אין אדם שלא מכיר אלמנט כלשהו ברוחו של סלוואדור דאלי – השפם, השעונים הנוזלים, הטירוף והצבע.
מוזאוני "דאלי" ברחבי העולם, בעיקר המוזיאון בפריז, מושכים קהל מבקרים רב מכל הגילאים, גם כאלה שלא מגדירים את עצמם כחובבי אומנות מושבעים, הנשבים בקסם היצירות והמסרים הסוריאליסטים.
מזג האוויר המתחמם מוציא אותנו אל מקומות הבילוי. אחרי שהתכרבלנו בתוך הפוך שבועות ארוכים הגיע הזמן לסנדלים, לשמש ולאוכל טוב.
"פיאצה רוסטיקו" בשרונה היא מוסד קולינרי ידוע ואהוב, וכדי שלא ישעמם שף הבית בנצי הרשברד ממציא כל פעם תפריט לפי העונה.
ומה בתפריט קיץ 2019?
הגעתי לטעימה קטנה מכל השפע שעתיד להיות מוגש, הכל משלב מנות קלאסיות בטוויסטים מודרניים ומעניינים.
רוני כהן בכלל למדה משפטים וחשבונאות, כשבמהלך הלימודים היא השתתפה בתוכנית חילופי סטודנטים ומצאה את עצמה בסינגפור, שרק משכה אותה לטייל עוד ועוד. במסגרת הטיולים רוני שאלה את עצמה למה בעצם לא להביא את כל העולם לישראל. "כל העולם" במקרה שלה היה תכשיטים מכל הסגנונות ובכל טווח המחירים, כך שכל אישה תוכל למצוא את מה שמתאים לה בדיוק.
ב1982 היתה לרפי סלהוב מסגריה לעבודות מסגרות ודלתות בעבודת יד. שמעה של המסגריה יצא למרחוק כמקום שבו שמים דגש על איכות משלב הפיתוח והתכנון, דרך העיצוב, הייצור, ההתקנה והשירות ללקוח תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וחומרי גלם איכותיים.
שלושים ושש שנים לאחר מכן, "דלתות רשפים" הן שם דבר, והן משלבות טכנולוגיה מתקדמת ועיצוב ייחודי. כל דלת מיוצרת על פי הזמנה ובהתאם לרצון הלקוח לפי הצרכים, הרצונות, החלומות והשאיפות.
כשאנו חושבים על "תאטרון" יש לנו מושג בערך למה לצפות- דיאלוגים, מונולוגים, לעיתים שירים אם מדובר במחזמר, שימוש באביזרים, תפאורה, תאורה. "פרידה" שמועלה בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" הוא משהו שונה- המחזה מוגדר כ"תאטרון מחול" ולמעשה מדובר בערב שכולו ריקוד, כשאין דיאלוגים כלל, והמילים היחידות שקיימות הן מונולוגים שמוקראים מתוך יומנה של פרידה קאלו, גיבורת המחזה. כל העלילה מועברת באמצעות ריקוד בסגנונות שונים כמו פלמנקו, בלט ובעיקר מחול מודרני.
לפני שמונה שנים, משה פרץ (לא הזמר) יצא לדייט עם חברתו, היום אשתו, למסעדה איטלקית ברחוב קרן היסוד בירושלים. ואז הוא התאהב. קודם באישה ואז גם בחלל, ואולי זאת קארמה, אבל שמונה שנים אחר כך ניתנה לו ההזדמנות לרכוש את החלל ולהגשים את חלומו ליצירת מטבח איטלקי אבל מודרני, עם השפעות צרפתיות, אסיאתיות ובעיקר עכשוויות.
למשימה גוייס השף ניקולאי קוזלוב ("לבן" "אדום" – בתפקיד יד ימינו של השף מיכאל כץ, וכן "טרטוריה חב"ה"). השם שנבחר "סאפורי" משמעותו "טעמים" באיטלקית וזו בדיוק היתה המטרה- שילוב טעמים שיהיה מודרני, ושיערב לכל הגילאים (יש גם ארוחות ילדים למשל כך שכל המשפחה יכולה להגיע, וטווח המחירים כפי שתוכלו לראות ליד כל מנה, סביר מאד).
