עד לפני שבוע המילה "ארצ'י" עוררה אצלי קונוטציה אחת בלבד- ארצ'י בנקר, כוכב שנות השמונים, מגולם בידי קרול אוקונור, דמות נרגנת ששנאה כל מה שלא גבר נוצרי לבן, שקרא לחתן שלו "מיט הד"- מה שתורגם לעברית כ"ראש כרוב" מטעמי כשרות.

אז הוזמנתי לגלות את "ארצ'י " האחרת – ביסטרו בר ב"ביתן אהרון"- דקה מנתניה, במרכז הקניות המרכזי. מי זה "ארצ'י"? ארצ'י הוא שמו של ארצ'יבלד (אהרון) ג'ייקוב – שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ברכישת קרקעות האזור.

ומי ב"ארצ'י"? –השף אלעד לוי, בן ונכד של מסעדנים, שגדל במטבח ששילב מרוקו ופולניה, למד קולינריה ושימש בין היתר כסו שף ב"בוסטון" באילת וכשף הרשת של "קפה הלל".

על עיצוב המקום הופקדה גפן גל אלקיים שנטעה בו אלמנטים רבים המשדרים ביתיות כמו אביזרי רטרו, צנצנות גדולות מלאות כל טוב, ולא שכחה אפילו את השירותים המפנקים במיוחד.

המטרה- לשרת את תושבי הסביבה שעד היום האפשרות היחידה שעמדה בפניהם לאוכל טוב היתה לנסוע לתל אביב, על כל הפקקים ובעיות החנייה (וכמובן המחירים).

"אנחנו אוכל של תל אביב במחירי השרון" אמר לנו בעל המקום אדי, בזמן שאסף המיקסולוג שבעמדת הבר, מוציא לנו מגוון רחב של קוקטיילים מכל הסוגים, כולל המצאות מיוחדות שלו עם מרכיב סודי שאני לא בטוחה שאני יכולה לגלות, אבל שווה לנסות.

אנחנו טעמנו מנות מכל הקטגוריות של התפריט:

בפתיחה- לחם הבית שהוגש עם מטבלים – למעשה שני סוגי לחם מחמצת שנעשים במקום (לבן ושחור), עם אוסף של מטבלים – זיתי טאסוס, טחינה אדומה, קונפי שום (שאם הייתי טועמת בלי לדעת מה זה ובלי לראות, לא הייתי מזהה שזה שום כי המתיקות היתה עדינה ), שמן זית בלסמי, קרם פלפלים, קרם חצילים עם לאבנה וחמוצים ביתיים. (19 שקלים – ומוגש על חשבון הבית עם הזמנת המנות). נקודה חשובה- הכל, אבל הכל, תוצרת המקום – המטבלים, הבלסמי, הקרמים, החמוצים, וכמובן הלחמים. אמרתי לבעל המקום שלדעתי הוא צריך לפתוח דוכן ולמכור בצנצנות את כל הטוב הזה. ידענו שיש עוד הרבה מנות אבל לא יכלנו להפסיק לנשנש. (שווה רק לשמור קצת מהלחם הזה, או להזמין עוד, כדי לנגב את רטבי פירות הים שיגיעו בהמשך.

תפריט הטאפס הביא לנו –

סשימי טונה אדומה – מלפפון, צנונית, נענע, כוסברה וטוביקו  ברוטב איולי וקרם וואסבי – (29 שקלים בתפריט). מנה חמודה וקלילה.

סביצ'ה דג ים (במקרה שלנו דניס) עם צנונית, מלפפון, בצל סגול ויוגורט (29 שקלים)- מבין שתי מנות הדג הנא- העדפתי את זו בגלל עזות הטעמים שלה יחסית לסשימי.

שרימפס שום- בחמאה, בצל ירוק ויין (29 שקלים) היה נשנוש חביב, למעשה הראשון מבין שלוש מנות שרימפס שקיבלנו לטעום. העדפתי את מנת השרימפס המכונה "השרימפס" שתבוא בהמשך במסגרת "מנות ראשונות".

שתי מנות בשריות השלימו את תפריט ה"טפאס" מבחינתנו –

קרפצ'יו בקר- עם קונפי שום, בייבי רוקולה, פרמז'ן ובלסמי מצומצם (29 שקלים, כולל בלסמי תוצרת בית שאפשר לשתות בכוס מרוב שהוא עשוי היטב), וקבבוני טלה- על קרם חציל, טאבולה, לימון כבוש וטחינה סגולה (29 שקלים). קשה לי להחליט מבין השתיים אבל אני נוטה יותר לקרפצ'יו – בגלל ניגודי הטעמים בין הבשרי לגבינה ולבלסמי .

