המחזה "יהוא" של גלעד עברון (ובבימוי אילן רונן) מוצג בימים אלה על קרשי תאטרון "הבימה" ועובד על כמה רבדים.
בראשית ישנו הסיפור התנכ"י, מתוך שני פרקים בספר מלכים ב', שבהם מתואר איש צבא בשם יהוא, שמתחיל כחייל ועולה בסולם הפיקוד עד לרמת שר צבא שמופקד על ידי יהורם בן אחאב על השלטת סדר בכפרים ארמיים. הוא מעורב בהפיכה צבאית ובסופו של דבר הופך למלך.
בשבוע האחרון התפרסמה כתבה שסיפרה שבזכות "משחקי הכס" התגברה מאד התיירות למקומות כמו דוברובניק שבקרואטיה, אחד הלוקיישנים שבו צולמה הסידרה. הסיבה- הסידרה היא להיט ענק.
על מה כל הרעש?
למי שלא היה על כדור הארץ בשנים האחרונות נספר שמדובר בסדרת פנטזיה אמריקאית שנוצרה על ידי דיוויד בניוף ודי וי וויס עבור רשת HBO שידועה בחדשנותה, ומתרחשת בעולם ימי ביניימי אבל שונה מימי הביניים שאנו מכירים, כשמדובר בשתי יבשות בשם ווסטרוז ואסוס, שבהם החורף והקיץ נמשכים שנים כל אחד, וישנם מספר קווי עלילה מקבילים שבכולם אותו רעיון – כולם רוצים להיות שליטים, ולא בוחלים בדבר כדי להשיג את מטרתם. בדרך ישנם אלמנטים של דת, חברה, מיניות, מוות וכמובן תקציבי ענק שהפכו את הסידרה לגדולה מהחיים, ולזוכת פרסים רבים – לסידרה עצמה ולשחקנים.
בעקבות הסידרה נוצרה תערוכה בשם "Game of Thrones, The Exhibition" שהיא ממתק רציני עבור מעריצי הסידרה. מסלול התערוכה עובר בלונדון, שטוקהולם, מדריד, ברלין , אמסטרדם ופריז, ובדרך בחול המועד פסח – גם אצלנו כאן בנמל תל אביב – הודות לyes שהבינו שגם לישראלים מגיע הכיף הזה.
בתערוכה ישנם כשבעים פריטים מקוריים מסצינות מפתח ופריטים נבחרים מהעונה החדשה שעולה אוטוטו לשידור בארצות הברית ובמקביל בערוץ YesOh .
בין המיצגים –
"כס הברזל" – בעיני האטרקציה הבולטת, שבה אפשר לשבת על הכיסא האמיתי, בגודל טבעי ולהרגיש מלך לרגע .
"טיפוס על החומה" – חוויה מיוחדת בארבעה מימדים, כשהאורח חובש קסדת מציאות מדומה, ונכנס למודל פיזי של החומה המפורסמת OCTOLUS RIFT והכל גורם לו להרגיש ממש עליה, בגובה 200 מטרים, כולל סאונד בשלושה מימדים קומפלט. החוויה מיוחדת במינה. (מהתנסות אישית – לא נורא מפחיד אבל די ריאליסטי..).
(בתמונה למעלה משמאל – המעליות, ומימין כס הברזל)
"הדרקון" – מה קורה כשאנחנו בעצמנו נכנסים לסצינה ונשרפים על ידי דרקון? אני חייבת לציין שכשרון המשחק שהדגמתי באטרקציה הזו בהחלט היה מעביר אותי אודישן לתוכנית.
"איש הקרח" – איך היינו נראים לו היינו אנשי קרח?
(משמאל – איך עושים את זה, מימין- התוצאה).
(אגב, כל אחד מקבל קוד, כך שאפשר אחר כך להכנס לאתר של התערוכה ולהוריד או לעשות SHARE לתמונות ולסרטונים).
כמובן שבתערוכה מוצגים גם תלבושות, אביזרים, שריון וכלי נשק, גלימות, תכשיטים, דגלים וכל מה שצריך כדי להפוך את הסידרה לאותנטית.
הכניסה היא ללא עלות, והתערוכה תהיה פתוחה לאורך כל חול המועד, כשביום הראשון (היום) היא נפתחה מ11 בבוקר ותמשך עד עשר בלילה, בימים שני עד רביעי בין השעות עשר בבוקר עד עשר בלילה , וביום חמישי- ערב חג, מעשר בבוקר עד חמש וחצי אחרי הצהרים. הכרטיסים אמנם אזלו אבל יש אפשרות לכניסה על בסיס מקום פנוי, כך שבהחלט שווה לנסות.
