להיות עוגת יום הולדת צבעונית . המתכון הוא של עוגת שוקולד בחושה פשוטה, שאפשר למצוא ברשת בווריאציות שונות, רק שבמקום קקאו שמתי את השוקולית ובהתאם הפחתתי את כמות הסוכר. הקישוט היה שוקולד שהומס בתוך שמנת מתוקה, וכמובן סוכריות צבעוניות לשם החגיגיות.

(למעלה- המצרכים לעוגה. למטה- מה יצא פלוס השוקולית ששכחתי לצלם בתמונת ה"מצרכים").

(עוד יותר למטה- מה עלה בגורלה של העוגה בערב הסלסה).

IMG_0923

שתי המנות הללו הוכנו ונטרפו ביום חמישי, במסיבת יום ההולדת המוקדמת שלי בסלסה.

הקפה והעוגה שימשו כארוחת בוקר כייפית של שבת (האמת, בשבילו הקפה, בשבילי השוקולית), והדגנים יתחלקו בין הילד (עם חלב רגיל) והבן זוג (עם חלב סויה).

בסך הכל, יש המון מוצרים תחת המותג של "שופרסל" ולעיתים אנו מוצאים את עצמנו בעגלה מלאה במוצרי המותג, לכל המוצרים שאנו זקוקים להם ליומיום (ולשמחות).

ומי שרוצה לראות את ריקוד יום ההולדת החגיגי, שילחץ כאן ויגביר את המוסיקה!!

חמישים טעמים של שמן.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

 

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

מבחן הסופגניות הגדול.

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

 

 

 

סוגת – מתיקות אחרת.

את מוצרי "סוגת" אין צורך להרחיב, כולנו מכירים ומשתמשים על בסיס יומיומי. הסוכר, האורז, הפתיתים, הקטניות והדגנים (כולל סידרה חדשה של "10 דקות ללא השריה") מככבים אצלנו בכל מנה ובכל מקום.

עכשיו מגיע החידוש – כש"סוגת" נכנסת לשוק המקצועי , המוסדי והתעשייתי באמצעות מוצרים מיוחדים ומותאמים כדי להציע פתרונות וחידושים. המוצרים מתאימים לאנשי המקצוע בכל גודל – מבתי קפה ומסעדות קטנות, ועד מטבחי מלונות ועסקים גדולים.

(בתמונות למעלה- שף שיטרית בעבודה עם מוצרי סידרת ה"רדי טו מיקס" ללא סוכר של "סוגת".)

אחד הצרכים של המטבחים הללו הוא מוצרים "ללא סוכר" שנדרשים במיוחד לאנשים שמטעמי בריאות לא יכולים לצרוך סוכר, כמו חולי סכרת למינהם, וכן אנשים שרוצים להמנע מסוכר בגלל שמירה על גיזרה או דיאטה מסויימת, ומצד שני רוצים משהו מתוק ולא כל הזמן קינוחים שמבוססים על אכילת בננה או תפוח אחרי הארוחה.

המענה של "סוגת" הוא סידרת הReady to mix – סידרת תערובות עוגות ומנות אחרונות ללא סוכר, שמיועדת לשוק המקצועי. התערובות נעשות עם תחליפי סוכר צמחיים שגם דלי קלוריות ומכילים יותר סיבים.

(בתמונה למעלה- המנה המוכנה – העיגול באמצע עשוי מ"מוס שוקולד ללא סוכר" של "סוגת"  והכדורים הם מ"פלאן ווניל" של אותה סידרה, שהוקפא לצורת כדורים).

התכנסנו בבית הספר לקולינריה "דן גורמה" בתל אביב כדי לראות איך משתמשים במוצרים הללו ומה יוצא מהם.

את הכניסה לשוק המקצועי, ואת ההדגמה ערך שף יוסי שטרית, שף "קיטשן מרקט" ו"אונזה" שהדגים הכנת קינוח יפה במיוחד, שכלל מוס שוקולד מסידרת ה"רדי טו מיקס" עם קישוטי פירות, גלידה וקקאו.

בתמונה למעלה משמאל – מנכ"ל "סוגת" – ג'יל גמון, מציג את הקינוחים החדשים.

עוד על "סוגת" – מידע, מתכונים והפתעות רבות – באתר – http://www.sugat.com/

 

בSOCCA שלנו שמחה וצהלה.

