כולנו אוהבים להיות ב"פלוס" – בין אם מדובר בכסף בבנק או בקבלה של משהו בנוסף, ככה על הדרך, ואם מדובר ב"פלוס" בריאות, על אחת כמה וכמה. ב"אסם" כבר עובדים על העניין הזה זמן רב, ויש כבר מוצרים כמו פסטות בתוספת עדשים, ירקות או מחיטה מלאה, קמח לבן שמעורב בקמח מלא, תוספת סיבי שיבולת שועל, פתי בר עם דגנים מלאים ועוד.
אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.
אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.
התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).
הנינוחות הושפעה גם מכך שצוות המקום לוקח כל סועד תחת חסותו, ומקיף אותו ביחס חם שדואג לכל הפרטים הקטנים- משליטה מוחלטת בכל המנות והספיישלים על מרכיביהם, כך שהמלצרים יכולים להתאים את המנה לסועד, כשהסועד בעצמו לא סגור על מה שהוא רוצה, דרך כל מלצר שעובר, גם זה שלא ממונה ישירות על השולחן שלך, עדיין ינקה אם יראה שיש לכלוך, יביא מגבונים וקיסמים, מפיות והחלפת בקבוק המים ועוד.
לתחילת הארוחה צריך כמובן להרים כוסית, וזאת עשינו בעזרת יין אדום מאזור טוסקנה- וילה אנטינורי רוסו, יין קליל ופרחוני, שהגיע בבקבוקון שמספיק לשתי כוסות. בתפריט היינות של המקום יש יינות איטלקיים מכל אזורי ארץ המגף, להתאמה מושלמת עם המנות השונות, לצד יינות ישראליים משובחים. במקביל לא יכלתי לסרב לכוס חמה של סיידר בתוספת יין (ועיטור קוביות תפוחים).
המלצרית האדיבה הסבירה אודות מנות הספיישל שלא מופיעות בתפריט, ולפתיחה בחרנו אחת מתוכן- "פולנטה עם ערמונים ופטריות" , ואחת מהתפריט – סלט קפרזה. מנת הפולנטה היתה מה שמכונה "אוכל מנחם קלאסי" – צלחת של פולנטה עדינה מאד, עם בשריות של פטריות וערמונים. סלט הקפרזה היה מרענן וכלל צבעים שונים של עגבניות שרי ביחד עם מוצרלה רכה, בזיליקום, זיתי קלמטה, בצל סגול ותיבול שמן זית ובלסמי עם נגיעות צ'ילי.
למרות שהסיבה לבחירת הסלט לפתיחה היתה לנסות למעט בפחמימות לאור ההמשך הצפוי, לא יכלנו לסרב ל"פוקצ'ת הבית" שהגיעה על קרש בלווית קערית ריקה שלתוכה המלצרית מזגה שמן זית ונגיעות חומץ בלסמי, ואז שלפה מספריים ומעציץ האורגנו שעמד על השולחן, קצצה עלים טריים היישר אל המנה. הפוקצ'ה כמו שאר המאפים והקינוחים מוכנה במקום (הפסטות מיוצרות במיוחד עבור "רוסטיקו"). המלצת המקום היתה לשמור קצת מהפוקצ'ה לניגוב הרטבים מהמנות העיקריות, אבל לא היה סיכוי שהפוקצ'ה תשרוד עד למנות האלה, היא חוסלה הרבה לפני.
לעיקריות שוב בחרנו מנה אחת מתפריט הספיישלים- "דג מוסר עם תבשיל עגבניות וירקות שורש, פטרוזיליה ושומר", ואחת מתפריט הפסטות- "לינגוויני פירות ים" עם שרימפס וקלמרי סגול ביין לבן וחמאה, בתיבול שום, פטרוזיליה וצ'ילי (שאפשר לוותר עליו אם לא רוצים חריפות).
מנת הדג היתה מנה "גברית" עם טעמי עישון ותיבול, בעוד שמנת פסטת פירות הים היתה בדיוק מה שהזכרתי בתחילת הפוסט, מנה חושנית מאד שכללה אטריות ברמת עשיה מדוייקת שהחליקו בגרון, פירות ים בכמות נדיבה מאד, והכל עטוף בטעמי יין וחמאה.