הגענו בערב נעים לירושלים וגילינו שיש מקומות ששווים את הנסיעה הארוכה מהמרכז , ו"סאפורי" הוא הפתעה מרעננת. המסעדה כשרה ובדיוק חגגה 3 חודשים לקיומה, וכדי להגדיל את השמחה, באותה הזדמנות גם חגגנו השקת שני יינות חדשים של יקב "פסגות" – פסגות אדום 2012, וקברנה סוביניון 2012. היינות הוצגו לפנינו על ידי היינן החדש של יקב פסגות – יעקב אוריה, והם ליוו את הארוחה שלנו ועיטרו את המנות בתוספת טעם והדגשת רבדים שונים במנות.
אז הבקבוקים נפתחו, (וגם התאבון) , ולשולחן המחופה במפה משובצת אדום לבן, כיאה לאיטליה, הגיעו מנות מתפריט המנות הראשונות ואחריהן העיקריות..
ראשונה ומרשימה במיוחד היתה ה"בורטה". אותו שקיק גבינה טריה טריה, של מוצרלה, עם עגבניות צלויות, קונפי שום, שמן בזיליקום, ובלסמי, שהוגשה עם מקלות פוקצ'ה (56 שקלים בתפריט). אין מתחרים לגבינה טריה, והצירוף הקלאסי של העגבניות והבלסמי יצר מנה כייפית במיוחד, אחת הפייבוריטיות שלי בארוחה.
אחריה הגיע לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה – עם שלושה מטבלים שונים, כולל פסטו עדין, וממרח אבוקדו ( 24 שקלים). הפוקצ'ה פיתתה אותנו למרות שידענו שיש המון פחמימות אחר כך. (ושווה לשמור אותה לרטבים של כמה מהמנות שיבואו).
בכלל, כל המאפים נאפים במקום, בטאבון איטלקי מיוחד, ומבוססים על חומרי גלם מיובאים איכותיים כמו קמחים מיוחדים ושמנים. המסעדה גם מכינה בעצמה את כל הרטבים, ממרחים , ועוד.
המנה הבאה היתה סביצ'ה של מוסר ים – דג טרי שנקצץ עם שמן זית, לימון, אבוקדו מתובל, עשבים ובצל, ברוטב גספצ'ו (49 שקלים). גם מנה זו היתה בין הפיבוריטיות שלי (היו לי שלוש, עד עכשיו ספרנו שתיים, השלישית בהמשך). מנה מרעננת שנמנעת מ"פישיות" . איזון טוב של חמיצות.
"ברוסקטה קלאסית" היתה הבאה (32 שקלים) – לחם קלוי שעליו כל טוב – עגבניות טריות וצלויות, זיתי קלמטה מלאי טעם , בזיליקום טרי ושמן זית. מנה שעדיף לאכול עם סכין ומזלג למרות הפיתוי להשתמש באצבעות, פשוט כי הכל נופל וחבל לפספס מרכיבים. המנה היא בסך הכל פשוטה- לחם, ירקות, תיבול. הענין הוא בטריות, ושוב בטריות שעושה את הכל כשלם שגדול יותר מסך מרכיביו.
המנה הבאה היא השלישית מבין שלושת הפיבורטיות שלי, ולמעשה מקבלת די בקלות את המקום הראשון – "פולנטה מתירס טרי". (47 שקלים) – אין לתאר כמה שההבדל הוא משמעותי כשמדובר בתירס טרי במקום בקמח תירס. נכון, המנה נוזלית יותר, אבל נוצרת לנו צלחת של עונג שעליה פולנטה עם נטיפי בלסמי, פטריות, ביצה עלומה שנבצעת ונוזלת עם כל העסיסיות שלה על שאר המרכיבים, פטריית פורטבלו, אספרגוס, פרמז'ן, ורוטב הולנדיז. כאן בדיוק נכנסת לתמונה שארית הפוקצ'ה מההתחלה, בשביל לנגב את הצהוב המדוייק הזה מהצלחת.
