אני אמנם עוד לא נולדתי אז, אבל יקב "1848" שהקדים במאה שנה את ייסוד המדינה , הגיע לעולם ומאז הוא רק משתבח. היקב שמקבל את ענביו מכרמים בכל רחבי הארץ משלב מסורות ישנות עם טכנולוגיה חדישה ויוצר יינות חדשים ומפתיעים שמתאימים לכל אירוע. בפוסט קודם סיפרתי על יינות למסיבות, אירועים משפחתיים וחגיגות, והפעם החגיגה היא של כולנו- בואו של הקיץ שמסמל את החופש, השמש והאווירה הקלילה, ואין כמו יינות לבנים להשתלב, בין אם תחת שמשיה ליד הבריכה, או בצירוף שמלת ערב לארוחה חגיגית, בתיאום עם המנות השונות.

להמשיך לקרוא ←

"יש לי חלום" אמר השף יהונתן ברבי. טוב, גם מרטין לותר קינג אמר אותו דבר, אבל אצל שף ברבי החלום הרבה יותר טעים.

ובחלומו שאף השף ברבי למגע ישיר עם קהל הסועדים שלו, לא בעבודה במטבח מול הזמנות על נייר, אלא מול הלקוחות עצמם, מכין להם את המנות בשידור ישיר לצלחתם. ומה יכין? מה שאף אחד עוד לא חשב עליו קודם, מנות שאין בשום מקום אחר, כולל מנות מפורסמות בגרסאות ייחודיות. החלום התגשם ב"הטחינייה" – מעין חמארה יוונית בלב תל אביב, דקה משוק לווינסקי, שבנויה כבר מלבני ארוך שבמרכזו המטבח – הממלכה של שף יהונתן ברבי ושותפו הוותיק אייל לוי.

הקירות מכוסי הגרפיטי צבעוניים והמסעדה עצמה פתוחה אל הרחוב ומזמינה פנימה.

הקונספט הוא טפאס בר בהשראה יוונית – ספרדית, צמחוני + דגים, שפע מנות טבעוניות, ושליטה אולטימטיבית של טחינה בעשרות ווריאציות. כל מה שצריך לעשות הוא להגיע, לשבת על הבר, לבחור שתייה בכיף, כולל ערק שמוכן במקום, וכן בירות ייחודיות, יין וצ'ייסרים מעניינים, ולבחון את התפריט שמשתנה כל יומיים בהתאם לרעיונות החדשים של השף וחומרי הגלם הטריים מהשוק הסמוך.

לפתיחה קיבלנו "פיתה זעתר ובצל מטוגן, עגבניה צלויה, טחינה לבנה וסלסת חריפים". עקב הפולניות שלי, החריפים הוגשו בצד. הפיתה היא ריבוע עתיר זעתר, פריך בשוליים ורך במרכז, כזה שתענוג לקרוע באצבעות ולטבול בטחינה. הפיתה הזו מלווה בתפריט את כל מנות הניגובים.

"טחינת פאבה יוונית" הוגשה בצלחת צבעונית ביתית, והורכבה מעדשים צהובות, סלט עשבים חמוץ, בצל סגול, ושמן זית. פאבה היא קטניה פופולארית ביוון וטעמה ייחודי. עושים ממנה מנות דמויות החומוס הישראלי, כך שישראלים המבקרים ביוון מסתגלים אליה ומתאהבים בה בקלות.

מנת הפאבה של שף יהונתן היתה אחת מהפייבוריטיות שלי.

"קונפי כרישה" הייתה המנה הבאה שהגיעה אלינו, עם סלט שומר, טונה אלבוקר בשמן זית, טרגון, פימנטון חריף וטחינת נענע. שוב, במנה שלי צונזר החלק החריף לבקשתי. כאחת שלא חובבת גם טעמי אניס, חששתי מהנוכחות של השומר אך הוא התחבר היטב עם הכרישה החמצמצה. גם טעמי הטונה לא השתלטו כך שהמנה היתה מאוזנת

"קולורבי צלוי על רוטב עגבניות" עם פלפלים, שום, פטה המאירי ושמן זית היה הבא בתור. קולורבי הוא לא ירק מרתק בדרך כלל וצריך יצירתיות ודמיון כדי לתת לו פרשנות מעניינת. במקרה הזה שף יהונתן ציוות אותו לפטה בטעמים מודגשים ועגבניות שגם הן היו דומיננטיות מבחינת התיבול. מנה שנראה לי שתשתדך טוב עם כוסית ערק ליד.

