באמצע ספטמבר, ממש לפני כשבועיים עלה על במת התאטרון הלאומי הבימה המחזמר "עלובי החיים". ובפעם הראשונה, אני כבלוגרית שרגילה למילים, הרבה מילים, יש הטוענים יותר מדי מילים, פשוט השתתקתי. הביטוי היחידי שעלה בראשי בסיום ההצגה, עם השתחוות השחקנים מול תשואות בעמידה של הקהל, היתה "וואו".

אם אתחיל מהסוף, מדובר במחזמר שעשוי בצורה מושלמת, לא פחות- מכל הבחינות- השחקנים (כולל הצוות המתחלף), כישרונות השירה, התפאורה, התלבושות, ובעיקר ההידוק של העלילה שגרם לזה שמחזמר לא קצר (קרוב לשלוש שעות) שכולו מוסיקה, הפך לממתק שאף אחד לא רצה שיגמר.

להמשיך לקרוא ←

(צילומים- יח"צ הבימה)

מה אומרות לכם המילים הבאות: אנשי צבא שהופכים לפוליטיקאים, מנשקים תינוקות, מבטיחים הבטחות, ואחר כך שוכחים מהמצביעים, או גרוע מכך מזלזלים בהם, בזמן שהקהל סובל מיוקר מחיה, ודורש צדק חברתי?

זה נשמע כמו תיעוד של היומיום שלנו, אבל ב"קוריולנוס" מדובר במחזה מלפני מאות שנים, שנכתב על ידי גדול המחזאים- ויליאם שייקספיר, וגם אז היה מבוסס על "חיי קאיוס מרסיוס קוריולנוס" של פלוטארכוס.

להמשיך לקרוא ←

(התמונות בפוסט באדיבות "הבימה")

היום מצבם של חד מיניים קל בהרבה משהיה לפני עשרים ושלושים שנה ,אבל עדיין יש קושי רב לצאת מהארון בפני המשפחה והחברים, שלעיתים עדיין נגועים בהומופוביה ובדעות קדומות. הקושי הגדול ביותר הוא בדרך כלל בפני ההורים, שאולי ציפו למשהו אחר מילדיהם, וקשה להם לקבל את המציאות, מה גם שהקושי מתעצם בגלל הבדלי מנטליות ודור.

כזה הוא הסיפור ב"משפחה עליזה" – קומדיה מאת רון קלארק וסם בובריק שתורגמה על ידי ירון פריד, בוימה על ידי נתן דטנר, ומוצגת בתאטרון הלאומי "הבימה"  והעלילה סובבת סביב דירה שקטה בניו יורק, בה חי בשלווה אורסון צ'יימברס (יואב דונט) עם בן זוגו גארסון הובארד (טל קלאי) – מטפל משפחתי במקצועו, ואליה מגיע בהפתעה גמורה אביו של אורסון- אוסקר צ'יימברס (בכיכובו של נורמן עיסא שמצליח לשלב מבטא מזרחי עם אזרחות אמריקאית ואופי פולני לחלוטין). הסיבה לביקור הפתאומי- אשתו של אוסקר, אימו של אורסון – שארלוט (רובי פורת שובל) ברחה עם אחיו יוליוס והשאירה אותו אומלל. הבעיה- אוסקר לא ממש יודע על הרומן ההומוסקסואלי של בנו, והדבר מהווה קרקע פוריה לאי הבנות ומהומה. כמובן שהאמת מתגלה עד מהרה, והתגובה לא קלה- לאוסקר קשה מאד לקבל את ההעדפות של בנו, והוא מנסה בכל דרך להפוך אותו לחובב נשים, בין השאר על ידי  הבאת זונה (הילה שלו) שתנסה לפתותו.

להמשיך לקרוא ←

המחזה "יהוא" של גלעד עברון (ובבימוי אילן רונן) מוצג בימים אלה על קרשי תאטרון "הבימה" ועובד על כמה רבדים.

בראשית ישנו הסיפור התנכ"י, מתוך שני פרקים בספר מלכים ב', שבהם מתואר איש צבא  בשם יהוא, שמתחיל כחייל ועולה בסולם הפיקוד עד לרמת שר צבא שמופקד על ידי יהורם בן אחאב על השלטת סדר בכפרים ארמיים. הוא מעורב בהפיכה צבאית ובסופו של דבר הופך למלך.

להמשיך לקרוא ←

סתיו תמיד משדר סיום – סיום הפריחה ואור השמש , התחלת הקיפאון. העלים נושרים, האדמה קופאת, הכל נרדם.

כשמדברים על תקופות בחיי אדם, הקיץ הם הנעורים, והזיקנה היא הסתיו שאחריו המוות – החורף הקר מגיע.

