1984- תאטרון הבימה- האלטרנטיבה הן העובדות?

השנה היא 2017- המסך שולט- מידע על בני האדם נמצא בכל מקום, גם הדברים שחשבנו שהם סודיים ופרטיים. כולנו מוקפים מצלמות ומאגרי מידע. 2017- אנחנו נשלטים על ידי המסכים- המחשבים, הטלפונים החכמים, הטלוויזיות החכמות. 2017- משטרים ודתות עדיין מונעים ידע מהתושבים, כי ידע זה כוח- בורות היא שליטה. 2017- מדינות חוסמות תקשורת ועורכות מצגי שווא על כוחן – אם זו תורכיה שמכבה את פייסבוק, ואם זו צפון קוריאה שחיה בפלנטה משל עצמה, כולל תאריך אחר. 2017? אה, לא, בעצם אנחנו במחזה "1984"- שהוא נבואה של הסופר ג'ורג' אורוול- כמעט שלושים שנה לפני כן.

העולם שמתאר אורוול הוא עולם עתידני שנמצא תחת שליטתו של אח גדול שאף אחד לא יודע מיהו, אבל מדובר בגוף שעוקב אחריך במסכים דו כיווניים, כדי לשמור שתציית, ובו בעת גם משתיל לך את הרעיונות ה"נכונים". האידאל הוא הצייתנות., האוייב היא המחשבה החופשית. (רק לי יש אסוציאציה חזקה לעולם הדתי בכל דת שהיא , שמתנגד ללימודי חול בדיוק בגלל זה? ).

(צילומים- אלון ז'ראר ל"הבימה")

"1984" על הבמה בתאטרון הלאומי "הבימה".

הגיבור הוא ווינסטון סמית (השחקן המצוין אלכס קרול שמפגין לאורך ההצגה משחק פיזי מאד ), שעובד במשרד שנועד למחיקת אנשים (מישהו הזכיר ארגנטינה למשל, או ברית המועצות?), וכבייכול מציית לכל החוקים. הוא גר בקוביה שבנויה מקוביות, (אלגוריה יפיפיה של מעצבת התפאורה פולינה אדמוב- לאפליקציות שכולנו "גרים" בהן), וחי את אותם חיים שוב ושוב- עבודה, ארוחת צהרים ,אותה שיחה עם חבריו לעבודה, כשיש מודעות גדולה מאד ל"אסור לחשוב יותר מדי, אסור לדבר יותר מדי" ושבה אב מתגאה שביתו בת השבע כבר יודעת לתפוס "בוגדים" (וגם כשזה חוזר אליו כמו בומרנג, הוא עדיין מדקלם שהוא גאה בה). כולם לבושים אותו דבר, אוכלים אותו דבר באותו סדר ומזוהים על ידי גלאים של העיניים והלשון.

אבל משהו נסדק- גם בלי לבלוע את גלולת ה"מטריקס" – אלכס מרגיש שהוא היחיד שצועק "המלך הוא עירום" כך למשל בעוד שחבריו שמחים כשהמדינה מודיעה להם על "הגדלת תקציב השוקולד לעשרים גרם" הוא היחיד שזועק "אבל זו בדיוק אותה הודעה מאתמול"  בזמן שחבריו מתמוגגים על המנה שקיבלו.

ברגע שהוא יודע משהו, נפשו אינה מאפשרת לו לשכוח מכך, גם במחיר עינויים עתידיים קשים.

הכל משתנה כשלתמונה נכנסת ג'וליה (אושרת אינגדשט), מגישת הקפה הממשלתי, ומעוררת בו רגש שלא היה קודם- האהבה. פתאום כבר אי אפשר לעמוד בכללים הנוקשים, גם במחיר סיכון עצום, ובמקביל לרגשות בין שני בני הזוג, שהם רגשות אסורים כמובן, יש גם את הנסיון להתחבר לעבר האמיתי- באמצעות פריטי נוסטלגיה בחנות מזכרות, ובאמצעות חיפוש קבוצת המורדים שתפיל את האח הגדול ובמוכנות להקריב הכל למען המטרה.

לרקע הזה נכנס אובריין- (גיל פרנק המצוין כתמיד)- שמציג את עצמו כאיש ממשלה אבל כחותר נגדה, הוא מגייס את ווינסנט להתנגדות ומוציא ממנו התחייבות לכל דבר, כולל מעשי טרור שיפגעו בחפים מפשע, ובפיגועי התאבדות. מה שלמעשה לא מבדיל אותו בפועל מכל טרוריסט שמאמין שהוא לוחם חופש.

כמובן שזה לא יכול להיות כל כך קל, ומסתבר שכמו בצפון קוריאה של היום- כולם מרגלים של כולם, וכולם מלשינים על כולם ומסתבר שמי שאמור להיות איתך, בעצם הוא סוכן כפול שמביא לאבדנך.

ווינסטון סמית עובר עינויים קשים שעובדים על הפוביות הגדולות ביותר שלו, ובסופו של דבר "מתוכנת" לציית "לאהוב את האח הגדול".

העלילה ממוסגרת בעלילה עתידנית שבה כבייכול כבר אין "אח גדול" והכל סיפור הסטורי שקוראות הדמויות, אבל מועלית השאלה – האם אנחנו לא ב"מטריקס" שבו גורמים לנו לחשוב שאין אח גדול?

הקישורים לאקטואליה גרמו לחיוכים עצובים בקהל-  כשאיש המפלגה טוען ש"אין כלום כי לא היה כלום", כשהמשטר מוציא עוד ועוד מילים מהמילון ואחד התושבים אומר "זה מצוין, כבר לא צריך שפה, אפשר לדבר בקיצורים- באימוג'ים", כשהגיבור נחקר ונשאל "מה השנה עכשיו" ועונה "2017…. אה, 1984" ובעיקר כשיש דיאלוג כמו – "אין אלטרנטיבה לעובדות!"  ומקבל את התשובה "יש עובדות אלטרנטיביות".

בתוך העלילה נשזרת לא אחת מחאה על תופעות כמו הנצחת עוני כדי לגרום לאנשים להמשיך לשנוא את הצד השני, לתועלת השולטים כמובן, הדירבון לשינאה שכולל גם "שתי דקות לשינאה" שבהם התושבים מצווים לצווח ולקלל, בדיוק כמו טוקבקיסטים, הטלוויזיה החכמה שכבר התגלה שיכולה לרגל אחרי אנשים בביתם,  והנצחת מצב המלחמה כעובדה קיימת, כדי להמנע מהגילוי שאולי בצד השני יש גם אנשים טובים.

שחקנים נוספים הם אורי הוכמן, דוית גביש, בן יוסיפוביץ, שחר רז, נדיר אדר ושלוש ילדות שמתחלפות בתפקיד הילדה – קלואי מרואלי- ששיחקה בהצגה שבה נכחתי, והרשימה מאד למרות גילה הצעיר, ננה שם טוב והדר ברנשטיין.

העיבוד הוא של רוברט אייק ודאנקן מקמילן, הבמאי הוא עירד רובינשטיין והנוסח העברי של אלי ביז'אווי.

 

1948, 1984, 2017– שום דבר לא השתנה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.