זה השלב שבו פרצה לחיינו ה"מסיבה" שהוכתרה פה אחד כמלכת הערב. מדובר במנה של טחינה לבנה חמה, טחינה גולמית, טחינת שומשום מלא, ארטישוק טרי, חריפים, ביצה רכה ושמן זית. לביצה יש חלק נכבד בהכתרה הזו מכיוון ששבירתה והחלמון הנוזל שעטף את סוגי הטחינה מתחתיה הפכו את המנה לקערית של חושניות צרופה. זו מנה שגם בתפריט מתחלף צריכה להשאר לנצח.

מנת ה"טרטר חציל וקינואה" היוותה מנה מאתגרת עבורי. שף יהונתן ציין שהיא חריפה, בכל זאת טעמתי. מדובר בסוג של קציצות חציל שמצופות בקינואה, שוכבות על מצע טחינת עריסה ומלוטפות בסחוג וקרמל, עם לפת מוחמצת ובצל ירוק. בנגיסה הראשונה השילוב היה מענין מבחינת הקרנצ'יות של הקינואה ומילוי החצילים אבל מיד לאחר מכן קיבלתי "זאפטה" של חריף שהיה יותר מדי עבורי. בן הזוג חיסל לבד את המנה כולה.

כדי להרגיע את החיך הבוער עברתי למנת "סיניה דגים" – צ'יפורה בקראסט טחינה עם פיסטוקים על תרד תורכי, לימון, עגבניה וקצת חריף (ובמקרה שלי בלעדיו).

המנה עוטרה בטבעת לימון כבוש והשילוב של נגיסת החמצמצות הזו עם דג בקראסט יצר מוסיקה בין השיניים.

נשארנו בתחום הדגים עם ה"מז'וז'ים" – מנה מרוקאית שמככבת הרבה בתוכניות ריאליטי בישול. המנה כללה דגי רשת כבושים, תערובת ירוקים, זיתים שחורים, וצ'ירמלה מרוקאית. אני לא מכירה את הצ'ירמלה אבל כפי הנראה היא תורמת את החריפות למנה, כך שגם כאן רק טעמתי בעדינות. מנה "אקשן".

עוד שתי טעימות קטנות של מנות ניגוב מעניינות היו "סקרודיליה" – ממרח שקדים, תפוחי אדמה, שום, שמן זית, צלפים, ובצל ירוק, ו"טחינת ערמונים" עם שמן זית, גרידת תפוז וסומק. הראשונה, כמו הפאבה, מנה שמגוונת את תפריט הממרחים שאנחנו רגילים אליהם ומביאה גרגריות וקצת יותר כבדות. השניה הייתה מותק של מנה, רק כך אני יכולה להגדיר אותה, כמו סוג של קינוח לא מתוק, עם דגש על טעמי התפוז והמרקם של הערמונים. אם נוסיף לזה טיפה סילאן יש כבר קינוח.

מנת הערמונים אמנם לא בתפריט הקינוחים אבל שם יש שלושה אחרים, שניים מהם יותר לכיוון הים תיכון, בסבוסה ומלבי והשלישית קינוח קרמו שוקולד למי שבאמת לא יכול בלי הטעם הזה.

מנת הבסבוסה הייתה נתח גדול של עוגת סולת שלוותה בסלט פירות מרענן, והלכה מצוין עם כוס תה שושנים מהביל (בשבילי) וקפה שחור (בשבילו). השיחוק היה מנת המלבי ששונה לחלוטין ממה שאנו מכירים, כרגיל אצל שף יהונתן, והייתה טבעונית ומורכבת מקרם קוקוס מוקצף וטחינה גולמית.