בתוך השיגרה היומיומית, והזמן שדוהר, כשיש אירוע משפחתי – חתונה, ברית, בר מצווה, או כל אירוע חגיגי אחר, אנו תמיד רוצים שהוא יהיה הטוב ביותר שיש, כדי שישארו לנו ולאורחים, הזכרונות המתוקים והטובים ביותר מערב מהנה.

אנו משקיעים זמן, מאמץ וכסף ורוצים את הטוב ביותר. אחד הדברים הכי חשובים בתכנון האירוע הוא כמובן המקום – איפה הוא ייערך?

כשבוחרים מקום צריך לקחת בחשבון כמה שיקולים כמו קירבה – כי הרבה אורחים לא אוהבים לנדוד בנעלי עקב לתוך איזה יער שנסענו אליו שעתיים כי הוא אקזוטי במיוחד, חנייה נוחה (חשוב מאד!!!), גודל המקום – שיספיק לכל המוזמנים שלנו, העיצוב – שיוצר את האווירה, הריהוט- נקי, מסודר, חדש, ובעיקר יפה ומשתלב עם כל הרקע, וכמה שיותר אפשרויות לשחק עם המקום כדי לשוות לו את האווירה שאנחנו רוצים.

כאן נכנס לתמונה חלל האירועים החדש "סוקה תל אביב" שמצטרף לבני משפחתו "וינו סוקה" ו"וילה סוקה" וממוקם בסוהו התל אביבי החדש.

המקום היה פעם מפעל לזהב, וכשעיצבו אותו מחדש, שמרו על אלמנטים רבים כמו חלקי מכונות שניתן לראות בכל מני פינות, ארגזים, ואפילו הכספת היא הכספת האותנטית והמקורית של המקום. עם האלמנטים האלה שולבו גם אלמנטים מודרניים כמו מסכים רבים שפזורים בחלל (ישנם 3 מקרנים ו16 מסכים כך שמכל נקודה ניתן לראות הקרנות מיוחדות כמו אירועי ספורט או קשר עם קרובים מחו"ל שלא יכלו להיות באירוע , ספות נוחות, שולחנות גבוהים, כדי פרחים ופריטים עיצוביים שונים, שכאמור יכולים גם להשתנות בהתאמה לדרישת בעלי האירוע.

תשומת לב מרובה הושקעה בתקרה- שנשמרה מקורית, ואפילו חשבו על אבנים מיוחדות שיובאו ממבנים עתיקים באירופה, כדי לחזק את התחושה הקלאסית. עוד חלקים ממפעל הזהב שנשמרו הם לוחות ומכבשי הטבעה של זהב שהפכו לחלק עיצובי של הקירות, עגלות של יציקות זהב שעברו טרנספורמציה לעגלות אירוח, ועוד.

(בתמונה למעלה- הכספת המקורית!!)

את המבנה מקיפה מרפסת רחבה ועליה אפשר להקים את החופה לחתונה, יש גם פינות בר חיצוניות (שנוחות גם למי שרוצה לעשן בלי להפריע לאחרים) ותאורה קסומה. מה שאהבתי במיוחד במרפסת הזו, הוא שלמרות שהייתי שם בערב קיץ מהביל, הבריזה שחצתה את המבנה מצד לצד אפילו הפכה את המזגן למיותר. המרפסת גם ניתנת לסגירה כך שאפשר לבודד את המבנה הקסום מהסביבה וליצור מציאות אחרת.

בתוך האולם אפשר לשלב הפתעות רבות – מעבר לבר הגדול והעשיר שמשרת קהל רב בבת אחת ואף אחד לא נשאר צמא, יש גם מקומות לקייטרינג כמובן וגם לתוספות שונות – כמו למשל עמדת הפרחים בערב שאני נכחתי בו, שקישטה את כל הנשים בזרי פרחים על הראש, על הידיים, "בוקה" לאחיזה, או כל מה שרוצים, לאווירה חגיגית במיוחד.

ישנה כמובן גם רחבת הופעות וריקודים, כולל התאורה, העשן וכל מה שמתבקש, ואני זכיתי להתרשם משתי הופעות – זמרת בשם עדן הולן ( Eden Holan) שהנעימה את האווירה בשירי ג'אז עדין , ורומנטיקה בספרדית, צרפתית ופורטוגזית, והזמר אביהו פנחסוב  שהרים את הקהל בשירים שמשלבים סגנונות שונים, כמו השילוב שלכאורה בלתי אפשרי בין שיר של פרינס לבין קצב מזרחי, ביחד עם ביטים אלקטרוניים, שגרם לכולם לזוז (ולכן כל מי שצילם בסלולרי יצא עם סרט קצת תזזיתי…).

