כבר במאה ה15 הכינו בנאפולי מאפי בצק שטוח ייחודיים, בתנורי אש, מה ששנים אחר כך ייקרא "פיצה" כשהדעה הרווחת היא שהמילה מגיעה מהכיכרות רחבות הידיים של איטליה.
מאות שנים אחר כך ופיצה היא המאכל הפופולארי ביותר בעולם.
ועכשיו למתחם "שרונה" בתל אביב מגיעה הפיצה הנאפוליטנית במלוא הדרה, ולא רק, אלא גם כשרה, כך שכולם יכולים ליהנות ממנה, לצד מנות איטלקיות משובחות נוספות עליהן אמון השף מנה שטרום, אשף המטבח האיטלקי, שחבר ליזם הקולינארי ערן הרשקוביץ ליצירת "פיאצה גרנדה".
קשה להאמין אבל כבר חלפו כמעט עשרים שנה מאז שרשת "ריבר" פרצה לחיינו עם טעמים אסיאתים המותאמים לחיך הישראלי. הסניף הראשון היה בראשון לציון ולאחריו נפתחו סניפים נוספים, חלקם כשרים ו2 סניפי סושי בר במרכז וויצמן ובדיזינגוף סנטר.
לקראת חגיגות העשרים, הסניף הוותיק ביותר בראשון לציון, שהוא גם אחד מהסניפים הכשרים, עבר חידוש ורענון גם של העיצוב וגם של התפריט.
המראה החדש של "ריבר ראשון לציון" כולל אווירה עכשווית בעזרת רצפה בגווני בטון, גופי תאורה סימטריים, דלתות ומסכי רשת המזכירים את מבנה הבתים ביפן, וכלי הגשה ייחודיים בעיצובים דמויי אבן המתכתבים עם אזורי הישיבה השונים.
החידושים כמובן לא פוסחים על התפריט ולצד מנות קלאסיות ואהובות ישנן מנות חדשות.
גולת הכותרת של חידוש המסעדה הוא חדר האירועים הפרטי בקומה נפרדת, המסוגל לארח בנוחות עד חמישים אורחים, כולל סדנאות יפניות או הודיות.
פתחנו את הערב ב"ריבר" בקוקטיילים מן הבר, וכיאה לקו המנחה אותנו של "שילוב קלאסיקות וחידושים" טעמנו את ה"אפרול שפריץ" הקלאסי, ולצידו "הוואי מאמא" המתקתק שהביא את האווירה הטרופית.
את הארוחה פתחנו בתאילנד פינת ראשון לציון עם משקה ממגוון המשקאות הקרויים על שם אתרים אהובים כמו קוסמוי וקופיפי. הבחירה שלי היתה "קופנגן" על בסיס מלון קוקוס. המשקה היה סמיך ומרענן במיוחד, והשלים את סלט העוף התאילנדי שהיה קערה עמוסת כל טוב- ירקות, כוסברה ונענע, פרגית, צ'ילי ליים וקריספי שאלוט. הכל קצוץ קטן קטן ועושה שמח גדול גדול. מנה מרעננת ביותר, אפשר היה לאכול קערה כזו לארוחת צהרים.
אי אפשר להגיע ל"ריבר" ולא לטעום סושי, ואנחנו הלכנו על שניים מהמיוחדים – "סלמון צ'ימיצ'ורי" – עם אבוקדו וצ'ימיצ'ורי פונזו, וKINGO – שחיתות של כבד אווז, שיטאקה בטריאקי, אספרגוס, בצל ירוק, פנקו בטטה ואיולי כמהין. יוקרה פוגשת טעם. סושי כבר הפך למנה כמעט עממית בישראל, ילדים אוחזים במקלות אכילה כאילו נולדו ביפן וזו תמיד חוויה מלבבת לטעום סוגי סושי שיוצרים חווית אכילה וטעמים חדשה.
לסיום החלק הראשון של הערב טעמנו גם את אחת הקלאסיקות של "ריבר" – סלט ה"סום טאם" – פאפייה, מנגו ירוק (בעונה), בצל סגול ונתחי דניס פריך בתיבול עשיר טעמים של כוסברה, נענע, צ'ילי וליים. לי, כפולניה קלאסית הסלט היה לי חריף וצוות המקום אישר לי שבהתאם למדיניות התאמת המנות לחיך הישראלי, שמתקשה לעיתים להתמודד עם החריפות התאילנדית המקורית , ניתן לשחק עם דרגות החריפות בהתאם לסועד.
למנות עיקריות הזמנו מנה אחת קלאסית ממחלקת "גריל אורז" – "עוף קשיו" – נתחי עוף מטוגנים עם בצלים, פטריות, בצל ירוק, גמבה, קשיו וקרמל למון גראס בשביל הטאצ' המתקתק. המנה הוגשה עם אורז מעוטר בנצנוצי ביצה, מנה עשירה וקלילה עם שילבים מוכרים. המנה החדשנית יותר שהזמנו הייתה ממחלקת הווק בתפריט – "פאד סי יו" – אטריות אורז, פילה בקר (בנתחים מכובדים מאד בדרגת צלייה מצויינת), פטריות שיטאקה ושמפיניון, ושאלוט קריספי. מנה מכובדת בגודלה, משביעה ומגוונת מרקמים.
בתפריט הקינוחים מופיעים קינוחים שאינם קשורים בהכרח לאסיה כמו קרם ברולה או וופל בלגי. בחרנו מהם שניים – "כדור קוקוס" – סורבה קוקוס עטוף בשבבי פקאן מזוגג ברוטב מייפל ו" עוגת פאדג'" ביתית ונימוחה ללא קמח, רק שוקולד.
הבחירה שלי מבין השתיים היייתה זו עם הקוקוס קודם כל בגלל הקו המנחה של ארוחה אסייתית שאליה הקוקוס מתחבר יותר מאשר שוקולד, ושנית כי לפאדג' השוקולד העשיר הצטרפה גלידת ווניל שעקב כשרות המקום היתה פרווה, מה שפחות מועדף עלי. מבחינתי העוגה יכלה לעמוד בזכות עצמה על כל השוקולדיות הניגרת שלה.
סיימנו בספל אספרסו וקנקן תה שאף הוגשו בכלים תואמים לאווירת המקום והעיצוב.
"ריבר" – מסעדה אסיאתית
סחרוב 26 ראשון לציון
שעות פתיחה – ימים א-ד: 12:00-24:00
ה: 12:00-01:00
ו: 12:00-חצי שעה לפני כניסת שבת
חצי שעה מצאת שבת-01:00
גישה לנכים: יש
עסקיות : יש
אירועים: עד 50 איש בחלל ייחודי נפרד
משלוחים: יש
כשרות: המסעדה כשרה.
השף ניר צוק הוא גאון קולינרי, זאת אנו כבר יודעים. היצירתיות, הדמיון והתעוזה הקולינריים יוצרים יצירות מופת יפיפיות וטעימות כאחד. צוק מנצח על המסעדה הכשרה המפורסמת "מאפו" במלון פרימה סיטי בתל אביב, שם הוא משלב חומרי גלם טריים והרבה אהבה ליצירת חוויה קולינרית לכל סועד.
בתפריט של "מאפו" ניתן למצוא מגוון גדול של מנות מהים ומהיבשה, כולל מנות המותאמות לצמחונים, טבעוניים, רגישים ללקטוז וכמובן שכשרותה של המסעדה הופכת אותה למתאימה לשומרי הכשרות.
מדי פעם נערכות ב"מאפו" ארוחות מיוחדות המארחות שפים מכובדים המביאים איתם את מומחיותם בסגנונות אוכל שונים.
כשהגענו למסעדה התארח בה השף קאסר נאסר, שף מלון "פרימה גליל" בטבריה, שהביא איתו את מיטב המטעמים של המטבח הערבי הגלילי. שף נאסר שמגיע משושלת של שפים ומסעדנים הביא תפריט ייחודי המבוסס על צמחי תבלין שלוקטו בגליל ושולבו במנות צמחוניות ובשריות.
