ארכיון

יפו הקסומה של אלינוער רבין.

במרכז ישראל, שתי דקות מכל מקום, נמצאת יפו. ממלכה קסומה שהזמן בה עצר מלכת, וכמה שהיא קטנה, יש בה כל כך הרבה פינות חמד, שאי אפשר להאמין.

כאחת שגדלה במרכז, רק כשקראתי את "יפו" – הספר החדש של אלינוער רבין, הבנתי כמה אני עוד לא מכירה, וכמה כדאי שמהר מהר אגיע לביקור ועוד ביקור בסמטאות יפו.

את אלינוער רבין מכירים כולם ככוהנת אוכל וכותבת ספרי בישול מצליחים. עכשיו רבין החליטה להרחיב את היריעה, ובמקום להסתפק רק במתכונים, יצרה את "יפו" שהוא למעשה סוג של "כל מה שרצית לדעת על יפו ולא היה לך איך" – בעיקר מהזווית הקולינרית אבל לא רק. ב"יפו" יש אוצר בלום של מידע ותמונות יפיפיות על יפו מכל כיוון – הרחובות, גלריות האומנים, מקומות דת כמו כנסיות , בתי כנס ומסגדים, אתרים הסטוריים, חנויות מיוחדות – ואיך אפשר בלי מסעדות, בתי קפה וחנויות אוכל וממתקים?

כל הטוב הזה מוקף בתמונות של הים, הנמל, האווירה, האנשים – מהורים עם תינוקות בעגלה ועד דייגים שסימני הזמן והעבודה הקשה ניכרים בהם, בתי המלאכה, השכונות והמדרגות.

הצילומים היפיפיים הם של מיכל רביבו , ולכתיבת הספר חברו גם מומחים בכל התחומים כמו ד"ר איליה ליסננסקי שמתמחה בכנסיות ובמסגדים של יפו, אברהים אבו שינדי מנהל המרכז הקהילתי היהודי ערבי, השף חנן שגיא ועוד אנשים רבים וטובים שתקצר היריעה מלציין.

כשדפדפתי בספר גיליתי המון אוצרות, בין השאר על "בית ההבראה לצעצועים"   הקסום ברחוב האנגר 2, שבו מתקנים ומציגים צעצועים מכל העולם, עתיקים ונוסטלגיים, "מסעדת אלדין" במפרץ שלמה 5, שבה מרק פירות הים העשיר הוא להיט בכל השנה, הגר הצורפת , נכדה לצורף שעלה מתימן, שנמצאת בכיכר קדומים 1 ואפשר למצוא אצלה תכשיטים מקוריים  ואישיים ,תאטרון הסימטה- תאטרון שוליים שנמצא ברחוב מזל דגים 8 והוא בן שלושים שנה  ומיוחד בחללים שלו שמאפשרים קשר קרוב עם השחקנים והעלילה, ואיך אפשר בלי המתוקים של "פיס אוף קייק" ביהודה הימית 17? קדאיף, עוגות, סברינות, עוגיות, לחמים, הכל שם והכל רק להגיע ולהנות.

כמובן שלא יכלתי לספור כאן את כל האוצרות שיש ב240 העמודים של הספר, אבל רק זה כבר עושה חשק לעלעל, לקרוא, לבחור מסלול ותוך דקות מהמרכז (ושווה לבוא גם מהצפון והדרום לבילוי יום שלם, גדוש ועשיר ביפו), כבר להיות בעולם של טעמים , ריחות, מרקמים והסטוריה.

אלינוער רבין טיילה רבות ביפו בילדותה, שם היא מתגוררת בחמש עשרה השנים האחרונות, ועכשיו חולקת עם הקוראים את הסודות של יפו, הסמטאות, והיהלומים הנסתרים.

מחיר- 110 שקלים, מקסים גם כמתנה.

סרירצ'ה- המחמם הרשמי של החורף.

טוב, למי שלא יודע, ואני מתקשה לחשוב על מישהו שלא יודע, יש לי שורשים פולנים. כלומר, מצד אחד טעמי חריף אף פעם לא היו כוס התה שלי. מצד שני, פחות מ25 מעלות צלזיוס ואני  רועדת בתוך שמיכות, כרבוליות ומעילים מהסוג שבצבא כבר נטשו מזמן.

לכן תוכלו להבין את הדילמה שלי – לנסות או לא לנסות את SRIRACHA – הפיצה החדשה של "דומינו'ס" שאמורה לחמם לי את החורף בעזרת רוטב מיוחד בשם "סרירצ'ה" היישר מתאילנד דרך כיבוש כל הלבבות והתיאבון של ארצות הברית.

האמת לא הכרתי את הרוטב. אצלנו בבית שולט בעיקר הצ'ילי המתוק, ובמסעדות לפעמים החלק הגברי של הבית אוהבים להוסיף צ'ילי חריף.

אז לפני שהתנסיתי בפיצה, עשיתי שיעורי בית ובדקתי מה זה בכלל הרוטב הזה. גיליתי שמדובר ברוטב שהומצא בתאילנד בעיר סי-רצ'ה, ומכאן השם, והוא מכונה גם "רוטב התרנגול " למרות שאין לו שום קשר לעוף, והוא מבוסס על פלפלי צ'ילי בדרגות חריפות שונות, שום, סוכר ומלח.

זה נראה קצת מפחיד מבחינת חריפות, אבל אז קראתי כבר שכש"דומינו'ס" אימצו את הרעיון, הם שילבו אותו עם רוטב העגבניות הקלאסי, כך שעכשיו הוא מוגדר רק כ"פיקנטי" והשוס הגדול הוא שכשמשתמשים ברוטב הסרירצ'ה מקבלים אפקט של העצמת הטעמים האחרים ולא רק חריפות, כלומר נהנים יותר מהגבינה והתוספות.

ככל שהרבתי לקרוא, הבנתי איזה להיט גדול זה בארצות הברית, כששם מוסיפים אותו לכל דבר- מפירות ים, דרך פיצות, מאפים ואפילו ממתקי שוקולד.