שתי פיצות הגיעו לשולחן, כדי שנכיר את הסגנון של המסעדה- "פיצה ירוקה" – שכוללת קרם תרד, פרמז'ן, זוקיני, גבינה כחולה, עלי תרד ונגיעת לימון (54 שקלים), ופיצת גבינת עיזים ובטטות שהכילה גם בזיליקום וצנוברים. לשתיהן היה בצק דק שיצא ישירות מהטאבון והיה כייפי. הבחירה האישית שלי היתה זו של הבטטה, בעיקר מכיוון שיש בה מתיקות מסויימת של הבטטות וניגודיות של גבינת העיזים.
(מימין השף ניקולאי קוזלוב, משמאל היינן יעקב אוריה. באמצע- היינות החדשים של "פסגות").
"אנילוטי בטטה צלויה" היה למעשה רביולי שהכיל בטטה אפויה, עשבי תיבול, אספרגוס, שמנת ונגיעת גבינת סיינט מור (67 שקלים). הרביולי בושלו בדיוק . מנה משביעה מאד, חורפית (המנה שייכת לתפריט החורף של המסעדה) והיא בהחלט יכולה להשביע גם שני סועדים.
"ניוקי גינה" תוצרת המקום במתכון משפחתי , אפוי בתנור עם גבינת מסקרפונה, ברוטב פסטו עדין וריחני (57 שקלים). הניוקי קצת שונה ממה שאני רגילה, מרקם יותר "קריספי" מבחוץ. גם זו מנה מאד חורפית וכבדה עם הרבה ירקות מסביב וגבינת קצ'וטה. מבין שתי המנות הללו – הרביולי והניוקי, הייתי הולכת על הניוקי כי הוא היה לי קליל יותר יחסית והגבינה הורגשה בו יותר.
הגיע הזמן להתרענן מהפחמימות ועברנו לסלט חביב בשם "סלט דונה" שהכיל עלי ארוגולה, דלעת צלויה ,סלק צלוי, עדשים שחורות, עגבניות, חמוציות, שקדים קלויים, תלתלי בטטה וסלק, ורוטב וינגרט (54 שקלים). כאן היה לי קצת וויכוח עם חברותי לשולחן. הן אוהבות יותר רוטב, אני אוהבת פחות ולכן הסלט התאים לי יותר מאשר להן.
מנת דג הגיעה לשולחן – "סלמון טליאוליני" – פרוסת סלמון צלוי עם פסטה שחורה על תרד מוקרם ורוטב גבינת רוקפור (96 שקלים). המסעדה היא כשרה ולכן צביעת הפסטה בשחור כמו במתכון המקורי- של דיו מדיונון לא אפשרית, והדרך שב"סאפורי" מצאו היא שימוש בבזלת ובB12. אין לי מושג איך זה עובד אבל האפקט והטעם מושגים. הדג היה עשוי היטב, הרוקפור נתן מליחות לרוטב, אז העדפתי קצת פחות רוטב על נגיסות הדג שלי, כדי להשאיר את אפקט הסלמון יותר מאשר הגבינה. על הדג היתה קציפה לימונית, הטיפ שלי – לשים מעט ממנה על הדג, רק בשביל הטאץ'.
המנה האחרונה שקיבלנו לפני המתוקים היתה "בלרינת יער" שהיא מנת פסטה פנה שמוקפת בחמישה סוגים של פטריות – יער, מלך, פורטבלו, שמפיניון ושימגי, ביחד עם ארטישוק, חמאת כמהין וטוויל פרמז'ן. (67 שקלים). זו מנה שהצטערנו שהגיעה אחרונה כי כבר היינו מפוצצים , אבל בכל זאת עשינו את המאמץ וטעמנו, כדי לגלות פסטה עשירה מאד, חובבי פטריות יאהבו מאד את המגוון.
היות והמסעדה חדשה, עדיין אין תפריט קינוחים מגובש. מחירי הקינוחים 35-42 שקלים.
אנחנו קיבלנו שלושה, וכל השלושה היו טוויסטים מקוריים ומודרניים על מנות קלאסיות.
הראשון היה "מוס שוקולד עם קציפת מסקרפונה" והכיל כוס של מוס שוקולד משוקולד איכותי, עליו שכבה של קצפת לא ממותקת, תות והחידוש- מלח ופלפל מלמעלה.
השני היה "טארט ליים" עז טעמים, שכלל מצד אחד סוג של מוס לימון מתוק, ומצד שני קונפיטורה של פירות יער חמצמצה. מי שבוחר את הטארט, זוכה לכל קשת הטעמים גם יחד- ממתוק ועד חמוץ.
