אין ישראלי שלא מצטט מתוך שינה "מי מתעסק? זה מיקו!" או "לא יכלו לשים שלט קטן – ים?", שלא לדבר על "יבוא לך דינה, יבוא לך". הקולנוע הישראלי ליווה את כולנו, יותר או פחות, לאורך השנים ושינה את פניו כמה וכמה פעמים בהתאם לתקופה.
ארכיון
פיצה דון פרדו – ממסך הקולנוע לשכונה שלכם!
השנה – 1998. המיקום – פתח תקווה. השם – דון פרדו.
מיהו "דון פרדו"? במקור – מאפיונר מסרט איטלקי שראה ניר גלאם לפני שנים. אחר כך – פיצה פופולארית שמבוססת על הידע שרכש ניר ברומא, כשנסע במיוחד ללמוד מהמקום הכי אלוף בפיצה- איטליה כמובן. כשחזר לארץ זה כבר היה עם חזון – להקים פיצריה שבה הכל נעשה לעיני הסועדים, כולל תעופת הפיצות באוויר.
דגים ומתוקים לשבועות.
שבועות בפתח, כולנו שקועים במוצרי חלב, ואין כמו דגים להשתלב בארוחה חלבית.
קיבלתי להתנסות שלושה סוגים של מעדני דגים של "מעדני מיקי" ויצאתי ביחד איתם לטיול בעולם ובשבילי הנוסטלגיה.
שושלת הרצל – אין זו אגדה.
כשאומרים לנו "הרצל" יש לנו בדרך כלל אותן אסוציאציות – חוזה המדינה, זקן ארוך , השענות על מעקה של מלון בשוויץ, "מדינת היהודים", ומי שמעל גיל ארבעים גם זוכר את השטרות בשווי מאה לירות ישראליות, שעוטרו בתמונתו המרשימה של בנימין זאב הרצל.
רכבת הצלילים של יוסל'ה רוזנבלט
כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.
ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!
אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .
צלילי המוסיקה חוגגים יובל.
לפני חמישים שנה נראתה ג'ולי אנדריוס על מסכי הקולנוע כשהיא רוקדת על ההרים באוסטריה, השמש מאירה על הפרחים מסביב, והיא בדרכה להיות האומנת של חבורת ילדיו של אלמן קשוח, שלא יודע להתמודד איתם.
הנזירה האומנת כובשת את לב כל הסובבים אותה, כולל של אביהם של הילדים, וביחד עם הופכים למשפחה מוסיקלית, שנאלצת לברוח מהמשטר הנאצי ולהקים חיים חדשים.
מעבר לדמויות בסרט, הנזירה המרקדת כבשה גם את צופי הקולנוע, שהפכו את הסרט לקלאסי ומפורסם עד כדי כך שבאוסטריה ישנם סיורים בעקבות "צלילי המוסיקה", מוזיאונים המוקדשים לסרט והוא הפך להיות אבן דרך בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לנכסי צאן ברזל, ואין ילד שלא יודע לזמזם בשפה כלשהי את "דו הוא דוב לבן צפוני".
חמישים שנה חלפו ועכשיו הושק התרגום העברי של הספר "כל הר וגבע" – הסיפור האמיתי מאחורי "צלילי המוסיקה".
צלילים בין החומות – פסטיבל צלילים בעיר העתיקה ירושלים.
בירושלים תמיד הכל אחרת – הריחות, הטעמים וגם הצלילים. משהו בהדהוד של המוסיקה בין החומות, באוויר ספוג ההסטוריה של העיר , גורם לטעם אחר, לגוון אחר להגיע לאזניים.
ממש אתמול התחיל פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" בפעם הרביעית, והחגיגה ענקית – בכל פינה ישנה במה שעליה מופיעים המון אומנים שונים, מכל הסגנונות והשפות, והכל פתוח חופשי וחינם לקהל הרחב.