ערוץ YesOh חוגג השנה שלוש שנים להווסדו והיא הבית של הסדרות המיוחדות והפופולאריות של HBO.
yes@
@תערוכת משחקי הכס
בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.
כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.
השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.
ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.
כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".
דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.
עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.
אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.
אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.
אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.
במאי ההצגה- משה קפטן.
עוד פרטים ב-
http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99
טנסי וויליאמס היה כותב סוער. כך גם הדמויות שלו. מחזות רבים שלו הפכו לסרטים מצליחים, ובמקביל המשיכו להיות מוצגים על במות.
כשאנו אומרים "חשמלית ושמה תשוקה" – אוטומטית אנו נזכרים במרלון ברנדו וויויאן לי, שניהם שיחקו גם בהפקות תאטרליות של המחזה וגם בסרט המפורסם, ושניהם הציבו רף גבוה מאד למי שבא אחריהם.
התאטרון הלאומי "הבימה" משתף פעולה עם התאטרון הקאמרי של תל אביב, ומעלה כעת על הבמה את ההפקה החדשה של "חשמלית ושמה תשוקה" בכיכובם של יבגנייה דודינה ועמוס תמם.
הסיפור עוסק מתרחש בניו אורלינס של שנות הארבעים, בשכונה מעורבת של מהגרים, כשבלאנש האריסטוקרטית (יבגניה דודינה) מגיעה לבית אחותה סטלה (אנה דוברוביצקי) ובעלה סטנלי (עמוס תמם) כדי להרגע מהתמוטטות עצבים אותה חוותה בגלל מותו של בעלה. בלאנש נדהמת מהעולם העלוב בו חיה אחותה, אחרי שהתרגלו לוילה המפוארת של הוריהן, ועוד יותר מהעובדה שסטלה אוהבת את החיים האלה ואת החיספוס והגסות של בעלה סטנלי, שמבלה את ימיו במשחקי פוקר ושתיה. עד מהרה מסתבר שבלאנש היא לא בדיוק מה שהיא מספרת…
בלאנש הנויירוטית והמעורערת מנסה להתחיל קשר עם מיטש- אחד מחבריו הטובים של סטנלי, אבל ההתערבות שלו מובילה לשרשרת אירועים ששיאם בלילה שבו סטלה יולדת את תינוקה, וסטנלי ובלאנש נשארים לבדם בבית.
אחד הדברים שמאד מיוחדים בהפקה הוא העדר התפאורה- למעשה אין כלל בית, יש רק קיר גרפיטי, ואת תפקיד רוב הרהיטים מגלמים שחקני רקע, שמחזיקים חפצים או יוצרים קירות בגופם. השחקנים הללו גם משמשים הרבה פעמים הקול הדובר שמספר על התקדמות העלילה, מעבר הזמן ותיאורים שונים, וגם מהווים את ההזיות והזכרונות של גיבורים, בעיקר בלאנש ומכניסים אותנו לעולמה הפנימי.
המוסיקה המצויינת משתלבת עם משחקי תאורה שיוצרים תחושות שונות, אם מדובר בטירוף, אם מדובר בהזיות או באלימות.
יבגנה דודינה נותנת משחק מצוין, כשהיא נודדת בין שפיות לטירוף, בין פלירטוט לסרקזם, ובין יופי לעליבות. עמוס תמם מתמרן גם הוא בין הבעל המושך והאוהב, לבין המפלצת האלימה שבוקעת ממנו ללא שליטה, שעדיין מצליחה לגרום לאשתו להשאר עימו ולאהוב אותו למרות הכל. הוא מצליח לשחזר את האקסטזה בנקודה המפורסמת ביותר במחזה (ובסרט) – כשהוא זועק "סטלה!!!" מתוך שילוב של שיכרות, ייאוש, אהבה ואלימות.
עוד נקודה חשובה- בתחילת ההופעה מציינת הקריינית שכל חומרי הצבע שמשתמשים בהם לצורך הגרפיטי, הם מחומרים טבעיים ובלתי רעילים, וכל הסיגריות שמעשנים על הבמה (ושהן חלק חשוב בעלילה) הן סיגריות ללא ניקוטין וטבעיות בלבד, כך שהשחקנים לא נפגעים מהתפקיד.