ככל שהשעה נעשתה מאוחרת יותר, המוסיקה הוגברה, הכסאות נתפסו כולם והאווירה הפכה לחגיגה יוונית.

"הטחינייה" רחוב לווינסקי 33 תל אביב.

טאפס בר יווני צמחוני, דגים, טבעוני.

שעות פתיחה: א – ה: 12.00 – 16.00 ו18.00 – 00.00

שישי: 10:00 – 16.00

גישה לנכים: יש

חנייה נוחה בסביבה, אחרי שבע בערב חינם.

עסקיות: 3 טפאס ב57 שקלים, בימים א – ה 12.00 – 16.00.

המסעדה כשרה.

בחול המועד פסח המסעדה תהיה פתוחה וכשרה לפסח, כשהלחם יהיה מבוסס על קמח חומוס.

על הטיילת שלחוף ימה של הרצליה פסעו זוגות רומנטיים, לידם חלפו אצנים ואצניות שמעדיפים את הבריזה והשקיעה על פני תאורה מלאכותית של חדר כושר, אישה מבוגרת עם כלב גדול פסעה בשלווה ומשפחה עם ילדים הצטלמה בזוויות שונות על רקע הגלים.

כל אלה היו המראות שהשתקפו מבעד לחלונות מסעדת "ים 7", ממש מתחת למלון "דן אכדיה" בהרצליה. החלונות הגדולים הם חלק מעיצוב המסעדה שמתכתב עם נושא היאכטה, כיאה למסעדה על הים שסמוכה למרינה, ומעוצבת בשפע של עץ ותאורה חמימה.

כשנכנסנו למסעדה, השפה השלטת הייתה אנגלית, בסוגי מבטאים שונים, של התיירים שישבו בה. שולחן דובר עברית דווקא שר "יום הולדת שמח" בעוד יושביו חובשים כובעי יום הולדת בצבעים עליזים בזמן שקינוחים נושאי זיקוקים הובאו אל השולחן.

ההתמחות של המקום היא כמובן דגים ופירות ים, כיאה למסעדה שנמצאת על חוף הים, אם כי ישנן גם מנות בשריות, צמחוניות וטבעוניות. מעבר לתפריט הרגיל יש גם תפריט "טאפאס" ומנות ספיישל ששווה לבדוק.

לפתיחה, אחרי לגימת כוס יין (לו) וכוס סנגריה לוהטת (לי), התייעצנו עם הצוות לגבי המנות המומלצות ובחרנו ב"פלאפל הודי" – כדורי פלאפל עם תפוחי אדמה, חומוס ואפונה, בתבלינים הודיים בציפורי פירורי לחם עם צ'אטני מנגו, "ארנצ'יני שרימפס וקארי ירוק"  – כדורי ריזוטו עם שרימפס, בשר סרטנים, ג'ינג'ר ומוצרלה ברוטב קארי ירוק (מתפריט הטאפאס), ברוסטקה אינטיאס (מנה שלא מופיעה בתפריט וכלולה ב"ספיישלים" שהמלצרים מציעים) ואיך אפשר בלי לחם הבית?

כדורי הפלאפל הם לא באמת בטעמי פלאפל וטעמם הרבה יותר דומיננטי מבחינת התיבול ההודי. הצ'אטני הוגדר כפיקנטי אבל בפועל היה מתקתק והיה שווה לטבול בו שוב ושוב את הכדורים.

הארנצ'יני היה עשיר מאד, פריך וגרם לי לוותר (ולא בפעם האחרונה) על המזלג ולנשנש אותו כמו פינגר פוד מלוטף ברוטב הירוק.

ברוסקטת האינטיאנס הייתה הפתעה נעימה ובעיקר רעננה בעזרת שפע של ירקות טריים שהונחו על הברוסקטה ועטפו את נתחי האינטיאס. בצל חי, עגבניות שרי, עלי תיבול ופלפלים נתנו את ה"קיק" לדג הנא.