לקינוחים בחרנו שתי מנות, אחת טירמיסו קלאסי, במתיקות עדינה ונגיעת קפה ואלכוהול, והשניה מנת הדגל של המסעדה, המנה הפופולארית ביותר לפי המלצרית, "סקצ'טינו אל נוטלה" שהיא חגיגה של בצק פיצה שעוטה על עצמו שפע נוטלה, הולך לתנור בפעם הראשונה, יוצא, מקבל מעטה מסקרפונה וחוזר לתנור בפעם השניה, ואז מוגש ברצועות שמספיקות לשני סועדים לפחות. אם הפסטה היתה חושנית, פה התיאור יכול לגלוש בקלות לטקסט למבוגרים בלבד, עקב היות המנה שילוב של פריך עם תוך נוזלי שגולש החוצה כשנוגסים, חום ומתיקות רכה, והכל באכילה בידיים, תוך השתדלות בכל זאת לא לעשות יותר מדי קולות הנאה .
"פיאצה רוסטיקו" היא האחות הצעירה של רשת "רוסטיקו" והיא ממוקמת במתחם "שרונה" כבר ארבע שנים, ומוגדרת כשילוב של טרטוריה איטלקית מסורתית ופיצריה רומאית אותנטית.
היא פתוחה בימי השבוע 22.00-12.00 ובסופי שבוע מאריכה את שעות הפתיחה עד 23.00.
עד ארבע אחרי הצהרים ישנן עסקיות משתלמות.
בתפריט יש מנות טבעוניות (כולל פיצה טבעונית) ומנות ילדים.
גישה לנכים- מלאה.
המסעדה נטולת עישון בכל חלקיה, כולל החיצונים.
"פיאצה רוסטיקו" איננה כשרה.
האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.
אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?
עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.
בתפריט העיקריות יש את כל הכוכבים האיטלקים- פסטות שונות עם רטבי עגבניות, שמנת, ושמן זית, צמחוניות או בשריות, פיצות המבוססות על בצק דק, ריזוטו, ניוקי, ומנות בשר כמו פילה, סינטה, פרגיות או כבד.
היות והמנות ענקיות, הדרך היחידה להתרשמות היתה לבקש רק צלוחיות קטנות ממבחר מנות כדי שאפשר יהיה להתרשם. בפועל השולחן שלנו נראה כמו ליל סדר עמוס צלוחיות ומצדדיו שני אנשים שנשענים אחורה בהעדר אפשרות לקום לאחר מכן.
התחלנו בנציגות של תפריט הפסטות עם שני סוגי ריזוטו, שני דודים בשם "פבריציו" (שכלל פטריות שמפיניון, בצל, פרמזן, חמאה ופטרוזיליה) ו"ג'וזפה" שהיה אדמדמם מרוטב עגבניות ביחד עם מוצרלה ופרמזן, בצל ובזיליקום. שני הדודים היו עשירים מאד , קרמייים ומלטפים.
שני סוגי רביולי היו הבאים בתור- הפעם של הדודות סרנלה (עם בטטה וריקוטה בשמנת, פסטו ועגבניה) ופטריציה שהיתה דומיננטית יותר וכללה מילוי של גבינת עיזים לצד חמאה, שמנת ועגבניות מיובשות שהעניקו את ה"קיק" . בשני המקרים הבצק העוטף היה עדין מאד ונתן מקום של כבוד למילוי.
הדודה "ג'וליה" הגיעה לביקור במנה שהיא אחת המומלצות שלי, שכללה פנה בשמנת, עם חזה אווז מעושן, ריבת בצל וזעפרן. הוזהרתי שהמנה מתקתקה, ואכן היא כזו אבל לא בצורה מוגזמת. המתיקות מגיעה בעיקר מריבת הבצל ומקבלת ניגוד מחזה האווז (שמופיע גם במנות נוספות, ומשמש לתיבול, בסגנון של בייקון).
דודה נוספת היתה "פרנצ'סקה" והיא באה לחנוק כמרים (או לפחות זו מטרת הצורה של הפסטה?) והיתה מנה קלילה ברוטב שמנת, גבינת עיזים ,ברוקולי פריך ובזיליקום.
