אנחנו עובדים, אנחנו יוצאים, אנחנו עם הילדים, אנחנו שוב עובדים, אף פעם אין מספיק זמן.
כשכבר יש זמן, בדרך כלל יש עייפות.
אז יש דברים שאפשר לוותר עליהם מטעמי קוצר זמן ועייפות. אוכל איננו אחד מהם.
אנחנו רוצים לאכול בריא, טרי ואיכותי, ולרובינו אין כסף לשף צמוד. ואם יש רובוט קטן שמנקה לנו את האבק בבית, למה שלא יהיה רובוט שמבשל?
מה יותר טוב מהפתעה אחת? הרבה הפתעות. רצוי בתוך קופסה יפה שמגיעה ככה באמצע היום.
ב"לייק אנד שייר" הבינו שצריך להתכונן היטב לקיץ, בעיקר מישהי כמוני, ענוגה ועדינה שחשופה לפגעים האכזריים של מזג האוויר (נא לקרוא באווירה דרמטית) והכינו חבילה שכוללת כל מה שצריך כדי לצלוח את תקופת הקיץ בשלום.
(קרדיט לצילום למעלה- אלי דגני)
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנת לחמי מחמצת. חזרתי נלהבת עם קופסת שי של התחלה של מחמצת, לגידול בבית. עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני וגידול של כל מני דברים זה קצת בעייתי, עציצים מתאבדים אצלי על חוטי המתלה שלהם וחיות מחמד מחפשות מאמץ אחר, אבל את המחמצת באמת שניסיתי – הוספתי קמח ומים לפי מדידות מדויקות, שקלתי ומדדתי ואפילו הכנתי כמה לחמים לתפארת.
עד שהגיע מועד לנופש, לא מצאתי בייביסיטר למחמצת שלי ובזה נגמרה קריירת אפיית המחמצות שלי.
על המדפים בסופרמרקטים יש בערך מליון סוגי מעדני חלב – לילדים, למבוגרים, בטעמי שוקולד או פירות, חמצמצים או בטעמי עוגות, בתוספות כיד הדמיון – חתיכות פרי, גרנולה, ממתקים, שוקולדים, הכל שם. הבעיה עם מעדן חלב ממוצע הוא שהוא לא משביע, אין לו את תחושת ה"אוכל" אלא יותר הוא נשנוש נחמד.
"מולר" טורפת את הקלפים עם "מולר RICE" שהוא פחות מעדן ויותר דייסת אורז קרירה.
אחד המטבחים האהובים ביותר בישראל הוא המטבח האיטלקי ובצדק- פסטות טריות, רטבים, מאפים ויין טוב, הכל מסתדר על השולחן לארוחה טעימה, עשירה ומפנקת, שמאחדת את המשפחה בדיוק כמו בכפרים הקטנים בטוסקנה שאחרי הבציר.
התפריט האיטלקי בישראל כבר מזמן התרחב מ"ספגטי עם רוטב עגבניות" למבחר ענק של פסטות שמתחברות עם סוגי רטבים שונים ושלצורות שלהן יש משמעות רבה ביחסים עם הרטבים.
אנחנו אנשים משונים, מצד אחד אוהבים שינויים, מצד שני מתים על שיגרה. איך משלבים בין השניים? לוקחים משהו אהוב ומוסיפים לו גיוונים, ואם הם מעניינים וטעימים, עוד יותר טוב.
זה לא סוד שאחת המילים הראשונות שתינוקות מבטאים היא המילה "במבה", לא רק כי היא קלה לביטוי אלא כי במבה הוא חטיף אהוב לכל הגילאים, מתינוקות ועד בני 120.
לקראת הקיץ "אסם" מביאה לנו גיוונים חדשים בתחום הבמבה – "במבה אייס קפה" שמומלצת להקפאה, "במבה בומבה" שחוזרת באריזה חדשה ו"בייגלה עיגולים בטעם ברביקיו על האש".
ב1982 היתה לרפי סלהוב מסגריה לעבודות מסגרות ודלתות בעבודת יד. שמעה של המסגריה יצא למרחוק כמקום שבו שמים דגש על איכות משלב הפיתוח והתכנון, דרך העיצוב, הייצור, ההתקנה והשירות ללקוח תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וחומרי גלם איכותיים.
שלושים ושש שנים לאחר מכן, "דלתות רשפים" הן שם דבר, והן משלבות טכנולוגיה מתקדמת ועיצוב ייחודי. כל דלת מיוצרת על פי הזמנה ובהתאם לרצון הלקוח לפי הצרכים, הרצונות, החלומות והשאיפות.
"על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי, פתאום נפל העפרון וזהו סוף הזיכרון". לא בטוח שהדור הנוכחי של הילדים מכיר את הציטוט הכל כך מיתולוגי הזה, אבל אם נתרכז בתוכן, היום כבר לא צריך לסיים את הזכרון רק מפני שנפל העפרון, מכיוון שיש כל כך הרבה כלי כתיבה איכותיים שניתן לרשום זכרונות רבים (וגם סיכומים, פתקים ומכתבי אהבה) בלי לדאוג.
אחד הדברים הכייפים של סוף החופש הגדול הוא ההצטיידות לשנה החדשה בתחום כלי הכתיבה והציוד המשרדי. אפשר לבלות שעות בבחירת הקלמר, לנסות את העטים, לבחור את המדגישים ולבדוק מה החידושים האחרונים בתחום. אני זוכרת שאפילו בשנותי כאישה בוגרת שלומדת באוניברסיטה, עדיין היתה ההתרגשות הזו של כלי הכתיבה החדשים שמצפים לעבודה, וכשפתחתי את המחברת בדף הראשון, וכתבתי את השורה הראשונה, הרגשתי מינימום שילוב של ביאליק ומארי קירי.
כולנו יודעים שצריך לשטוף ידיים. אז יודעים.
גם ילדים יודעים, או לפחות זה מה שאנחנו מלמדים אותם. אז הם שמעו אותנו מליון פעם "שטפת ידיים?" אבל בפועל מה קורה? הרבה פעמים אנו לא ליד הילדים, והם נוגעים בכל דבר, חפצים, ידיות, אחד בשני, והחיידקים? חגיגה!
וה"חגיגה" הזו מתעצמת כשילדים מרבים לגעת בפה ובפנים, במיוחד כשאוכלים והאוכל הוא הישר מהידיים לפה. כמות החיידקים עצומה, וגם אם הילדים מגלים אחריות , לא תמיד יש בסביבה מים וסבון , וגם אם יש, משך שטיפת הידיים המומלצת היא בין חצי דקה לדקה של קרצוף יסודי בכל חלק וחלק, כולל בין האצבעות ומתחת לציפורניים. אתם מכירים ילד שבאמת מקפיד על כך?
"ילקוט". מילה שכבר פחות משתמשים בה ומזכירה את מה שהיינו לוקחים לבית הספר לפני ארבעים שנה, תיק שאולי עבר כבר כמה ידיים או כמה דורות, לעיתים עם פינות מתכתיות דוקרניות, משהו עם אבזמים או עם סגירת מתכת שהרבה פעמים לקחה איתה כמה אצבעות עדינות של ילדים על הדרך.
אחר כך עברנו ל"תיק" וכל דבר שיכל לשאת את הספרים, המחברות והקלמר נכנס לקטגוריה הזו, כולל שקיות ניילון, סלסילות וכמובן "תיק שכל" שהיה חתיכת בד עם שרוך לא מאוזן, שניתלה על כתף אחת בצורה הכי לא בריאותית שיש ,וחבט בנו מאחור עם כל צעד.