את "מיני ישראל" אין ממש צורך להציג. כולנו מכירים את המקום המקסים הזה, עם דגמי כל אוצרות המדינה, כשמהצפון עד הדרום נפרשים בפנינו כל המקומות המוכרים והאהובים, בדיוק ובחן.
עכשיו יש סיבה נוספת לשמחה- "אטורה" – בית חדש לאירועים, בתוך הפארק, שמאפשר לחופה למשל, להתקיים בבת אחת גם בכותל, גם במגדלי עזריאלי, גם על החרמון וגם באזורי התיירות של אילת, והכל בלי לזוז מהמקום ובשיא הפאר.
דגים משחקים אותה קשים להשגה- גם מבחינת לתפוס אותם , וגם מבחינת להכין אותם באופן הכי מושלם. שניה אחת של בישול יתר- ויש לנו סוליה, שניה אחת פחות מדי ויש לנו משהו לא ברור, שהוא כבר לא נא אבל גם לא טעים. הענין הוא היד והעין, שיודעים לזהות בדיוק את הנקודה שבה יצור ימי יהפוך לצורה הכי טעימה שלו וגם יגיע ככה לצלחת של הסועד.
הוזמנתי השבוע לטעום את התפריט החדש של "DAGIM" או בשם המלא :
"Dagim Fish & Meat Bar"
לגילה פולדס היה קייטרינג של בישול ביתי ביחד עם ביתה חנה, והיה לה גם חלום – מקום משלה שבו תוכל לכבד את הסועדים במנות מיוחדות, בריאות, צמחוניות וטעימות עם ערך מוסף. למעשה כמה ערכים מוספים – גם העצמת נשים, גם פעילות אומנותית ו… הזכרנו כבר גם אוכל טעים?
חודש מארס מביא איתו מוצרים כשרים לפסח אבל לא רק, ובשביל זה אני כאן – לגלות, לסקור ולחזור עם חוות דעת.
אז יש לנו שני מוצרים שהם כשרים לפסח (אבל כמובן מצויינים לכל השנה) ומוצר שלישי שכל כך בריא ואיכותי שלא יכלתי לפספס- וזו הרשימה-
כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.
ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!
אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .
בעבר כבר ביקרתי וסיקרתי את "משקאות משיח" בראשון לציון, ולקראת הפסח המתקרב (בצעדי ענק!!) החלטתי לשוב ולבקר ולראות מה התחדש לקראת החג. (את הסיקור הראשון אפשר לקרוא בקישור).
בחנות נערכה טעימה של יינות וקוניאק שמוצגים לראשונה בחנות – ואלה המסקנות שלי.
היקב הראשון שהוצג היה "יקב בן חיים"
ממנו טעמנו את השיראז טרדישן 2008. מדובר ביין אדום יבש, כשהבלנד הוא ברובו שיראז (82% ) וכולל גם פטיט סירה ומעט קברנה פרנק. הוא עבר יישון 14 חושים בחביות עץ אלון מובחרות , והתוצאה היא יין בניחוח פירות עדין עם אפטרטייסט יחסית ארוך. היין מומלץ לשתיה ביחד עם מנות כבדות יחסית כמו בשרים בסגנון אנטריקוט.
לפני חמישים שנה נראתה ג'ולי אנדריוס על מסכי הקולנוע כשהיא רוקדת על ההרים באוסטריה, השמש מאירה על הפרחים מסביב, והיא בדרכה להיות האומנת של חבורת ילדיו של אלמן קשוח, שלא יודע להתמודד איתם.
הנזירה האומנת כובשת את לב כל הסובבים אותה, כולל של אביהם של הילדים, וביחד עם הופכים למשפחה מוסיקלית, שנאלצת לברוח מהמשטר הנאצי ולהקים חיים חדשים.