השלישי האחרון היה טירמיסו שגם הוא היה לא שיגרתי. הוא הוגש בעציצון, בדימוי של צמח שצומח באדמה. החול היה בעצם עוגיות מרוסקות ומתחת היתה שכבה של מוס אספרסו לבן רך והתפקיד של הסועד הוא להגיע עם הכפית עד למטה, להעמיס מהמילוי התחתון, ואז לעלות למעלה ולתפוס גם חלק מהפירורים, כך שבכפית תצא לו בעצם מנת טירמיסו.
מבין השלושה הייתי בוחרת באחרון, כי אני בן אדם של מנות קלאסיות יותר, וחלק מהשידרוגים, כמו המלח והפלפל, קצת קיצוניים לי. הטירמיסו לעומת זאת שמר על הטעמים המקוריים, ורק בחר בצורת הגשה חדשה ומרעננת.
כאמור, היינות החדשים של "פסגות" ליוו את הארוחה. היינות מיוצרים מענבים שגדלים באותו אזור של היקב (הרי בנימין) ועוברים תהליכים יוצאי דופן כמו קידוח נקודתי לכל שתיל ושתיל על מנת להפיק את מקסימום הטעם המאוזן שמתאים לענבים ולאזור. תנאי השטח מסייעים לענבים להיות מרוכזים ואיכותיים.
"פסגות אדום 2012" התאים מאד למנות הכבדות יותר בארוחה, מכיוון שהוא בלנד מיוחד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט וורדו, שיושנו בחביות עץ אלון צרפתיות במשך 14 חודשים, מה שנותן ליין מלאות עם הבזקים של פירות יער וצימוקים.
"פסגות קברנה סוביניון 2012" גם הוא מתאים לארוחות עתירות טעמים ומרקמים (וגם לארוחות בשריות – אצלנו הארוחה היתה חלבית ועדיין זה הסתדר מצוין). היין יושן בחביות עץ אלון למשך שנה וחודש, ומזכיר מאד פירות כהים כמו שזיפים ודובדבנים בשיא בשלותם.
המוטו של יקב פסגות הוא שילוב של ערכים, תנ"ך, נוף ויין ובמרכז המבקרים שלו יש פעילויות רבות לכל המשפחה. היקב קיים משנת 2003 ובשנה האחרונה הגיע לתוצרת של כ200,000 בקבוקים, רובם ליצוא לעשרות מדינות בכל רחבי העולם.
מחירי היינות – "פסגות אדום 2012" – 120 שקלים, "פסגות קברנה סוביניון2012" – 100 שקלים.
למסעדה תפריט עיסקיות נרחב שמתחיל לפעול ממש בשבוע הבא, ובו מנות לבחירה מתפריט המנות הראשונות והעיקריות, במחיר כולל של 59 שקלים. בבקרים יש ארוחות בוקר ייחודיות שכוללות בין השאר מנות מחבת לוהטת, אגז בנדיקט בגירסה הכשרה (עם סלמון), והפתעות רבות לכל דרגת רעב.
במסעדה גם מעדנייה שמוכרת מוצרי שוק במחירים נוחים.
מסעדת "סאפורי" ממוקמת בקרן היסוד 38 ירושליים וכשרה בהשגחת הרבנות ירושלים.
שווה להתעדכן בדף הפייסבוק – ובקרוב גם אתר מסודר עם כל המידע.
הפייסבוק של "סאפורי" – https://www.facebook.com/pages/Sapori/795678817156931
יקב פסגות – http://www.psagotwines.com
לא מזמן היינו במסעדת "החצר" של השף מוטי אוחנה, בוגר ה"קורדון בלו" , ועכשיו הוזמנו לטעום את האחות הקטנה שנולדה- "מדיטה".
מדיטה, אף היא ירושלמית גאה, יושבת ברחוב דרך חברון 101, כשרה כמו אחותה הגדולה, והקונספט שלה הוא "ביסטרו מודרני שהשתדך למטבח ים תיכוני קלאסי". הטאץ' המודרני מתבטא בעידכון מנות שכולנו מכירים (כמו נניח קציצות דג חריימה) למנות חדשות, שנותנות כיוונים ופרשנויות שונות ממה שאנו מכירים מהבית, ועם זאת שומרים על הקשר עם המקור.