במנות הראשונות  –

הפיבוריטית שלי  – "ה-שרימפס" – מבחינתי "ה-מנה" של פירות הים מכל מה שאכלנו בערב הזה.  (59 שקלים) – שרימפס בשמנת , חמאת שום וניל, כמהין, עגבניות מיובשות ובזיליקום – מנה שלא רק שנטרפה עד תום, פה נכנס הלחם ששמרנו מההתחלה (או בעצם, ביקשנו תוספת) כדי לנגב את הרוטב עד הטיפה האחרונה.

עוד היו במסגרת "המנות הראשונות" – כנפיים ברביקיו  בפאלו ובצל ירוק- (34 שקלים לקערה נדיבה) וסלט ארצ'י – סלט מיקס חסות, בייבי רוקולה, שרי, אנדיב, , בצל סגול, פלפלים בצבעים שונים ורוטב ווינגרט חרדל ותפוז.

מבחינתי – הכנפיים היו פיקנטיות, לי כפולניה קלאסית זה היה קצת חריף, אחרים ליקלקו (במובן המילולי כי אוכלים עם האצבעות . הסלט היה עשיר, למי שרוצה אופציה קלילה או צמחונית. לי אישית סלט הוא תמיד "האוכל של האוכל".

הגענו לתפריט המנות העיקריות, פתחנו את הכפתור הראשון במכנסיים (וגם זה כבר התחיל להרגיש מתוח) וטעמנו –

שלוש מנות מתפריט הספיישלים –

"פיש אנד צ'יפס" קלאסי – טעמים מוכרים ואהובים ב69 שקלים,  לינגוויני פירות ים על מצע פסטה שחורה (ממיצוי דיונון) (89 שקלים לקערה שהכילה בין השאר מולים, קלמרי, ושרימפס), שרימפס פנקו (69 שקלים)- הרגיש לי קצת כמו שניצלונים עם שרימפס, כאמור העדפתי בהרבה את מנת ה"ה-שרימפס") – פינגר פוד כזה, נראה לי שילך טוב עם בירה קרה, וטעימה של כבד אווז שאדי מספר שהוא היחיד בארץ שמקבל את הגירסה המצוננת ולא הקפואה, כך שהאיכות נשמרת. לגבי כבד אווז אני קצת בעייתית בגלל הקטע של הפיטום (שבגללו לא מוכרים יותר בארץ ויש יבוא ממדינות שלא אוסרות את הפיטום). למי שמעוניין, אפשר להוסיף תוספת כבד אווז למנות כמו המבורגר או סינטה ב29 שקלים.

בתפריט העיקריות הרגיל קיבלנו את –

סינטה עם ירקות מדורה, מוח עצם ושעועית ירוקה (109 שקל) שהונחה על קרם שום קונפי, ופילה בקר ברוטב יין תאנים ופירה כמהין ((139 שקלים). בשתי המנות חסרה לי קצת מליחות, אני בעד קערית של מלח גס לשירות עצמי, על מנת שאוכל לשבץ את היהלומים המלוחים האלה לפי טעמי.

שתי המנות המובילות שלי בתפריט העיקריות היו ללא ספק –

כבדי עוף רכים רכים בציר בקר מייפל וערמונים על פירה צרפתי (59 שקלים) – שכחתי לשאול אבל הפירה עשה רושם של חלבי .

פילה דניס צרוב על ריזוטו אסיאתי – (109 שקלים). אני לא יודעת מה זה "ריזוטו אסיאתי" דווקא , אבל אני יודעת מה זה "מדויק". ריזוטו הוא מנה טריקית להכנה כי צריך לטפל בה כל הזמן וקשה מאד להגיע לדיוק, זו הסיבה שבתחרויות בישול זו מנה מככבת. הריזוטו ששכב מתחת לדניס (שהיה עשוי טוב לכשלעצמו) היה מדויק בכל הרמות – גם מבחינת דרגת הבישול (לא קשה ולא "מושי"), גם מבחינת התיבול והטעמים. אני מציעה למסעדה להציע בתפריט גם מנת ריזוטו כזו לצמחונים למשל , רק צלחת כזו (ולחם לנגב את מה שנשאר בקרקעית כמובן).

