ארכיון תגים | 2014

הבימה- תשוקה חשמלית.

טנסי וויליאמס היה כותב סוער. כך גם הדמויות שלו. מחזות רבים שלו הפכו לסרטים מצליחים, ובמקביל המשיכו להיות מוצגים על במות.

כשאנו אומרים "חשמלית ושמה תשוקה" – אוטומטית אנו נזכרים במרלון ברנדו וויויאן לי, שניהם שיחקו גם בהפקות תאטרליות של המחזה וגם בסרט המפורסם, ושניהם הציבו רף גבוה מאד למי שבא אחריהם.

התאטרון הלאומי "הבימה" משתף פעולה עם התאטרון הקאמרי של תל אביב, ומעלה כעת על הבמה את ההפקה החדשה של "חשמלית ושמה תשוקה" בכיכובם של יבגנייה דודינה ועמוס תמם.

הסיפור עוסק מתרחש בניו אורלינס של שנות הארבעים, בשכונה מעורבת של מהגרים, כשבלאנש האריסטוקרטית (יבגניה דודינה) מגיעה לבית אחותה סטלה (אנה דוברוביצקי) ובעלה סטנלי (עמוס תמם) כדי להרגע מהתמוטטות עצבים אותה חוותה בגלל מותו של בעלה. בלאנש נדהמת מהעולם העלוב בו חיה אחותה, אחרי שהתרגלו לוילה המפוארת של הוריהן, ועוד יותר מהעובדה שסטלה אוהבת את החיים האלה ואת החיספוס והגסות של בעלה סטנלי, שמבלה את ימיו במשחקי פוקר ושתיה. עד מהרה מסתבר שבלאנש היא לא בדיוק מה שהיא מספרת…

בלאנש הנויירוטית והמעורערת מנסה להתחיל קשר עם מיטש- אחד מחבריו הטובים של סטנלי, אבל ההתערבות שלו מובילה לשרשרת אירועים ששיאם בלילה שבו סטלה יולדת את תינוקה, וסטנלי ובלאנש נשארים לבדם בבית.

אחד הדברים שמאד מיוחדים בהפקה הוא העדר התפאורה- למעשה אין כלל בית, יש רק קיר גרפיטי, ואת תפקיד רוב הרהיטים מגלמים שחקני רקע, שמחזיקים חפצים או יוצרים קירות בגופם. השחקנים הללו גם משמשים הרבה פעמים הקול הדובר שמספר על התקדמות העלילה, מעבר הזמן ותיאורים שונים, וגם מהווים את ההזיות והזכרונות של גיבורים, בעיקר בלאנש ומכניסים אותנו לעולמה הפנימי.

המוסיקה המצויינת משתלבת עם משחקי תאורה שיוצרים תחושות שונות, אם מדובר בטירוף, אם מדובר בהזיות או באלימות.

יבגנה דודינה נותנת משחק מצוין, כשהיא נודדת בין שפיות לטירוף, בין פלירטוט לסרקזם, ובין יופי לעליבות. עמוס תמם מתמרן גם הוא בין הבעל המושך והאוהב, לבין המפלצת האלימה שבוקעת ממנו ללא שליטה, שעדיין מצליחה לגרום לאשתו להשאר עימו ולאהוב אותו למרות הכל. הוא מצליח לשחזר את האקסטזה בנקודה המפורסמת ביותר במחזה (ובסרט) – כשהוא זועק "סטלה!!!" מתוך שילוב של שיכרות, ייאוש, אהבה ואלימות.

עוד נקודה חשובה- בתחילת ההופעה מציינת הקריינית שכל חומרי הצבע שמשתמשים בהם לצורך הגרפיטי, הם מחומרים טבעיים ובלתי רעילים, וכל הסיגריות שמעשנים על הבמה (ושהן חלק חשוב בעלילה) הן סיגריות ללא ניקוטין וטבעיות בלבד, כך שהשחקנים לא נפגעים מהתפקיד.