עכשיו כבר באמת הייתי סקרנית.

נכנסתי לאתר של דומינו'ס (http://www.dominos.co.il/ ) שהוא אתר מאד ידידותי וקל להזמנה דרכו, והפיצה יצאה לדרכה – אלי.

הזמנו את הפיצה עם תוספת חצי חצי של זיתי קלמטה ושל פטריות. על הפיצה היו פסים של הרוטב. אזרתי אומץ (בעיקר כי גם רציתי להצטלם) ונגסתי. הופתעתי – הפיצה בהחלט פיקנטית אבל ממש לא "חריפה אומץ". חיסלתי שתי פרוסות בלי למצמץ (האחרים בבית לקחו לי את השאר…).

ראיתי באתר שאפשר לבקש גם "אקסטרה חריף".

אהבתי שהחריפות לא כיסתה על הטעמים אלא להפך, הדגישה אותם.

פיצת "דומינו'ס סרירצ'ה" היא החידוש של "דומינו'ס" לחורף , כי בכל שנה חייבים לחדש בפיצה מעניינת, מקורית , ובעיקר טעימה, שעברה שלבי פיתוח ארוכים והתאמה לטעם הישראלי (ולכן גם אינה בטעם "חריף מאתגר" אלא פיקנטי ) ושילוב עם רוטב העגבניות המוכר והאהוב של "דומינו'ס" וחומרי הגלם המשובחים.

לרגל ההשקה ניתן לרכוש עד סוף פברואר את סידרת הפיצות החדשה במחיר מבצע של 49.90 ₪ לכל פיצה בקנייה של שתיים. ניתן גם לבקש את הרוטב כתוספת על חטיפי גבינה או כפסים על הפיצה.

ב"דומינו'ס" ניתן להמיר כל פיצה לפיצה ללא ה"קשה" או לבסיס של קמח מלא, או לטבעונית, או כמובן – עם רוטב הסרירצ'ה.

חורף לוהט!!

מבחן הסופגניות הגדול.

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

 

 

 

טעמי הכינרת חוזרים!

פסטיבל "טעם הכינרת" מתקיים בחנוכה, בין התאריכים 18 עד 27 לדצמבר, והפעם בסימן "טעם השלום" בעקבות מלאת עשרים שנה לחתימת הסכם השלום עם ירדן, בעמק הירדן. היוזמה היא של מחלקת התיירות והאגף לפיתוח כלכלי במועצה האזורית עמק הירדן.

במסגרת הפסטיבל יתרחשו בכל האזור אירועים רבים, לכל המשפחה, לכל טעם ולכל בחירה. ניתן כמובן ללון באזור ולהשתתף ביותר אירועים וביקורים.

אנחנו הגענו כדי לטעום מעט ולקבל הצצה קטנה על מה שיתרחש בפסטיבל השנה.

התחנה הראשונה שלנו היתה מסעדת "צל תמר" באשדות יעקב איחוד. המסעדה מתחדשת בהרבה הפתעות שייתגלו לראשונה בפסטיבל, וימשכו כמובן גם לאחריו.

אנחנו אכלנו את ארוחת הבוקר החגיגית (59 שקלים ליחיד) שכוללת המון פינוקים כמו כמה סוגי לחמים ולחמניות, ממרחים מכל מני סוגים, ביצים לפי הטעם, שתיה חמה וקרה ,ובסוף ההפתעה – קינוח מיוחד שמכיל שערות קדאיף, מסקרפונה ופירות טריים שצומחים ונקטפים מהגן המקיף את המסעדה, במקרה שלנו זה היה מנגו.

החידוש הגדול יגיע ממש בימי הפסטיבל – כשלמסעדה , שקיימת כבר 17 שנים משגשגות, יגיע תנור עצים מיוחד ויוקרתי, שיפתח את הפינה האיטלקית שנוסדת בייעוצו של השף הנודע מנה שטרום. שטרום גם ינהל ארוחה איטלקית מיוחדת בימי הפסטיבל , שתחנוך את התפריט האיטלקי החדש. במקום יש ארוחות עסקיות, וגם אפשר לשבת בכיף על סלט או פסטה ולהנות מהירוק והאווירה.

האתר של מסעדת "צל תמר"  – www.tzel-tamar.co.il

ביציאה מהמסעדה חיכו לנו שתי אטרקציות כייפיות במיוחד- שמשלבות טיולים בסביבה, בצורה קצת שונה ממה שאנו מכירים ורגילים.

הכרכרה שחיכתה לנו היתה יאה לסינדרלה והנסיך שלה. אז אמנם לא היו לנו שמלות ערב ונעלי זכוכית, אבל מצב רוח היה, וטיפסנו על הכרכרה שהיתה מחוברת ל"לופיו" הסוס, ויצאנו לסיבוב פסטורלי בסביבה. הרכב והמדריך – ישראל, סיפר לנו בדרך מה אנו רואים ומה ההסטוריה של המקום. הכרכרה היתה מאד רומנטית, הדרך היתה יפיפיה, צעדי הסוס על השביל הישרו אווירה רגועה ועצרנו לתצפית וצילומים בנקודה שפרשה בפנינו את כל הנוף. יש אפשרות למסלולים שונים בכרכרה- באורכים שונים וגם להרכיב מסלולים אישיים עם אופציה לארוחה.

עוד פרטים אפשר בטלפון של ישראל – 052-8695488 ובאתר www.abarkay.com

את הדרך חזרה מנקודת התצפית עשינו ברכב חשמלי של "בינות תמרים אקולוגיקאר". מדובר ברכבים לנהיגה עצמית אבל עם הדרכה, ומסלולים שמגיעים לתצפית של יער לוי אשכול, או הירדן והירמוך בנהריים.

ברכבים יש אפשרות לארבעה או שישה נוסעים והם יכולים לעבור בתנאי שטח שונים כמו בוץ, עליות מפותלות וכדומה. כך אפשר לשלב גם את הנופים וגם את חוויית הנהיגה המיוחדת עצמה.