את הערב פתחנו בתפריט הקוקטיילים של "מאפו" – תפריט מגוון וצבעוני של קוקטיילים שהוגשו בכוסות גדולות ונדיבות במיוחד. בין השאר טעמנו את "פרפל גראס" – משקה יפיפה שנראה כמו גן פורח ומכיל הרבה דברים טובים כמו ג'ין, לבנדר, מרווה, אפונת פרפר סגולה, טרגון ולימון, "אפרולה" – שמלבד אפרול כולל גם טקילה, רוזמרין, היביסקוס וורדים, מוחיטו בטאצ' פסיפלורה, ו"מיסטר ג'ינג'ר" שמיקס הג'ין, סאן ג'רמיין, ג'ינג'ר אייל ולמון גראס עוטרו בשמיר.
רוח הערב הייתה כמוזכר למעלה, הארוחה הגלילית של השף קאסר נאדר והשולחן החל להתמלא בשפע של טעמים גליליים – פוקצ'ה ארוכה מעוטרת בחוביזה מהר תורען, סלט עשבים גליליים מרענן, כרובית מבושלת בטחינה עד שנעשתה כמעט פירה אבל עדיין שמרה על צורתה, עולש פראי חם – מנה שבדרך כלל לא נתקלים בה ביומיום והייתה מרשימה בטעמיה, חצילוני מנזלה בעגבניות וגרגירי חומוס, מנה שהמלצרית הזהירה שמדובר במנה חריפה, אבל בפועל היא היתה פיקנטית וגם פולניה כמוני נהנתה ממנה בלי בעיה, וגולת הכותרת מבחינתי – משולשי פיתה ערוסה, סוג של "טוסט בשר" של פיתה ממולאת בבשר טחון , בצל ותבלינים, ונאפית עד כדי פריכות קריספית ממכרת.
הצוות החייכן שדאג לרווחתם של האורחים ניקה את השולחן והחליף את הכלים לקראת המנות העיקריות שהגיעו בצלחות גדולות ונדיבות – מוסר על מצע של פריקה ברוטב עגבניות, שהתמכרתי לטעמים המעושנים שלה, מנסף בקר וצנובר, מנה כמעט "גברית" בהוויתה ומשביעה מאד בפני עצמה, מחשה- ממולאים זעירים שמולאו באורז ונסגרו בחתיכת תפוח אדמה, מג'דרה צמחונית משופעת בבצל מטוגן שהעניק לה מתיקות ממכרת, והמנה כוכבת הערב- סיניה של כבש. השף בכבודו ובעצמו פתח את הסינייה הלוהטת, הסיר את מכסה הבצק שלה ונתן לנו להתמכר לניחוחות שעלו מהבשר והטחינה שבפנים.
אחרי כל זה בהחלט הבנו למה החיים בגליל רגועים יותר, אוכל שגורם לך לחייך כשרק רואים אותו ועוד יותר כשגם אוכלים אותו.
כמובן שבלי סיומת מתוקה אי אפשר וקיבלנו קדאיף וכנאפה, כשהקדאיף היה קצת שונה מהמוכר לנו, והיה בעצם סוג של "פנקייק" מקובל שהחביא בתוכו אוצרות אגוזים מתוקים. לצד המתוקים השף מזג קפה היישר מהפינג'אן. מרירות של קפה איכותי, מתיקות של כנאפה וקדאיף, הגליל בתל אביב.
הארוחות המיוחדות מוגשות בדרך כלל בכמה ימים רצופים, ומצטרפות למנות הרגילות של "מאפו". במסעדה ישנו גם חלל פרטי לאירועים עד 50 איש.
מאפו – מסעדת שף ים בהשראה ים תיכונית
מאפו 9 תל אביב (בתוך מלון "פרימה סיטי")
טלפון : 03-762-9002
שעות פתיחה: א – ה 18.00 – עד אחרון הסועדים.
עסקיות: א – ה 12.00 – 16.00
לאורחי מלון "פרימה סיטי" ישנה הנחה של 15% במסעדה.
גישה לנכים: יש
כשרות: המסעדה כשרה
בכל תחרויות הבישול, תמיד השופטים מתמוגגים במיוחד ממנות שהן "אוכל של אמא" בגרסה משודרגת, ובצדק- הטעמים ,התיבול, הויזואליות, הכל משתלב לכדי חוויה קולינרית מרתקת.
אחד המטבחים השופעים והמגוונים ביותר הוא המטבח המרוקאי, שאהוב מאד בארץ. האחים מיקו ושמעון ברק , שבאים מחיי הלילה במועדון קומפורט 13 שלהם, לקחו על עצמם פרוייקט מדהים של שיפוץ מבנה שימור בנווה צדק והפיכתו לארמון אלף לילה ולילה , שמביא את מרוקו היישר ללב תל אביב.
יום שני בשבוע, השעה עשר בערב. לא ערב בילויים קלאסי, ובכל זאת מסעדת "בליסימו" בפרדסיה מלאה עד אפס מקום, ואנשים ממשיכים להגיע, כולל הרבה משפחות על ילדיהן. הוזמנתי לגלות את סוד הקסם של האיטלקיה הכשרה בלב יישוב קטן, שמביאה אליה לקוחות חדשים ולקוחות חוזרים בשפע, וחוגגת עכשיו יום הולדת שנתיים.
על ההתחלה, על כוסית קוקטייל (קוקטייל פידג' – וודקה, פידג', נענע ,לימון, ספרייט – 26 שקלים בתפריט – בשבילי, ובשביל היושבים האחרים בשולחן קוקטייל הבית – הוא "קוקטייל בליסימו "- שהוא למעשה קינוח בכוס- וכולל אייס קפה ,אייריש קרים, גלידה וקצפת ב29 שקלים לכוס ענקית שמספיקה בכיף לשניים, וגם כמה כוסות תבור אדמה גוורצטרמינר ב22 שקלים לכוס), סיפר לנו הבעלים גדי אליהו על הגשמת חלומו ב "בליסימו". מגיל 11 הוא במטבח, אחרי שנכנס לסייע לאימו אחרי מות אביו, ומאז לא הפסיק לבשל , עד שהחליט לפני שנתיים להגשים את אהבתו לסירים ולמחבתות, ולשלב את הצמחונות שלו לסגנון המתאים לו ביותר- האיטלקי הכשר. עוד תחנה בדרך היתה ניהול מסעדת "מצדה" במשמר השרון, ואחריה הגיע לפרדסיה.
בליסימו חוגגת שניים ולכבוד החגיגות, הוכרז מבצע מיוחד של "יין ללא תחתית" – כשב35 שקלים לאדם, הוא יכול לשתות עוד ועוד יין לבן או אדום ולחגוג עם המסעדה.
לפני שמונה שנים, משה פרץ (לא הזמר) יצא לדייט עם חברתו, היום אשתו, למסעדה איטלקית ברחוב קרן היסוד בירושלים. ואז הוא התאהב. קודם באישה ואז גם בחלל, ואולי זאת קארמה, אבל שמונה שנים אחר כך ניתנה לו ההזדמנות לרכוש את החלל ולהגשים את חלומו ליצירת מטבח איטלקי אבל מודרני, עם השפעות צרפתיות, אסיאתיות ובעיקר עכשוויות.
למשימה גוייס השף ניקולאי קוזלוב ("לבן" "אדום" – בתפקיד יד ימינו של השף מיכאל כץ, וכן "טרטוריה חב"ה"). השם שנבחר "סאפורי" משמעותו "טעמים" באיטלקית וזו בדיוק היתה המטרה- שילוב טעמים שיהיה מודרני, ושיערב לכל הגילאים (יש גם ארוחות ילדים למשל כך שכל המשפחה יכולה להגיע, וטווח המחירים כפי שתוכלו לראות ליד כל מנה, סביר מאד).