לחם הבית הגיע חם וטרי בלווית מטבל עגבניות ושום קונפי ומטבל שיפקה (שעלי להודות שלא שמתי לב שרשום בתפריט, חשבתי שמדובר במטבל ירק כלשהו, ובתור אחת שלא מתמודדת עם חריף – זה היה חריף. מאד. מאד. (הזכרתי שהיה מאד חריף?)

למנות העיקריות קיבלנו את המלצת הצוות. הוא רצה מנת דג ובחר במנת פילה מוסר וריזוטו דלעת, ואני התמקדתי בפירות הים ולכן הומלצה לי המנה האולטימטיבית של "מיקס פירות ים" – קדירה של שרימפס, קלמרי, מולים, ביסק סרטנים, אנשובי, קלמנטה וירקות שורש, והכל ברוטב חמאה ויין לבן.

מנת הדג היתה נדיבה מאד, והריזוטו היה אוכל מנחם קלאסי. הדג קיבל את הכבוד המגיע לו ולא הוסתר על ידי עודף תבלינים.

הקדירה שלי הגיעה עם כלי פיצוח והפאן החל!. מלבד המולים היו גם סקאלופס שלא הוזכרו בתפריט אבל היו מה שגורדון רמזי היה מתפעל ממנו, והשרימפ היו גדולים ועסיסיים ונשאבו בהנאה. לחובבי פירות ים – מנה מומלצת מכיוון שהיא מרכזת את ה"תכלס". בתפריט מצוייר פלפל ליד המנה, כדי להורות שמדובר במנה חריפה. מאחר ואני לא מתמודדת עם חריף היטב, שלא לומר בכלל, ביקשתי וקיבלתי הסרה של כל גורם חריף מהמנה.

שפע של מגבונים לחים סייע לי לנגב את האצבעות מקדירת פירות הים, ותפריט הקינוחים הופיע על השולחן.

בקינוחים מנות קלאסיות כמו עוגת גבינה ו"קרוסטטה תפוחי עץ חמה" , ומנות מיוחדות כמו "ברולה רוזטה פרדו" , ואנו בחרנו באחת מכל קטגוריה. מהקלאסיות בחרנו ב"טארט שוקולד קפה" – גנאש שוקולד אפוי בניחוח קפה ויאטנמי. הוא הגיע לשולחן בעיטור עיגול פריך של שוקולד ואבקת סוכר והיה מרוכז ושוקולדי.

מהמנות המיוחדות בחרנו ב"פריז ברס" שמורכב מפחזנית גדולה חצויה וממולאת בקרם מסקרפונה שמגיעה בלוויית דולצ'ה פירות יער. לרגע היה לי פלאשבק לילדות, כשנזכרתי ב"בומבה" שהיינו אוכלים כילדים, והייתה מעין פחזנית ממולאת בקרם. כאן היה מדובר בפחזנית באיכות גבוהה הרבה יותר כמובן, ובקרם חלק ונימוח, ומה שהיה נחמד הוא שאפשר היה לבחור כמה פירות יער (די חמצמצים) להוסיף. מנה גדולה שמספיקה לשני גרגרנים.

"ים 7"  – רמות ים 122, הרצליה.

טלפון: 072-3947685

שעות פתיחה: בכל ימות השבוע 09:00 – 23:00

ארוחות בוקר מוגשות עד 12:00, וארוחות עסקיות 12:00 – 17:00

מחיר ארוחה ממוצעת   – כ160 שקלים לאדם בשעות הערב.

גישה לנכים- יש

המסעדה איננה כשרה.

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

בתפריט העיקריות יש את כל הכוכבים האיטלקים- פסטות שונות עם רטבי עגבניות, שמנת, ושמן זית,  צמחוניות או בשריות, פיצות המבוססות על בצק דק, ריזוטו, ניוקי, ומנות בשר כמו פילה, סינטה, פרגיות או כבד.

היות והמנות ענקיות, הדרך היחידה להתרשמות היתה לבקש רק צלוחיות קטנות ממבחר מנות כדי שאפשר יהיה להתרשם. בפועל השולחן שלנו נראה כמו ליל סדר עמוס צלוחיות ומצדדיו שני אנשים שנשענים אחורה בהעדר אפשרות לקום לאחר מכן.