פרטים נוספים ניתן לקבל אצל דורון – 052-2975053.

התחנה הבאה שלנו היתה קיבוץ "שער הגולן" לחוויה מסוג אחר – סיור במקלט אמיתי מתקופת מלחמת ההתשה (1967-1970) כשהקיבוץ הופגז מגבול ירדן, והילדים, שאז לנו בלינה משותפת, בילו את רוב הזמן במקלטים. באמצעות סרט קצר שמוקרן במקום ניתן לראות איך התנהלו החיים בצל ההפגזות, לראות חפצים שנשמרו מאז , מספרי הילדים ועד מוקשים , ולנסות להבין איך אפשר לגדול בצורה כזו. מדהים לשמוע שהילדים שם למעשה הרגישו די מוגנים וכמו ילדים, ניצלו הרבה פעמים את העובדה שהמבוגרים לא בשטח, כדי לעשות כל מני תעלולים. הסיורים נערכים במגוון שפות. אותנו אירחה נורית קצירי, שהיא האחראית על המקלט, והיא הראתה לנו את עצמה בצעירותה, בתקופת אותה המלחמה. בקיבוץ, שהוא שיתופי, מחזה די נדיר בזמנים שלנו, אפשר גם לסייר בענפי החקלאות (סיורים אלה מיועדים למבוגרים ולכאלה שמתעניינים בחקלאות), ולבקר בבית האדם הקדמון  (שכולל הפעלות לילדים, בתיאום מראש ובקבוצות) . הסיור במקלט מתאים לילדים מעל גיל שמונה.

פרטים נוספים על האפשרויות השונות ב"שער הגולן", כולל גם אירוח כפרי, ניתן לקבל במייל: info@elmulgolan.co.il

התיאבון התחיל להתעורר והגענו ל"נחלה בטבע" – מסעדה דרוזית אותנטית בצומת צלמון דרום. במסעדה חיכו לנו קאסם ואשתו,   וגם שולחן מלא כל מני מטעמים מהמטבח הדרוזי  כמו סלטים מיוחדים (כולל חציל עם רימונים וענבים מוחמצים), עלי גפן מעולים, מיצי פירות מיוחדים, וגם מנות בשריות קלאסיות כמו מנסף שהוגש לוהט ובכמות ענקית לשולחן.

קאסם סיפר לנו על העם הדרוזי, היחסים עם ממשלות ישראל והמדינה , האהבה הגדולה והרצון לתרום (כפי שבדיוק עכשיו עם האירועים הנוכחיים אנו מגלים שוב ושוב את הנאמנות הרבה שרוחשים הדרוזים לישראל) וגם על האירועים המיוחדים לפסטיבל  – סדנאות הכנת עלי גפן כולל ליקוט בשטח, סדנת כבישת זיתים, אפיית סמבוסק ועוד הפתעות.

מידע ופרטים אפשר לקבל אצל קאסם – 050-3095250 וגם בדף הפייסבוק תחת השם "נחלה בטבע".

קשת יפיפיה הפציעה בשמיים, ואנו המשכנו לתחנתנו הבאה – חוות הנופש "ורד הגליל" (אין קשר למפעל השוקולד ). ההפתעה הגדולה של המקום לכבוד הפסטיבל היא מופע רודיאו אמיתי, עם בוקרים, סוסים, פרות ולאסו, כשהכניסה היא חינמית לגמרי. במקביל יהיו דוכנים של הפעלות, אפשרות לרכיבה על פוני, ליטוף חיות וכדומה לכל הגילאים, וכן הדלקת נרות חגיגית ומיוחדת לחנוכה.  במסעדה של המקום תוגש מנת קינוח מיוחדת לכבוד נושא השלום של הפסטיבל, שלצערי הרב לא יצא לנו לטעום ומאד חבל לי כי אני מכירה את האיכות של השף חיים טיבי שמכין אותה.

בגלל מזג האוויר הגשום לא יכלנו לראות דוגמא מהמופע אבל לא וויתרנו והלכנו לבדוק את הכוכבים הגדולים של המופע- הסוסים.

מי שמתכנן להגיע למופע, רצוי לבדוק קודם שאין שינויים בעקבות מזג האוויר .

עוד פרטים ומידע ב – www.veredhagalil.co.il

החשיכה כבר החלה לרדת כשהגענו לתחנתנו האחרונה – מסעדת רוברג בליבנים, שזה 12 דקות מטבריה. המסעדה היא כשרה ובשעות הבוקר משמשת כמסעדה חלבית, ואחר כך הופכת למסעדה בשרית. השף הוא אילן רוברג וכל הצוות הם בני משפחתו – הבנות תמי ואיריס במטבח, כקונדיטורית ומנהלת המסעדה בהתאמה, הבנים גיל ודורון הם אחראי המטבח והלוגיסטיקה, והאם עושה הכל…

במקום יש תפריטים רגילים, תפריטי טעימות וסדנאות בישול חוויתיות, ומה שאני אהבתי במיוחד- מצלמה שממוקמת במטבח ומראה על מסך גדול בדיוק איך מכינים את המנות בשידור חי.

לכבוד הפסטיבל, השף אילן רוברג שגם בישל למלך חוסיין ולראש הממשלה דאז יצחק רבין, את הארוחה שליוותה את אישרור הסכם השלום בין ישראל לירדן לפני עשרים שנה, משחזר את התפריט של הארוחה ההיא ומגיש בין השאר סלטים מיוחדים (כולל כאלה שאמורים להיות חלביים אבל אי אפשר להרגיש שהם בעצם פרווה), סלטים חמים כמו חומוס חם, מרק עדשים אדומים עם טאץ' של ערק, מנות עיקריות של דגים, פרגיות, פילה בקר ושיפודים ולבסוף הקינוח שזיכה את תמי, הבת הקונדיטורית , במקום ראשון בתחרות קינוחים (ושוב, למרות שהוא פרווה לחלוטין).

