"ראיתי את בעלך מסתובב בדיזנגוף" אמרה תרנגולת אחת לשנייה, ואז המשיכה "על הגריל". הבדיחה אולי לא כל כך מוצלחת, אבל העופות ב"קוקוריקו" הן סיפור אחר לגמרי.

עוף הוא כוכב בתפריט של ישראלים מכיוון שהוא קל ומתאים למזג האוויר בארץ, מחירו נוח ואפשר להכינו במגוון דרכים. עוף מהווה גם פתרון לכאלה שמעדיפים להמנע מבשר אדום או להמעיט בצריכתו, ובניגוד לבשר אדום, ניתן לאכול עוף לארוחת הצהרים ולחזור לעבוד, בלי תחושת הנמנום.

במתחם שרונה נפתח לפני כשנה "קוקוריקו" – דוכן רחב ידיים שמתמקד בעופות צלויים, מה שמוכר יותר כ"עוף בגריל". הבעיה בהכנת מנה כזו היא שאם לא מקפידים מאד, גם אם העור והמראה החיצוני מפתים, החלק הפנימי, בעיקר העמוק יותר, יכול להתייבש ואין דבר מאכזב יותר מעוף יבש.

אם יש מישהו שמסוגל להתגבר על המכשלה הזו, הוא השף רן שמואלי, שהוא שם-דבר בעולם הקולינריה, שבאמתחתו רזומה עשיר כולל המסעדה המצליחה שלו "קלארו" וקייטרינג פופולארי.

העוף של "קוקוריקו", מגיע במצבו הטרי ביותר, כמובן לאחר שגדל ללא אנטיביוטיקה או חומרים מזיקים אחרים, עם כל התעודות הווטרינריות הנדרשות, ומובל למה שאפשר לכנות "ספא לעופות" – השרייה במרינדה הכוללת שום, רוזמרין ושמן זית איכותי למשך 24 שעות, ואז "שיזוף" במתקן הרוטיסרי תוך שכל כמה זמן הוא מקבל מתזים של שמן מתובל. התוצאה היא עוף עסיסי (שכדי לוודא שהוא כזה, עובר בדיקות טמפרטורה מחמירות), בעל עור פריך ושחום, מנצנץ באור יקרות ומוגש במבחר צורות.

כשהגענו ל"קוקוריקו" הריחות כבר כיוונו אותנו מרחוק, ומראה התרנגולות המסתובבות היה כמעט מהפנט. ניתן לבחור בתפריט בין עוף מפורק ונקי מעצמות שמגיע בכריך בלחם פרנה  טרי, או על הצלחת עם תוספות שונות של סלטים, תפוחי אדמה צלויים ברוזמרין, ירקות צלויים, מגוון רטבים, או עוף כמו שהוא לכאלה שלא נרתעים מהעצמות ורוצים את החוויה הכוללת.

גם העוף השלם מגיע עם מבחר תוספות ורטבים שכולם תוצרת בית, לפי בחירה.

היות ואני בחורה מעודנת ובעלת נימוסים של לורד בריטי, בחרתי כמובן בעוף השלם, ליתר דיוק מחציתו, וזו נחתה על שולחני ביחד עם מבחר סלטים. הירקות טריים ומגיעים כל יום ופריכותם ניכרה בכל נגיסה. לצידם הוגשו קעריות של רטבים מפתיעים כמו רוטב זעתר, פסטו לימוני עם שפע עלי תיבול, וטחינה ביתית.

הרטבים והסלטים היו אמנם איכותיים אבל מבחינתי הם היו רק ה"סייד קיק" של העוף שישב לפני, מנצנץ וקורה לי לחדול מהצילומים ולשכוח מהנימוס, מכיוון שעוף כהלכתו יש רק דרך אחת לאכול והיא עם האצבעות. ביררתי שיש מספיק מגבונים לחים לניקוי עתידי ותפסתי ברגל העוף, משכתי אותה מהגוף ואולי נראיתי כמו מישהו מימי הביניים טרום המצאת הסכו"ם אבל עם הטעם הזה למי אכפת?