כשנכנסנו, דבר ראשון ראינו את העיצוב המיוחד, שכולל אפילו טחב מיוחד שהובא מחו"ל לגידול על הקירות, במצע טבעי ומרענן. על העיצוב אחראי המעצב גלעד זעפרני, בעל שם בתחום העיצוב למסעדות, והוא גם פתח את המטבח לרווחה כך שאפשר לראות את המנות בהכנתן, כולל בטאבון הכי גדול ביקום כנראה, שממנו יוצאות חלק מהמנות.
אחרי שגומרים לאכול שם ארוחת ערב, המקום משנה את פניו והופך להיות בר תוסס לצעירים ולצעירים ברוחם, עם מבחר אלכוהולי רחב (ונדיב- אחרי שני קוקטיילים כבר לא זכרתי כל כך איך עומדים יציב…).
אז הגענו, אחת עשרה בנות ובן אחד שאשכרה הרגיש מלך…, והמלצרים החלו להעמיס לנו את השולחן.
קודם, אלכוהול ישמח לבב אנוש, וטעמנו שני קוקטילים (מחיר ממוצע לקוקטייל – כ45 שקלים).
הקוקטייל הראשון היה על בסיס קאווה, השני היה על "קמפשיון" – על בסיס פירות כמו פסיפלורה, וכמובן וודקה. מבין שניהם העדפתי יותר את השני כי הוא קירר אותי יותר.
כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הגיעה קודם כל פוקצ'ת הבית עם מטבלים – אוצר של טעמים, מהמוכר כמו שמן זית וטפנד זיתים, דרך קרם לימון כבוש, ופסטו ועד הכוכב- קרם החצילים הידוע שאהבנו כבר ב"חצר", שטומן בחובו את סוד הסילאן…. הפוקצ'ה עצמה מעוטרת ברוזמרין ריחני, ותשמש בהמשך גם לניגוב הרוטב של מנות אחרות. (18 שקלים בתפריט). על המגש קיבלנו אחר כך גם צלוחית חמוצים מגוונים וגם חומוס כולל הגרגירים.
עוד לחם שהגיע אלינו היה לחם מחמצת, ככה בשביל הגיוון. (מעניין אם אפשר לקנות הביתה ולמרוח בבית חמאה עבה על זה…)
"ספייסי טונה" הגיע אלינו . בהתחלה חששתי מהמילה "ספייסי" אבל דווקא מנה זו, שמראש הוגדרה כחרפרפה , לא היתה לי כזו, (ואני אחת שלא אוכלת חריף). מרקם כייפי על הלשון של כל חלקי המנה. (44 שקלים ). המנה כללה וינגרט וואסבי, סלט מלפפונים, גלדי בצל מוחמצים וקוויאר סודה.
עוד ממנות הדגים בתפריט המנות הראשונות – הפיבוריטית שלי – קרפצ'ו דניס – עם ארטישוק, שימג'י מוחמץ, עגבניה והשיחוק- אגוזי מקדמיה . (48 שקלים בתפריט). מותק של מנה, דג עדין, אגוזים שנותנים גם קראנץ' וגם זווית חדשה, ורעננות כללית.
נציג הסלטים בשולחן שלנו היה "סלט עלים " – שקדים קלויים, פילה לימון, בצל סגול ועוד כמה גודיז, (28 שקלים בתפריט – שווה ביותר). אהבתי למצוא שם גם הפתעות של גרגירי רימון באמצע שהעניקו אקסטרה מתיקות עוקצנית.
"קציצות דגים בחריימה" – מנה נחמדה, עם המון רפרנסים לבייתיות. קצת חריף. אני פחות אוהבת "אוכל עדתי פרופר" – העדפתי מנות אחרות. (48 שקלים).
מנה שונה בתכלית מבחינת המודרניות הגיעה מיד לאחר מכן – פילה דניס על קראסט טחינה, אגוזי מקדמיה (בהופעה שניה הערב ומוצלחת לא פחות) על מצע קינואה, חמוציות ואגוזים. (78 שקלים בתפריט). מבין שתי המנות הללו – הדניס וכאמור הקציצות, הדניס ניצח אצלי בגדול, בעיקר שוב בגלל החידוש והעדינות שבטעמים, קינואה מאד החמיאה לדג (וגם תרומתם של גרגירי הרימון היתה לעניין).