אנחנו זכינו לטעום מרק שומר עם מקל בצק מיוחד, כדי לחוות את הטעמים המיוחדים של המרקים, וכן את הקינוח הזוכה בעל הפרזנטציה היפיפיה.

עוד פרטים על המסעדה ואירועי הפסטיבל בה – www.roberg.co.il

את כל הטיול שלנו ליוותה מדריכת דרך בשם חדוה הדר שגם הסבירה, גם שרה לנו שירי ארץ ישראל וכינרת, וגם מצאה עבורנו פטריה שפרחה לאחר הגשם.

כאמור בפסטיבל יש מליון פעילויות ואפשרויות- רק ככה על קצה המזלג- סדנאות שוקולד מיוחדות ב"גליתא" – כולל ממתקי שוקולד בצורת יונת שלום, "חצר כינרת" הופכת לחצר ראשונים ומאמצת אווירה של חלוצים, כולל סיפורי אוכל של פעם, צילום בבגדי חלוצים ואפילו נזיד עדשים של פעם, שייט בכינרת ב"רוב רוי" ליד קיבוץ כינרת וירדנית, הבריכות של "חמת גדר" שמקבלות תוספת של מופעי קרקס ואש, הצגות לקטנטנים, מופע תוכים והאכלת תנינים ועוד, סיורים מזמרים ב"קבוצת כינרת", המון שירה בציבור (כולל עם שרל'ה שרון) באשדות יעקב איחוד ומאוחד- לרגל תשעים שנה להיווסדם, והמון טיולי שטח ופעילויות לילדים.

המידע המלא  על אירועי הפסטיבל – www.kinneret.info

היהודים באים – והם לא סותמים את הפה.

גיבוי ההסטוריה היהודית, מהתנ"ך ועד העת החדשה, לכולם אפשר להציץ עכשיו מאחורי הקלעים, ולראות בעזרת הקאסט של "היהודים באים" – מה באמת הלך שם.

נטלי מרקוס, יואב גרוס ואסף ביזר, יצרו את הסידרה ושיבצו בה את מוני מושונוב (הענק!), יוסי מרשק, יעל שרוני, עידו מוסרי ויניב ביטון, שמגלמים דמויות הסטוריות החל מאברהם אבינו ועד בן גוריון, קפקא והלוחמים שפרצו אל הכותל, כמו גם דמויות עכשיוויות יותר כמו אנשי משרד הקליטה שמתכננים איזה יהודים ניתן להעלות לארץ ומה בעצם לעשות איתם.

הסידרה מוגדרת כסאטירה, אבל הרבה מהמערכונים אינם פוליטיים אלא מראים זוויות שונות ולא אחת מעוררות מחשבה. כך למשל במערכון שעוסק בקבלת עשרת הדיברות, שואלת אחת מבנות ישראל , "רגע, אם כתוב "לא תרצח" – איך זה שקיבלנו ציווי למחות את עמלק"?.

בעזרת המערכונים אנו לומדים איך באמת נוצר מנהג חבישת הכיפה, איך היתה ההוצאה להורג הראשונה בתולדות המדינה (רמז : בעייתית משהו…) ואיך היתה האישיות של יוסף התנ"כי שעצבנה כל כך את האחים שלו…

בין המערכונים ישנם קטעי פארודיה כמקובל בתוכניות ריאליטי רבות היום, כשכל מני "סלבס" היסטוריים מספרים מה מרגיע אותם ואיך הם מתפנקים (ואל תשאלו איך נעמי שמר מתעללת בשולי נתן…) וגם איך דוד המלך שר?

היופי במערכונים הוא שמלבד היותם מצחיקים, הם גם מעוררים מחשבה ובדרך לא מהססים לשחוט כמה פרות קדושות ולהראות לנו את הפנים שאולי אנחנו לא ממש מעוניינים לראות במראה.

הבימוי הוא של קובי חביה, והמפיק והעורך הראשי הוא יואב גרוס.

לדף הפייסבוק של התוכנית – https://www.facebook.com/thejewsarecoming

והצצה לאחד המערכונים – https://www.youtube.com/watch?v=3z1zaHXAGf0

 

ימי שישי, החל מהשבוע (7 לנובמבר) – בערוץ הראשון.

השחיתות שבגראז'

כשאומרים את השמות "באגסי סיגל", "אל קפונה", "פאבלו אסקובר" – נזכרים בתקופת הזוהר של המאפיה, כששחיתות היתה אבן הדרך . עכשיו השמות האלה מייצגים תאווה קצת אחרת… תאוות בשרים. ליתר דיוק, הבשרים של "הגראז' ".

ומה עושים שם עם הבשרים? אחד הבעלים – יוסי גז יצא למסע בכל רחבי הארץ ובדק על גופו את כל ההמבורגרים האפשריים, בחן, בדק, התנסה, ולבסוף הגיע למסקנות שיצרו את ההמבורגרים המיוחדים של "הגראז'". הוא הוסיף להמבורגרים מבחר מנות נוסף, שיהיה לכל דרישה ולקוח, עיצב את המסעדה כדיינר אמריקאי של שנות החמישים, (כולל הפתגם האלמותי "חוקי הבית – 1. אמא תמיד צודקת, 2. ראה סעיף ראשון") וכך נולדה "הגראז'" בצומת ראשונים, (הרצל 151 ראשון לציון, בצמוד לתחנת הדלק).

המקום משרת קהלים רבים עד שתים וחצי בבוקר בימי השבוע, ועד שלוש וחצי מטבח שפועל בימים חמישי עד שבת, כך שבמשך היום אפשר לבוא עם הילדים (וכשהגעתי, בשבת בצהרים, אכן היו שם משפחות בהרכבים של כל הגילאים) ובערב לבוא בחבורה , עם בני זוג או מכרים, לשתות מהמגוון האלכוהולי הגדול (והמקום מתגאה במחירי בירות נמוכים ואטרקטיביים) ומשהו טעים.