העוף היה עסיסי במידה שלא תיאמן, העור שנחשב אולי משמין הוא חלק אינטגרלי מההנאה ואסור בשום פנים ואופן לוותר עליו ועל הפריכות המתובלת שלו, והאיזון הנכון היה נגיסה מפה ומשם לחוויה כוללת.

עצרתי לרגע רק מכיוון שקיבלתי לטעימה גם דוגמה מהכנפיים המפורסמות של המקום. גם הן היו כמובן עסיסיות רק שהרוטב שלהן היה חריף אש, ולכן בעצב רב הסתפקתי בכנף אחת בלבד. לחובבי החריף מדובר במנה נשנושית מצויינת.

כדי להוריד מהחריפות מומלץ לדגום את התה הקר של המקום.

למקום יש רחבה חיצונית בנוסף למקומות הישיבה בתוך "שרונה מרקט" כך שביום יפה ניתן לשבת בחוץ ולהינות משאון האזור והנוף.

"קוקוריקו"- בתוך "שרונה מרקט", מתחם "שרונה", תל אביב.

שעות פתיחה – בימים א – ה 9:00 – 22:00, ביום שישי 8:00 – 17:00 ובשבתות 9:00 – 23:00.

מחיר ארוחה ממוצעת לסועד – 60 שקלים.

גישה לנכים – יש.

אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.

אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.

התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).

הנינוחות הושפעה גם מכך שצוות המקום לוקח כל סועד תחת חסותו, ומקיף אותו ביחס חם שדואג לכל הפרטים הקטנים- משליטה מוחלטת בכל המנות והספיישלים על מרכיביהם, כך שהמלצרים יכולים להתאים את המנה לסועד, כשהסועד בעצמו לא סגור על מה שהוא רוצה, דרך כל מלצר שעובר, גם זה שלא ממונה ישירות על השולחן שלך, עדיין ינקה אם יראה שיש לכלוך, יביא מגבונים וקיסמים, מפיות והחלפת בקבוק המים ועוד.

לתחילת הארוחה צריך כמובן להרים כוסית, וזאת עשינו בעזרת  יין אדום מאזור טוסקנה- וילה אנטינורי רוסו, יין קליל ופרחוני, שהגיע בבקבוקון שמספיק לשתי כוסות. בתפריט היינות של המקום יש יינות איטלקיים מכל אזורי ארץ המגף, להתאמה מושלמת עם המנות השונות, לצד יינות ישראליים משובחים. במקביל לא יכלתי לסרב לכוס חמה של סיידר בתוספת יין (ועיטור קוביות תפוחים).

המלצרית האדיבה הסבירה אודות מנות הספיישל שלא מופיעות בתפריט, ולפתיחה בחרנו אחת מתוכן- "פולנטה עם ערמונים ופטריות" , ואחת מהתפריט – סלט קפרזה. מנת הפולנטה היתה מה שמכונה "אוכל מנחם קלאסי" – צלחת של פולנטה עדינה מאד, עם בשריות של פטריות וערמונים. סלט הקפרזה היה מרענן וכלל צבעים שונים של עגבניות שרי ביחד עם מוצרלה רכה, בזיליקום, זיתי קלמטה, בצל סגול ותיבול שמן זית ובלסמי עם נגיעות צ'ילי.

למרות שהסיבה לבחירת הסלט לפתיחה היתה לנסות למעט בפחמימות לאור ההמשך הצפוי, לא יכלנו לסרב ל"פוקצ'ת הבית" שהגיעה על קרש בלווית קערית ריקה שלתוכה המלצרית מזגה שמן זית ונגיעות חומץ בלסמי, ואז שלפה מספריים ומעציץ האורגנו שעמד על השולחן, קצצה עלים טריים היישר אל המנה. הפוקצ'ה כמו שאר המאפים והקינוחים מוכנה במקום (הפסטות מיוצרות במיוחד עבור "רוסטיקו"). המלצת המקום היתה לשמור קצת מהפוקצ'ה לניגוב הרטבים מהמנות העיקריות, אבל לא היה סיכוי שהפוקצ'ה תשרוד עד למנות האלה, היא חוסלה הרבה לפני.