אז מה יש לנו שם?
שוקו "מו" – המתיקות הסודית.
ווידוי אישי – אם אני צריכה לבחור בין שוקו לקפה, תמיד אעדיף שוקו. אני מאלה שנשארו עם טעמי הילדות, וקפה זה אצלי בעיקר בשביל להתעורר (רצוי בצורת אייסקופי).
בילדות לשוקו תמיד היה טעם פלסטיקי קלות בגלל שהיינו שותים אותו עם השקית (ולחשוב על זה עכשיו, על השקית ששכבה בארגזים וכולם נגעו ואף אחד לא שטף לפני שהכניס לפה). אחר כך הגיעו כל סוגי השוקו באבקה, ומאוחר יותר גם בבקבוקים וקרטונים.
המתיקות שהתרגלנו אליה תמיד באה מסוכר, ועם השנים באה המודעות שסוכר זה לא ממש שיא הבריאות, בטח שלא לילדים שצריכים לגדול ולכן צריכים לצרוך אוכל בריא במיוחד.
במשך השנים ניסו יצרנים להמתיק את המשקאות שלהם בסוגי ממתיקים מלאכותיים במקום הסוכר, אבל בגלל שמדובר בחומרים מלאכותיים, לא בטוח שהם היו טובים יותר.
עכשיו הגיעו טרה, עם "מו" ופטנט חדש- שוקו ללא סוכר כלל וללא ממתיקים מלאכותיים. אז מניין המתיקות? עברתי על העטיפה האחורית של הקרטון שקיבלתי לסיקור- ומצאתי את הסוד- ממתיק טבעי מצמח הסטיביה, וכן תהליך פירוק של סוכר החלב, הוא הלקטוז, שגם מקטין את כמות הלקטוז, גם המוצר מתוק יותר, ועל הדרך יש גם סידן וויטמין D.
עכשיו, אין לי ילדים קטנים בבית, אבל בשמחה נידבתי את גופי ובני המשפחה הבוגרים האחרים כדי לטעום אם יש הבדל בטעם המוכר. הפתעה לא היתה כאן – לא היה שום הבדל בטעם, אף אחד לא יכל להגיד שזה טעם אחר מאשר מה שמכירים מהילדות ומהיומיום. (כן, גם שותי הקפה חומסים את מכונת השוקו בבתי מלון למשל…).
אגב, לשיא הפינוק, אני גם חיממתי את השוקו קצת במיקרוגל כדי לקבל שוקו חם ומפנק בימי החורף הקרים…
אני בטוחה שכל הורה שדואג לילדיו ישמח לתת להם "שוקו מו" במקום כל שוקו אחר, כי מבחינתם זה שוקו טעים ומתוק, ומבחינתו זו בריאות.
השוקו הוא חלק מפרוייקט "מה כן" שנועד ללמד אכילה בריאה, אבל בלי הגישה השלילית של "זה אסור וזה אסור וזה אסור". בתוך התחלה אפשר להכנס לדף הפייסבוק של משרד החינוך ולראות שם המלצות לארוחות בוקר בריאות שגם ילדים יאהבו, במגוון ענק – כמו יוגורט עם ירקות, דגני בוקר ללא תוספת סוכר ועם חלב, דייסת קוואקר או סולת (המלצה אישית שלי – משביע לטווח ארוך ומצויין לימי חורף קרים), כריך אבוקדו או טחינה עם ירק ועוד.
שוקו "מו" של טרה הוא היחיד ללא תוספת סוכר וללא תוספת חומרים משמרים.
#שוקוטרה #מהכן #ללאתוספתסוכר
משנכנס אדר מרבים במתוקים.
לקראת משלוחי המנות לחג הכי שמח והכי מתוק שתיכף מגיע אלינו- יצרנים רבים מביאים לנו מוצרים חדשים או מהדורות חדשות של מוצרים קלאסיים, כדי שיהיה לנו טעים , מעניין ובעיקר מאד מתוק בפה ובנשמה.