כאמור, הגענו בשבת בצהרים, וטעמנו ממבחר מטעמי המקום.

התחלנו במנות הפתיחה שרשומות כמו שאר התפריט, על הפלייסמט הענק שמונח על השולחן, ומכיל גם את תולדות חיי המאפיונרים שנתנו את שמם למנות השונות.

במנות הפתיחה, המכונות "קטנות"- קיבלנו:

"עגבניות שוק" – עגבניות שרי בצבעים שונים, גבינת פטה, עשבי תיבול טריים, עלי מיקרו, שמן זית וקרוסטיני שום (28 שקלים לצלחת גדולה).  אמנם בדרך כלל לא באים להמבורגריה בשביל סלט, אבל קודם כל הוא נחמד מאד לנשנוש פתיחה, בעיקר כי שמחתי לגלות שלחם השום הנלווה הוא רך ולא שובר שיניים כמקובל בהרבה מקומות אחרים, וגם כי תמיד כשבאים בחבורה, יש מי שלא ממש רעב או מעוניין במשהו דיאטטי יותר ובכל זאת להשתתף בשמחה עם כולם. מרענן מאד.

"mac & cheese" – מנת הדגל של המקום והאמת, גם הבחירה שלי מבין הראשונות שדגמנו. מדובר בכדורי גבינה ומקרוני בפאנקו, מטוגנים שהוגשו עם שלושה סוגי איולי (28 שקלים). אני כבר יכולה לדמיין אותי עם קערה גדולה מהכדורים האלה, לצד בירה קרה או איזה אלכוהול כייפי באווירה של חברים. כדורים לוהטים, עסיסיים, קרנצ'יים מבחוץ ורכים מבפנים, וכל רוטב נותן להם טעם אחר.

"תפוחי אדמה ל"ג בעומר" – תפוח אדמה בסגנון מדורה, עם הרבה חמאה, שמנת של פעם ואופציה לחריף בצד (28 שקלים) – מנה מאד נוסטלגית. כאמור אני ציינתי כבר מההתחלה שאני לא אוכלת חריף כך שהביאו לי את החריף בצד, רק למקרה שמישהו ירצה. אני הסתפקתי במה שאני אוהבת – גרגרי מלח גס.

"כרובית מטוגנת" – פרחי כרובית מצופים פנקו עם רטבי צ'ילי מתוק ואיולי שום (32 שקלים). רעיון דומה לזה של כדורי הגבינה, רק שהפעם התוך הוא הכרובית נטו, נימוחה ועטופה בשכבה פריכה. מבין שתי המנות הללו, כמו שאפשר להבין, העדפתי את כדורי הגבינה בגלל עסיסיותם הרבה.

הגיע הזמן לעיקריות ממחלקת ההמבורגרים. (כאמור בתפריט יש גם כריכים, סלטים, ועוד).

אנחנו בחרנו בשני מאפיונרים מומלצים – "אסקובר" שהקציצה שלו מכילה פלפלים מקסיקניים חריפים, ו"אל קאפונה" שהקציצה שלו מכילה גבינה איטלקית ועשבי תיבול. מעבר למה שיש בקציצות, כמובן שאפשר להוסיף מה שאוהבים ממבחר גדול של גבינות, פטריות, בצל, ביצים, רטבים וכדומה. ל"אסקובר" ביקשנו להוסיף בצל מטוגן, ול"אל קאפונה" הוספנו ביצת עין לא הפוכה.

אחרי שנשאלנו על מידת העשיה האהובה עלינו (מדיום וול), הוצעו לנו התוספות ובחרנו בצ'יפס, הום פרייז (קוביות תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי מתוק חרפרף) וסלט ירקות.

ההמבורגרים הגיעו בגודל 230 גרם, והכילו מלבד הקציצה והתוספות שביקשנו, גם עגבניה, בצל, חסה ומלפפון חמוץ.

ה"אסקובר" היה אכן חריף, ומי שלא מסתדר עם חריף, עדיף שיבחר את השני שלקחנו, ה"אל קפונה" . שתי הקציצות היו טובות מאד, והי, אין כמו צהוב של ביצה שמתערבב עם הקציצה הלוהטת, הצרובה מבחוץ ועסיסית מבפנים.

השולחן נוקה, מגבונים לחים הוגשו כדי שנתנקה מכל הטעמים הללו, והגיע החלק של המתוק. סוגי קפה שונים (נבחר הפוך) וקינוח. היינו מפוצצים, ובחרנו בקינוח אחד, שגם ככה היה גדול מספיק לשניים. בתפריט יש מנות כמו "מילקשייק של פעם" באווירת הדיינרים, וגם מנה מומלצת של "מגדל בגארז'" שכולל המון קרנצ'ים מתוקים וחלבה , ואנחנו הלכנו על מנה שנקראת "סיגרים" שכוללת שני גלילי קרפ שוקולד חלב ושוקולד לבן ממולאים בשקדים ואגוזים, והכל מטוגן ומוגש עם גלידת וניל ורוטב שוקולד. (36 שקלים למנה גדולה וזוגית). כשנגסתי בסיגר האסוציאציה הראשונה שלי היתה "שוקו פאי" משודרג מאד. אהבתי שהתוך של הסיגר היה דומיננטי באגוזים ופחות מתוק יחסית לגלידה ולרוטב השוקולד מסביב. היה גם משחק מעניין של מרקמים – קרנץ' של הטיגון, פציחיות של האגוזים, רכות הגלידה והרוטב, סיגרים חמים עם תוך לוהט מול הקור של הגלידה והסירופיות של הרוטב. אכן, שחיתות שמסיימת ארוחה שחיתותית לא פחות. (יש אגב גם אפשרות לקינוח פרווה).