כבר לא היו לנו כפתורים לפתוח, אז נשענו אחורה על הכסאות וחיכינו לקינוחים, וארבעה מהם צצו לנו על השולחן –

קרם מלבי – (39 שקלים)- קלאסי, קרם ברולה (42 שקלים) – עם פירות יער, גנאש שוקולד- למעשה דואט של שני סוגי גנאש- שוקולד ושוקולד לבן – השוקולד הכיל אגוזי לוז, קשיו, פקאן מסוכר, בזיליקום, חמאת וניל ושמנת מתוקה. הלבן כלל פקאן מסוכר, קרמבל חמאה, רוטב טופי, קרם פורצ'יני וקרם פטיסיאר.(45 שקלים לצלחת יפיפיה) ו"עמק חפר" – מוס שוקולד ומוס שוקולד לבן עם מלח אטלנטי, שמן זית ורוטב פירות יער (45 שקלים).

כבר מהפירוט ניתן להבין שהיו שני קינוחים יותר שמרניים ושניים מודרניים יותר. כנראה שאני שייכת יותר לזן הישן מכיוון שהעדפתי את קרם הברולה, על הזכוכיתיות שלו והניגוד בין הקרם והסוכר המתוקים לבין פירות היער החמצמצים, מאשר את שילוב הבזיליקום עם שוקולד למשל, שאיכשהו לא מסתדר לי , למרות שאני יודעת שזה להיט היום בכל מני מקומות. ב"עמק חפר" – למרות שיש מלח ושמן זית, הטעמים הם מתוקים.

כאמור המסעדה יושבת ממש על הכביש, במרכז המסחרי, ככה שקל למצוא וקל להגיע , והיא מהווה אופציה ראויה למי שרוצה מגוון רחב של מנות, מכל הסגנונות והזרמים, במחירים נוחים בהרבה מאשר בתל אביב (וגם אחלה חנייה!)

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר של "ארצ'י " בפייסבוק- https://www.facebook.com/Archiebistro?ref=stream

מספרים על נשר אחד שנכנס לבר. הברמן התלהב ואמר לו "אתה יודע שיש בירה על שמך?", עונה לו הנשר "מה, יש בירה "נחום"?"

"נשר" כבר הפך למטבע לשון, וכתשובה לשאלה "מה הקשר?"  מתבקש הצירוף של "בירה נשר", מכיוון שמדובר במותג וותיק , כשהמאלט נטול האלכוהול מתאים לכל המשפחה ולכל אירוע.

כשביקרתי בארצות הברית לפני כשנה, החלטתי לנסות את המשקה הפופולארי "רוט ביר – בירת שורשים" שילדי אמריקה כל כך אוהבים. מה להגיד לכם? אין לי מושג איך הם שותים את זה ועוד בהתלהבות, לי זה הזכיר תרופה פופולארית נגד חום לילדים שמתחרזת עם "אשתאול".

בקיצור, מרחק רב מאד מבירה שחורה ישראלית שמתאימה כאמור לכל המשפחה (והרחבה על כך בהמשך).

בכל מקרה, קיבלתי אתגר- להכין ארוחה שלמה (שימו לב למילה "להכין" – זה כבר האתגר עבורי..) שמבוססת על "נשר מאלט".

עכשיו, בשלנית אני לא, את זה כבר הבנתם… אז אני תמיד ניגשת לספר הבישול הגדול בעולם, שמתחיל בWWW, ומוצאת לי שם כל מני דברים, ומקסימום עושה שינויים לפי הטעם או לפי מה שיש בבית.

הסיפתח של הארוחה שהכנו בבית היה לחם, וכאן זה היה קל כי קיבלתי מתכון של השף יאיר פיינברג ופשוט עשיתי אותו כלשונו. המתכון הולך ככה- מערבבים 400 גרם קמח לבן עם שקית וחצי אבקת אפייה וכפית מחוקה מלח (בדיעבד אני חושבת שצריך קצת יותר ), מוסיפים לאט תוך בחישה בקבוק בירה שחורה "מאלט נשר" בגודל 330 מ"ל, הבצק יוצא דביק אבל זה בסדר. כשהכל מתאחד מוסיפים 70 גרם אגוזי מלך קצוצים גס (הכנסנו לשקית וחבטנו בהם בעזרת מערוך).