הדג הבא שהגיע עם הקדשה מיוחדת ל"צופי הסרטים של "אבא גנוב" – לא ראיתי את הסרט אז לא הבנתי כל כך את הרפרנס..אבל אלה פשוט ברבוניות מטוגנות עם פלח לימון ורוטב בצד, שחשבתי לתומי שהוא גם בכיוון החמוץ, וטבלתי בו בנדיבות, רק כדי לגלות אחר כך , כשאיבדתי תחושה בשפתיים, שמדובר בפלפלי שיפקה טחונים. מזל שקוקטייל ממקודם היה עדיין אצלי. מבחינתי מנה שהולכת מצוין עם אלכוהול, בעיקר בשעות הערב כנשנוש. (המנה לא רשומה בתפריט, אין לי מחיר).
הדגים הלכו, הבשרים הגיעו.
אני מאד אוהבת חלקי פנים, והייתי מרוצה כשהגיעה לשולחן צלחת של "מחבת חלקי פנים" שכללה בין השאר לבבות, טחול, עמוד שדרה ועוד כל מני נתחים כייפיים כאלה, עם פלפל חריף, לימון כבוש, עגבניות שרי וציר בקר. (56 שקלים). אני תפסתי לי בעיקר את הלבבות, מתה על המרקם שלהם. מנה דומיננטית, הייתי מצרפת אותה לסלט שקיבלנו מקודם, לריענון הטעמים.
גם ה"טרטר בקר" (48 שקלים) שהגיע כברוסקטה שעליה בצל, קורנישון, רוקט, איולי וכמובן הבקר עצמו, מצטרף לי יותר לתפריט האלכוהולי לשעות המאוחרות יותר. פינגר פוד קלאסי.
נקניקיות מרגז הגיעו בצירוף תפוחי אדמה אפויים, בטטה ובצלצלי שאלוט – מפאת החריפות לא יכלתי לטעום מעבר לחתיכה ממש קטנה בשביל ההתרשמות. לחובבי הז'אנר, רצוי עם בירה קרה ליד. (48 שקלים).
עכשיו – אם הייתי עושה דירוג של מנות הבשר- ליד כל מנה שתוזכר מעכשיו, יהיה הדירוג שלי – שלושת הגדולים.
והמקום השלישי שמור ל " סיגר שקדי עגל" – שלא שהוא לא היה זוכה בעצמו, אבל היו פשוט שניים שהיו עוד יותר מצויינים ממנו. בכל מקרה, לפי ההסבר שקיבלנו מהשף, מדובר בשקדי עגל שחברו לשמון כבש ולחלקים הכי טובים – ה"ליה", פלוס כמובן פלפל חריף (אבל הוא לא היה מורגש לשמחתי) וצוותו כולם ביחד לתוך סיגר כייפי, קרנצ'י, פריך מבחוץ ועם תוכן רך ובשרי מבפנים. עונג. המנה הוגשה עם סלט עגבניות וטחינה. (54 שקל).
"סלט סביח" – שוב קריצה למטבח העדתי הביתי – סלט סביח כולל הביצה והחציל לצד טחינה, לימון כבוש, עגבניה, אריסה חריפה ועמבה. האם זה יהיה חטא לנגב את הרוטב עם הפוקצ'ה האיטלקית? (32 שקלים).
"אקלר פטה כבד עוף ואווז" – מנה מיוחדת שקיבלה את המקום השני בדירוג שלי, ובעיקר עוררה אנחות עונג מכל סובבי השולחן – סוג של לחמניה עם מילוי ריבתי מתוק עשוי מעגבניות ופטה של כבד אווז וכבד עוף. אם הסיגר היה עונג, האקלר היה דאבל עונג (וכן , נגיע גם לטריפל). מנה ענוגה, ריבה וכבד הולכים מצוין, בעיקר במרקם עדין ורך אבל שעדיין מחזיק את עצמו. איך אומרים בפייסבוקית "נום נום נום". (48 שקלים).
