(בתמונה למעלה- שף מתן הרבט)

"פורנלו" באיטלקית פירושו "תנור קטן", והתנור הזה הוא בהחלט "מפל" כי יוצא משם "מפל " של מנות שונות ומגוונות.

אבל נתחיל מההתחלה- "פורנלו" היא קפה מסעדה בסגנון איטלקי שממוקמת בקדימה, מרחק נוח מאד לכל כיוון, והיא גם כשרה מה שמאפשר לשומרי מסורת להנות ממגוון מנות.

לאחרונה הושק תפריט חורף חדש, כל כך חדש שממש בימים אלה מעדכנים אותו באתר הבית, והוזמנתי להתנסות ולטעום.

 הדבר שהכי כיף לי בתפריט חלבי הוא מילת הקסם "שמנת" וב"פורנלו" לא חוסכים. שמנת משדרגת כל מנה, וגם נותנת לה את המגע החורפי העשיר מאד.

 השף מתן הרבט שמנצח על המסעדה מיום פתיחתה לפני ארבע שנים, מחדש ומרענן את המנות, ויוצר גם הרבה ספיישלים לפי עונה, לפי יום, לפי מלאי ולפי מצב הרוח.

הסגנון הוא איטלקי ים תיכוני.

 כשהגעתי כבר חיכתה לי על השולחן כוס יין אדום ולצידה לחם הבית שהוא למעשה פוקצ'ה עם מטבלים שונים כמו חמאת שום ושמן זית בלסמי (18 שקלים). טרי, חם, צריך מאד להזהר לא להסחף איתו כדי להשאיר מקום לאוכל.

המרקים במקום מתחלפים, אנחנו קיבלנו מרק עשיר מאד של מינסטרונה (18 שקלים או 24 שקלים תלוי בגודל). האמת, גם המרק וגם המנות כפי שתראו בתמונות מאד גדולות ועשירות, והיות ורובן גם חורפיות וממלאות, שני אנשים יכולים בהחלט לשבוע.

 סלט קפרזה  – גבינת מוצרלה טריה עם עגבניות שרי, גרעיני חמניה, עם שילוב של שמן זית בזיליקום, רוטב בלסמי ומלח עם עם פרוסות קרנצ'יות של טורטיה (28 שקלים), וסלט שורשים – ירקות שורש חיים עם בצל, נבטים, עירית, גבינת פרמז'ן ושומשום קלוי בווינגרט לימון (26 שקלים). מבין השניים ,שהיו מאד רעננים וטריים, העדפתי את השני בגלל גיוון הירקות המיוחד.

 פלטת אנטיפסטי – ירקות קלויים בתנור עם שמן זית ובלסמי (24 שקלים), נשנוש חביב.

 הבחירה שלי מבין הראשונות – סופלינה- כדורי אורז פריכים מטוגנים כשהם מלאים כל טוב- פטריות, פרמז'ן, שקדים ועשבי תיבול עם רוטב לטבילה של יוגורט שמיר (28 שקלים). כיף של קרנץ' מבחוץ ולהט גבינתי מבפנים.

כוסית לימונצ'לו של משק אליהו העבירה אותנו למנות העיקריות –

 שתי מנות ממחלקת הדגים (שמככבת בתפריט החורף במבחר ענק)-

סלמון בתנור- פילה סלמון טרי במרינדה על מצע ניוקי עם עגבניות שרי ותיבול ומוגש עם סלט ירוק (82 שקלים, מחיר אטרקטיבי במיוחד לנוכח גודל המנה)

 אמנון בתנור- פילה אמנון טרי צלוי בתנור לבנים על מצע תפוחי אדמה ברוטב טרטר (74 שקלים). מבין השניים בחרתי את הסלמון, למרות ששני הדגים היו עסיסיים , זו פשוט ההעדפה האישית שלי.

 ארבע מנות פסטה עשירות וגדולות הגיעו מתפריט החורף-

 רדיאטורי ירקות פיקנטי – פסטה רדיאטורי עם לקט ירקות קלויים ברוטב עגבניות פיקנטי ועשבי תיבול (48 שקלים)- על הגבול שבין פיקנטיות לחריפות, בשביל פולניה כמוני זה היה ממש גבולי.

 ניוקי אפונה ופרמז'ן- 48 שקלים לצלחת ניוקי ברוטב אלפרדו עם אפונה טריה ושבבי פרמז'ן (המנה המנצחת שלי מבין הארבע- צירוף של כל מה שטעים – רוטב עם המון שמנת, ניוקי נימוחים, פרמז'ן וירק טרי)

פסטה משי – פסטה טריה שקרועה לפיסות ברוטב אלפרדו פסטו (52 שקלים) – אחרי שהפסטה חוסלה, הרוטב עוד נוגב עם שאריות מהפוקצ'ה מההתחלה.