התחלנו בנציגות של תפריט הפסטות עם שני סוגי ריזוטו, שני דודים בשם "פבריציו" (שכלל פטריות שמפיניון, בצל, פרמזן, חמאה ופטרוזיליה) ו"ג'וזפה" שהיה אדמדמם מרוטב עגבניות ביחד עם מוצרלה ופרמזן, בצל ובזיליקום. שני הדודים היו עשירים מאד , קרמייים ומלטפים.

שני סוגי רביולי היו הבאים בתור- הפעם של הדודות סרנלה (עם בטטה וריקוטה בשמנת, פסטו ועגבניה) ופטריציה שהיתה דומיננטית יותר וכללה מילוי של גבינת עיזים לצד חמאה, שמנת ועגבניות מיובשות שהעניקו את ה"קיק" . בשני המקרים הבצק העוטף היה עדין מאד ונתן מקום של כבוד למילוי.

הדודה "ג'וליה" הגיעה לביקור במנה שהיא אחת המומלצות שלי, שכללה פנה בשמנת, עם חזה אווז מעושן, ריבת בצל וזעפרן. הוזהרתי שהמנה מתקתקה, ואכן היא כזו אבל לא בצורה מוגזמת. המתיקות מגיעה בעיקר מריבת הבצל ומקבלת ניגוד מחזה האווז (שמופיע גם במנות נוספות, ומשמש לתיבול, בסגנון של בייקון).

דודה נוספת היתה "פרנצ'סקה" והיא באה לחנוק כמרים (או לפחות זו מטרת הצורה של הפסטה?) והיתה מנה קלילה ברוטב שמנת, גבינת עיזים ,ברוקולי פריך ובזיליקום.

ואם יש שתי דודות צריך עוד שני דודים, והם היו "קלאודיו"- מנה עזת טעמים של ספגטי בשמן זית עם טפנד עגבניות, חזה אווז מעושן, נתחי פרגית, בצל ופטרוזיליה (מנה שיכולה להוות ארוחה שלמה בפני עצמה בלי קשר לשום מנה נוספת), והדוד "לופטו" שגם הוא בעל נוכחות רבה בצורת ניוקי בשמן זית עם ברנדי, טבסקו, פילה בקר, ירקת ועגבניות מיובשות, עם כותרת "חריף".

(בכל המנות ניתן לבקש ללא שום או חריפות).

שניה לפני שעברנו לפיצות הגיעה מתנשפת עוד דודה, (ולכולנו יש את הדודה שתמיד מגיעה אחרונה, נכון?)- והפעם זו היתה דודה "פיורלה" שריחפה מעל הצלחת עם ניוקי בשמנת, רוקפור, אגוזי מלך, פרמזן ואגוז מוסקט, והיוותה סיום קליל לחלק של הפסטות.

טעמנו ארבעה סוגי פיצה מתוצרת "אמורה מיו"- האחת מרגריטה אהובה ומוכרת, השניה על שם הדודה "איזבלה" שהגיעה בתוספת רוקט על רוטב עגבניות וגבינות, הדוד "דווידה" היה השלישי עם פיצה מתוחכמת של מוצרלה, רוטב עגבניות, קרם חצילים, מסקרפונה, קרוונים ובזיליקום ומבחינתי המנצחת היתה זו שלא היתה לה קירבה משפחתית וכונתה פשוט "ארבע גבינות" – שלפי החשבון שלי כללה דווקא חמש גבינות, מוצרלה, פרמזן, קשקשבל, פטה ורוקפור, חגיגה לחובבי הגבינות.

אחרי שעברנו את כל קרובי המשפחה מבחינת הדודים, הגיעו הסבתות והסבים, והם כידוע תמיד מפנקים במתוק- הסבא "אלברטו" שהביא גנאש שוקולד מריר ומוס שוקולד לבן עם דובדבן, ה"טובע בקפה" – סמיפרדו שוקולד לבן שמקבל זרם אספרסו מלמעלה ולטעמי היה אחד הקינוחים השווים למי שאוהב טעמי קפה, הטירמיסו הקלאסי, וקינוח ה"אלף עלים" המרשים שכלל שכבות בצק עלים פריכות עם קרם פטיסייר ושקדים.