הבמאי הוא אילן רונן, את הנוסח העברי כתבה רבקה משולח, ובצוות השחקנים ניתן למצוא גם את פיני קידרון ואלון דהן שמתחלפים בתפקיד מיטש – המחזר החדש של בלאנש, יוניס- השכנה טובת הלב – מיקי פלג רוטשטיין , ואנשי השכונה- דיוויד בלינקה, רותם קינן, רוי סער, אייל שכטר, הראל מוראד, ליאור זוהר ואסף שגב.

משך ההצגה שעתיים ללא הפסקה, ואת התאריכים ופרטים נוספים ניתן למצוא ב –

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%AA%20%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%A7%D7%94

לחיים ירושלים!!

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.

איש הענבים – חגיגה עולמית וישראלית.

תרבות היין הישראלית כבר מזמן לא מבוססת על "יין פטישים" או יין אדום מתוק להחריד ל"קידוש". בישראל למדו להעריך יין, לטעום יין ולצרוך יין להנאה והרחבת אופקים.

אחד ממובילי תרבות היין בישראל הוא ללא ספק "איש הענבים" היפואי, שמביא לישראלים מגוון ענק של יינות מהארץ ומהעולם, רבים מהם כשרים, ומעבר למכירה מספק גם הדרכות יין, בתים פתוחים, שירותי בר וייעוץ.

השבוע קיים "איש הענבים " בשוק יפו בנמל, פסטיבל יין ואוכל שבמסגרתו ניתן היה לטעום יינות רבים מייקבים ישראלים מובחרים ומדינות שונות בעולם כמו צרפת, איטליה, אוסטרליה, ארגנטינה, צ'ילה וספרד.

הצוות הידידותי מאד של "איש הענבים" סידרו את היינות מהקל לכבד ובעזרת רשימות מדוייקות שניתנו לטועמים, ניתן היה לדעת בדיוק מה טועמים ולרשום חוות דעת. בין לבין ניתן היה לטעום מנות מהמסעדות של השוק- נקניקים, גבינות , פסטות ומאפים.

אני לא מומחית ביין, ונעזרתי בצוות כדי לבחור את היינות המנצחים שלי, לפי טעמי כמובן. הבחנתי בין יינות קלים יותר שהייתי שותה בעצמם, ויינות כבדים יותר שמתאימים לארוחה בשרית למשל. כל היינות בפסטיבל היו יינות אדומים.

הנבחרים שלי –

מיקב ברקן, ספיישל ריזרב פינוטאז' 2010 – יין קליל ובעל מתיקות, סיפתח נהדר לכל ערב.

שני יינות של יינן ישראלי בשם דורון יצחק שמסתובב בעולם ומוצא כל פעם יקב אחר – FUSION – הראשון  SANGIOVESE 2009, שהיה לו ניחוח וטעם "עצי" מהחביות שבהם שהה, וtempranillo Grenache 2005, קצת יותר כבד , תוצרת ספרד, עם דגש פירותי.

עוד ישראלי שהיה מאד מוצלח – יקב רמת הגולן, גמלא- השמורה. נביולו 2010- הכי VFM (ערך משתלם במיוחד). טעם עגול ומלטף.

יקב גוסטבו אנד ג'ו, עינבר – שיראז 2010 הוסיף קצת פלפל לטעמים שהיו לי בפה, ויקב מאור, החזק ביותר בסידרה- של סירה 2008, היה דומיננטי מאד, הולך מצוין עם סטייק למשל.

צ'ילי שלחה נציגות טעימה בדמות CONCHA Y TORO, MARQUES CASA CONCHA, קברנה סוביניון 2009, צבע אטום, טעם כייפי בפה, בלי אפטרטייסט. בכלל, יינות צ'יליאנים עשו רושם מצוין בפסטיבל הזה.

ועוד אחד שמאד מצא חן בעיני- של יקב תמיר, שומרה 2011, צבע יפיפה וטעם חי ומפעיל את כל הבלוטות הנכונות.

אחרי כל הטעימות, לקחתי לי עוד כוס אחת של קיאנטי והלכתי ל"מרגוזה משפחתית ואיטלקית" שמכינה מנות פסטה טריה. אני בחרתי את הפסטה הכי מושחתת לדעתי – פנה עם רוטב שמנת פטריות, מנה שביחד עם הקיאנטי העבירה אותי הישר לאיזה מטבח של כרם איטלקי, בשעת הבציר.