קיבלתי לטעימה כמה מהחידושים האחרונים –
הראשון, "אזני המן שוקו עם מילוי ממרח חלוה" של "אחוה". אחוה שמפורסמת בחלוות האיכותיות שלה, משלבת אותן עם אזני המן ושוקולד, והכל בטעם ביתי.
האמת, אני תמיד סקפטית כשזה מגיע לאזני המן כי הרוב המוחלט של מה שנמכר בחנויות פשוט יבשושי ולא מתקרב לטעם של אפייה ביתית. מטעימה של אוזן (למעשה שלוש, אבל מי סופר?) שמחתי לגלות ש"אחוה" שמרו על הטעם הביתי, והבצק עשיר אבל רך ולא מתפורר. אזני ההמן שוקו במילוי חלוה מצטרפות לאחיותיהן במילוי שוקולד, פרג ותמרים ומגוונות לנו את משלוחי המנות במחיר אטרקטיבי במיוחד- 9.90 לאריזה של 450 גרם שיש בה המון אזני המן. האמת, כשחשבתי על זה, התפלאתי שהם לא עשו אותן קודם עם מילוי חלוה שכל כך מתבקש ממוצרי החלוה האחרים שלהם, ועכשיו יש השלמה של הפינה הזו, (בעצם – של שלוש פינות….).
להבדיל מיצרנים אחרים, גם האריזה נוחה מאד לפתיחה (ולא דורשת תקיעת מספריים או סכין אלא משיכה קלה והניילון יוצא ביחידה אחת) ומצד שני גם לסגירה נוחה כדי לשמור על הטריות. מצוין עם קפה וגם ככה כנשנוש.
החלוה עצמה היא פצצה של בריאות וכוללת 50% טחינה גולמית דלת נתרן, ועשויה ממאה אחוזים של שומשום טחון.
כשר פרווה בד"ץ העדה החרדית ירושלים.
לדף הפייסבוק של "אחוה" – https://www.facebook.com/achvafood
החידוש השני הוא למעשה התחדשות – חברת "מן" חוגגת שישים שנה, כן, כמעט מאז קום המדינה המתוקים הפריכים שלה מלווים אותנו, ועכשיו מתרעננת ומחדשת. אז מה החידושים? החברה, שהיא מותג הוופלים והעוגיות השני בגודלו בישראל (ובמגזר החרדי הראשון) כוללת מגוון רחב של מוצרים – וופלים – בטעמי שוקולד, חלווה, לימון, וניל, וקפה (הפייבוריט שלי, כמו של רוב עם ישראל הוא השוקולד, ובכלל, הופלים של מן אהובים כי יש בהם המון מילוי ושכבות הוופל הן דקות יחסית, כך שאין תחושת יובש או אבק כמו במוצרים מתחרים), עוגיות- בטעמי שוקולד, עוגיות שומשום, עוגיות חיטה מלאה, בטעם לימון, בטעם חמאה ועוד, עוגיות וופלים מצופים, קוביות וופל, מאגדות שונות (מצויין למשלוחי מנות) ומה שמאד מאד חשוב לקהלים רבים – מוצרים ללא תוספת סוכר ועם ערכים משופרים כמו עוגיות גרנולה ללא סוכר, עוגיות שיבולת שועל וקמח מלא, עוגיות וופלים מחיטה מלאה ועוד.
קיבלתי לטעימה כמובן מהוופלים – כשהחבילה הראשונה שחוסלה אצלי בבית היתה זו של השוקולד (למה להאשים אחרים, חצי מהאשמה היא עלי…) ואחריה זו עם מילוי החלווה. התקבלה גם חבילה של עוגיות מחיטה מלאה שעוזרות להקל על המצפון של "אם כבר אני אוכלת עוגיות, אז שלפחות יהיו בריאות" (וטעימות על הדרך).