"קדירת בקר על ניוקי תירס" – (76 שקלים). בתחילה חששתי כי הבקר בושל ביין אדום וכל המנה שידרה "חורף" – מה שאומר מנה כבדה וטעמים עזים. בפועל, המנה, שהוגשה עם ירקות שורש, היתה מאד עדינה ולא כבדה, בעיקר כי בשר הלחי שמר על טעמו ולא כוסה על ידי טעמים אחרים. השוס היה ניוקי התירס, שבושל לפי דברי השף בשיטה מולקולרית, ששמרה על טעם התירס רק בצורה של ניוקי. אם זו היתה מסעדה חלבית, הייתי מייעצת להם למלא קערה של הניוקי הזה, בצירוף חמאה מומסת מלמעלה, או גבינה, ולסגור ענין. המנה נדיבה מאד, יכולה להספיק לשניים, בעיקר אם הם אכלו גם כל מני דברים מקודם.
"אנטריקוט" היה השם והמהות של המנה הבאה, (94 שקלים) – למעשה המנה היקרה ביותר בתפריט (כדי להמחיש את המחירים המאד סבירים של המסעדה) – למי שרוצה בשר נטו, עם קצת מלח גס בצד וחרדל.
ואם קראתם עד עכשיו ראיתם שציינתי את המקום השלישי ואת המקום השני, ומה עם המקום הראשון? הקרם דה לה קרם של הבשרים?, אז הנה הוא מגיע- טדאאאם!!!
מנה שאני מכירה כ"רוסיני" אבל כאן הוגדרה פשוט כ"פילה בקר עם כבד אווז". האווז היה מעודן והונח בנדיבות על נתח פילה עשוי כך שיהיה רך כמו חמאה ונימוח. לאכול ולבכות (בעיקר על זה שאין לנו כבר יותר מדי מקום אחרי כל שאר המנות) . היו כאלה בשולחן שהציעו להפוך את המנה הזו לקינוח, כדי לזכור את הטעם כמה שיותר. המנה הגיעה על מצע של גרטאן תפוחי אדמה. (140 שקלים ושווה כל גרוש).
השולחן נוקה, והגיע תור הקינוחים.
המסעדה כאמור כשרה בשרית, ולכן הקינוחים כמובן פרווה. לפניהם הוצעה לנו שתיה חמה שכללה בעיקר תה או אספרסו , ואז קיבלנו שלוש מנות קינוחים –
"מוס שוקולד" – עם פניני שוקולד וקראנץ' נוגט ( 34 שקלים) – המנה השוקולדית ביותר, הבחירה של רוב יושבי השולחן.
"סורבה" שהוא למעשה בסבוסה- עוגת סולת עם סירופ נענע, קולי פטל, פירות העונה וכדורי סורבה בטעמים שונים (32 שקלים), משהו למי שלא רוצה מנה ממש מתוקה אלא יותר מרעננת.
והבחירה שלי – "טארט טופי" – עם קרם טופי שנזל החוצה מתחת לשכבה מתוקה של גנאש שוקולד ובוטנים מלוחים. (34 שקלים).
למרות שאכלנו הרבה, (בלשון המעטה), לא הרגשנו נורא כבדים, בעיקר בגלל שהרבה מהמנות הן קלילות או גירסה קלילה של מנה כבדה.
מהצוות שמענו שיש גם דיל משתלם של ארוחת טעימות, במחיר 180 שקלים לאדם, מקבלים המון מנות נדיבות – שלוש מנות פתיחה של דגים, שלוש מנות פתיחה של בשר, תבשיל אחד כמו אסאדו או קדירה, מנות עיקריות ושפע קינוחים.
המקום יכול להכיל עד 180 סועדים.
עוד פרטים על "מדיטה" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16901
כשר.
לפני כמה שנים התארחתי במלון מפואר מאד, עם שולחנות מדוגמים, תפריט כריות נרחב, צוות בידור ברמה של לאס ווגאס, ועיצוב מפואר. ואז הגעתי לחדר, ליתר דיוק למקלחת – ושם, על האמבטיה הרחבה, מול מראה גדולה, נתלה לו…. וילון אמבט. כן, זה הצבעוני שבגלל כל מני כוחות פיסיקלים נדבק לכל מי שמתקלח ולא ממש שומר שתוכן האמבטיה, בעיקר כשעושים מקלחת, גם יישאר בתוכה ולא יזל החוצה על הכפכפים, על מגבת הרגליים ועל כל הרצפה באופן שמרגישים הכי לא יוקרתי שבעולם.