הגענו בערב נעים לירושלים וגילינו שיש מקומות ששווים את הנסיעה הארוכה מהמרכז , ו"סאפורי" הוא הפתעה מרעננת. המסעדה כשרה ובדיוק חגגה 3 חודשים לקיומה, וכדי להגדיל את השמחה, באותה הזדמנות גם חגגנו השקת שני יינות חדשים של יקב "פסגות" – פסגות אדום 2012, וקברנה סוביניון 2012. היינות הוצגו לפנינו על ידי היינן החדש של יקב פסגות – יעקב אוריה, והם ליוו את הארוחה שלנו ועיטרו את המנות בתוספת טעם והדגשת רבדים שונים במנות.
אז הבקבוקים נפתחו, (וגם התאבון) , ולשולחן המחופה במפה משובצת אדום לבן, כיאה לאיטליה, הגיעו מנות מתפריט המנות הראשונות ואחריהן העיקריות..
ראשונה ומרשימה במיוחד היתה ה"בורטה". אותו שקיק גבינה טריה טריה, של מוצרלה, עם עגבניות צלויות, קונפי שום, שמן בזיליקום, ובלסמי, שהוגשה עם מקלות פוקצ'ה (56 שקלים בתפריט). אין מתחרים לגבינה טריה, והצירוף הקלאסי של העגבניות והבלסמי יצר מנה כייפית במיוחד, אחת הפייבוריטיות שלי בארוחה.
אחריה הגיע לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה – עם שלושה מטבלים שונים, כולל פסטו עדין, וממרח אבוקדו ( 24 שקלים). הפוקצ'ה פיתתה אותנו למרות שידענו שיש המון פחמימות אחר כך. (ושווה לשמור אותה לרטבים של כמה מהמנות שיבואו).
בכלל, כל המאפים נאפים במקום, בטאבון איטלקי מיוחד, ומבוססים על חומרי גלם מיובאים איכותיים כמו קמחים מיוחדים ושמנים. המסעדה גם מכינה בעצמה את כל הרטבים, ממרחים , ועוד.
המנה הבאה היתה סביצ'ה של מוסר ים – דג טרי שנקצץ עם שמן זית, לימון, אבוקדו מתובל, עשבים ובצל, ברוטב גספצ'ו (49 שקלים). גם מנה זו היתה בין הפיבוריטיות שלי (היו לי שלוש, עד עכשיו ספרנו שתיים, השלישית בהמשך). מנה מרעננת שנמנעת מ"פישיות" . איזון טוב של חמיצות.
"ברוסקטה קלאסית" היתה הבאה (32 שקלים) – לחם קלוי שעליו כל טוב – עגבניות טריות וצלויות, זיתי קלמטה מלאי טעם , בזיליקום טרי ושמן זית. מנה שעדיף לאכול עם סכין ומזלג למרות הפיתוי להשתמש באצבעות, פשוט כי הכל נופל וחבל לפספס מרכיבים. המנה היא בסך הכל פשוטה- לחם, ירקות, תיבול. הענין הוא בטריות, ושוב בטריות שעושה את הכל כשלם שגדול יותר מסך מרכיביו.
המנה הבאה היא השלישית מבין שלושת הפיבורטיות שלי, ולמעשה מקבלת די בקלות את המקום הראשון – "פולנטה מתירס טרי". (47 שקלים) – אין לתאר כמה שההבדל הוא משמעותי כשמדובר בתירס טרי במקום בקמח תירס. נכון, המנה נוזלית יותר, אבל נוצרת לנו צלחת של עונג שעליה פולנטה עם נטיפי בלסמי, פטריות, ביצה עלומה שנבצעת ונוזלת עם כל העסיסיות שלה על שאר המרכיבים, פטריית פורטבלו, אספרגוס, פרמז'ן, ורוטב הולנדיז. כאן בדיוק נכנסת לתמונה שארית הפוקצ'ה מההתחלה, בשביל לנגב את הצהוב המדוייק הזה מהצלחת.
שתי פיצות הגיעו לשולחן, כדי שנכיר את הסגנון של המסעדה- "פיצה ירוקה" – שכוללת קרם תרד, פרמז'ן, זוקיני, גבינה כחולה, עלי תרד ונגיעת לימון (54 שקלים), ופיצת גבינת עיזים ובטטות שהכילה גם בזיליקום וצנוברים. לשתיהן היה בצק דק שיצא ישירות מהטאבון והיה כייפי. הבחירה האישית שלי היתה זו של הבטטה, בעיקר מכיוון שיש בה מתיקות מסויימת של הבטטות וניגודיות של גבינת העיזים.
(מימין השף ניקולאי קוזלוב, משמאל היינן יעקב אוריה. באמצע- היינות החדשים של "פסגות").
"אנילוטי בטטה צלויה" היה למעשה רביולי שהכיל בטטה אפויה, עשבי תיבול, אספרגוס, שמנת ונגיעת גבינת סיינט מור (67 שקלים). הרביולי בושלו בדיוק . מנה משביעה מאד, חורפית (המנה שייכת לתפריט החורף של המסעדה) והיא בהחלט יכולה להשביע גם שני סועדים.
"ניוקי גינה" תוצרת המקום במתכון משפחתי , אפוי בתנור עם גבינת מסקרפונה, ברוטב פסטו עדין וריחני (57 שקלים). הניוקי קצת שונה ממה שאני רגילה, מרקם יותר "קריספי" מבחוץ. גם זו מנה מאד חורפית וכבדה עם הרבה ירקות מסביב וגבינת קצ'וטה. מבין שתי המנות הללו – הרביולי והניוקי, הייתי הולכת על הניוקי כי הוא היה לי קליל יותר יחסית והגבינה הורגשה בו יותר.
הגיע הזמן להתרענן מהפחמימות ועברנו לסלט חביב בשם "סלט דונה" שהכיל עלי ארוגולה, דלעת צלויה ,סלק צלוי, עדשים שחורות, עגבניות, חמוציות, שקדים קלויים, תלתלי בטטה וסלק, ורוטב וינגרט (54 שקלים). כאן היה לי קצת וויכוח עם חברותי לשולחן. הן אוהבות יותר רוטב, אני אוהבת פחות ולכן הסלט התאים לי יותר מאשר להן.
מנת דג הגיעה לשולחן – "סלמון טליאוליני" – פרוסת סלמון צלוי עם פסטה שחורה על תרד מוקרם ורוטב גבינת רוקפור (96 שקלים). המסעדה היא כשרה ולכן צביעת הפסטה בשחור כמו במתכון המקורי- של דיו מדיונון לא אפשרית, והדרך שב"סאפורי" מצאו היא שימוש בבזלת ובB12. אין לי מושג איך זה עובד אבל האפקט והטעם מושגים. הדג היה עשוי היטב, הרוקפור נתן מליחות לרוטב, אז העדפתי קצת פחות רוטב על נגיסות הדג שלי, כדי להשאיר את אפקט הסלמון יותר מאשר הגבינה. על הדג היתה קציפה לימונית, הטיפ שלי – לשים מעט ממנה על הדג, רק בשביל הטאץ'.
המנה האחרונה שקיבלנו לפני המתוקים היתה "בלרינת יער" שהיא מנת פסטה פנה שמוקפת בחמישה סוגים של פטריות – יער, מלך, פורטבלו, שמפיניון ושימגי, ביחד עם ארטישוק, חמאת כמהין וטוויל פרמז'ן. (67 שקלים). זו מנה שהצטערנו שהגיעה אחרונה כי כבר היינו מפוצצים , אבל בכל זאת עשינו את המאמץ וטעמנו, כדי לגלות פסטה עשירה מאד, חובבי פטריות יאהבו מאד את המגוון.
היות והמסעדה חדשה, עדיין אין תפריט קינוחים מגובש. מחירי הקינוחים 35-42 שקלים.
אנחנו קיבלנו שלושה, וכל השלושה היו טוויסטים מקוריים ומודרניים על מנות קלאסיות.