ואם יש שתי דודות צריך עוד שני דודים, והם היו "קלאודיו"- מנה עזת טעמים של ספגטי בשמן זית עם טפנד עגבניות, חזה אווז מעושן, נתחי פרגית, בצל ופטרוזיליה (מנה שיכולה להוות ארוחה שלמה בפני עצמה בלי קשר לשום מנה נוספת), והדוד "לופטו" שגם הוא בעל נוכחות רבה בצורת ניוקי בשמן זית עם ברנדי, טבסקו, פילה בקר, ירקת ועגבניות מיובשות, עם כותרת "חריף".
(בכל המנות ניתן לבקש ללא שום או חריפות).
שניה לפני שעברנו לפיצות הגיעה מתנשפת עוד דודה, (ולכולנו יש את הדודה שתמיד מגיעה אחרונה, נכון?)- והפעם זו היתה דודה "פיורלה" שריחפה מעל הצלחת עם ניוקי בשמנת, רוקפור, אגוזי מלך, פרמזן ואגוז מוסקט, והיוותה סיום קליל לחלק של הפסטות.
טעמנו ארבעה סוגי פיצה מתוצרת "אמורה מיו"- האחת מרגריטה אהובה ומוכרת, השניה על שם הדודה "איזבלה" שהגיעה בתוספת רוקט על רוטב עגבניות וגבינות, הדוד "דווידה" היה השלישי עם פיצה מתוחכמת של מוצרלה, רוטב עגבניות, קרם חצילים, מסקרפונה, קרוונים ובזיליקום ומבחינתי המנצחת היתה זו שלא היתה לה קירבה משפחתית וכונתה פשוט "ארבע גבינות" – שלפי החשבון שלי כללה דווקא חמש גבינות, מוצרלה, פרמזן, קשקשבל, פטה ורוקפור, חגיגה לחובבי הגבינות.
אחרי שעברנו את כל קרובי המשפחה מבחינת הדודים, הגיעו הסבתות והסבים, והם כידוע תמיד מפנקים במתוק- הסבא "אלברטו" שהביא גנאש שוקולד מריר ומוס שוקולד לבן עם דובדבן, ה"טובע בקפה" – סמיפרדו שוקולד לבן שמקבל זרם אספרסו מלמעלה ולטעמי היה אחד הקינוחים השווים למי שאוהב טעמי קפה, הטירמיסו הקלאסי, וקינוח ה"אלף עלים" המרשים שכלל שכבות בצק עלים פריכות עם קרם פטיסייר ושקדים.
מסעדת "אמורה מיו" – מסעדה איטלקית ופיצה
אבן גבירול 100 תל אביב.
ניתן לחנות ב"חניון גן העיר" ולהביא את השובר למסעדה, כך שמשלמים רק 18 שקלים על החנייה ללא הגבלת זמן.
שעות פתיחה – בכל השבוע 00.00-12.00
ארוחות עסקיות- ימים א-ה 17.00-12.00
גישה לנכים- יש
טלפון 053-7105264
הכל החל בחבל קמפניה שבאיטליה, כשגילו שם שאפשר להכין גבינה טריה משגעת בתהליך שכולל חיתוך גבינה אחרי סיבובה במהירות גבוהה. המילה באיטלקית ל"חיתוך" היא " Mozzare" ומשם- המוצרלה.
המוצרלה מככבת בשפע של מנות איטלקיות, מהמלכה האם- הפיצה, ועד לסלטים, טוסטים וכמובן המנה המפוארת ה"קאפרזה" שמהללת את צבעי הדגל האיטלקי בלבן של המוצרלה, ביחד עם האדום של העגבניה והירוק של הבזיליקום.
בראשית היה זה נחל ענבה, שזורם ממזרח לעיר מודיעין ועובר דרך וואדי ענבה . הפארק שהוקם על נתיבו נקרא על שמו – "פארק ענבה" ועל שם שניהם קרויה מסעדת "ענבה" הצמודה.
המסעדה, שנפתחה ב2016 רחבת ידיים, מוארת ומשקיפה אל האגם של הפארק, וכוללת חלל פנימי וחלל חיצוני לימי מזג אוויר יפה.