בדרך עוד הספקתי לעצור בדוכן קטן של משק הילמן והשמנים הטעימים שלו. משק הילמן הוא מותג צעיר, עצי הזית הראשונים ניטעו ב2009, במשק משפחתי שבו כל בני המשפחה , על שלושת הדורות, נותנים כתף. כרם הזיתים נטוע בגובה 400 מטר מעל פני הים סמוך לגבול סוריה (במושב נוב) ותנאי הגידול הם אופטימליים. המסיק נערך בשיטה חדשנית  על ידי בוצרת, כלי שמצליח לאסוף כמות גדולה של זיתים וכך להעבירם במהירות  לבית הבד הקרוב, מה שגורם לשמן להיות בדרגת חומציות נמוכה במיוחד.

טעמתי את הטעמים השונים של השמן, אהבתי הכי הרבה את הקורטינה, שנחשב החזק מבין השמנים ומזכיר את הטעם הסורי. יש כמובן גם טעמים עדינים יותר כמו קורונייקי – בדרגה בינונית, וארבקינה שהוא הקל ביותר, בניחוח פירותי.

השמן בעל תו איכות מועצת הזית שמעיד על בקרת השמן בבדיקות מעבדה ושמירה על איכותו. בתחרות הראשונה שהשמן של "הילמן" השתתף – תחרות המסיק מועצת הזית הישראלי, הוא זכה בפרס כסף.

משק הילמן עושה משלוחים עד הבית, פרטים נוספים בטלפון 052-2983325

כתובת "איש הענבים" –

http://www.grape-man.com/grape-man

כתובת שוק יפו בנמל –

http://www.jaffamarket.co.il/

לחיים!

יום האישה הבינלאומי 2014- שלא נצטרך.

הגירסה הלא נכונה של יום האישה- יום שבו כל החנויות מוציאות החוצה דובונים, תכשיטים, מוצרי גוף, איפור ושוקולדים ומוכרות במחירים מופקעים חבילות "פינוק" לאישה, כל אתרי ה"ספא" מציעים "עיסויים וטיפולים מיוחדים לאישה" וכל החברות מכנסות את העובדות ומציעים להן "יום כיף שכולל הרצאה על איך להיות יפה/ איך להיות רזה/ איך להיות אמא מושלמת/ שקר כלשהו".

הגירסה הנכונה של יום האישה- יום של חשבון נפש- יום של סקירה של ההשגים הנשיים עד כה, והכרה בעד כמה עוד ארוכה הדרך.

כמה?

בכמה נקודות קטנות  – היות ובמדינת ישראל כל מוסד הנישואים נמצא בידי בית הדין הרבני האורטודוכסי שמקפיד על ההלכה, שמה לעשות נכתבה לפני מאות שנים וככזו "שוביניסטית" זו מילה עדינה, ולכן גם אישה חילונית לחלוטין עלולה להיות מעוגנת, נסחטת, מאוימת ועוברת שבעה מדורי גהינום רק כי ביקשה להשתחרר מנישואים שלא טובים לה.

הטרדות מיניות, אונס, רצח "על כבוד המשפחה" ואלימות במשפחה- כל שנה נרצחות עשרות נשים ואלוהים יודע כמה מוכות ושותקות. מחסות לנשים מוכות נותנים מענה חלקי בלבד היות ואין מקום לכל המבקשות, והיות ואי אפשר להביא לשם ילדים מגיל מסוים, מה שתוקע אישה מוכה במקומה.

"וועדה" שמחליטה עבור האישה אם היא יכולה להשתחרר מהריון לא רצוי (והילד שמגיע בעקבות כך) או שהיא תיאנס ללדת ילד שלא רצתה בו, ולגדלו על אף שאין לה רצון או אפשרות, או לחילופין לסבול כל החיים מטראומה של מסירה לאימוץ.

אפלייה בשוק העבודה – שגורמת לכך שנשים מרוויחות פחות ונאלצות להתפשר על שכר, מה שהופך אותן ל"משרה שניה" ופחות חשובה, זו שתמיד תוותר כשמישהו משני בני הזוג צריך לוותר כדי להיות עם ילד חולה למשל, ובכך גם החסכון הפנסיוני והעתיד המקצועי שלה בסיכון.