מעבר לדמויות בסרט, הנזירה המרקדת כבשה גם את צופי הקולנוע, שהפכו את הסרט לקלאסי ומפורסם עד כדי כך שבאוסטריה ישנם סיורים בעקבות "צלילי המוסיקה", מוזיאונים המוקדשים לסרט והוא הפך להיות אבן דרך בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לנכסי צאן ברזל, ואין ילד שלא יודע לזמזם בשפה כלשהי את "דו הוא דוב לבן צפוני".
חמישים שנה חלפו ועכשיו הושק התרגום העברי של הספר "כל הר וגבע" – הסיפור האמיתי מאחורי "צלילי המוסיקה".
בירושלים תמיד הכל אחרת – הריחות, הטעמים וגם הצלילים. משהו בהדהוד של המוסיקה בין החומות, באוויר ספוג ההסטוריה של העיר , גורם לטעם אחר, לגוון אחר להגיע לאזניים.
ממש אתמול התחיל פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" בפעם הרביעית, והחגיגה ענקית – בכל פינה ישנה במה שעליה מופיעים המון אומנים שונים, מכל הסגנונות והשפות, והכל פתוח חופשי וחינם לקהל הרחב.
אז מה יש לנו שם?
יום האישה הבינלאומי, השמיני למרס, נחגג אתמול, ונחלק פחות או יותר לשני חלקים – הכיוון המסחרי של חברות שראו בכך עוד הזדמנות למכור פרחים/דובונים/שוקולד, ממש כמו ב"חג האהבה" שרק בישראל נחגג פעמיים בשנה, וגופים שהבינו שמטרת היום הזה היא לשפר את מעמדן של נשים, שרחוק מלהיות שוויוני בעולם שבו הן 51% מהאוכלוסיה.
וכמו שברור מאליו – אם הנשים לא יעשו משהו, שום דבר לא יזוז. והדרך לפעול היא קודם כל להכיר ביכולות, מה שנקרא "העצמה נשית".
כשאנחנו חושבים על המושג "חופשה" אנחנו חושבים על נופש ארוך, מזוודות, אריזה, סידורים לפני וסידורים אחרי (הדבר שאני אישית הכי חושבת עליו למשל בטיסה הביתה מחו"ל הוא על הכביסה שהצטברה…) והרבה פעמים כבר מעייף יותר לצאת לחופשה מאשר להשאר בבית. מצד שני, כולנו שקועים במירוץ החיים שכולל ילדים, עבודה, מטלות הבית, ומילת הקסם "סידורים" שכוללת את כל מה שמעצבן –בנקים, דואר, ביורוקרטיה ועוד. בקיצור, לא פעם אנחנו מרימים את העיניים מהמקלדת או מההגה ומגלים שהשבוע ברח לנו בין האצבעות. במצב כזה חופשה היא פשוט MUST , והפתרון מגיע בדמות City Break – 24 שעות של פינוק שלא דורשות לוגיסטיקה מרובה ומאפשרות בריחה להטענת המצברים (וגם הזוגיות…) ממש כאן, קרוב לבית.
הקונספט הוא של רשת מלונות "פתאל" שאומרת לנו "קחו את האוויר הזה שאתם כל כך צריכים, בתוספת המון פינוקים והפתעות, והכל במרחק פחות משעה נסיעה מהבית, אבל עולם אחר".
מלון "לאונרדו פלאזה אשדוד" מרשת פתאל ,הזמין אותי לנסות את הבריחה הקטנה הזו, וכך תוך שעה כבר אירגנתי תיק קטן (איזה כיף שלא צריך להסחב עם מזוודות!) ארבעים דקות נסיעה מהמרכז (איזה כיף שאין "מתי נגיע???? " שזה בדרך כלל הטקסט שלי ולא של ילדים….) וכבר אנחנו בפאזה אחרת. המלון ממוקם בקצה הדרומי של אשדוד, כך שאין שום דבר מסביב- שמורת טבע של דיונות מצד אחד, כיכר יפיפיה מצד שני, טיילת ארוכה מאד עם המון דברים לעשות, ובעיקר הרבה שלווה.