מה שנחמד במסעדה הוא שלא רק שיש תפריט גדול ועשיר שעונה על כל צורך- מקרניבורים שנהנים מבשר איכותי, דרך צמחונים, טבעונים, כאלה שרגישים לגלוטן, ילדים ובעצם כל סוג דרישה וקהל, אלא שההליכה לקראת הסועד כל כך גדולה שיש מצב שגם ממציאים לו משהו על המקום. כך למשל כשבן זוגי התלבט איזה קוקטייל לבחור, הוא נשאל על הכיוון האהוב עליו וקיבל משקה שהורכב במיוחד בשבילו, כמו גם מנות מיוחדות שהן פשוט "התפרעות של השף באותו רגע" כפי שהוגדרו על ידי צוות המקום.
מתחם "יכין סנטר" בפתח תקווה וסביבתו הוא מרכז קולינרי אהוב ופופולארי, וניתן למצוא בו שפע של הפתעות טעימות. אחד המוסדות הוותיקים הוא "בליקר בייקרי" – הסניף הראשי של הרשת שמונה מעל 20 סניפים בכל רחבי הארץ, והוא מושך קהל סועדים גדול בכל שעה משעות היום.
בתפריט הרגיל יש שפע של אפשרויות, מסוגי ארוחות בוקר שונים (קלאסית, אירופאית, "בקטנה", או מתוקה), כריכים, טוסטים, סלטים, מנות ראשונות כמו פוקצ'ות ואנטיפסטי, מנות עיקריות כמו בלינצ'ס, תבשילים או דגים וים קינוחים. עכשיו נוספה מחלקה חדשה לתפריט, המחלקה האיטלקית עם מנות פסטה, פיצות, קינוחים, פוקצ'ות ועוד וזו הייתה סיבה ראשונה לבוא לטעום. הסיבה השנייה הייתה אישית יותר – בעבר חגגתי ב"בליקר בייקרי" יום-הולדת עם קינוח כדור נמס משגע, והייתי חייבת לדעת אם הוא עוד שם.
אז ספויילר לסוף – כן, הוא עוד שם. אבל המטרה הייתה לטעום את התפריט האיטלקי. ב"יכין סנטר" ניתן לחנות שעתיים ראשונות חינם ואחרי שבע בערב באופן חופשי כך שאפשר להתרווח על הכיסא וליהנות מהעיצוב המיוחד של המקום, שמרמז על תחנת רכבת, עם שעון וחלון גדול, וחלל גדול שמחולק לשני חלקים, ושניתן ליצור בו גם רצף שולחנות לקבוצה גדולה. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בהם כשנכנסנו הייתה סלסלת הצעצועים שרק חיכתה לילדים שישחקו במה שיש לה להציע, ויאפשרו להורים לאכול בנחת. "בליקר בייקרי" מקבלים נקודה נוספת על החשיבה הזו, משהו קטן שעושה הבדל גדול.
להמשך הכתבה- כאן.
אומרים ש"אין כמו יפו בלילות" ואפשר להיות ספציפיים יותר ולומר ש"אין כמו קפה יפו בלילות, וגם בימים". "קפה יפו" הוא הרבה יותר מבית קפה, הוא עולם שלם.
כבר כשנכנסים בפתח, קשה להחליט לאיזה כיוון להביט קודם, מכיוון שהעיטורים והקישוטים במסעדה הם אינסופיים, מתמונות מיוחדות, שלטים ססגוניים, פרחים, מנורות שנדליר, ועוד ועוד.
לא משנה מי יקבל את פניכם כשתיכנסו, זה תמיד יהיה בן משפחה, כיוון שהמסעדה היא משפחתית מאד וכוללת אב ואם ובת וחמות וחתן, וכולם בעסק, חלקם מאחורי הקלעים במטבח (כמו רוני השפית) וחלקם בקבלת האורחים ובלוגיסטיקה.
תפריט המסעדה כשר חלבי וכולל מנות מגוונות כמו מנות איטלקיות של רביולי או פסטות, סלטים, מנות דג, הרבה מנות ירקות מכל הסוגים ובכל דרכי ההכנה, מנות טבעוניות וקינוחים מקוריים, ולצידם תפריט אלכוהול וקוקטיילים שונים.