וכשמגיעים לגראז', על מה כדאי להסתכל בתפריט? ראשית, יש דיל משתלם מאד של המבורגר 230 גרם עם תוספת (צ'יפס/ הום פרייז / סלט ירוק) ועוד שתיה – שליש גולדסטאר או כוס יין או שתיה קלה, והכל ב60 שקלים, מחיר שאין כמוהו בסביבה ומוצע כל שעות הפתיחה של המסעדה. מעבר לזה גם מחירי אלכוהול טובים (צייסרים מ10 שקלים כשהיקרים ביותר הם 18 שקלים בלבד וכוללים למשל גריי גוס או וואן גוך), ויש גם תפריט שתיה "לנהג התורן" כדי לא להזניחו…

עוד פרטים אפשר למצוא באתר – http://www.garageburger.co.il/he/home

וגם בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%90%D7%96-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%9D/1410615085843303?fref=ts

החנייה חופשית, נוחה ובשפע.

Unforgettable – מסע במנהרת הזמן.

כל פעם שאנו צופים בסרטים בסגנון "אסקימו לימון" , אנו לא יכולים לפספס את פס הקול של התקופה- שנות השישים והשבעים שהביאו לנו רומנטיקה רבה, שחסרה לנו כל כך היום.

אחת התוכניות האהובות עלי ביותר ברדיו, משודרת בדיוק בשעה שבה אני חוזרת הביתה מהעבודה- השעה חמש, התחנה- "רדיוס" והתוכנית היא אותה תוכנית ששודרה כשבערוץ מאה אף אם היתה "קול השלום" (עוד חתיכת נוסטלגיה) – "טווילייט טיים" – שירים ישנים שהפכו את הנסיעה הביתה לרגועה ומחממת לב.

אמנם לא נולדתי עדיין ברוב שנות השישים, וגם את שנות השבעים העברתי בעיקר במשחקי ילדים, אבל המוסיקה היתה שם, ואני עדיין זוכרת את שידור הטלוויזיה שהראה שוטר מוחה דמעה בלוויתו של אלביס פרסלי.

על הרקע הזה, המופע החדש Unforgettable פורט בדיוק על נימי הלב. במופע מתכנסים להם שלושה זמרים מופלאים – זאק היילון – הישר מלאס ווגאס, שם זכה בחגורה אותנטית של אלוויס פרסלי בתחרות ביצועי שירי המלך, הוא זמר ויוצר שמופיע רבות בתוכניות טלוויזיה, והוציא ארבעה אלבומים,  צ'ארלס גארט- שמביא לנו את רוח התקופה בשירה ובצעדי ריקוד מפתיעים, עלה לארץ משיקאגו בשנות השמונים ומאז הופיע כזמר ליווי של אמנים ישראלים רבים והיום הוא סולן במופע,  וסטלה יודקו –הזמרת שהיא גם המפיקה,  שעלתה לארץ מאוקרינה ב1990, בלי לחשוב בכלל על כיוון מוזיקלי, עד שהגורל הראה לה איזה אוצר יש לה בגרון,  ומה היא יודעת לעשות בקולה. בעברה היא  הופיעה עם "להקת מנהטן" בכל העולם, מול קהלים של מאות אלפי אנשים.

(בתמונה למעלה- סטלה יודקו, בתמונות למטה זאק היילון וצ'ארלס גארט – צילומים של ניקול דה קסטרו)

הזמרים מלווים בתזמורת של שמונה נגנים (שבעה גברים, ואחת מתופפת מקסימה בשם מעיין) ומגישים לנו שעה וחצי של המיטב, מגלישים את כולנו לתקופה רומנטית, אולי נאיבית יותר, אבל קסומה, כשהזמרים היו זמרים ולא חשפניות, כשהמילים היו אוהבות ולא פרובוקטיביות, כשהתמימות היתה תכונה נערצת.

רי צ'ארלס, שירלי בייסי, נט קינג קול, קליף ריצ'ארד, טום ג'ונס, הטמטיישנס, פרנק סינטרה, דוריס דיי, וכמובן המלך אלביס, כולם חוזרים לחיים בעזרת שלושת הזמרים המוכשרים הללו, שמתכתבים עם סרטוני וידאו מקוריים ומשלימים איתם ממתק לאזניים.

בחלק מהשירים הזמרים משתפים את הקהל בשירה, ברוב המוחלט הקהל גם ככה מצטרף לצלילים ולמילים.

המופע מגיע לאולמות שונים, כך למשל ב24 לאוקטובר וב21 לנובמבר בתאטרון גבעתיים, ב6 לאוקטובר ב"הבימה" בתל אביב, ב4 לדצמבר ברעננה, ויש גם הופעות בסינמה סיטי.

עוד פרטים ב- https://www.facebook.com/mofa.unforgettable

יום הולדת – חגיגה נחמדת.

עד גיל שש הצלחתי להתחמק מהפקת ימי הולדת לבן. הסתפקנו במסיבות שאורגנו על ידי הגן, כשהגננת עושה את התוכנית האומנותית (שכוללת תמיד כל מני סוגים של מצילתיים..) וההורים מגיעים ומביאים את העוגה וכיבוד שהגננת מחליטה שמתאים. אבל בבית הספר אין מסיבות והילד רוצה לחגוג. אז מה עושים?

(בתמונה למעלה- יום הולדת לפני עשרים שנה, במעון "נעמת" בפתח תקווה, עם צוות הגננות).

קודם כל, מה לא עושים. בילדותי , מזמן מזמן בשנות השמונים, לא היו "מפעילים" למיניהם וחתני וכלות השמחה היו עושים הכל לבד. מה הכוונה "הכל"? היו משחקי חברה בנוסח "הכנס את הנר באמצעות הטוסיק לתוך בקבוק" או "נסה לדוג משהו מתוך קערה של קמח תוך כדי שאתה נושף קמח לכל מקום ומתלכלך כהוגן". אחר כך היה חידון שתמיד היה לקוח מאותו ספר כך שכולם ידעו את התשובות עוד לפני שנשאלה השאלה, היו הפרסים (בועות סבון, מדבקות, ביצי קינדר), היתה עוגה (בדרך כלל שוקולד עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות למעלה, עד  היום העוגה האהובה עלי ביותר) ובסוף היתה חלוקת הפתעות בשקיות שכללו כמה ביגלה, שוקולדים מחולקים לקוביות, אולי איזה מרשמלו, סוכריה על מקל והפתעה כמו משרוקית פלסטיק למשל).

