בית "לבונטין 7" (שדי קל להבין איפה הוא ממוקם) בתל אביב הוא מוסד מוסיקלי וותיק המקדם מוסיקה ומוסיקאים מכל הסגנונות- ג'אז, פאנק, אינדי פופ ורוק ועוד, ועכשיו מקבל תוספת טעם תרתי משמע- כשבמקום נפתח "חומוס 7" – חומוסיה משובחת מעשה ידיה של השפית ג'וליה אורלנקו שהגיעה היישר ממונפלייה בצרפת, דרך עבודה במיטב המסעדות התל אביביות כמו קוצ'ינה תמר, מנטה ריי ו"קפה דליה", ובית השגריר הצרפתי בו שלושה שגרירים נהנו ממעשה ידיה.
גלידה היא פינוק היסטורי. שליטים קדומים ציוו שיאספו עבורם שלג בהרים הגבוהים כדי שהטבח המלכותי יערבב עם מיצי פירות ויצור להם את המעדן האהוב עליהם, הכובשים שגילו את הגלידה במקומות אליהם פלשו והוסיפו לה תוספות כמו דבש ומאוחר יותר גם חלב, המצאת מכונות הגלידה והנלווים- גביע הוופל ומקל הגלידה, אין מי שלא אוהב גלידה, מקטן עד גדול.
בעוד המטבח היפני והסיני כבר מבוססים היטב בישראל, המטבח הוויאטנמי נדיר יותר, וסודותיו מסתוריים יותר. עכשיו כבר אפשר לפתור את המסתורין בעזרת "ק-פה האנוי" בלב תל אביב, שמביא את האנוי והמטבח הוויאטנמי, בהשפעות של מטבח צרפתי, היישר לצלחת שלנו.
כבר מרחוק ניתן להבחין במסעדה על שלל אורותיה האדומים –צהובים, מנצנצת בקצה רחוב מלכי ישראל, ממש מול בנין עיריית תל אביב. כשנכנסים לא יודעים לאן להסתכל קודם- הצבעוניות עזה, העיצור המרהיב הוא של סגולן גטי שעבדה תקופה ארוכה עם מעצב העל פיליפ סטארק, והדבר ניכר בכל פינה – קישוטי הקירות, גופי התאורה, הציורים, האביזרים ,אפילו השירותים (שגם אם לא צריכים להשתמש בהם, שווה לבקר רק בשביל ההתרשמות מהעיצוב המרהיב).
בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.
המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.
אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).
הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.
פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה). (22/32 שקלים בתפריט).
בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.
המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים . אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).
הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).
"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.
"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.
ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.
המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה. כל הכבוד לשירה.
אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.
המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.
שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.
בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.
בנתיים הגיעו שני קינוחים –
טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).
קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?
מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.
ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.
עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)
במשק ברזילי, מסעדה אורגנית צמחונית, ביקרתי בעבר (http://cafe.mouse.co.il/post/2577772/) .
מירב ברזילי, בעלת המקום, החליטה כי הגיע הזמן להביא את המשק והכפר ממושב ירקונה למרכז של המרכז – נווה צדק בתל אביב. בשנים האחרונות גדלה המודעות לאוכל בריא וישנם זרמים רבים – אנשים שעברו לצמחונות, לטבעונות, לאוכל אורגני או לווריאציות שונות (כגון צמחונים אוכלי מוצרי חלב וכדומה). הקו המנחה נשאר אותו דבר – מבוסס על מזונות בריאים בשילובים מעניינים היוצרים מנות מיוחדות, כולל תפריט חדש ומרוענן המתאים לרוח התל אביבית.
הוזמנתי ממש בסמוך לפתיחה (המסעדה קיימת בנווה צדק מזה שבועיים) כדי להתנסות בתפריט החדש.
ליד כל מנה בתפריט מופיע סימון המראה אם זו מנה צמחונית, טבעונית, נטולת גלוטן, אורגנית וכדומה באופן שכל סועד יודע בדיוק מה להזמין בהתאם להעדפותיו. במקום גם ארוחת בוקר אורגנית טבעונית ותפריט ארוחות ערב מושקע כולל כמובן אלכוהול אורגני.
לפתיחה נשאלנו על משקאות. במקום מוגשים מיצי פירות קשים וירקות שניתן לגוון לפי המלאי העונתי (22 שקל). אני ביקשתי את המלצת הבית וקיבלתי מיץ תפוחים עם סלק. המיץ היה עשיר מאד. ההערה היחידה שהיתה לי היא שאני אוהבת שתיה קרה והמיץ היה בטמפרטורת החדר.
פוקצ'ת עשבי תיבול עם פנכות שמן זית, טחינה אורגנית, חומוס אורגני וכמובן פסטו אורגני (15 שקלים בתפריט) הגיעה ראשונה. המרקם היה יותר סוג של פיתה מאשר פוקצ'ה במובנה הקלאסי והיא היתה עשויה מקמח דורום מלא וצופתה בעשבי תיבול כמו רוזמרין. שלי לרון, השפית של המקום, סיפרה כי היא אוהבת לגוון לפי המצאי העונתי ולכן הפסטו למשל מגיע כל פעם אחרת, כשהיא משתדלת לצאת מהשבלונה הבסיסית וכך למשל להשתמש בכל מני סוגי עשבים או אגוזים שונים ולווא דווקא הצנוברים הבנאליים.