הראשון היה "מוס שוקולד עם קציפת מסקרפונה" והכיל כוס של מוס שוקולד משוקולד איכותי, עליו שכבה של קצפת לא ממותקת, תות והחידוש- מלח ופלפל מלמעלה.
השני היה "טארט ליים" עז טעמים, שכלל מצד אחד סוג של מוס לימון מתוק, ומצד שני קונפיטורה של פירות יער חמצמצה. מי שבוחר את הטארט, זוכה לכל קשת הטעמים גם יחד- ממתוק ועד חמוץ.
השלישי האחרון היה טירמיסו שגם הוא היה לא שיגרתי. הוא הוגש בעציצון, בדימוי של צמח שצומח באדמה. החול היה בעצם עוגיות מרוסקות ומתחת היתה שכבה של מוס אספרסו לבן רך והתפקיד של הסועד הוא להגיע עם הכפית עד למטה, להעמיס מהמילוי התחתון, ואז לעלות למעלה ולתפוס גם חלק מהפירורים, כך שבכפית תצא לו בעצם מנת טירמיסו.
מבין השלושה הייתי בוחרת באחרון, כי אני בן אדם של מנות קלאסיות יותר, וחלק מהשידרוגים, כמו המלח והפלפל, קצת קיצוניים לי. הטירמיסו לעומת זאת שמר על הטעמים המקוריים, ורק בחר בצורת הגשה חדשה ומרעננת.
כאמור, היינות החדשים של "פסגות" ליוו את הארוחה. היינות מיוצרים מענבים שגדלים באותו אזור של היקב (הרי בנימין) ועוברים תהליכים יוצאי דופן כמו קידוח נקודתי לכל שתיל ושתיל על מנת להפיק את מקסימום הטעם המאוזן שמתאים לענבים ולאזור. תנאי השטח מסייעים לענבים להיות מרוכזים ואיכותיים.
"פסגות אדום 2012" התאים מאד למנות הכבדות יותר בארוחה, מכיוון שהוא בלנד מיוחד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט וורדו, שיושנו בחביות עץ אלון צרפתיות במשך 14 חודשים, מה שנותן ליין מלאות עם הבזקים של פירות יער וצימוקים.
"פסגות קברנה סוביניון 2012" גם הוא מתאים לארוחות עתירות טעמים ומרקמים (וגם לארוחות בשריות – אצלנו הארוחה היתה חלבית ועדיין זה הסתדר מצוין). היין יושן בחביות עץ אלון למשך שנה וחודש, ומזכיר מאד פירות כהים כמו שזיפים ודובדבנים בשיא בשלותם.
המוטו של יקב פסגות הוא שילוב של ערכים, תנ"ך, נוף ויין ובמרכז המבקרים שלו יש פעילויות רבות לכל המשפחה. היקב קיים משנת 2003 ובשנה האחרונה הגיע לתוצרת של כ200,000 בקבוקים, רובם ליצוא לעשרות מדינות בכל רחבי העולם.
מחירי היינות – "פסגות אדום 2012" – 120 שקלים, "פסגות קברנה סוביניון2012" – 100 שקלים.
למסעדה תפריט עיסקיות נרחב שמתחיל לפעול ממש בשבוע הבא, ובו מנות לבחירה מתפריט המנות הראשונות והעיקריות, במחיר כולל של 59 שקלים. בבקרים יש ארוחות בוקר ייחודיות שכוללות בין השאר מנות מחבת לוהטת, אגז בנדיקט בגירסה הכשרה (עם סלמון), והפתעות רבות לכל דרגת רעב.
במסעדה גם מעדנייה שמוכרת מוצרי שוק במחירים נוחים.
מסעדת "סאפורי" ממוקמת בקרן היסוד 38 ירושליים וכשרה בהשגחת הרבנות ירושלים.
שווה להתעדכן בדף הפייסבוק – ובקרוב גם אתר מסודר עם כל המידע.
הפייסבוק של "סאפורי" – https://www.facebook.com/pages/Sapori/795678817156931
יקב פסגות – http://www.psagotwines.com
לא מזמן היינו במסעדת "החצר" של השף מוטי אוחנה, בוגר ה"קורדון בלו" , ועכשיו הוזמנו לטעום את האחות הקטנה שנולדה- "מדיטה".
מדיטה, אף היא ירושלמית גאה, יושבת ברחוב דרך חברון 101, כשרה כמו אחותה הגדולה, והקונספט שלה הוא "ביסטרו מודרני שהשתדך למטבח ים תיכוני קלאסי". הטאץ' המודרני מתבטא בעידכון מנות שכולנו מכירים (כמו נניח קציצות דג חריימה) למנות חדשות, שנותנות כיוונים ופרשנויות שונות ממה שאנו מכירים מהבית, ועם זאת שומרים על הקשר עם המקור.
כשנכנסנו, דבר ראשון ראינו את העיצוב המיוחד, שכולל אפילו טחב מיוחד שהובא מחו"ל לגידול על הקירות, במצע טבעי ומרענן. על העיצוב אחראי המעצב גלעד זעפרני, בעל שם בתחום העיצוב למסעדות, והוא גם פתח את המטבח לרווחה כך שאפשר לראות את המנות בהכנתן, כולל בטאבון הכי גדול ביקום כנראה, שממנו יוצאות חלק מהמנות.
אחרי שגומרים לאכול שם ארוחת ערב, המקום משנה את פניו והופך להיות בר תוסס לצעירים ולצעירים ברוחם, עם מבחר אלכוהולי רחב (ונדיב- אחרי שני קוקטיילים כבר לא זכרתי כל כך איך עומדים יציב…).
אז הגענו, אחת עשרה בנות ובן אחד שאשכרה הרגיש מלך…, והמלצרים החלו להעמיס לנו את השולחן.
קודם, אלכוהול ישמח לבב אנוש, וטעמנו שני קוקטילים (מחיר ממוצע לקוקטייל – כ45 שקלים).
הקוקטייל הראשון היה על בסיס קאווה, השני היה על "קמפשיון" – על בסיס פירות כמו פסיפלורה, וכמובן וודקה. מבין שניהם העדפתי יותר את השני כי הוא קירר אותי יותר.
כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הגיעה קודם כל פוקצ'ת הבית עם מטבלים – אוצר של טעמים, מהמוכר כמו שמן זית וטפנד זיתים, דרך קרם לימון כבוש, ופסטו ועד הכוכב- קרם החצילים הידוע שאהבנו כבר ב"חצר", שטומן בחובו את סוד הסילאן…. הפוקצ'ה עצמה מעוטרת ברוזמרין ריחני, ותשמש בהמשך גם לניגוב הרוטב של מנות אחרות. (18 שקלים בתפריט). על המגש קיבלנו אחר כך גם צלוחית חמוצים מגוונים וגם חומוס כולל הגרגירים.
עוד לחם שהגיע אלינו היה לחם מחמצת, ככה בשביל הגיוון. (מעניין אם אפשר לקנות הביתה ולמרוח בבית חמאה עבה על זה…)
"ספייסי טונה" הגיע אלינו . בהתחלה חששתי מהמילה "ספייסי" אבל דווקא מנה זו, שמראש הוגדרה כחרפרפה , לא היתה לי כזו, (ואני אחת שלא אוכלת חריף). מרקם כייפי על הלשון של כל חלקי המנה. (44 שקלים ). המנה כללה וינגרט וואסבי, סלט מלפפונים, גלדי בצל מוחמצים וקוויאר סודה.
עוד ממנות הדגים בתפריט המנות הראשונות – הפיבוריטית שלי – קרפצ'ו דניס – עם ארטישוק, שימג'י מוחמץ, עגבניה והשיחוק- אגוזי מקדמיה . (48 שקלים בתפריט). מותק של מנה, דג עדין, אגוזים שנותנים גם קראנץ' וגם זווית חדשה, ורעננות כללית.