לעיקריות שוב בחרנו מנה אחת מתפריט הספיישלים- "דג מוסר עם תבשיל עגבניות וירקות שורש, פטרוזיליה ושומר", ואחת מתפריט הפסטות- "לינגוויני פירות ים" עם שרימפס וקלמרי סגול ביין לבן וחמאה, בתיבול שום, פטרוזיליה וצ'ילי (שאפשר לוותר עליו אם לא רוצים חריפות).

מנת הדג היתה מנה "גברית"  עם טעמי עישון ותיבול, בעוד שמנת פסטת פירות הים היתה בדיוק מה שהזכרתי בתחילת הפוסט, מנה חושנית מאד שכללה אטריות ברמת עשיה מדוייקת שהחליקו בגרון, פירות ים בכמות נדיבה מאד, והכל עטוף בטעמי יין וחמאה.

לקינוחים בחרנו שתי מנות, אחת טירמיסו קלאסי, במתיקות עדינה ונגיעת קפה ואלכוהול, והשניה מנת הדגל של המסעדה, המנה הפופולארית ביותר לפי המלצרית, "סקצ'טינו אל נוטלה" שהיא חגיגה של בצק פיצה שעוטה על עצמו שפע נוטלה, הולך לתנור בפעם הראשונה, יוצא, מקבל מעטה מסקרפונה וחוזר לתנור בפעם השניה, ואז מוגש ברצועות שמספיקות לשני סועדים לפחות. אם הפסטה היתה חושנית, פה התיאור יכול לגלוש בקלות לטקסט למבוגרים בלבד, עקב היות המנה שילוב של פריך עם תוך נוזלי שגולש החוצה כשנוגסים, חום ומתיקות רכה, והכל באכילה בידיים, תוך השתדלות בכל זאת לא לעשות יותר מדי קולות הנאה .

"פיאצה רוסטיקו" היא האחות הצעירה של רשת "רוסטיקו" והיא ממוקמת במתחם "שרונה" כבר ארבע שנים, ומוגדרת כשילוב של טרטוריה איטלקית מסורתית ופיצריה רומאית אותנטית.

היא פתוחה בימי השבוע 22.00-12.00 ובסופי שבוע מאריכה את שעות הפתיחה עד 23.00.

עד ארבע אחרי הצהרים ישנן עסקיות משתלמות.

בתפריט יש מנות טבעוניות (כולל פיצה טבעונית) ומנות ילדים.

גישה לנכים- מלאה.

המסעדה נטולת עישון בכל חלקיה, כולל החיצונים.

"פיאצה רוסטיקו" איננה כשרה.

ב-1870 משפחת פלוגפלדר הקימה במתחם "שרונה" של הטמפלרים, בית בד מודרני שהופעל בעזרת מכשור מיוחד שהובא מחו"ל, שהיווה מוקד לכל הסביבה לייצר ולרכוש שמן איכותי. לימים נזנח המקום וננעל, עד שב2007 – כמעט 140 שנה אחר כך – שוקם מתחם שרונה, ובתוכו גם בית הבד שחזר לחיים.

קפה ביסטרו "בית הבד" הוקם לפני חמש שנים וממוקם באותו בית בד ישן, מחזיר את העטרה ליושנה באמצעות מוזיאון ומיצג מולטימדיה שמספר את תולדות המקום ושיטת הפקת השמן.