שוביניזם שעדיין שולח אישה למטבח ולחיתולים בכל פרסומת שניה בתקשורת, שמראה רק נשים עם פניה בלשון נקבה בכל התחומים ה"קלאסיים" – החל ממזון תינוקות (כי רק לנשים אכפת מה הילדים אוכלים, כנראה המפרסמים חושבים שאבא מזניח את ילדיו שימותו מרעב), דרך אבקות כביסה, מוצרי ניקוי וכמובן כל מה שקשור לדיאטה כי רק נשים "מקפידות על הגיזרה" בבחינת "תהיי אופה ויפה" גם אם זה כרוך בהרעבה עצמית למשל כדי להגיע למידות בלתי אפשריות.

אז כן, יש התקדמות, יש נשים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית, בעיקר כי הבינו שמגיע להן. הבינו שאין סיבה שהבית והילדים יפלו רק עליהן, כי יש שותף בעסק, וזה שלו לא פחות משזה שלה, ושאין סיבה שרק הן יחפשו עבודה ש"מאפשרת שילוב בית וקריירה" כי גברים לא טורחים לחפש כזו ומראש לא מגבילים את עצמם, נשים שהבינו שאין שום סיבה להיות מודרות משום מקום – לא פיזית ולא נפשית.

כשסקרתי את שנת 2013 ועד יום האישה 2014, בלטו בעיני כמה שמות –

קודם כל –

נשות ויצו והדירוג השנתי של "הפרסומות הסקסיסטיות" שגורם למפרסמים לחשוב פעמים אם כדאי להם לזכות בתואר המפוקפק של "הפרסומת הסקסיסטית ביותר" (ויש גם חברות ששינו בעקבות כך מסעות פרסום), דוקטור קרנית פלוג – הנגידה החדשה ויחד איתה מנהלות בנקים גדולים כמו רקפת רוסק-עמינח בבנק לאומי ולילך אשר טופילסקי בדיסקונט (אם כי אני לא מבינה למה ההתעקשות לשאת את שני שמות המשפחה ולא רק את השם המקורי שלך, הרי הבן זוג לא שינה את שמו ולא הוסיף את שמך, נכון? )

חברות הכנסת- במספר שיא של נשים, כשבעיני החשובה ביותר היא מירב מיכאלי , פעילה פמיניסטית ידועה שלא נבהלת גם כשיורדים עליה (ועל בן זוגה בגללה), ומוכיחה לנו את האבסורד בכך שלכולנו ברור שפנייה לציבור הרחב תהיה בלשון זכר, נשות הכותל שעומדות על זכותן לעשות את הדבר הבסיסי – להתפלל – וזוכות ליחס מחפיר למרות שבית המשפט לצידן – עד כדי כך שאם בכל מדינה אחרת היו מונעים מיהודים למשל להתפלל, הרי כל העולם היה נרעש – "אנטישמיות!", אם היו מושיבים יהודים במושב האחורי של אוטובוס- הזעקה היתה עולה וגועשת "אנטישמיות, גוועלד!", אבל נשים? זה בסדר, אפשר להחביאן מאחורי הרעלה, סליחה, כיסוי הראש ו"הצניעות"- אותה צניעות שבשמה יורקים על ילדה כי לא התלבשה "צנוע מספיק" כי הרי ידוע שאנשי הדת לא מסוגלים לראות ילדה בלי ללקות בפדופליה קשה….

עוד בהשגים הנשיים השנה – מתלוננות רבות שאזרו אומץ והתלוננו על הטרדות מיניות, על אונס, למרות שידעו ששמן יוכפש, שזהותן תתגלה (והרי הבושה היא אצל הנאנסות, לא חס וחלילה אצל האנס, הוא "גבר גבר"), שההגנה תעשה ככל יכולתה להרוס את שמן הטוב ולהוכיח ש"הן רצו את זה", בעיקר כשמטריד או האנס הם אנשים בעלי שררה, מפורסמים, בעלי ממון וקשרים.