נציג הסלטים בשולחן שלנו היה "סלט עלים " – שקדים קלויים, פילה לימון, בצל סגול ועוד כמה גודיז, (28 שקלים בתפריט – שווה ביותר). אהבתי למצוא שם גם הפתעות של גרגירי רימון באמצע שהעניקו אקסטרה מתיקות עוקצנית.
"קציצות דגים בחריימה" – מנה נחמדה, עם המון רפרנסים לבייתיות. קצת חריף. אני פחות אוהבת "אוכל עדתי פרופר" – העדפתי מנות אחרות. (48 שקלים).
מנה שונה בתכלית מבחינת המודרניות הגיעה מיד לאחר מכן – פילה דניס על קראסט טחינה, אגוזי מקדמיה (בהופעה שניה הערב ומוצלחת לא פחות) על מצע קינואה, חמוציות ואגוזים. (78 שקלים בתפריט). מבין שתי המנות הללו – הדניס וכאמור הקציצות, הדניס ניצח אצלי בגדול, בעיקר שוב בגלל החידוש והעדינות שבטעמים, קינואה מאד החמיאה לדג (וגם תרומתם של גרגירי הרימון היתה לעניין).
הדג הבא שהגיע עם הקדשה מיוחדת ל"צופי הסרטים של "אבא גנוב" – לא ראיתי את הסרט אז לא הבנתי כל כך את הרפרנס..אבל אלה פשוט ברבוניות מטוגנות עם פלח לימון ורוטב בצד, שחשבתי לתומי שהוא גם בכיוון החמוץ, וטבלתי בו בנדיבות, רק כדי לגלות אחר כך , כשאיבדתי תחושה בשפתיים, שמדובר בפלפלי שיפקה טחונים. מזל שקוקטייל ממקודם היה עדיין אצלי. מבחינתי מנה שהולכת מצוין עם אלכוהול, בעיקר בשעות הערב כנשנוש. (המנה לא רשומה בתפריט, אין לי מחיר).
הדגים הלכו, הבשרים הגיעו.
אני מאד אוהבת חלקי פנים, והייתי מרוצה כשהגיעה לשולחן צלחת של "מחבת חלקי פנים" שכללה בין השאר לבבות, טחול, עמוד שדרה ועוד כל מני נתחים כייפיים כאלה, עם פלפל חריף, לימון כבוש, עגבניות שרי וציר בקר. (56 שקלים). אני תפסתי לי בעיקר את הלבבות, מתה על המרקם שלהם. מנה דומיננטית, הייתי מצרפת אותה לסלט שקיבלנו מקודם, לריענון הטעמים.
גם ה"טרטר בקר" (48 שקלים) שהגיע כברוסקטה שעליה בצל, קורנישון, רוקט, איולי וכמובן הבקר עצמו, מצטרף לי יותר לתפריט האלכוהולי לשעות המאוחרות יותר. פינגר פוד קלאסי.
נקניקיות מרגז הגיעו בצירוף תפוחי אדמה אפויים, בטטה ובצלצלי שאלוט – מפאת החריפות לא יכלתי לטעום מעבר לחתיכה ממש קטנה בשביל ההתרשמות. לחובבי הז'אנר, רצוי עם בירה קרה ליד. (48 שקלים).
עכשיו – אם הייתי עושה דירוג של מנות הבשר- ליד כל מנה שתוזכר מעכשיו, יהיה הדירוג שלי – שלושת הגדולים.
והמקום השלישי שמור ל " סיגר שקדי עגל" – שלא שהוא לא היה זוכה בעצמו, אבל היו פשוט שניים שהיו עוד יותר מצויינים ממנו. בכל מקרה, לפי ההסבר שקיבלנו מהשף, מדובר בשקדי עגל שחברו לשמון כבש ולחלקים הכי טובים – ה"ליה", פלוס כמובן פלפל חריף (אבל הוא לא היה מורגש לשמחתי) וצוותו כולם ביחד לתוך סיגר כייפי, קרנצ'י, פריך מבחוץ ועם תוכן רך ובשרי מבפנים. עונג. המנה הוגשה עם סלט עגבניות וטחינה. (54 שקל).
"סלט סביח" – שוב קריצה למטבח העדתי הביתי – סלט סביח כולל הביצה והחציל לצד טחינה, לימון כבוש, עגבניה, אריסה חריפה ועמבה. האם זה יהיה חטא לנגב את הרוטב עם הפוקצ'ה האיטלקית? (32 שקלים).
"אקלר פטה כבד עוף ואווז" – מנה מיוחדת שקיבלה את המקום השני בדירוג שלי, ובעיקר עוררה אנחות עונג מכל סובבי השולחן – סוג של לחמניה עם מילוי ריבתי מתוק עשוי מעגבניות ופטה של כבד אווז וכבד עוף. אם הסיגר היה עונג, האקלר היה דאבל עונג (וכן , נגיע גם לטריפל). מנה ענוגה, ריבה וכבד הולכים מצוין, בעיקר במרקם עדין ורך אבל שעדיין מחזיק את עצמו. איך אומרים בפייסבוקית "נום נום נום". (48 שקלים).
"קדירת בקר על ניוקי תירס" – (76 שקלים). בתחילה חששתי כי הבקר בושל ביין אדום וכל המנה שידרה "חורף" – מה שאומר מנה כבדה וטעמים עזים. בפועל, המנה, שהוגשה עם ירקות שורש, היתה מאד עדינה ולא כבדה, בעיקר כי בשר הלחי שמר על טעמו ולא כוסה על ידי טעמים אחרים. השוס היה ניוקי התירס, שבושל לפי דברי השף בשיטה מולקולרית, ששמרה על טעם התירס רק בצורה של ניוקי. אם זו היתה מסעדה חלבית, הייתי מייעצת להם למלא קערה של הניוקי הזה, בצירוף חמאה מומסת מלמעלה, או גבינה, ולסגור ענין. המנה נדיבה מאד, יכולה להספיק לשניים, בעיקר אם הם אכלו גם כל מני דברים מקודם.
"אנטריקוט" היה השם והמהות של המנה הבאה, (94 שקלים) – למעשה המנה היקרה ביותר בתפריט (כדי להמחיש את המחירים המאד סבירים של המסעדה) – למי שרוצה בשר נטו, עם קצת מלח גס בצד וחרדל.
ואם קראתם עד עכשיו ראיתם שציינתי את המקום השלישי ואת המקום השני, ומה עם המקום הראשון? הקרם דה לה קרם של הבשרים?, אז הנה הוא מגיע- טדאאאם!!!
מנה שאני מכירה כ"רוסיני" אבל כאן הוגדרה פשוט כ"פילה בקר עם כבד אווז". האווז היה מעודן והונח בנדיבות על נתח פילה עשוי כך שיהיה רך כמו חמאה ונימוח. לאכול ולבכות (בעיקר על זה שאין לנו כבר יותר מדי מקום אחרי כל שאר המנות) . היו כאלה בשולחן שהציעו להפוך את המנה הזו לקינוח, כדי לזכור את הטעם כמה שיותר. המנה הגיעה על מצע של גרטאן תפוחי אדמה. (140 שקלים ושווה כל גרוש).
השולחן נוקה, והגיע תור הקינוחים.
המסעדה כאמור כשרה בשרית, ולכן הקינוחים כמובן פרווה. לפניהם הוצעה לנו שתיה חמה שכללה בעיקר תה או אספרסו , ואז קיבלנו שלוש מנות קינוחים –
"מוס שוקולד" – עם פניני שוקולד וקראנץ' נוגט ( 34 שקלים) – המנה השוקולדית ביותר, הבחירה של רוב יושבי השולחן.
"סורבה" שהוא למעשה בסבוסה- עוגת סולת עם סירופ נענע, קולי פטל, פירות העונה וכדורי סורבה בטעמים שונים (32 שקלים), משהו למי שלא רוצה מנה ממש מתוקה אלא יותר מרעננת.
והבחירה שלי – "טארט טופי" – עם קרם טופי שנזל החוצה מתחת לשכבה מתוקה של גנאש שוקולד ובוטנים מלוחים. (34 שקלים).