מוטיב השמן הוא בליבו ובנשמתו של בית הקפה, כך שלכל מנה מותאם השמן המחמיא ביותר לטעמיה, וישנו אפילו "בלנד הבית" שמיוצר עבור הקפה באופן בלעדי ונמכר במקום בלבד. הגענו לנסות את ארוחת הבוקר של המקום, שמציע תפריט עשיר, שהוא הרבה יותר מבית קפה וכולל מנות שקשוקה מומלצות, לביבות, אנטיפסטי, כריכים, קישים, טוסטים, סלטים, פיצות, פסטה וכמובן קינוחים שעליהם גאוות המקום בזכות שף הבית דניאל אלוני, בעברו מ"אורנה ואלה" שהוא גם קונדיטור המתעקש על השקעה בפרטים הקטנים ביותר, כולל אפילו עוגיות משובחות ומושקעות במיוחד, טריות וייחודיות.

הראשונים להגיע לשולחן ארוחת הבוקר הם דברי המאפה, שהמילה "טריות" קטנה עליהם, והם כוללים (בארוחה זוגית) – פרוסות לחם כפרי , לחמניות , ג'בטות קטנות עטורות גרעינים, וקפקייקס בטעמי אגוזים (מה שמחזיר אותנו לפרטים המושקעים של השף אלוני).

לצידם מיץ סחוט טבעי (המלצה שלי – תפוזים, שניתן גם לערבב עם גזר).

פלטה ארוכה של ממרחים מונחת בסמוך, בשיטת ה"ריפיל" כך שהמלצרית בודקת מדי פעם מה נגמר ופשוט מביאה תוספות. היו שם טחינה, זיתים, לאבנה (כמובן עם שמן זית משובח), גבינה בולגרית, סלט עגבניות, סלט טונה, וקעריות חמאה וריבה.  לצידן הגיעו גם כוסיות מוזלי עשירות שראשן עוטר בפרוסות פרי טריות על מצע גרנולה ויוגורט.

בזמן שנשנשנו מהמאפים הוכנו עבורנו הביצים במגוון גרסאות ותוספות והן הגיעו לשולחן בלווית סלט ירקות עשיר ו… הזכרנו כבר את המילה "טרי"  שחוזרת ב"בית הבד"  שוב ושוב? אז כן, טרי, חתוך במקום ועשיר.

הארוחה כוללת גם שתיה חמה, והיה מענג לגלות שחוץ מהקפה והתה המסורתיים, והשוקו שבמקומות רבים אחרים דורשים עליו תוספת כסף, גם כשהוא מגיע במקום קפה, ב"בית הבד" יש מבחר רחב של שתיה חמה, כולל גם סיידר וסחלב, שהיה הבחירה שלי. הגיעה כוס ענקית, מהבילה ומעוטרת בשבבי שקדים וקוקוס. עונג חורפי אמיתי.

לאחר ששבענו ניגשנו לראות את המוזיאון והמיצג, שהם חינמיים לסועדים במקום (ומשמשים גם כחלק מהסיורים ההסטוריים שמתקיימים במתחם "שרונה"). המכשור והציוד של בית הבד ניצבים בגאון ונשמרים ביד אוהבת, ובעזרת המיצג ניתן להבין הן את ההסטוריה של המקום וכן איך הופק שמן הזית.

בקומה השניה של בית הקפה ממוקם "סלון האירועים" שבנוי כמו סלון ביתי מפנק, כולל שולחן אבירים גדול, ספות, שולחנות אוכל, ושירותים פרטיים, ומשמש למגוון אירועים, הן אירועים פרטיים כמו ימי הולדת, בריתות, כינוסיים משפחתיים ועוד, והן לאירועי חברה כמו ימי כיף וגיבוש, או ימי עיון (שבהם ניתן להעזר בציוד שיש במקום כמו מקרן, מסך, אינםטרנט ועוד). ניתן להתאים תפריט מיוחד לכל אירוע ולהעשירו במנות כמו מנות דגים וקינוחים מיוחדים, כמובן עם שירות המלצרים של בית הקפה. המקום יכול להכיל עד 55 איש.

ב"סלון האירועים" נערכות גם הרצאות וסדנאות מסוגים שונים עם אפשרות להזמין מנות לבחירה מתפריט הבית שמוגש ישירות לסלון.