אבל זה היה אז, אולי הדור היה ממושמע יותר, אולי הדרישות היו נמוכות יותר, אבל היום אין מצב שהייתי (או כל הורה אחר) מנסה לנהל מסיבה לקבוצת ילדים בכל גודל שהו. הדרישות גדלו, (ואיכשהו גם הרעש…) והמפעילים נדרשו למשימה.

(בתמונה למעלה- אחד מימי ההולדת שלי בסוף שנות השבעים, עם עוגת "לקח" מקושטת , שולחן מעוטר ועריכת חידונים).

לכן בתקופה שערכתי מסיבות לבן שלי (סוף שנות התשעים ותחילת האלפיים) המסיבות כבר כללו כיבוד מושקע יותר (כולל מכונת סוכר קומפלט למשל), קישוטים מושקעים יותר (כבר לא מנפחים בלונים אלא מזמינים משלוחי בלוני הליום), וגם הפעלות לימי הולדת –  מפעיל שיעשה מופע ויעסיק את הילדים למשך שעה וחצי, כולל טקס נרות עם עוגה מושקעת ומעוצבת ( שהרסה לי את הבריאות כל פעם שהייתי צריכה להביא אותה שלמה ובלי פגע מהקונדיטוריה הביתה).

בין הגילאים שש עד 12 הגיעו לימי ההולדת של הבן שלי מפעילים מסוגים שונים – כאלה שערכו משחקי חברה, כאלה שעשו נסיונות מדעיים, תקליטנים וכמובן גם קוסמים (כולל אחד שהפיל לי את החשמל מרוב גאדג'טים שהוא הביא). הבחירה במפעילים היתה לפי המלצות ולפי התרשמות שלי מסרטונים ברשת , ובחרתי בכאלה שידעו לשלב את הילדים, בעיקר את חתן השמחה, במופע (חלק הלבישו את הילד כקוסם קטן ושיתפו אותו כעוזר). היו קוסמים שערכו מופע כל כך מרתק ומושקע שבקלות יכלתי להזמינם גם לאירוע למבוגרים כמו מסיבה או אירועי חברות .

(בתמונה למעלה- אחת מהעוגות המושקעות של יום ההולדת של הבן).

אחרי הפקת בר מצווה (לשמחתי צנועה – הילד העדיף לקחת את התקציב ולנסוע לדיסנילנד) הגשתי את התפטרותי כמנהלת צוות הבידור הביתית ונשארתי עם המון טיפים ועצות למי שמביא מפעיל הביתה.

הראשונה היא כאמור לחפש המלצות מאנשים שסומכים עליהם, כי מפעיל מבריז למשל – לא רק שלא מגיע, אלא גם תוקע את המשפחה החוגגת ללא הפעלה לילדים וזו יכולה להיות צרה אמיתית. דבר שני – לוודא שיש כל מה שהוא צריך – תאורה, שולחנות, חפצים שונים ועוד. דבר שלישי – לוודא שהוא יודע את מספר הילדים ומוכן לקראתם.

רצוי לעבור עם המפעיל על סדר הדברים – מה יש לפני מה – האם יש מופע ובאמצע הפסקת אוכל או שרק בסוף, מתי טקס העוגה, האם הוא מחלק מתנות לילדים המשתתפים או שצריך לרכוש לבד ולתת לו, האם הוא יודע על הילד החוגג (לעיתים זה ילד ביישן שלא רוצה לעלות לבמה עם המפעיל וזה בסדר לגמרי) וכך הלאה.

היום לילדים יש דרישות, (וגם להורים שלהם האמת) ומפעיל בלי אפקט "וואו" פשוט לא יעשה את העבודה.

ורק שיהיה במזל טוב!!

הטיטאניק- חטא היוהרה.

אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".

את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.

גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.

אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע"  – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.

הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.

היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.

מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.

בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.

הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.

המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.

חלומות דבש

"חתונה". כמה אמוציות מסתתרות במילה אחת שמתחילה בהצעה רומנטית (אם זה מול כל החברים והמשפחה ואם זה באינטימיות זוגית) ועוברת דרך מירוץ מטורף שמטרתו ליצור את הערב הקסום ביותר האפשרי, הערב שנזכור לנצח.

בעבר השטאנץ' היה קבוע – מזמינים את "אולמי בונבון", קונים שמלות באלנבי (עם המון נצנצים), עושים תסרוקת קשיחה כמו קסדת אופנוע, הולכים לצילומים בסטודיו של הצלם על רקע פוסטרים של שקיעה, אוכלים "רבע עוף" ו"בורקס פטריות" ובסוף רואים את האורחים לוקחים הביתה את זרי הפרחים של האולם.

אבל היום יש רשות לחלום, והחלומות הם רבים, ואין שום סיבה לא להגשים אותם. הבעיה היא שפנטזיות רבות הן יקרות, ולהגיע לחופה בעזרת מסוק, בצניחה חופשית או עם כל התזמורת הקאמרית מנגנת ברקע, קצת הופך לבלתי מושג.

אז מה עושים אם בכל זאת רוצים חתונה בלתי נשכחת?

הסוד הוא בפרטים הקטנים, ועל כך עלו ב"מיתוגיה" וב"MINT DESING" – שתי מחלקות בתוך "הבאר של סבא" – גן ואולמות אירועים בפתח תקווה, שנותנים שירות לא רק למתחתנים במקום אלא לכל מי שמעוניין להגשים את חלומות הערב המיוחד שלו.

השבוע התקיים כמידי שנה אירוע פרזנטציה ב"באר של סבא" שבו הוצגו הטרנדים החדשים בעולם האירועים והחתונות לעונה הקרובה, והאמת, אפילו הדמיון לא מספיק בשביל לחשוב על כל הדברים המיוחדים שהיו שם.