למרות שאכלנו הרבה, (בלשון המעטה), לא הרגשנו נורא כבדים, בעיקר בגלל שהרבה מהמנות הן קלילות או גירסה קלילה של מנה כבדה.
מהצוות שמענו שיש גם דיל משתלם של ארוחת טעימות, במחיר 180 שקלים לאדם, מקבלים המון מנות נדיבות – שלוש מנות פתיחה של דגים, שלוש מנות פתיחה של בשר, תבשיל אחד כמו אסאדו או קדירה, מנות עיקריות ושפע קינוחים.
המקום יכול להכיל עד 180 סועדים.
עוד פרטים על "מדיטה" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16901
כשר.
אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.
תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.
כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.
העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.
אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.
אז מה טעמנו שם?
מהראשונות הגיעו לשולחן –
"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.
"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.
בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –
"קונקיליה קרם בטטה" – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.
אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.
"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).
"פיצה סיציליאנית" – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה, הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.
"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.
"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.
ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.
בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)
אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).
בכל מקרה- מה שטעמנו היה –
"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .
"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.
"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.
"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.
ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).
בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".
על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.
למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.
המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.
עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135
ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace
אשדוד היתה בכותרות בתקופה האחרונה בהקשרים קצת מלחיצים, וסוף סוף יש סיבה שמחה להגיע לעיר – מסעדת "אנדיב" שהיתה סגורה כחודש בתקופת "צוק איתן" חזרה ובגדול, עם תפריט חדש, ועם ספר חדש של השף גיא פרץ. זו היתה סיבה כפולה ומכופלת למסיבה חגיגית שבה אפשר היה לטעום את היצירות החדשות (וגם הרבה מנות אהובות מהתפריט הישן).
במסעדה אפשרות ישיבה בחלל פנימי, על מרפסת רחבה, או בחדר VIP מיוחד.
המסעדה היא בשרית כשרה והיא ממוקמת במלון הסוויטות המהודר WEST"" שצופה אל הים. (כך שבין ביס לביס אפשר להנות משקיעה יפיפיה על הדרך).
בשבילי זה היה ביקור חוזר במסעדה, בה ביקרתי עם השקתה לפני שנה וחצי (http://cafe.mouse.co.il/post/2840895/) והייתי מאד סקרנית לדעת מה השתנה.
התפריט מבוסס על חומרי גלם איכותיים וטריים כמו דגים שרק נדוגו, שמן זית איכותי, נתחי בשר פרימיום וירקות טריים. על הבישול אמון השף ירון בן חמו שהחל כנער בקונדיטוריה באשדוד ועבר דרך "אידי במרינה" "טוסקנה" ועצר ב"מסה" לפני שהגיע ל"אנדיב". התפיסה שמאחורי התפריט החדש והמחודש היא נגיעות מודרניות יותר, וספיישלים שהפכו לתפריט קבוע לפי בקשת הקהל.
הקו של "אנדיב" הוא ים תיכוני עם השפעות של כל העולם. כך יש מנות בגוון מרוקאי (וחלקן חריפות!), בגוון אסיאתי (עם רטבי איולי ווסבי למשל) ועם השפעות שונות אחרות.
בתור התחלה (ולכל אורך הערב) קיבלנו את לחם הבית – עשוי מבצק ספינג' ושווה לשמור אותו גם לטבילה ברטבים של כמה מהמנות שיגיעו אחר כך. הלחם הגיע עם קעריות של שום מתקתק, טפנד זיתים, פלפלים חריפים, וטחינה עמבה. (הלחם כלול במנות המוזמנות).
"פלחי סלק חם" עם עלי אנדיב, בלסמי מצומצם, שבבי שום קלויים ושמן זית מעולה " (28 שקלים) היו זכורים לי לטובה מהפעם הקודמת, וגם הפעם הם כיכבו, ושמחתי לגלות אותם גם ב"הופעות אורח" במנות נוספות. היו ונשארו פייבוריטים.
מבחר מנות ראשונות ענק החל להגיע לשולחן –
"חציל אנדלוסי" קלוי בגריל על קרם אריסה, שום קונפי ולימון כבוש (ופה מאד שמחתי שהיה המון לחם שאפשר לטבול בו את הרטבים האלה, בעיקר את הלימון הכבוש – מתה לקנות צנצנת של זה אם יש אפשרות…).(28 שקלים בתפריט)
"סלט אנדיב" – כשמו כן הוא – עלי אנדיב צעירים, פלחי סלק, פלחי צנוניות, פקנים מסוכרים , בצל סגול, שקדים קלויים ווינגרט הדרים (48 שקלים). סלט מרענן, שווה לשמור אותו לצד הבשרים שיגיעו אחר כך.
"דואט מתוק" – בטטות פריכות, פטריות פורטובלו, צ'ילי מתוק, סילאן, שום קונפי, טימין ושומשום קלוי (42 שקלים) – טוב, אני מאד אוהבת בטטות, אני מאד אוהבת פטריות, אני מאד אוהבת צ'ילי מתוק. הקומבינציה נתנה נשנוש של קרנצ'יות רכה ומתקתקה.
"קרפצ'יו סינטה צרובה" – (48 שקלים) – פרוסות סינטה דקיקות צרובות קלות עם שמן זית, פלפלת גרוסה, מלח ים ובלסמי מצומצם. מנה נחמדה, אם כי אני עדיין מתגעגעת לגירסה עם גבינה למעלה, שבגלל מגבלות הכשרות כמובן לא היתה אפשרית כאן.
"סביצ'ה ים תיכוני" היה המנה האהובה עלי מבין מנות הדגים (ויהיו כמה כאלה). ב34 שקלים מקבלים קערית קרח ועליה קערית נוספת עם פילה בס קצוץ, ירקות טריים , בצלים וכוסברה בלימון סחוט ושמן זית. הסיבה שאני אוהבת את המנה הזו במיוחד היא הרעננות שלה. בקלות אפשר לחסל קערה. זו מנה שנשארה מהתפריט הישן, וטוב שכך.
"סיגר לחי עגל" היה מנה שלא הופיעה בתפריט, כך שאין לי מחיר, אבל השילוב הזה של קרנצ'יות הסיגר, עם הבשר העשיר בפנים, היו באמת כייפים. ביקשנו תוספת. זו גם הזדמנות להתנסות בנתח שלא טועמים כל יום.
וכן, עדיין באגף ה"נגיעות קטנות לחימום החיך" הגיעו גם –
"נתחי קוד מטוגנים בטמפורה" על קרם דיז'ון ולימונים כבושים (42 שקל). פה אני אמביוולנטית כי מצד אחד הדג היה נימוח ועסיסי, ומצד שני האסוציאציה שלי לטמפורה היתה סופגנייתית במידה מסוימת, ומצד שני כמובן לא מתוק כמו סופגניה, אז היו לי קצת דילמות לגבי המנה הזו.
"קרוסטיני טונה" עם רוטב ספייסי איולי היה סוג של פיצה שטוחה עם פרוסות טונה נאה ועליה רוטב חריף לאללה. לפחות בשבילי. לא מצאתי את המנה המדוייקת בתפריט, יש משהו דומה. יכול להיות שגם זו היתה מהספיישלים.
המנה הבאה היתה מתפריט "עיקריות דגים " ופה שמחנו לתוספת הלחם. מדובר היה על "טאג'ין דגים" – פילה בס בקדירת פלפלים חריפים, גרגירי חומוס רכים, שום והרבה כוסברה (88 שקלים). פה למרות החריפות, לא יכלתי להניח למנה, בעיקר לרוטב. לא נורא שאיבדתי תחושה בשפתיים, זה היה שווה את זה. מנה עשירה מאד, יכולה להספיק לשני אנשים.
האחרון מתפריט הדגים היה "סלמון בנקוק" (92 שקלים) – פילה סלמון צרוב בקראסט תבלינים גרוסים, מונח על קרם שורשים ומוגש ברוטב בנקוק . נתח גדול של דג, עסיסי ורך, פחות התחברתי לקרם השורשים , הייתי מעדיפה פולנטה ושתהיה סמיכה.