כמובן שאי אפשר בלי איזה מתנה קטנה לדרך לכל האורחים, במקרה שלנו נבחר מחזיק מפתחות בצורת נעל ספורטיבית כי "מי אמר שחתונה לא הולכת ברגל"?

כמובן שאפשר ב"סוקה תל אביב" לקיים לא רק אירועים משפחתיים אלא גם אירועים עסקיים, השקות, תצוגות אופנה, תערוכות וכל מסיבה שרק עולה על הדעת.

כאמור , כל המסופר כאן הוא רק טעימה מכל האפשרויות הגלומות ב"סוקה תל אביב", והמבחר הוא רב, כך שכל אחד יכול לבחור איך לעצב את האירוע לפי טעמו, כיסו ורצונותיו.

עוד פרטים ב-

http://www.soccatlv.co.il/

 

אם אין "לחמי" – אופים עוגיות!

לקראת החגים או בכל יום בשנה, ליד הקפה או לנשנוש כייפי, קל להכנה (ובעיקר מהיר להכנה) וגם קל ומהיר לאכילה – העוגיה.

כדי ללמוד איך מכינים עוגיות איכותיות, התכנסנו לסדנת אפייה עם השף הקונדיטור אלון גולדמן, בעל התואר "אלוף ישראל בקינוחים" ב2012, כדי לראות, ללמוד, להתנסות (ובעיקר לטעום!).

שף אלון, שף הבית של "לחמי" הסביר לנו שהיתרון הגדול של "לחמי" הוא שמדובר בעוגיות איכותיות שנטולות שמנים מזיקים, חומרי שימור וכו' ועומדות בתקנים המחמירים ביותר, ומצד שני המחירים שווים לכל נפש והעוגיות נמכרות ברשתות השיווק, ובעזרת חידושים טכנולוגיים שונים, מצליחות גם לשמור על חיי מדף ארוכים, כך שעוגיה שנעשית בתנאים ביתים ומחזיקה למשל כשבוע במצב טעים וטוב, תחזיק באמצעות אותם אמצעים, גם כחודש כשהיא נעשית ב"לחמי".

בסדנה הוכנו ארבע סוגי עוגיות – בטכניקות שונות – עוגיות "הנסיכה" – מה שאנחנו מכירים כ"עוגיות סנדוויץ עם ריבה באמצע" – בדרך כלל נמכרות בצורת פרח, כאן הוכנו בצורת שפתיים, חיתוכיות בראוניז משודרגות עם מחית נוגט בשתי שכבות, עוגיות רומיאס (נגזרת של עוגיות פלורנטין ענוגות) במילוי קרמל פיצוחים, וכמובן עוגיות שוקולד צ'יפס שהובאו בגירסת אקסטרה לארג', כמו ש"עוגיפלצת" מ"רחוב שומשום" היה אוהב לאכול…

אני לא מביאה את המתכונים המלאים מכיוון שהם בטח יופיעו אצל חבריי הבלוגרים ואני לא רוצה להתיש אתכם (ובהחלט ניתן למצוא את המתכונים בעזרת "גוגל") – במקום זאת אביא בהמשך מתכון לעוגיות טחינה שכולנו ביקשנו, ומופיע בדף הפייסבוק של "לחמי" (שגם הקישור שלו יגיע בהמשך).

בכל מקרה- במהלך הכנת העוגיות לימד אותנו שף אלון כמה טיפים חשובים והראה לנו גא'דגטים שחשוב שיהיו במטבח, או שעוזרים הרבה וכדאי שיהיו במטבח.

אז מה היה לנו שם –

הדבר הראשון שצריך במטבח – אולי שני רק לתנור האפייה, הוא משקל דיגיטלי ברמת דיוק של גרם. אפייה היא מדע מדוייק, כל פספוס יכול לגרום לתוצאות לא יפות ולא טעימות וחבל.

דברים נוספים שכדאי שיהיו הם משטח "סילפן" – כן, לא "סילפט" אלא "סילפן" שהוא חומר שעשוי רשת דקיקה, שתופסת את העיסה מלמטה כך שהעוגיה לא תופחת לצדדים ונשפכת, אלא יש לה ברירה רק לעלות למעלה, שזה מה שאנחנו רוצים.