המלצה שלי- בימי שמש, שישראל משופעת בהם, שווה לשבת באחד השולחנות החיצוניים, להנות מתפריט עשיר , להביט אל כל הפעילות השוקקת של מתחם "שרונה" ולנשום ישן וחדש ביחד.

המקום ידידותי לבעלי חיים, מציע שפע של מנות לכל העדפה- מנות ילדים, מנות ללא גלוטן, מנות צמחוניות וטבעוניות (כולל אפשרות לחביתת חומוס בארוחת הבוקר), קפה ועוגה או ארוחה מלאה, וכמובן עסקיות משתלמות במיוחד בשעות הצהרים.

"קפה בית הבד"- דוד אלעזר 22 תל אביב (בתוך מתחם "שרונה").

טלפון: 03-6521300

מחיר ארוחה לסועד – בשעות הצהרים בסביבות 60 שקלים, בשעות הערב לארוחה מקיפה יותר- כ100 שקלים לאדם.

גישה לנכים- לקומה התחתונה. (הבנין הוא בנין לשימור ולכן אי אפשר להוסיף מעלית לקומת האירועים).

שעות הפתיחה- בימים א-ד 22:00-08:30 ה, שבת 23:00-08:30 שישי 16:00-08:30

המסעדה איננה כשרה עקב הפעילות בשבת.

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

בתפריט העיקריות יש את כל הכוכבים האיטלקים- פסטות שונות עם רטבי עגבניות, שמנת, ושמן זית,  צמחוניות או בשריות, פיצות המבוססות על בצק דק, ריזוטו, ניוקי, ומנות בשר כמו פילה, סינטה, פרגיות או כבד.

היות והמנות ענקיות, הדרך היחידה להתרשמות היתה לבקש רק צלוחיות קטנות ממבחר מנות כדי שאפשר יהיה להתרשם. בפועל השולחן שלנו נראה כמו ליל סדר עמוס צלוחיות ומצדדיו שני אנשים שנשענים אחורה בהעדר אפשרות לקום לאחר מכן.

התחלנו בנציגות של תפריט הפסטות עם שני סוגי ריזוטו, שני דודים בשם "פבריציו" (שכלל פטריות שמפיניון, בצל, פרמזן, חמאה ופטרוזיליה) ו"ג'וזפה" שהיה אדמדמם מרוטב עגבניות ביחד עם מוצרלה ופרמזן, בצל ובזיליקום. שני הדודים היו עשירים מאד , קרמייים ומלטפים.

שני סוגי רביולי היו הבאים בתור- הפעם של הדודות סרנלה (עם בטטה וריקוטה בשמנת, פסטו ועגבניה) ופטריציה שהיתה דומיננטית יותר וכללה מילוי של גבינת עיזים לצד חמאה, שמנת ועגבניות מיובשות שהעניקו את ה"קיק" . בשני המקרים הבצק העוטף היה עדין מאד ונתן מקום של כבוד למילוי.

הדודה "ג'וליה" הגיעה לביקור במנה שהיא אחת המומלצות שלי, שכללה פנה בשמנת, עם חזה אווז מעושן, ריבת בצל וזעפרן. הוזהרתי שהמנה מתקתקה, ואכן היא כזו אבל לא בצורה מוגזמת. המתיקות מגיעה בעיקר מריבת הבצל ומקבלת ניגוד מחזה האווז (שמופיע גם במנות נוספות, ומשמש לתיבול, בסגנון של בייקון).

דודה נוספת היתה "פרנצ'סקה" והיא באה לחנוק כמרים (או לפחות זו מטרת הצורה של הפסטה?) והיתה מנה קלילה ברוטב שמנת, גבינת עיזים ,ברוקולי פריך ובזיליקום.