פיזרנו בתבנית בגודל 28 סנטימטר אורך ו10 סנטימטר גובה והכנסנו לתנור שחומם מראש ל150 מעלות, למשך עשרים דקות. אחרי העשרים דקות הגברנו את החום ל175 מעלות ואפינו עוד עשרים דקות (ככה היה כתוב במתכון- אנחנו עוד הוספנו עוד עשר דקות כדי שישתזף קצת מלמעלה). אחר כך בא החלק הקשה- להתאפק עד שיתקרר קצת. התבנית כמובן היתה מצופה בנייר אפייה משומן בעזרת ספריי שמן, כך שהלחם השתחרר בקלות.(הלחם נאפה בתבנית אפיה של TEFAL שלא סתם יש לה שם טוב- מדובר בתבנית שמעבירה את החום באופן אחיד בגלל המבנה המיוחד שלה ושל התחתית שלה, ובעיקר היא נון סטיק ועומדת בכבוד במדיח הכלים – פונקציה מאד חשובה בשבילי!)

נשנשנו אותו עם חמאה ועם טפנד זיתים.

למנה עיקרית בן הזוג התגייס וחיפש אף הוא מתכון באינטרנט. מצאנו כל מני מתכונים אבל לכולם חסרו לנו מצרכים אז בסוף עשינו גירסה משלנו שהולכת ככה- לקחנו תבנית קטנה ושפכנו לתוכה בערך סנטימטר של בירה שחורה. מעליה סידרנו כמו מניפה פרוסות תפוחי אדמה (בעקרון היה צריך גם בטטות, פלפלים וכו' שלא היו לנו). את תפוחי האדמה הברשנו מלמעלה ברוטב טריאקי (במקור היה צריך להיות ברביקיו) ופיזרנו טימין, מלח גס, פלפל שחור גרוס וקצת שמן זית. הכנסנו לתנור בחום של כ180 מעלות (במתכון המקורי לא היה כתוב כמה, ואנחנו פשוט שמנו אותו ביחד עם הלחם) וכיסינו עם מכסה סיליקון (אפשר עם נייר כסף כמובן). צלינו כארבעים דקות עד שנהיה רך. לצד תפוחי האדמה הכנסנו שוקי עוף באותה שיטה (השוקיים בושלו טיפה קודם כדי שיהיו מוכנים במקביל לתפוחי האדמה).

לקינוח עשינו רטרו למנה של מסעדות סיניות משנות השמונים – פירות בבלילת בירה. ערבבנו קמח תופח, סוכר, טיפה מלח וביצה אחת, הוספנו בירה שחורה (במקור המתכון הוא בירה לבנה, אבל ההימור הצליח וגם בירה שחורה עבדה). אני לא רושמת כמויות כי צריך לשחק עם הבלילה עד שהיא סמיכה אבל לא עבה מדי, סוג של דייסה מעובה. טבלנו בתוכה אננס בטבעות וטיגנו בשמן בערך בגובה של סנטימטר.

הגשנו חם עם רוטב מייפל.

כמובן שעל השולחן היו גם בקבוקי "מאלט נשר" לשתיה ביחד עם האוכל.

מעבר לטעם היו גם היתרונות – המאלט מכיל מים, לתת שעורה, כשות, סוכר ופחמן דו חמצני בשביל הקצף , כך שיש את הטעם של בירה אבל כמובן בלי אלכוהול, ומעבר לזה המאלט כולל אנטי אוקסידנטים, וויטמינים ומינרלים כולל אפילו חומצה פולית שמומלצת מאד לנשים בהריון או לפניו.

המשקה אינו מכיל צבעי מאכל וחומרים משמרים ובגלל שאחוז הסוכר נמוך ביחס למשקאות קלים אחרים, עדיף לבחור במאלט מאשר במשקה צבעוני מסוכר כלשהו.

לאתר של "נשר מאלט" – http://www.tempo.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%A9%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%9C%D7%98/

עדיין בזכרון יעקב, אני פותחת את היום בביקור במוזיאון העלייה הראשונה . תאמרו "מוזיאון? לא קצת ארכאי"?. אבל לא, ממש לא. צוות המוזיאון השכיל להפוך את התצוגה שמלמדת על הקמת המושבות, ההתמודדות עם כל הקשיים כמו מחלות, עוני , חוסר ביטחון וביורוקרטיה, לחוויה מקיפה לכל הגילאים.

לפני הכל ישנן התצוגות, הן אותנטיות והן שחזורים עד כדי כך שאפשר לפסוע על הרצפה שמרגישה כמו האדמה שתחת רגלי החלוצים.

טלוויזיות מעבירות המחזות של החיים היומיומיים וישנם תבליטים והסברים רבים.