"המיתוגיה" – מספרת הסיפור. בניית הקונספט על בסיס אווירה, נושא, סיפורים אישיים של בעלי השמחה, וטעמם. במסגרת הסיפור ישנם למשל קודים של צבעים שחוזרים  באביזרים שונים ובעיצוב החל מההזמנה עצמה ועד עמדות קבלת הפנים, השתיה, המזנונים והמתנות בסוף (וחכו תראו, שוס אמיתי שאין דברים כאלה).

בפרזנטציה ניתן היה לראות למשל אפשרות לסרוק בד לתפירת הכריות לאירוע, כך שישמש גם כרקע להדפסות שונות כמו שלטים, מפיות, מדבקות על צנצנות שתיה וקישוטים שונים.

"מינט דיזיין" – אחראים על שירותי ההפקה והעיצוב תחת ליווי צמוד והשגחה על כל הפרטים הקטנים.

ומה החידושים והטרנדים שראינו?

מבחינת עיצובים –DIY– מה הכוונה? נייר. נייר שמשמש לקישוט, חופה שעשויה פונפוני נייר, מפיות מיוחדות, עיצובי הזמנה מיוחדים , תגיות שמות, אריזות למתנות ועוד.

מיחזור ארגזי תחמושת למשל לכלים לבופה ממתקים ענק, קופסאות פח ממוחזרות ככלי לנרות ועוד.

במקום פתקיות הושבה משעממות – צנצנות רומנטיות עם פירות ומדבקה של DIY אישית.

שליחת "SAVE THE DATE" במיילים, לשריון התאריך.

שרביט חתונות – מקל עץ שבקצהו רצועות בד לנפנוף במקום השלכת קונפטי (או אפשרות של קונוסים המכילים עלי פרחים טריים להשלכה).

מכירים את העמדה הזו בכל השקה של סלבריטיז, שהם נעמדים שם ומצטלמים? עכשיו הטרנד הגיע גם לחתונות וישנן עמדות צילום משעשעות עם כיתובים שונים וקופסאות ובהן אקססוריז שונים שהאורחים יכולים להצטלם איתם כמו שלטי "בועה" בסגנון קומיקס עם כיתובים שונים, "שפמים ומשקפיים" משעשעים ועוד, עונג מיוחד לכל חובבי ה"סלפיז".

GIVE AWAY– כבר לא יוצאים מהחתונה עם שקית תחרה קטנה עם שלושה שקדים מצופים סוכר (מישהו בכלל אוכל את זה?)- היום יוצאים עם מתנה מיוחדת שיכולה להיות צנצנת עם משהו טעים בפנים, כלי עם נצנצים בסגנון "כדור שלג", נר ריחני, ומה שהכי אהבתי – לחתונות של שישי בצהרים – חלה טריה תוצרת המקום או זר פרחים לשבת.

ואפרופו פרחים – הדוכן שקנה אותי על ההתחלה, ואיתי ביחד בערך את כל הנשים שהיו בסביבה- דוכן פרחים שמכין על המקום קשתות עם פרחים, "קורסאגי" בסגנון אמריקאי ליד, או פרח לדש הבגד של הגבר, לא ראיתי בפרנזטציה אישה אחת שלא התקשטה בהם, ולאורחות חתונה זה פינוק מיוחד ומפנק.

דוכן ממתקים  – חגיגה של סוכר שלמרות שיש לה אוריינטציה לילדים, בפועל ומנסיון, מי שחומס את כל סוכריות הגומי הם דווקא המבוגרים….

דוכן שמחלק קונוסים של פופקורן מפנק, ולידו דוכן אבטיחים פרוסים, עגלת כובעי קש צבעוניים ליד הרחבה שמאפשר להצטלם איתם (ולקבל את התמונה כתמונה או מגנט) וגם לרקוד איתם ולעשות שמח, דוכן גלידה בהרכבה עצמית עם כל הפינוקים, ומגשי מתוקים שמסתובבים ומציעים את המשהו המתוק, למי שעוד נשאר מקום.

וזה עוד בלי להזכיר את עמדות האוכל של ה"אפטר פארטי" – אחרי שרוקדים, שותים הרבה מהבארים, ורוצים עוד נשנוש קטן ככה לקראת הסוף – ממנות קלאסיות של המבורגר וצ'יפס, דרך שוואמה עם מסבחה ותוספות, ועד ללחמניה ענקית עם המון סוגי נקניק בפנים, והכל בטוסטר הופך ל"סודוך" – כי צריך עוד משהו על הדרך.

כדי להרגע אפשר לשבת על נדנדה רומנטית, לתפוס איזו עוגית מזל ולקרוא את העתיד, ולנשום את הרומנטיקה באוויר.

בסיום הפרזנטציה נערכה תצוגת אופנה של שמלות כלה של בירצוויג, "לולאות" ורוני קנטור, עם מבחר שמלות לכל הטעמים ולכל הסגנונות.

את כל הגודיז המתוארים כאן, אפשר כמובן לקחת לכל אולם שמחות ולכל מקום שרוצים לחגוג בו, אבל מי שיחליט על "הבאר של סבא" מקבל ערך מוסף של מקום שהופך כל ערב לעולם קסום אחר, והוא ממוקם בחלקת אלוהים יפיפיה במרכז שדות חקלאיים, עם בריכת אגירה שמקבלת את מימיה מבאר אמיתית, ומסביבה פרדס כמו של פעם, עם התפוזים והניחוחות, לצד אולמות וגנים רומנטיים, חמים ומשפחתי עם הקפדה על כל פרט.

מה נשאר עוד לאחל מלבד "מזל טוב" ו"שתגשימו את כל חלומותיכם"?

עוד מידע יש ב –

הבאר של סבא – http://www.sabawell.com/

מינט דיזיין – https://www.facebook.com/MintDesignIL

המיתוגיה- https://www.facebook.com/mitugia