ביחד עם הפוקצ'ה הגיעה צלחת של פולי אדממה בשמן שומשום וצ'ילי (18 שקל בתפריט). בדרך כלל כשאדממה מוגשת במסעדה, היא מוגשת נטו או עם מלח גס (האמת, זה גם מה שאני עושה בבית למנה הזו). כאן התיבול נתן חווית טעם נוספת גם לפול עצמו, שהוא החלק שבדרך כלל נזרק אחרי שאנחנו שואבים ממנו את הקטניה שבפנים.
חציל מאודה היה אחד הפיבוריטים שלי מתפריט המנות הראשונות, והוא הגיע עם תרד מאודה, שקדים במים וגבינת עיזים מסוג מנצ'גו (40 שקלים). בדרך כלל אני רגילה לטעם מעושן בחציל, וזו היתה גירסה עדינה יותר שקיבלה את הקונטרסט שלה מהגבינה. (אני אוהבת שילוב מוצרי חלב, מסתבר שטבעונית אני לא אהיה בגלגול הזה…).
"טופו כבוש ברוטב אחו בלנקו , שום ועגבנית קונפי" – 42 שקלים הגיע לשולחן. טוב, אני חושבת שכבר הזכרתי בעבר שאני וטופו לא חברים טובים. המושג ,ה"אחו" הוא בלטינית "שום" אבל לא היתה דומינניות "שומית". למי שאוהב טופו.
שני קוקטילים הגיעו לשולחן – כמובן אלכוהול אורגני – "green day" – ג'ין מלפפונים, סירופ עלי וורד ולימון – 32 שקלים, ו"Granada" – רום, רימונים, תפוחים, אגבה וליים – 35 שקלים. מבין השניים העדפתי את האחרון. ג'ין המלפפונים הזכיר לי יותר מדי סלט… ה"גרנדה" היה קצת חזק מבחינת האלכוהול, אני מניחה שאפשר לבקש את מידת החוזק הרצויה. אני הסתדרתי עם החוזק.
ירקות ממולאים היו הבאים בתור- ירקות עונתיים לפי בחירת השפית, עם דגש על ירקות מיוחדים, במילוי שיבולת שועל וגוג'י ברי (סוג של אוכמניות אסיאתיות), ופריקי וטופו על מצע צזיקי של צנוניות, מלפפונים וכוסברה (87 שקלים). מנה עשירה ומגוונת. אהבתי את העוקצניות הקלה שבצ'יזיקי. המנה בטמפרטורת החדר.
כוסיות סאקה הובאו למען המנה הבאה "נתח טופו בסאקה" -נתחי טופו על אורז בשומשום ובצל ירוק, לצד סלט כרוב מתפצפץ – 82 שקלים. קיבלנו הוראות מדויקות שכללו שתיית הסאקה לפני אכילת הטופו אחרי טבילתו ברוטב על הצלחת. האורז היה מוצלח, טופו – שוב, אני לא חברה של טופו, מבחינתי טופו אף פעם לא יחליף סטייק אבל למי שמתנזר זו אופציה מעניינת, בעלת טעמים שונים עם אוריינטציה אסיאתית.
ואז הגיעו לשולחן שתי המנות שהן הבחירה שלי – דלעת צלויה בטחינה ורוטב רימונים (32 שקלים) – למעשה מנה מתפריט הראשונות אבל הייתי לוקחת אחת כזו (אולי מוגדלת או מוכפלת) למנה עיקרית. דלעת רכה אבל לא מתפרקת, ממש במרקם של ממתק, עם רוטב חמוץ מתוק שמושג משילוב הרימונים והטחינה.
השניה שניצחה אצלי בגדול – "סלט בריאות חם" – קינואה פרא, עדשים מונבטות מוקפצות בשמן שומשום, שורשים ועלי מנגולד, עם יוגורט עשבי תיבול (56 שקלים). אנחנו קיבלנו את המנה יחד עם קערית סלט עגבניות חמצמץ. מנה משביעה, כייפית, משהו שהייתי שמחה לאכול גם בצהרים באמצע יום עבודה כדי לקבל אנרגיות להמשך. שאפו על המנה.
"טמפורה ירקות העונה" הגיעה לשולחן, כשמגוון ירקות ,שוב לפי העונה , כולל ירקות מיוחדים, בציפוי טמפורה בשמן קוקוס עם רוטב איולי ורוטב וואסבי (44 שקלים). זה כמעט יצר חידון בשולחן כשניסינו לזהות איזה ירק מתחת לטמפורה. נשנוש נחמד, כאמור לי היו פיבוריטיות אחרות.
ואיך אפשר בלי קינוח? הקינוחים לא הופיעו בתפריט שהיה בידינו כך שאני לא יודעת מחיר. אנחנו קיבלנו קינוח של סברינה מקמח מלא, עם קצפת, אגס וציפוי שוקולד. בזמנו ב"ירקונה" היו קינוחי שוקולד מושחת וטפיוקה, אין לי מושג אם הם קיימים גם היום ואם כן, הייתי מעדיפה אותם.
בימי ראשון המקום סגור החל מארבע אחרי הצהרים לאירועים סגורים כמו אירועי חברות, סדנאות מיוחדות (וזכורה לטוב "סדנת המזווה", שווה להתעניין).
הרבה מהפרודוקטים המשמשים במסעדה הם מ"נאות סמדר" .(http://cafe.mouse.co.il/post/2673858/)
במסעדה ניתן לרכוש ממיטב התוצרת – עוגות, לחמים, עוגיות, גרנולה, ממרחים, טחינה, חומוס, חלבה, ריבות, כבושים ועוד.
אתר הבית של "משק ברזילי" – http://www.meshekbarzilay.co.il/
כתובת המסעדה- רחוב אחד העם 6 תל אביב