אבל זה ממש לא הכל – כי ישנן עוד חוויות רבות- בעיקר למשפחות ולילדים –

ראשית, בכניסה אפשר להשיג חוברת הפעלות שבה משימות וחידות שעל הילדים לפתור לאורך הסיור, והמשימות חבויות לאורך התצוגה כך שהילדים צריכים לגלות אותן לפני שהם פותרים. מי שפתר מספר מסוים של חידות, זכאי לקבל מדליה מיוחדת על השגיו!.

פינה משעשעת נוספת היא מרתף ההפתעות, שבו מסודרים בצורה מופתית בגדים, כובעים, אביזרים, נעלים וכל מה שצריך כדי להפוך לבוש של 2014, ללבוש של החלוצים בארץ ישראל של העלייה הראשונה, וכמובן אחרי שמתלבשים יש גם תפאורות שונות כמו שולחן ערוך, פינת בית ספר וכדומה, שאפשר להצטלם לידם ולהפוך לתמונה עתיקה (ואפשר להשתמש בפונקציות מצלמה או אינסטגרם כדי להפוך את צבעי התמונה לגוון "ספייה" עתיק).

לא התאפקתי וגם אני בחרתי לי כובע ומקטורן והפכתי לברונית שמזמינה את אצולת היישוב לכוס תה של אחר הצהרים בכלי חרסינה עדינים.

כשהסתובבתי בין המוצגים, בעיקר בקטעי ההמחזה שהראו סיפור של משפחה אחת ייצוגית, חשבתי לעצמי איך אני הייתי מגיבה בסיטואציות האלה, האם הייתי עומדת בזה בכלל. נקודה למחשבה.

במוזיאון אודיטוריום שמשמש גם לאירועים שונים כמו כנסי משפחה מצאצאי מקימי זיכרון יעקב ועוד.

כתובת אתר המוזיאון – http://museon1.datinet.co.il/

אחרי שצופים בהסטוריה, צריך גם לטעום אותה והשילוב הכי טעים הוא אצל שוורצמן במחלבה.

למעשה, להגיד "מחלבה" זה אנדרסטייטמנט כי מדובר קודם כל במוזיאון הסטורי שלם. המחלבה , הממוקמת בבת שלמה היפיפיה, היא מבנה הסטורי שמכיל מאות ואלפי פריטים נוסטלגיים, מסיפולוקס ועד הטלפון הציבורי הראשון שהיה מותקן בבית הפרטי של בני משפחת שוורצמן ושימש את כל השכונה, מאסימונים ועד פיילות, כדי חלב, פטיפון וגרמופון, בקיצור, עונג לכל חובב נוסטלגיה (או צילום).

אחרי שגומרים לעשות קולות של "אוווווווווווווווווווו" מכל מה שיש מסביב, זה הזמן לפגוש את זיו שוורצמן, הדור השלישי בארץ, ששולט על ממלכת הגבינות, זיתים, שמן, דבש, זיתים, פיתות מיוחדות,  יוגורט, ועכשיו גם ליין יין חדש וטעים – בלנד של קברנה וסירה מסידרת "יקב בוטיק בת שלמה" שמחמיא במיוחד לגבינות.

אפשר להגיע, לבחור גבינות (אחרי שטעמנו המון כמובן), להכין צלחת מלאה מכל טוב, ביחד עם הפלפלים ממולאי הגבינות, העגבניות המיובשות, הלאבנה ושאר המעדנים שכמובן מוכנים במקום, להוסיף פיתה בסגנון "פטיר " – עם תערובת תבלינים מיוחדת, ללגום יין או סיידר חם (או שניהם כמו שאני עשיתי) ולקנח במעדני הבית  כנאפה עם גבינת עיזים וחלבה, ומלבי עם דבש תמרים ודבש חרובים, מעדן שלא טעמתי בשום מקום אחר (והייתי שמחה לטעום שוב ושוב).

מבין המבחר הענק של הגבינות, היה לי קשה להחליט מה הכי טעים לי – קמבבר אגוזים, גבינת עיזים עם גרגרי דיז'ון, צפתית רכה או חידוש- גבינת עיזים בסגנון גאודה עם זעפרן ופיסטוק, שבסוף היתה הבחירה שלי בטעם מיוחד מאד.

את הגבינות ניתן להשיג רק במקום, ואפשר לקחת בנסיעה, לא מתקלקל, אבל לא בטוח שתצליחו להתאפק בדרך…

האתר של מחלבת שוורצמן – http://batshlomo.co.il/