כמה מילים על ההיסטוריה- ב1938 עלה לארץ מנחם רוקח עם הוריו, אחרי שהשאירו מאחוריהם באוסטריה מפעל למתוקים, והמשיכו כאן בארץ במחלקת "ליבר" שהתאחדה עם "עלית" בהמשך. היוזמה הבאה כבר היתה מפעל "מן" בבני ברק ובעבודה קשה וחרוצה הוא התפתח והפך למותג רחב מוצרים וטעמים. היום במפעל קוי יצור אוטומטיים ללא מגע יד אדם. המוצרים פופולארים גם בקרב קהילות יהודיות בחו"ל . לכבוד חגיגות השישים האריזות רועננו, נוספו סימוני מזון חדשים (והגאווה שבלוגו של "מאז 1954!") ובעיקר הודגש המסר כי כל המוצרים (למעט עוגיות הגרנולה) הם טבעוניים (וקיבלו את התקן של "ויגן פרנדלי"). כך שאנשים טבעוניים לא צריכים לכרסם רק עלי חסה ועדשים, יש מתוקים כייפים, בטעמים מוכרים ואהובים לצד חידושים, ואפשר לאכול אותם בלי לפגוע בעקרונות התזונה שלהם.
לדף הפייסבוק של "מן" – https://www.facebook.com/man.wafers.cookies
מקום בצמרת – מקום חם בלב.
בילדותי, מזמן מזמן, אי שם בשנות השמונים, התחנה שהכי כיכבה ברדיו היתה ללא ספק "רשת ג'" שהביאה לנו את ניחוח חו"ל . דרכה הכרנו את הלהיטים של מייקל ג'קסון, פול יאנג, החונקים וכך הלאה, וגם המון מוסיקה ישראלית. למעשה רשת ג', עם מצעדי הפזמונים שלה, לימדה אותנו מה הולך ומה נשמע, ואוסף השדרנים שלה- משוש עטרי ז"ל ועד מנחם פרי יבדל"א היו הכוכבים הגדולים שלנו (בעיקר כשלא דיברו על השירים והפריעו להקליט על ה"דאבל קאסט" שלנו…).
עכשיו הערוץ הראשון, גם בערוץ הHD שלו, מעלה את הסידרה "מקום בצמרת" – על שם אותו מצעד מיתולוגי, רק שהפעם לא צריך לשלוח גלויות ולקוות לזכות בתקליט, יצירתו של ניסן שור ובהפקה של ענת קנדל מ"פנס בודד הפקות" שבשישה פרקים (החל מיום חמישי הקרוב- ה22 לינואר בשעה 21:00 בערוץ הראשון ובHD, וכן בYES וHOT בVOD ) סוקרת את ההסטוריה של הפופ הישראלי כולל ראיונות עם כל מי שהיה בתחום אז – מהוותיקים יותֳר – כוכבי הפופ כמו שלמה ארצי, יגאל בשן וששי קשת, דרך להקות כמו החלונות הגבוהים, חלב ודבש, והמאוחרים יותר- נוער שוליים, אתניקס וגם "תיסלם" שולחת נציגות מכובדת של יאיר ניצני ויזהר אשדות. הסידרה כוללת גם את זמרי הנשמה כמו רותי נבון, זמרים "לאומיים" כמו אילנית ויזהר כהן, שייצגו את ישראל ב"אירווזיון" וראיונות גם עם אמנים עכשוויים שגדלו על המוסיקה הזו, כמו דנה אינטרנשיונל, שירי מיימון ועיברי לידר, וזו רק רשימה חלקית.
לא התאפקתי, ולנוכח מסע הזכרונות הזה, שלפתי את הזכרונות האישיים שלי בתמונות למטה…
(בתמונה למעלה – פגישה עם אליל הבנות אדם . בתמונה למטה- עם מנחם פרי באולפני רשת ג')