עוד פטנט נחמד הוא פיית זילוף בצורת "כתר" שמייצרת עוגיה עם חור באמצע כך שאפשר למלא במה שרוצים (פה השף הביא מילוי פיצוחים, אפשר גם בשברי סוכריות צבעוניות למשל, כדי ליצור "חלונות ויטראז'").

ומה למדנו מהשף?

שאסור להקציף יותר מדי כי התוצאה תהיה נוקשה.

שאם צריך להקרים במערבל חמאה וסוכר, צריך לשים קודם את הסוכר ובכך מונעים הידבקות.

שחלמון תורם לפריכות אז לא להבהל מכמויות חלמונים במתכון.

שמלח לא רק מדגיש טעם אלא גם צבע, ובבצק פריך גם פריכות.

והפטנט הכי חשוב שלמדתי מהשף – כשאנו באים לרדד בצק, הרבה פעמים אומרים לנו לקמח את משטח העבודה כדי שהבצק לא יידבק. הבעיה היא שבצורה כזו הבצק סופג הרבה קמח שלא היה רשום במתכון מההתחלה , וכל האיזונים נהרסים (וגם נוצר המון לכלוך על השולחן ובסביבתו). הפטנט הכל כך פשוט – שמים נייר אפיה, עליו שמים את הבצק ומשטיחים אותו, עליו שמים עוד נייר אפיה, ומרדדים דרך הנייר. בצורה כזו גם הבצק מרודד, גם הנקיון נשמר, וגם אין תוספות של קמח. כמה פשוט ככה אפקטיבי.

האפייה הסתיימה, השולחנות נוקו, העוגיות סודרו יפה וצולמו- ותוך שתי דקות חוסלו כליל…

אבל הנה, המתכון שכולנו חיפשנו – מתכון לעוגיות טחינה של "לחמי" –

המצרכים –

200 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

200 גרם סוכר לבן

גרידה מ2 לימונים

קורט מלח

180 גרם טחינה גולמית

30 גרם שומשום מלא

400 גרם קמח מנופה

8 גרם אבקת אפיה.

אופן ההכנה –

במיקסר עם וו גיטרה מקרימים חמאה עם סוכר לבן וגרידת לימון (ולזכור לשים קודם את הסוכר בקערה!).

מוסיפים את המלח ומערבלים עד שהנפח קצת גדל ואז מוסיפים את הטחינה והשומשום.

ממשיכים לערבל ומוסיפים את הקמח ואבקת האפיה וממשיכים רק עוד טיפה לעירבוב  מושלם.

מחממים תנור ל150 מעלות.

מרדדים (הכי טוב בין שני דפי אפיה), וקורצים עוגיות. מסדרים ברווחים ואופים כ15-20 דקות (בהשגחה!!!) לפי גודל העוגיות.

לקרר בחוץ ולאכסן בצנצנת.

 

הערה שלי – בדף הפייסבוק יש גם גירסת חיתוך נוספת מסובכת יותר, למי שמעוניין.

קונדיטריית "לחמי" הוקמה כקונדיטוריה קטנה לפני כ35 שנה בנהריה, על ידי שימוש בידע שהגיע בעזרת קונדיטור שוויצרי . ב1995 המאפים התפשטו מהצפון לכל הארץ, וב2003 גם חצו את גבולות המדינה ונמכרים ב23 מדינות שונות תחת השם "ELSA STORY".

שיטות האפייה חדשות, חומרי הגלם מיוחדים, ועדיין כל מאפה ומאפה נעשים בעבודת יד דקדקנית ואוהבת.

ולבסוף – טריוויה – מהי העוגיה הפופולארית ביותר בקרב הציבור הישראלי? לשאלה הזו ענה סקר מקצועי שהביא את הממצאים – מלכת העוגיות, העוגיה הפופולארית ביותר בפער גדול – עוגיית השוקולד צ'יפס. במקום השני הגיעו עוגיות האלפחורס ובמקום השלישי עוגיות החמאה  (ואחריהן בסדר יורד- עוגיות גרנולה, עוגיות מעמול, סהרוני שקדים ועוגיות פרח ריבה).

לעוד מידע על "לחמי" – המוצרים והמתכונים

דף הבית – http://www.lachmi.com/index.php

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/LachmiBakery

אז שיהיה לכולנו חג שמח ומתוק!