באותו רגע רק חשבתי – אלוהים, הם לא יכלו לחשוב על זכוכית?
(ותראו מה צ'יהולי עושה מזכוכית…)
זכוכית בעיני היא הפתרון האולטימטיבי, אם זה כקישוט נוסף מלבד הפונקציונליות ואם זה כ"ללכת עם ולהרגיש בלי" – לחסום מה שצריך לחסום, בלי להסתיר. מצוין כשהחלל קטן ולא רוצים להקטינו עוד יותר, מצוין להחדרת אור שמש שחוסך בחשמל ומהווה כר פורה לתכנונים עיצוביים רבים.
כשאני שיפצתי את חדר האמבטיה שלי, בהתחלה התלבטתי בין סגירת חצי אמבטיה בקיר זכוכית קבוע, כך שמתקלחים בקטע שלו ונכנסים מהצד השני, לבין הקמת מקלחון. בסוף בניתי מקלחון פשוט על ידי סגירת שני קירות בזכוכית, כשאחת מהן היא גם דלת הזזה.
יכלתי לבחור בדוגמאות שונות, שקופות או אטומות, קישוטים שונים וסוגי פתיחה שונים, בסוף בחרתי מה שהיה נוח אצלי מבחינת זווית הגישה. התוצאה מאפשרת להתקלח בלי להתיז על הרצפה, בלי להשאיר כל מני סימני טביעות רגליים ונעלים שהופכים מהר מאד ללכלוכים והורסים את כל השלווה שאמור חדר האמבטיה לייצר.
הזכוכית היא כמובן חסינה כך שגם מכה לא תנפץ אותה ואפשר לסמוך עליה גם כשיש ילדים בבית.
בתוכניות עיצוב שונות, שאני די מכורה להם, יצא לי לראות גם עוד שימושים בזכוכית – אם זה בתוך הבית כהפרדה בין נישות (מעולה כשיש משרד ביתי למשל), אם זה כמדרגות שמשתלבות ברקע ופחות "תקועות", אם זה למרפסות שונות (ואיך אני מתה על "חדר השמש" שיש בבתים באנגליה למשל, שהופכים חדר למעין חממה כייפית לשבת בכל ימות השנה), וגם בחלקים החיצוניים כמו תיחום בריכה למשל, שהוא לא רק יפה אלא גם בטיחותי (כך שאנו יכולים להיות בטוחים שילדים לא יכולים לרוץ לתוך המים או ליפול לתוכם כשאנו לא בסביבה ולא רואים).
עוד שימושים לזכוכית – מעקה זכוכית שלא מסתיר מה שיש מאחוריו, דלתות זכוכית יפות (מצוין לחדר נוער מתבגר למרות שהם בטח לא יסכימו…. 🙂 ) ויטרינות שאפשר מאחוריהן לשים את כל החפצים היפים האלה, שאנחנו אוהבים לראות ולא להסתיר בארונות , ושעברו כבר כברת דרך ארוכה מאז ה"ויטרינה" של הדודה הפולניה עם מפיות ה"קרושה" על המדפים, וכמובן – אחד האלמנטים העיצוביים האהובים עלי – מראות.
מראות שמגדילות את החלל, מראות שמחזירות אור והופכות כל נישה ליוקרתית.
כמובן שזכוכית מצויינת למשרדים, לסגירת חללים בלי להסתירם, וכל יושבי ה"קיוביקל" בוודאי יסכימו שזה עדיף מאשר להרגיש קוביה צפופה. (וכך אפשר גם לשלוט על המזגן!!! – פונקציה חשובה מעין כמוה כשמדובר בעובדי , ובעיקר עובדות משרד!).
הדמיון שלי כבר עובד שעות נוספות כשאני חושבת על זכוכיות צבעוניות למשל, שאיתן אפשר לשחק בצבעי האור שנכנס לכל חדר, ולהפוך כל מקום לקסום באווירתו.
שווה להסתובב ברשת ולראות כמה אפשרויות יש לעיצוב בזכוכית, כי באמת שהשמים הם הגבול.