עברנו לבשר- והאמת, המנה הבאה שהגיעה היתה מחזיקה לבד את כל ההגעה עד אשדוד- ומאוחר יותר, בשיחה עם שף ירון בן חמו, הוא אמר שגם לדעתו זו מנת הדגל. מדובר בכבד אווז צלוי בגריל, על סיגר פיסטוק עם רוטב תמרים ויין משובח (85 שקלים). (הערה- בתפריט כתוב שהמנה מוגשת על "בריוש" אבל בפועל היה סיגר וטוב שכך כי השילוב של רכות ועדינות האווז עם פציחות הסיגר והמתקתקות שלו, היו באמת מנה שהוציאה מכולם קולות שבדרך כלל לא נשמעים דווקא בזמן אוכל..).
אני לא יודעת אם מדובר בכבד אווז מיובא או ישראלי.
כדי לרענן את החיך לקראת המנות הבאות (כן, רק התחלנו..) קיבלנו צנצנות של סורבה קמפרי אשכוליות . גם ריענון וגם אלכוהולי – מצויין כדי לעבור הלאה.
מחלקת הבשר הופיעה לנו במלוא הדרה –
"חרב פרגית" – (88 שקלים) לפרגיות צלויות בניחוח אריסה, מוגשות על חרב תלויה, בשילוב פלפל חריף ולימון, ועם מצע של ירקות קלויים, "סטייק אנגוס" (129 שקלים) – אנטריקוט אנגוס משובח שלא דורש שום דבר חוץ מקצת שום ומלח גס, "סינטה בציר בקר" (גם הוא עם רוטב שורשים, וגם הוא מנת ספיישל שלא מצאתי בתפריט), ו"קבב על חצילים" (64 שקלים) לבשר עגל וטלה בשילוב חציל שרוף, בצלצלי שאלוט , צנוברים ופטרוזיליה, על החציל האנדלוסי.
מבין ארבעת המנות האלה, העדפתי בגדול את האנגוס, כי הוא היה הכי עסיסי ורב טעמים. (אני תמיד מעדיפה בשר נטו). הקבב היה הפחות אהוב עלי, הייתי מוסיפה לו קצת יותר שומן.
זה השלב שפתחנו את הכפתור הנוסף במכנסיים ובדקנו שהקיבה הנוספת נכנסת לפעולה כי הגיע זמן הקינוחים.
מהתפריט הישן קיבלנו את "גרניטה פסיפלורה" – שבבי קרח גרוס בניחוח פסיפלורה ונענע עם סלט פירות העונה (40 שקלים). אני אוהבת לתת לקרח קצת להנמס ואז נוצר לי מיץ פירות כייפי וקריר אחרי ארוחה כבדה.
"קדאיף חלבה" (38 שקלים), גם הוא מהתפריט הישן (כי למה לשנות מנה מנצחת?) – גם הפעם כבש את ליבנו בצורת סלסלות קדאיף פריכות, שמולאו בגלידה ווניל (פרווה) , חלבה, פיסטוק גרוס, טחינה גולמית וסילאן. אם טועמים את הגלידה לחוד, מרגישים שמדובר בגלידה פרווה, אבל בקונסטלציה עם החלבה, הקדאיף ושאר הגודיז, המנה יוצאת מעדן, ונטרפה למרות שכולם נשבעו שלא יכולים להכניס יותר פירור לפה.
מהספיישלים קיבלנו מגשון שהכיל עוד שלושה דברים מיוחדים – עוגיית תמרים עם פיסטוק, מלבי עם פירות יער, ועוגיית סולת. אלה היו מתוקים יותר סולידיים, ומביניהם לקח בגדול המלבי, שוב, למרות שהוא פרווה, אבל הוא היה מאד מאוזן מבחינת התוכן והרוטב שלו בטעמי המתיקות.
כאמור הסיבה למסיבה היתה כפולה, ומעבר לתפריט החדש יש גם את "ספר הגריל" של גיא פרץ, הספר הרביעי שלו, שכלל לפני כן ספר בישול מרוקאי, ספר על בישול של שפים שכל אחד יכול, וספר בשר שהוא להיט ענק ונמצא באופן קבוע בראש רשימת רבי המכר בארץ. ב"ספר הגריל" מציג גיא כל מה שאפשר לעשות על גריל, לא רק בשרים אלא גם סלטים, תוספות וכמובן קינוחים.
(בתמונה למעלה- גיא פרץ עם הספר החדש, ועם מסרט מ"מאסטר שף" שהגיעה לברך יחד עם עוד חברים מהנבחרת).
שף גיא פרץ הוא שף בינלאומי (זכה ב13 מדליות זהב בתחרויות בינלאומיות), שותף להקמתם של מעל 200 בתי אוכל בישראל, ומומחה לבישול כשר איכותי.
עוד פרטים על "אנדיב" – http://www.gf-b.co.il/info-endiv
כולם יודעים שכדי להוציא אותי מגוש דן צריך סיבה טובה. הובטח לי ש"החצר" הוא סיבה ממש ממש טובה. צדקו.
"החצר" ממוקמת ברחוב בית לחם 7 בירושלים, ממש צמוד למתחם התחנה הפורח והתוסס שלהם, והיא מסעדה בשרית כשרה.
ההגדרה שלה היא – "מסעדת שף ים תיכונית המתמחה בבשרים על הגריל, תבשילי קדירה ודגים" ומנהל אותה השף מוטי אוחנה, עם רזומה של סיום לימודים ב"קורדון בלו" והתמחות של 13 שנים בקולינריה בארץ ובחו"ל – אם מדובר בסטיקיות ירושלמיות, במסעדת "צ'אקרה" הידועה וגם במסעדות גורמה באוסטרליה.
אז עכשיו הוא כאן, להציע תפריט כשר ועשיר וחדש במלאת שבע שנים ל"החצר" – שמקיף מטבח קלאסי עם מטבח עכשווי יצירתי.
כשהגענו, באמצע השבוע, בסתם יום של חול, המסעדה היתה מלאה מפה לפה. גם כשהיינו לקראת סוף הארוחה שלנו, בסביבות השעה עשר וחצי בערב, התור עוד גלש החוצה ואנשים המתינו שיתפנה שולחן.
לפני האוכל, אני חייבת מילה על הצוות, ובהחלט הבטתי עליו גם כששירת את השולחנות הסמוכים, ותמיד זה היה אותו דבר- שירות עם תשומת לב מלאה. מרגע שנפלה לי סכין על הרצפה למשל, עוד לא הספקתי להתכופף וכבר היתה אצלי מלצרית עם סכין נקיה בידה, ובכל רגע שבו הוחלפו מנות, השולחן גם נוקה וצוחצח מכל פירור.
כמקובל, פתחנו בקוקטייל – אפרטיף ג'ין, תפוחים ולימון שהעיר אותנו והכניס אותנו לאווירה של הארוחה. (מחירי אפרטיפים בין 34 ל38 שקלים).
אחרי הלגימה קיבלנו את ההתחלה – פלטת מאזטים מבחר צבעוני של סלטי הבית מוגש עם לחם(במקור 56 שקלים אבל בארוחת הטעימות של המקום המנה היא על חשבון הבית, ובשעות הצהרים ישנם דילים לפיהם מזמיני המנה העיקרית יכולים לקבלה ב15 שקלים בלבד, כולל הלחם). המבחר אכן היה צבעוני ועשיר וכלל סלט ירוק עם חמוציות, מטבוחה, קרם חצילים עם סילאן, סלט פאקוס (פעם ראשונה שטעמתי את הדבר הזה שהוא בין מלפפון חי לקישוא), ועוד, והפיבוריטים שלי היו סלט המנגולד המרענן, וקרם החצילים הייחודי. בצד קיבלנו כרובית מטוגנת עם טחינה.