ואם יש שתי דודות צריך עוד שני דודים, והם היו "קלאודיו"- מנה עזת טעמים של ספגטי בשמן זית עם טפנד עגבניות, חזה אווז מעושן, נתחי פרגית, בצל ופטרוזיליה (מנה שיכולה להוות ארוחה שלמה בפני עצמה בלי קשר לשום מנה נוספת), והדוד "לופטו" שגם הוא בעל נוכחות רבה בצורת ניוקי בשמן זית עם ברנדי, טבסקו, פילה בקר, ירקת ועגבניות מיובשות, עם כותרת "חריף".

(בכל המנות ניתן לבקש ללא שום או חריפות).

שניה לפני שעברנו לפיצות הגיעה מתנשפת עוד דודה, (ולכולנו יש את הדודה שתמיד מגיעה אחרונה, נכון?)- והפעם זו היתה דודה "פיורלה" שריחפה מעל הצלחת עם ניוקי בשמנת, רוקפור, אגוזי מלך, פרמזן ואגוז מוסקט, והיוותה סיום קליל לחלק של הפסטות.

טעמנו ארבעה סוגי פיצה מתוצרת "אמורה מיו"- האחת מרגריטה אהובה ומוכרת, השניה על שם הדודה "איזבלה" שהגיעה בתוספת רוקט על רוטב עגבניות וגבינות, הדוד "דווידה" היה השלישי עם פיצה מתוחכמת של מוצרלה, רוטב עגבניות, קרם חצילים, מסקרפונה, קרוונים ובזיליקום ומבחינתי המנצחת היתה זו שלא היתה לה קירבה משפחתית וכונתה פשוט "ארבע גבינות" – שלפי החשבון שלי כללה דווקא חמש גבינות, מוצרלה, פרמזן, קשקשבל, פטה ורוקפור, חגיגה לחובבי הגבינות.

אחרי שעברנו את כל קרובי המשפחה מבחינת הדודים, הגיעו הסבתות והסבים, והם כידוע תמיד מפנקים במתוק- הסבא "אלברטו" שהביא גנאש שוקולד מריר ומוס שוקולד לבן עם דובדבן, ה"טובע בקפה" – סמיפרדו שוקולד לבן שמקבל זרם אספרסו מלמעלה ולטעמי היה אחד הקינוחים השווים למי שאוהב טעמי קפה, הטירמיסו הקלאסי, וקינוח ה"אלף עלים" המרשים שכלל שכבות בצק עלים פריכות עם קרם פטיסייר ושקדים.

מסעדת "אמורה מיו" – מסעדה איטלקית ופיצה

אבן גבירול 100 תל אביב.

ניתן לחנות ב"חניון גן העיר" ולהביא את השובר למסעדה, כך שמשלמים רק 18 שקלים על החנייה ללא הגבלת זמן.

שעות פתיחה – בכל השבוע 00.00-12.00

ארוחות עסקיות- ימים א-ה 17.00-12.00

גישה לנכים- יש

טלפון 053-7105264

שכונת פלורנטין וסביבותיה תמיד היו אזור מלא הפתעות. ואחת מהן היא ללא ספק "חומוס ושות'" שממוקמת שם כבר שנתיים וחצי ומציעה הרבה יותר מחומוס.

המקום קטן, ממוקם על הרחוב ומהווה מוקד משיכה הן לסועדים שיושבים במקום והן לכאלה שלוקחים טייק אווי. כשנכנסים מוצאים תפריט שמודפס מדי יום וכולל את המנות הקבועות והמתחלפות.

הבעלים, שלומי אלינגר נושא רזומה מכובד של עבודה במסעדות שף על כתפיו, ומגשים את החלום שלו לאוכל טעים, לא יקר, מחמם לב ובטן ומשודרג ומהתפיסה הזו הגיע ה"שות" של "חומוס ושות'"- המנות הנוספות שמעבר לחומוס.