מסעדת "אמורה מיו" – מסעדה איטלקית ופיצה

אבן גבירול 100 תל אביב.

ניתן לחנות ב"חניון גן העיר" ולהביא את השובר למסעדה, כך שמשלמים רק 18 שקלים על החנייה ללא הגבלת זמן.

שעות פתיחה – בכל השבוע 00.00-12.00

ארוחות עסקיות- ימים א-ה 17.00-12.00

גישה לנכים- יש

טלפון 053-7105264

כשמערבבים מצרכים מתוך רשימה, זה מתכון. כשבוחרים מרכיבים מתוך הלב, זו יצירה.

בתחילה היה השידוך- יקב "היוצר" של משפחת היינים שור שמייצרת יין כבר  מעל 170 שנה, ופיליפ ליכטנשטיין, יינן צרפתי מוערך שהגיע לישראל עם חלום ייצור יין איכותי.

ואיך יוצרים יין איכותי? נוטעים כרמים בכל איזורי היין המשובחים בישראל, כשבכל מקום יש מאפיינים שונים שמתאימים לזנים שונים, מגדלים אותם בפיקוח קפדני כך שיהיו הפרימיום של הענבים, ואז משלבים זנים שונים מאזורים שונים בארץ ומקבלים… נכון, יצירת אומנות. ובאומנות כמו באומנות- אין גבולות, אין מגבלות, אין מסורות, יש רק דמיון ויצירתיות.

להמשיך לקרוא ←

בראשית היה זה נחל ענבה, שזורם ממזרח לעיר מודיעין ועובר דרך וואדי ענבה . הפארק שהוקם על נתיבו נקרא על שמו – "פארק ענבה" ועל שם שניהם קרויה מסעדת "ענבה" הצמודה.

המסעדה, שנפתחה ב2016 רחבת ידיים, מוארת ומשקיפה אל האגם של הפארק, וכוללת חלל פנימי וחלל חיצוני לימי מזג אוויר יפה.

מה שנחמד במסעדה הוא שלא רק שיש תפריט גדול ועשיר שעונה על כל צורך- מקרניבורים שנהנים מבשר איכותי, דרך צמחונים, טבעונים, כאלה שרגישים לגלוטן, ילדים ובעצם כל סוג דרישה וקהל, אלא שההליכה לקראת הסועד כל כך גדולה שיש מצב שגם ממציאים לו משהו על המקום. כך למשל כשבן זוגי התלבט איזה קוקטייל לבחור, הוא נשאל על הכיוון האהוב עליו וקיבל משקה שהורכב במיוחד בשבילו, כמו גם מנות מיוחדות שהן פשוט "התפרעות של השף באותו רגע" כפי שהוגדרו על ידי צוות המקום.

להמשיך לקרוא ←

אתם נוסעים לכם בכביש החוף לכיוון דרום, הבטן מקרקרת, אתם רוצים לאכול משהו שהוא יותר מסתם שווארמה. ואז מתגלית לנגד עינכם "זויה", הממוקמת בנוחות בתחנת הדלק "השחר" בנתניה, ומציעה לכם חוויה בשרית אמיתית ברמה גבוהה, כאילו שיצאתם הרגע לדייט רומנטי או אירוע משפחתי.

את ההרגשה הזו יוצר קודם כל העיצוב של המסעדה, על שולחנות העץ שלה, עיטורי הקירות, מדפי היינות והבר. עיון קל בתפריט והמנות כבר זורמות. הפתיחה המומלצת היא מה שמכונה "סט סלטים" והאמת, המילה "סט" קטנה על בערך 300 קעריות שכוללות מכל טוב הסלטים, מיעוטם חריפים, שמגיעים עם פיתות חמות. הסלטים מתמלאים בשיטת ה"רי-פיל" עוד ועוד כך שאין מה לדאוג אם משהו נגמר. לצדם מגיעים צלחת של חומוס טרי וחמוצי הבית.

להמשך הכתבה (ולסרטון מדליק במיוחד)- כאן.