בפוסט הקודם שלי סיפרתי על סלטי חומוס שקיבלתי לנסות על המשפחה שלי ומה הם אמרו. אז הנה מה שעשיתי –
מה היה בשולחן? סלט ירקות רענן, מלפפונים בחומץ, זיתים שחורים כבושים אותנטיים מטורקיה, צלחת אחת עם החומוס הרגיל בעיטור שמן זית, פטרוזיליה ופפריקה מתוקה, וצלחת שניה עם החומוס בתוספת סחוג, בעיטור ביצים קשות. הכל כמובן לצד הפיתות הטריות.
אנשים תמיד נעולים על החומוסיה "שלהם". כל אחד בטוח שמלך החומוס הוא זה שהם בחרו, והוא הטוב ביותר בעולם.
לכן לנסות לשכנע אנשים לטעום חומוס חדש זה תמיד אתגר.
הפעם לקחתי את האתגר בבית.
מכיוון שבמקום העבודה שלי מסעדות מתחלפות ונפתחות במגוון רחב, יש גם כמה חומוסיות. לכן היה קל לשכנע את בני המשפחה שלי שהבאתי חומוס "טייק אווי" כדי שיוכלו לטעום מה אני אוכלת בעבודה.
אז לקחתי את "החומוס של אבי" והוצאתי מהאריזות, פתחתי שולחן ארוחת ערב נחמד, ומה אמרו?
כולנו שמענו את הסיפור על הלורד סנדוויץ' – ליתר דיוק הרוזן הרביעי מסנדוויץ' ג'ון מונטגיו, שהיה מכור לקלפים ולא רצה להניח אותם כדי לאכול ארוחת ערב, ולכן פקד על משרתיו להגיש לו מה שהיה מקובל בבתים ברמה נמוכה בזמנו, שתי פרוסות לחם וביניהן הבשר . זו היתה ההתחלה.
אמש במלון "הרודס" בתל אביב, הוצגה "דונה איטליה" – קונספט חדש של אוכל איטלקי מהיר, אחיד, פשוט ובלי סיכונים עסקיים או השקעות כספיות.
חופשת פסח, כולם מסתובבים, כולם יוצאים ומתישהו צריך גם לאכול.
הבעיה- למצוא מקום שמגיש אוכל כשר לפסח, כדי שגם מי ששומר על כשרות (ובישראל ישנם גם הרבה חילונים שלא אוכלים חמץ בפסח).
הפתרון – אילן'ס שמביא לנו בחג הזה תפריט כשר לפסח כשכל מוצרי הלחם עשויים מקמח תפוחי אדמה, מה שנותן להם מרקם כמעט זהה ללחם, ומלא בועיות אוויר שמשאירות אותו רך וסופג את הטעמים.
חבילת חג הפסח של "שופרסל" היתה קצת שונה מבחינתי, כי אין משהו להכין, לפחות אצלי (כי ברור שיהיו בשלנים ובשלניות מעולים שיפיקו ממרח השוקולד עוגת שלוש קומות מהודרת, או סלט בריאות נפלא משמן הזית). אז במקרה הזה החלטתי פשוט לרשום מה דעתי על כל אחד מהפריטים.
יש כאלה שלא רק בפסח נמנעים מקמח חיטה. אנשים שרגישים לגלוטן, אנשים שהדיאטה שלהם לא מאפשרת קמח חיטה, וסתם אנשים שרוצים להקפיד על בריאותם.
אחד הפתרונות הנהדרים לענין הזה הוא הכריך של "עינת תעשיות מזון" שמורכב ממאפה ללא קמח חיטה, מה שהופך אותו לאידאלי למי שלא רוצה קמח חיטה, ובעצם גם למי שרוצה סתם כריך טעים.
בבית אצלנו קיים הוויכוח הנצחי – מדיח נגד שטיפה ידנית. קל לנחש מי בעד המדיח… רק שלפעמים לא משתלם להפעיל מדיח בשביל כמה כלים, או לחילופין אם יש סיר גדול שיתפוס חצי מדיח וישאיר חללים שבהם אי אפשר להכניס כלים אחרים, זה בזבוז של מים, חשמל וזמן עבודה.
את "מיני ישראל" אין ממש צורך להציג. כולנו מכירים את המקום המקסים הזה, עם דגמי כל אוצרות המדינה, כשמהצפון עד הדרום נפרשים בפנינו כל המקומות המוכרים והאהובים, בדיוק ובחן.
עכשיו יש סיבה נוספת לשמחה- "אטורה" – בית חדש לאירועים, בתוך הפארק, שמאפשר לחופה למשל, להתקיים בבת אחת גם בכותל, גם במגדלי עזריאלי, גם על החרמון וגם באזורי התיירות של אילת, והכל בלי לזוז מהמקום ובשיא הפאר.
האמת, הפעם אני מרגישה שהקדמתי את זמני. קיבלתי להתנסות מים בטעמים של נביעות, והפעם בטעם שקד דובדבן, והחידוש היה שזוהי מהדורת חורף שניתן לחמם ולשתות חם.