ונתון שאפשר לראות בו את שני הצדדים – 24 מנכ"ליות לחברות הגדולות במשק- מצד שני, זה מתוך 500 כך שזה בעצם פחות מחמישה אחוז.

בצד כל זה, כאמור עוד ארוכה הדרך, עוד יש הרבה מה לעשות, ומהתקופה שבה נשים שבתו רעב כדי לקבל זכות הצבעה, ועד היום, אמנם היתה התקדמות אבל יש עוד המון מה לעשות.

הרבה מהכוח נמצא בידי הנשים עצמן, נשים שצריכות קודם כל להבין שהן חיות בחברה שוביניסטית, שאין סיבה לחיות בחברה שוביניסטית, ושאם הן לא תעשנה משהו, שום דבר לא יזוז, כי לגברים יש בהחלט אינטרס להשאיר את המצב על כנו ואת הכוח בידיהם.

ישראל היא חברה שוביניסטית מעצם היותה חברה מסורתית –דתית (גם הרבה מהחילונים מגדירים את עצמם "מסורתיים"- סוג של עושי קידוש ביום שישי שאחר כך נוסעים לבלות, צמים ביום כיפור אבל רוכבים על אופניים וכו' שנעשים אדוקים כשזה מגיע למעמד האישה).

לכן בישראל של 2014- נשים מרוויחות רק 66% משכרו של גבר בעבודה זהה, 55% מהנשים העידו שהן מבצעות לבד את כל עבודות הבית (הגבר מקסימום "עוזר" כאילו שזה לא הבית שלו גם כן), רק שליש האחוז (!) מהגברים שזכאים לחופשת לידה בעקבות לידת ילדיהם, אכן מימשו זכות זו (למרות שזה יותר משתלם שיעשו כך כי התשלום על ה"חופשה" הזו הוא לפי השכר שלהם, שהוא ממילא גבוה יותר מעצם היותם גברים), 54 אחוז מהנשים צמצמו את עבודתן או פרשו ממנה לחלוטין כדי לטפל בילדים, לעומת 12% מהגברים שעשו שינוי כלשהו בעבודתם בעקבות לידת ילדיהם, ואם את כבר בבית, אז "ברור" שתעשי יותר מטלות, ותהיה לך פחות אפשרות לעבודה מתגמלת יותר, מה שיסגור את המעגל מההתחלה.

זה לא סוד שהילדים הם מגבלה על נשים, וככל שיש יותר ילדים, (וזה הולך יד ביד עם חברות שמרניות)- האישה יותר מוגבלת. לא סתם בהרבה חברות שמרניות זהו בדיוק הנשק שיגרום לאישה להשאר צייתנית ולא בעייתית – כי מי שעסוקה כל היום בין החיתולים כשכרסה (שוב) בין שיניה, לא יהיה לה ראש לפמיניזם…

לכן כשנשים קיבלו את האפשרות לשלוט על ההריונות ולא להיות תלויות בגברים (שלא רוצים תמיד למנוע הריון), זו היתה התחלת השחרור. הגלולה בהחלט שיחררה נשים מהסיכון להכנס ל(עוד) הריון שיקבור אותן עוד יותר, ואז הגיעה גם ההשלמה- גלולת היום שאחרי שעזרה לנשים שנכנסו להריון לא רצוי ולא יכלו להפסיקו, בעיקר במדינות שבהם פשוט אין דרך, ואת נאלצת או לשלם הרבה כסף בצורה פיראטית או להעזר בקולב או מסרגה ולדמם למוות.

בפוסט קודם שלי כתבתי על "נורלבו" – גלולת "היום שאחרי" שמיועדת לשימוש במקרה של חשש מהריון אחרי קיום יחסי מין לא מוגנים כגון במקרה של קריעת קונדום, אונס, שיקול דעת מוטעה, שיכחת גלולה ועוד. היתרון של "נורלבו" הוא שמעבר לעובדה שלא צריך מרשם, המחיר גם זול בכ50% מהמתחרה, כך שגם תלמידת תיכון מבוהלת או אישה נשואה שבעלה מנהל את כלכלת הבית (ולצערי יש יותר מדי נשים כאלה) יכולה להפטר מהריון לא רצוי על כל השלכותיו בצורה קלה יותר.