כשהגענו למסעדה השעה הייתה בדיוק שעת ההתארגנות לערב שכולל גם הופעה, היות ובמסעדה כמעט כל יום יש הופעה אחרת – זמרי קאנטרי, בלוז, מוסיקת עולם ומוסיקה ברזילאית, וערבי סיפורים יווניים עם שמעון פרנס, לצד הופעת קוסמים שמדגימים קסמים הן על השולחנות והן בהופעה מרכזית.
למסעדה שני חללים, האחד מרכזי ובו גם נערכות ההופעות והשני אולם VIP פרטי שמקושט בהתאם לאירוע. יש אפשרות לסגור אותו בדלת הרמטית ולקבל פרטיות אבל בערב הזה חוגגי יום ההולדת שהזמינו אותו היו מעוניינים לצפות בהופעה כך שהדלת היתה פתוחה.
לפתיחה בחרנו שני קוקטילים בהמלצת המלצרית המקסימה אולגה- " מומבסה תות" – קוקטייל בטעם תות , פירות יער וניחוח לימון, ו"אוזו טרופי" בשילוב אוזו, פסיפלורה ואננס. שני הקוקטיילים הכניסו אותנו מיד למצב הרוח הנכון לערב ארוך ושמח במיוחד.
בראשונות נבחרו עבורנו מספר מנות. הראשונה שהגיעה לשולחן היתה "רביולי סלק", מנה של סלק גמדי אפוי במילוי גבינת עיזים, חמוציות ופלפל קלוי בקרמל תפוז, ארוגולה ושקדים. טעמתי בעבר מנות רביולי סלק אולם זו, כמו שאחר כך יסתבר לי גם לגבי מנות אחרות, היתה שונה וייחודית למקום, בטעמיה ובצירוף המרקמים שבה. מנת פתיחה מצויינת.
"סביצה דג ים" שכלל קוביות דג נא, בצל סגול וירוק, פטרוזיליה ואיולי, היה הבא בתור. במקור הוא אמור לכלול גם קמצוץ פלפל שאטה אבל ביקשנו מנות לא חריפות ולכן הוא לא הופיע במנה שטעמנו. הסביצ'ה היה רענן מאד, ניכר היה שאנחנו ביפו והדגים מגיעים הישר מהים אל הצלחת בידי אנשים שמבינים מה הם עושים ומעריכים דג איכותי.
"פריקסה בטטה" היה המנה המסקרנת של היום, בטטה שנאפתה בתנור לבנים, במילוי סלט טונה עם לימון כבוש, איולי שום, פסטו גרגיר וביצה רכה. הרעיון היה מקסים, לקחת מנה שכולם מכירים ואוהבים, לפרק אותה ולהרכיב אותה מחדש על בטטה במקום הבצק המוכר. התוצאה היתה ממכרת.
לחם הבית עם מטבלי פסטו, איולי שום וטחינה סגר את מנות הפתיחה, חם, טרי, פריך ומפתה.
המסעדה החלה מתמלאת, חוגגי יום ההולדת הגיעו וזכו לשיר יום הולדת וברקע התכוננה הזמרת סילביניה, להופעה המרכזית.
המנות העיקריות הגיעו וכללו נתח גדול של פילה סלמון אפוי בציפוי איולי לימון, חרדל ושום, על מצע פירה חלבי בנגיעות טעמי קוקוס, ומנה טבעונית של קציצות עדשים ברוטב תרד וחלב קוקוס על מצע אורז. הדג היה טרי מאד, וישב בנינוחות על מצע הפירה, הקציצות היו מתובלות יותר ומהוות מנה מצויינת לטבעוניים (ביחד עם מנות טבעוניות נוספות שהמסעדה מציעה).
עם הקפה הגיעו הקינוחים, וגם בהם אחד היה טבעוני – קינוח "חלווה קדאיף" שהורכב ממוס חלבה עשיר על מצע קדאיף פריך עם פיסטוקים , סילאן וטחינה גולמית, והשני מנה מסקרנת של "כנאפה תפוזים"- גבינה עטופה בשכבות קדאיף עם סירופ תפוזים ופיסטוקים קצוצים. על הצלחת לצד הכנאפה היו פרוסות תפוזים מקורמלות שהפכו לסוג של ריבה ופיתו לאכול אותן ביחד עם הקדאיף עצמו שהיה פחות מתוק. שני הקינוחים לא היו "אובר" מתוקים ולכן שמשו כסגירה מצוינת לארוחה מושקעת, וכסיפתח לאירוע המוסיקלי שהחל להתנגן ברקע.