בתפריט ניתן למצוא מנות כמו סלטי פאטוש וטבולה, עדשים או סלט שוק, מטוגנים כמו פלאפל וצ'יפס, תבשילים צמחוניים וטבעוניים, חריימה וקוסקוס ועוד, רק מה, מאחורי כל אחד מהשמות האלה מסתתרת מנה משודרגת, עם איכות של שף וטוויסטים של משורר. ואת השדרוגים האלה טעמנו בערב נעים, כשאנו יושבים לשולחן וצופים אל הרחוב שהמה בצעירים, כלבים, צעירים עם כלבים ועוד, כיאה לפלורנטין פינת הרצל.

להמשך הכתבה- כאן.

בראשית היה זה נחל ענבה, שזורם ממזרח לעיר מודיעין ועובר דרך וואדי ענבה . הפארק שהוקם על נתיבו נקרא על שמו – "פארק ענבה" ועל שם שניהם קרויה מסעדת "ענבה" הצמודה.

המסעדה, שנפתחה ב2016 רחבת ידיים, מוארת ומשקיפה אל האגם של הפארק, וכוללת חלל פנימי וחלל חיצוני לימי מזג אוויר יפה.

מה שנחמד במסעדה הוא שלא רק שיש תפריט גדול ועשיר שעונה על כל צורך- מקרניבורים שנהנים מבשר איכותי, דרך צמחונים, טבעונים, כאלה שרגישים לגלוטן, ילדים ובעצם כל סוג דרישה וקהל, אלא שההליכה לקראת הסועד כל כך גדולה שיש מצב שגם ממציאים לו משהו על המקום. כך למשל כשבן זוגי התלבט איזה קוקטייל לבחור, הוא נשאל על הכיוון האהוב עליו וקיבל משקה שהורכב במיוחד בשבילו, כמו גם מנות מיוחדות שהן פשוט "התפרעות של השף באותו רגע" כפי שהוגדרו על ידי צוות המקום.

להמשיך לקרוא ←

מתחם "יכין סנטר" בפתח תקווה וסביבתו הוא מרכז קולינרי אהוב ופופולארי, וניתן למצוא בו שפע של הפתעות טעימות. אחד המוסדות הוותיקים הוא "בליקר בייקרי" – הסניף הראשי של הרשת שמונה מעל 20 סניפים בכל רחבי הארץ, והוא מושך קהל סועדים גדול בכל שעה משעות היום.

בתפריט הרגיל יש שפע של אפשרויות, מסוגי ארוחות בוקר שונים (קלאסית, אירופאית, "בקטנה", או מתוקה), כריכים, טוסטים, סלטים, מנות ראשונות כמו פוקצ'ות ואנטיפסטי, מנות עיקריות כמו בלינצ'ס, תבשילים או דגים וים קינוחים. עכשיו נוספה מחלקה חדשה לתפריט, המחלקה האיטלקית עם מנות פסטה, פיצות, קינוחים, פוקצ'ות ועוד וזו הייתה סיבה ראשונה לבוא לטעום. הסיבה השנייה הייתה אישית יותר – בעבר חגגתי ב"בליקר בייקרי" יום-הולדת עם קינוח כדור נמס משגע, והייתי חייבת לדעת אם הוא עוד שם.

אז ספויילר לסוף – כן, הוא עוד שם. אבל המטרה הייתה לטעום את התפריט האיטלקי. ב"יכין סנטר" ניתן לחנות שעתיים ראשונות חינם ואחרי שבע בערב באופן חופשי כך שאפשר להתרווח על הכיסא וליהנות מהעיצוב המיוחד של המקום, שמרמז על תחנת רכבת, עם שעון וחלון גדול, וחלל גדול שמחולק לשני חלקים, ושניתן ליצור בו גם רצף שולחנות לקבוצה גדולה. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בהם כשנכנסנו הייתה סלסלת הצעצועים שרק חיכתה לילדים שישחקו במה שיש לה להציע, ויאפשרו להורים לאכול בנחת. "בליקר בייקרי" מקבלים נקודה נוספת על החשיבה הזו, משהו קטן שעושה הבדל גדול.

להמשך הכתבה- כאן.