הבמאי הוא אילן רונן, את הנוסח העברי כתבה רבקה משולח, ובצוות השחקנים ניתן למצוא גם את פיני קידרון ואלון דהן שמתחלפים בתפקיד מיטש – המחזר החדש של בלאנש, יוניס- השכנה טובת הלב – מיקי פלג רוטשטיין , ואנשי השכונה- דיוויד בלינקה, רותם קינן, רוי סער, אייל שכטר, הראל מוראד, ליאור זוהר ואסף שגב.
משך ההצגה שעתיים ללא הפסקה, ואת התאריכים ופרטים נוספים ניתן למצוא ב –
אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".
את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.
גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.
אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע" – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.
הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.
היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.
מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.
בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.
הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.
המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.
הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".
העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.
אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.
זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.
מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.
העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.
הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.
פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.
המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.
מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.
הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.
עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0
בשנות השמונים היו סדרות כמו "שושלת" ו"דאלאס" מאד פופולאריות בישראל. העלילה תמיד נסובה סביב הורים עשירים וילדיהם – הטובים והרעים, החמדנים והרכים וכל הדילמות הנכנסות לחיים של אנשים כשהאהבה מתערבת בענין ואיתה "החבילה" של בני משפחה נוספים.
(הצילומים באדיבות "הבימה").
העלילות הללו לא חדשות, ולמעשה עתיקות מאד. כך בדיוק מתנהלת העלילה ב"מירל'ה אפרת" בגירסה החדשה של תאטרון "הבימה" שמדברת על אישה עשירה בשם מירל'ה אפרת, אלמנה שמנהלת ביד רמה עסקים רבים (בגילומה של גילה אלמגור), המשרתת האישית שלה מחלה (סנדרה שדה), מנהל העסקים שלה שלמון (שמיל בן ארי) וחיה עם שני בניה יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי). הבעיה מתחילה כשיוסל'ה משתדך לשיינדל'ה (הילה פלדמן) ומירל'ה מגלה שמדובר בבחורה שהיום היו מכנים בסלנג העכשווי כ"ביץ'" שעוד מביאה לנישואים את הוריה החמדנים (מיכאל כורש בתור האב נחומצ'ה ואשתו חנה דבורה בגילומה של רותי לנדאו). מפה לשם הפיצוץ הוא רק ענין של זמן ולבסוף מירל'ה מאבדת הכל לבני משפחתה ומחליטה לעזוב, עד ששנים אחר כך, הנכד שלוימל'ה, (שמגולם בידי ארבעה ילדים שונים, אינני יודעת איזה מהם היה בהצגה שבה נכחתי, וחבל מכיוון שהוא היה מקצועי מאד) מתחנן שתחזור ותחדש קשרים איתו ועם המשפחה. איך מגיבים על כך יוסל'ה ושיינדל'ה? האם תתרצה מירל'ה? האם באמת יש רעים מוחלטים וטובים מוחלטים בכל הסיפור?
על גילה אלמגור כבר נכתבו מילים רבות, הגברת הראשונה של התאטרון העכשווי שנכנסת לנעלי שחקניות גדולות שקדמו לה בהפקות ביידיש וכן בהפקות בעברית כמו חנה רובינא בגירסה הראשונה בעברית ב1939 ואחר כך ליאה קניג ומרים זוהר. בגרסה הנוכחית, בבימויו ועיבודו של חנן שניר, היא משלבת את הדמות הקלאסית של התאטרון היידי, עם הטאץ' המוכר שלה ויוצרת דמות מלכותית מצד אחד, אבל אחת שיודעת לוותר כשצריך לשמור על אחדות המשפחה גם כשזה עולה לה בהכל.
עוד בלטו בהופתעם סנדרה שדה בתפקיד המשרתת הנאמנה שהולכת אחרי גבירתה ובעצם אין לה חיים מלבדה מכיוון שהיא עגונה, והיא מוכנה לספוג הרבה כדי שגבירתה תהיה רגועה ושלווה, שמיל בן ארי בתפקיד שלמון איש העסקים שאנו לא בוטחים ביושרו בהתחלה אבל לומדים שיש דברים הסמויים מן העין ויש בו יותר ממה שחשבנו, והילה פלדמן שנבחרה בעבר ל"שחקנית המבטיחה של השנה" שמוציאה מעצמה רשעות אכזרית ביחסה לאישה המבוגרת שהכניסה אותה לביתה, ולבסוף אנו מגלים מה למעשה גרם לה להתנהג כך.
את הטאץ' המשעשע נותן מיכאל כורש בתפקיד החותן השיכור.
לדף המידע של ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6227&levelId=63141&itemType=0