סילביניה הופיעה במבחר שירי עולם ושירים ברזילאים והפכה את חלל המסעדה למסיבת ריקודים סוערת.
השמחה היא כמובן לא רק בשעות הערב, ולמי שמגיע למשל בימי שישי בבוקר צפוי בופה ענק של מנות חלביות וטבעוניות כמיטב דמיונו וכישוריו של השף קאמל אבו סינין, שמפתיע כל פעם מחדש.
הביקוש לארוחות במסעדה ולערבי ההופעות הוא רב ומומלץ בחום לשמור מקום מראש.
"קפה יפו"- עולי ציון 11 יפו.
מסעדה חלבית כשרה.
שעות הפתיחה הן מתשע בבוקר ועד אחת עשרה או חצות, תלוי בעונה, בימי שישי מתשע בבוקר עד שעה לפני כניסת השבת, ובמוצאי שבתות בחורף בלבד (כשהשבת יוצאת מוקדם).
יש גישה מצויינת לנכים וחנייה חינמית רבה בסביבה בשעות הערב.
מחיר ארוחה ממוצעת ליחיד כ70 שקלים.
מלבד ההופעות הרגילות, "קפה יפו" מעודד אמנים צעירים ונותן להם במה.
פיצה היא אחד המאכלים הפופולארים בעולם, כולם אוהבים פיצה, בכל גיל, בכל מדינה, בכל מצב. הבעיה מתחילה כשלמישהו יש הגבלות בתזונה, שלא מאפשרות לו לאכול פיצה רגילה, או שהוא מעדיף סוגים אחרים של חומרי גלם. דומינו'ס פיצה מבינה את הצרכים השונים ובשנים האחרונות פיתחה פיצות ייחודיות כמו פיצה טבעונית, פיצה חיטה מלאה, פיצת שף לאניני הטעם, ועכשיו גם פיצה ללא גלוטן.
הפיצה מגיעה בגודל משפחתי של 31ס"מ על 31 ס"מ בצורה מרובעת כדי שאי אפשר יהיה לפספס אותה, ואפשר להזמינה גם בגירסה הטבעונית.
כשאנו רואים מישהו מוצלח במיוחד, יפה במיוחד או חכם במיוחד, אנו ישר מבינים שמדובר בגנים משובחים. כששני ההורים מצטיינים בתחום, סביר להניח שהילדים יצאו מורווחים. ב"ויה רוסטיקו" מדובר בשידוך מוצלח במיוחד- מצד האבא מסעדת "פיאצה רוסטיקו" ומצד האמא ג'ובניניו דומניקו פציולי- השף והבעלים של רשת "אליצ'ה" האיטלקית שמכין פיצות משובחות שנים רבות, במתכון סודי ועתיק.
המחזה "פילומנה " מוצג מזה כמה חודשים על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" . זהו מחזה מאת אדוארדו דה פיליפו בנוסח העברי ובבימוי של רוני פינקוביץ.
העלילה מתרחשת בנאפולי, בביתו של איש עשיר בשם דומיניקו סוריאנו (נתן דטנר), שלפני עשרים וחמש שנה היה לקוח של זונה בשם פילומנה מרסורנו (לימור גולדשטיין), ואז החליט לגאול אותה ולקחת אותה מבית הבושת לביתו. הבעיה שבניגוד למה שמוכרים לנו בסרט ההוליוודי "אישה יפה" – שבו גבר עשיר מתחתן עם זונה ששירתה אותו והיא הופכת ל"ליידי" , כאן הזונה אמנם כבר לא במקצוע, אבל היא גם לא ממש אישה מכובדת. היא מתגוררת עם דומיניקו כמאהבת, וגם כמו שהיא טוענת, כמשרתת (למרות שיש משרתים רשמיים בבית שמעורים מאד במה שהולך שם- רבקה זוהר המקסימה כ"רוסאליה", רוברט הניג כ"אלפרדו" ושיפי אלוני המבדחת כ"לוצ'יה" ).