על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" עולים שני שחקנים, אחת קצת יותר מבוגרת, השני קצת יותר צעיר- ליא קניג ותומר שרון, ובמשך שעה ורבע רצופים ללא הפסקה, בוראים לנו עולם של ניגודים בין ההזדקנות לפוטנציאל, בין הזקנה לעור שעדיין חלק, בין ההווה לעתיד (או כפי שאומרת אלכסנדרה, דמותה של ליא במחזה "ההווה מראה לנו שאין עתיד". הכל ב"פתאום הגיע סתיו".

להמשיך לקרוא ←

בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.

כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).

כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.

(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).

ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.

אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.

בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.

לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99

הקומדיה "הקמצן" קיימת כבר מאות שנים, הוצגה בצורות שונות, עיבודים שונים והפקות שונות, ובכל זאת תמיד אקטואלית. אולי כי סיפור על איש ותאוות הבצע שלו, וסיפורי אהבה ומשפחה, הם תמיד נכונים ותמיד עוברים מהמציגים לקהל.

כולנו למדנו את "הקמצן" במסגרת לימודי הספרות בבית הספר, והפעם המחזה מוצג לפי הנוסח העברי של אלי ביז'אווי ובבימוי אילן רונן. העיבוד העדכני הפך למשל את "פשוט נא את ידיך השניות" של נתן אלתרמן ל"תראה לי את הידיים האחרות". מצד שני ישנה שמירה על האווירה התאטרלית בסגנון "קומדיה דל ארטה" (כפי שאפשר לראות גם בתלבושות של השחקנים).

העלילה עוסקת בהרפגון (יעקב כהן), אלמן קמצן שמנסה להסתיר את כספו מכולם ולהרוויח כמה שיותר. כדי לעשות זאת הוא מתכנן שלוש חתונות – הוא עצמו יתחתן עם צעירה בשם מריאן (נלי תגר), שהיא עניה אבל רגילה לא לבזבז הרבה, את בנו יחתן עם אלמנה עשירה ואת ביתו לאנסלם (אהרון אלמוג), מבוגר עשיר גם הוא. הבעיה היא שילדיו, שניהם, מאוהבים באנשים אחרים – הבן קלאנט (אביב אלוש) מאוהב באותה מריאן עצמה שאביו מתכנן להנשא לה, והבת אליז (רינת מטטוב) מאוהבת במשרת הבית ולר (עידו ברטל) שמסתיר מאחוריו סוד משפחתי מזעזע.

בהרבה מקווי העלילה, משעשע לראות איך מולייר , שכתב את "הקמצן" ב1668 בתקופת לואי ה14, יצר בעצם סוג של "טלנובלה" עם הרבה קשרים וסודות בין המשתתפים, ובמקביל שילב גם הרבה אי הבנות מהסוג שבו שני אנשים מנהלים כביכול דו שיח אבל כל אחד מדבר על משהו אחר, מה שיוצר קטעים קומיים רבים.

כאמור, כמו בקומדיה דל ארטה, יש גם הרבה פיזיות, כולל קטעים של יעקב כהן שגרמו לקהל לפרוץ במחיאות כפיים.

כשקראתי את רשימת השחקנים והבחנתי בשמו של עידן אלתרמן, חשבתי שהוא יהיה האחראי על הקטעים הקומיים יותר, אבל בפועל , למרות שהוא נתן הופעה נחמדה, עם הרבה ניואנסטים מוכרים שלו כמו הבעות פנים קלאסיות שלו, את מירב צחוקו של הקהל גרפו דניאל סבג בתפקיד "לה פלש" משרתו של קלאנט וגם בתפקיד משרתו של הרפגון "לה מרלוש". בשני המקרים הוא היה מבדח מאד, ופיזי מאד, וכן טלי אורן המקסימה בתפקיד השדכנית שגם היא רודפת בצע לא קטנה, שמנסה לסדר לכולם את החיים (לטובתה כמובן). היא מאד הזכירה דמויות נשים עכשוויות, עם הערות ציניות, ניצול המראה שלה להשגת יתרונות והרבה הומור.

התפאורה מינימליסטית – דלתות. דלתות שמסמלות סודות, נפתחות, נסגרות, אנשים מסתתרים מאחוריהם מפני האב הרודן שכל מה שמעניין אותו הוא לשלוט בעזרת הכסף שלו, הדלתות משמשות גם להאזנה מאחוריהן. ומאוחר יותר גורמות להרפגון להבין שהוא לכוד, ושהוא מאבד את הכל.

(התמונות מתוך אתר "הבימה").

משך ההצגה כשעתיים ורבע כולל ההפסקה.

עוד פרטים על זמני ההצגות ב-http://www.habima.co.il/perfs/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F?utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_campaign=TBWA_Adwords_March2014

הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".

העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.

אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.

זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.

מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.

העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.

הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.

פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.

המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.

מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.

הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.

עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0