אחר כך הגיעה מנה חדשה, כל כך חדשה שעדיין לא בתפריט ואנחנו המלצנו לשף אוחנה להכניס אותה תיכף ומיד – קרוסטיני דניס עם זיתי טאסוס ועגבניות. נשנוש קריספי, חמצמץ, מתפוצץ מרוב טריות ועסיסיות. אצבעות לוקלקו. (המנה כלולה בארוחת הטעימות).
"טריו סביצ'ה טונה אדומה, סלמון ודניס, פירות העונה, כוסברה, צ'ילי, צנוניות ובצל ירוק" (64 שקלים בתפריט) היה הבא בתור, מנה בהגשה יפיפיה, ו "סלט אנדיב רוקט, אגסים, סלק צלוי ופקאן מסוכר בוויניגרט בלסמי" (46 שקלים בתפריט) הגיע גם הוא. אני מוצאת שתפקיד שתי המנות האלו היה בעיקר לרענן את החייך למה שעוד יבוא, והגיע.
"מעורב ירושלמי של "עוז דגים" דגי ים מוקפצים עם בצל, פלפל חריף ולימון כבוש בתערובת תבלינים עם טחינה ועמבה" (64 שקלים בתפריט) הביא לנו את ירושלים וטעמיה בגדול, והזכיר לנו שאנו בעיר הקודש,
עוד מנה חדשה הופיעה "דג מוסר ברוטב אסיאתי עם קרם חצילים ובצל מטוגן" (102 שקלים) – מנה שרמזה לנו על האהבה של השף למטבח האסיאתי, שהוא משלב עם טעמי מרוקו שעליהם גדל ויוצר מגוון חדש של טעמים.
המנה הבאה היתה הפיבוריטית שלי מבין המנות הראשונות – "פטה כבדים כבד עוף וכבד אווז שיכורים מברנדי לצד ריבת עגבניות ושומר עם לחם קלוי" (58 שקלים). עונג של רכות הכבד, מתיקות הריבה והקרנצ'יות של הטוסטונים, שגם אחרי שהם נגמרו, אנחנו עוד חמסנו את הכבדים. בכלל כבד אווז מככב בהרבה מנות של המסעדה.
יינות אדומים של "הרי יהודה" נמזגו במקום היינות הלבנים שליוו אותנו עד כה, ורמזו לנו שהעיקריות בדרך, אבל לפני כן עוד הספקנו עוד משהו מהראשונות – "קרפצ'ו פילה בקר רוקט, איולי כמהין, בלסמי ופיסטוקים מסוכרים" (52 שקלים) שהוכיח שגם כשזו מנה כשרה נטולת פרמז'ן, היא עדיין מצליחה להיות טעימה.
המנה הראשונה בין העיקריות שהגיעה אלינו היתה מנת מוח עגל על קוסקוס. בדרך כלל אני מתה על מוח, אבל הפעם המנה היתה לי מלוחה. זו מנה חדשה, אני מניחה שיהיו שיפורים בהמשך. (המנה מוגשת במסגרת ארוחת הטעימות).
המנה הבאה היתה כייפית – "קריספי ניוקי עם כבד אווז, חזה אווז מעושן ושקדי עגל על קרם שורשים" (104 שקלים בתפריט). – מותק של מנה, מרקמים שונים על הלשון, הניוקי ספג את טעמי האווז על שלל חלקיו, הולך מצוין עם אלכוהול ליד.
"אסאדו עגל ברוטב ברביקיו, תפוזים וג'ינג'ר" (106 שקלים) למכורי הבשר הכבדים, ו"סטייק אנטריקוט ברוטב בורדולז, מח עצם וצ'יפס" (90 שקלים בתפריט הצהרים בלבד.) היו שתי מנות בשר שהגיעו אחת אחרי השניה, וההעדפה שלי היתה האנטריקוט (בדרך כלל שואלים את הסועד מה מידת העשיה האהובה עליו, אצלנו האנטריקוט הוגש בהמלצת השף במידה של מדיום רייר ובירכנו אותו על הבחירה הזו שהשאירה אותו עסיסי ושופע מיצים. רוטב ה"בורדולז" הוא רוטב דמי גלאס – שיטת בישול כפולה, והוא הוגש עם צ'יפסים בסגנון הולנדי, שעברו שלושה תהליכים שונים שהפכו אותם לממתקים מלוחים, רכים ולוהטים מבפנים ופציחים במיוחד מבחוץ, מוח העצם היה בונוס לטעמי המנה.
ועוד בשר שחיתותי במיוחד לקינוח – עוד מנה חדשה של פילה בקר עם כבד אווז על פטריות ואפונת שלג. (106 שקלים בתפריט), מה אני אגיד לכם – השף אוהב להשתמש בהרבה כבד אווז, נימוח ונותן קונטרסט לפילה הבקר שהוא יותר "כבד" ולקחת חתיכה משניהם ביחד יוצר מרקם מיוחד בפה. אפונת השלג מוסיפה את הניחוח ה"ירוק".
השולחן נוקה שוב, והמתוקים הגיעו.
ראשית הגיעה פלטה של פטיפורים – כל מני סוגי מתוקים שמוגשים בארוחת הטעימות של המקום (230 שקלים לסועד, כל השולחן חייב להשתתף). בפלטה היו בין השאר מקרונים, מרמלדות, טרפלס, מעדן באונטי והפיבוריט שלי – מרשמלו תוצרת בית ששם בכיס הקטן את כל מה שאנחנו בדרך כלל תוקעים על שיפוד בל"ג בעומר. (והיות והפלטה הזו כלולה בארוחת הטעימות, אין לה מחיר משל עצמה).
עוד קינוחים שהגיעו אלינו –
"גלידת וניל עם טחינה גולמית, סילאן, פיסטוק וסיבי חלבה" (36 שקלים). קוראי הנאמנים יודעים שאני סולדת מגלידה פרווה אבל במקרה המדובר ,אי אפשר היה להבחין שלא מדובר בגלידה חלבית לחלוטין, והיא יצרה קומבינציה מתוקה עם הטחינה והחלבה.
"פאדג' שוקולד חם עם מוס שוקולד, מלח ים וקולי פטל" (הוגש עם מקרון בצד – 42 שקלים) שגם היה הבחירה שלי מבין הקינוחים (חוץ מהמרשמלו שעמד בזכות עצמו), מתיקות עם ניצוצות של מלח ים, עושר, וחמצמצות הפטל. מוגש עם טוויל פילו ומרשמלו וורוד.
"קרם ברולה עם עם תותים, קוקוס, סורבה, ומקרון פירות יער" – (46 שקלים) – היה חמוד. אנחנו רגילים לגירסה ה"סמי פרדו" – הקרה, פה הברולה היה חמים כי השכבה שלו דקה והוא עבר תחת הגריל כדי להשיג את שכבת הסוכר הפריכה מלמעלה.
האוויר הקריר של ירושלים גם באמצע יולי המיוזע שאליו אנחנו רגילים במרכז, ריענן אותנו אחרי כל הטעמים. המסעדה המשיכה להיות הומה אנשים ואנחנו חזרנו לאיטנו לאוטובוס שייקח אותנו לגוש דן, עם הידיעה שיש מסעדה מעולה בירושלים, אפילו כשרה לטובת השומרים (וגם למי שלא מקפיד, האוכל טוב בכל מקרה).
כאמור לכבוד יום ההולדת השביעי של המסעדה, יש תפריט צהרים מוזל ומקיף שכולל בין השאר את המאזטים, מנות ראשונות בטווח של עד 52 שקלים, מחירים מפתיעים למנות עיקריות (לדוגמא סטייק האנטריקוט כאמור ב90 שקלים בלבד, והאסאדו ב84 שקלים) ועוד.
עוד פרטים והזמנת מקומות (כי זה מפוצץ בדרך כלל) – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=4566
ויש גם אולם אירועים שמצוין לבר מצוות בכותל למשל, או אירועים אחרים.