(לפוסט המלא- http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2014/01/20/%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%91%D7%95-%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93%D7%9A/

).

כי אישה שיש לה זכות על גופה, ששולטת על מה יקרה בו ומה לא, היא אישה שיכולה להלחם על מקומה ועל זכויותיה.

ועל כך צריכים למקד את "יום האישה הבינלאומי" – ולא על חבילות שוקולד שנועדו להמתיק את הידיעה שהשוויון עוד רחוק….

האידאל מבחינתי הוא שיוכרז שהשוויון כבר כאן, ושאין צורך ב"יום האישה הבינלאומי" כי כל יום בשנה, הוא "יום ללא הבדל גזע, צבע עור ומין". פשוט 365 ימים של "בני אדם (וחווה)".

לשנה טובה ומתוקה!

חודש ינואר תמיד הביא בשבילי רגעים שמחים- קודם כל כי באמצעו נמצא יום ההולדת שלי, וגם כי בתחילתו נמצאת מסיבת סוף השנה הלועזית (שנודה על האמת, כולנו חיים על פי הלוח הזה, אני לא חושבת שיש כאן קורא אחד שיודע מה התאריך העברי הנוכחי, מלבד זה שכולם יודעים מה התאריך בט"ו בשבט).

אז בין השמפניה לנשיקת חצות, רצוי שיהיה גם מתוק והרבה.

קיבלנו מ"שופרסל" המון דברים מתוקים ובעיקר קלים להכנה-

עוגה בטעם שוקולד , תערובת לכדורי שוקולד ותערובת לבראוניז וצנצנת לפתן דובדבנים חמוצים.

את הבראוניז והכדורים החלטתי לשמור ל"פריסה" שאני עושה בעבודה ובמועדון הסלסה בהתאמה, וניסיתי את עוגת השוקולד.

המתכון הבסיסי הוא על מים, כך שהעוגה היא פרווה ומתאימה לשומרי כשרות. אני עשיתי את הציפוי עם חמאה כך שזה כבר הפסיק להיות מתאים, מצד שני, גם כשרות היא לא דבר שמתאים לי אישית אז אנחנו פיטים…

בכל מקרה, מה שנוח מאד בתערובות הללו הוא שכל מה שצריך תמיד נמצא- מים, שמן וביצים תמיד יש. תוספות? להיות יצירתיים. אני נזכרתי ברגע האחרון להוסיף גם טיפה וודקה אספרסו כפול של וואן גוך, ככה בשביל המצב רוח. זה לא מופיע בתמונה כי חשבתי על זה רק בשלב המערבל.

שמתי בתבנית קוטר 26, אפיתי חצי שעה, בדקתי עם קיסם(עדיין לא היה מוכן), חיכיתי עוד עשר דקות, הקיסם יצא נקי.

שמתי להתקרר. אני לא יודעת אם זה בגלל המערבל שלי או בגלל התנור שלי אבל העוגה יצאה קצת יותר גבוהה באמצע ועם סדק, קיוויתי שעם הקירור זה קצת ירד ויתאזן, או מקסימום סכין טובה יכולה לסדר את העסק.

בזמן שהעוגה התקררה הכנתי בצד תערובת של גבינת מסקרפונה (פשוט כי זה היה לי במקרר) עם הדובדבנים והוספתי טיפה סוכר ווניל.

חציתי (די בקו ישר, כל הכבוד לי!) את העוגה לשניים ומרחתי במילוי ושמתי בחזרה את החלקים במגש.(איפה לעזאזל שמתי את הסטנד של העוגות?).

הקישוט הורכב משוקולד מריר שופרסל (מאה גרם) שהומס במיקרו (אם כבר עצלנות אז עד הסוף) ביחד עם ארבע כפות חלב ומאה גרם חמאה. העיטורים היו בעזרת בצק סוכר צהוב שנחתך עם תבניות עוגיות, וקישוט רואיל אייסינג בכמה צבעים.

נשאר רק לחכות להתייצבות כל העסק ו… בתאבון ושנה טובה!!!!