 טורטליני פטריות יער וריקוטה – טורטליני ממולאים בפטריות יער ופורצ'יני  עם ריקוטה ועשבי תיבול, עגבניות שרי והכל ברוטב אלפרדו (52 שקלים)- טעם מאד דומיננטי של הפטריות, מנה מאד עשירה ו"חורפית".

 למרות כל המנות האלו, ברור שהשארנו מקום לקינוחים בדרגות מתיקות שונות:

הכי לא מתוק היה סורבה מנגו- אישית לא התחברתי, אני חייבת מתיקות ומבחינתי סורבה הוא פתרון של מסעדות כשרות בשריות, אבל במסעדה חלבית למה לוותר על קרם, קצפת וחלב?

 הבינונית היתה מנת טירמיסו- מנה גדולה (שמספיקה לשניים) עם שכבות מתוקות אבל לא מתוקות מדי.

 המתוקה ביותר היתה מנת בראוניס שבעצם היתה סוג של עוגת שוקולד חמה, עם גלידה והמון שוקולדיות. בשבילי, זו הבחירה.

אין לי מחירים לקינוחים מכיוון שהם מתחלפים והכי טוב לשאול את המלצת המלצרים והבית.

 כאמור, המקום כשר והחנייה הצמודה החינמית, יחד עם הגישה הנוחה, המנות הגדולות והמבחר לכל בחירה, הופכים את "פורנלו " לאופציה מצויינת.

 ישנם גם מבצעים רבים כמו פינוקים בימי הולדת, קופונים, ועוד.

הדף של "פורנלו" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=11222

"אלפרו" היא חברה מוכרת וידועה בתחום מוצרי הסויה, ופופולארית מאד בקרב אלה שלא רוצים או יכולים לצרוך חלב אבל לא מוותרים על טעם טוב.

כשבא לנו משהו טעים, מתוק ומהיר, הפתרון הנוח ביותר הוא מעדן, ול"אלפרו" יש מבחר מעדנים בטעמים שונים, ועכשיו טעם חדש- "עוגיות" שמצטרף לטעמים הקלאסיים של שוקולד בלגי מריר או ווניל.

כשטעמתי הופתעתי שאין טעם של "תחליף חלב" אלא טעם מיוחד בפני עצמו, סוג של מיקס בין בסקוויט לבין ריבת חלב עדינה, מה שגרם לי ישר לחשוב על מוס בטעם ריבת חלב שאפשר להכין מהמעדן, או פשוט מילוי לעוגה. היתרון הגדול, מעבר לאפשרות לטבעוניים , למתנזרים מחלב או לרגישים ללקטוז, הוא שבגלל שאין חלב – המוצר הוא פרווה ומתאים מצויין למי שרוצה קינוח מתוק אחרי ארוחה בשרית או נשנוש אחרי הצהרים למרות שלא חלף הזמן המפריד בין בשר לחלב לפי אמונתו.

יתרון נוסף הוא הערך הקלורי הנמוך  – 86 קלוריות למאה גרם בלבד, וכמו בשאר המוצרים של "אלפרו"- בגלל שהמוצר אינו חלבי ואינו דורש מקרר, אפשר לקחת מעדן לבית הספר או לעבודה בלי לפחד שיתקלקל בדרך. מצויין גם לפיקניקים.

במעדן הסויה בטעם עוגיות, כמו בשאר המעדנים של "אלפרו" יש תוספת סידן , וויטמינים וחומצות אמינו, ובעיקר – מה אין בו – אין בו חומרים משמרים, לקטוז, כולסטרול וגם כמות השומן, הנתרן והסוכר נמוכים בלי לוותר על המתיקות שאנו כה משתוקקים לה.

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר פרווה.

את השף צחי מלול אני מכירה מהתקופה שהיה השף הראשי של מלון "ממילא" היוקרתי. אחרי "ממילא" ועם שנים רבות במסעדות בניו יורק (עם שף דגלס רודריגז) ובלונדון עם אחד עצבני במיוחד- גורדון רמזי, הוא החליט שהוא רוצה עצמאות ואיתר פנינה ביפו, ברחוב בית אשל, שהפכה להיות "אלמנטרי- מסעדת שף".

המוטו, שלפיו נבחר שם המקום – מנות ברורות ומובנות ,דגש על טריות (כשאתה שני מטרים מנמל יפו, הדגים מגיעים אליך לפני שגילו שהם כבר לא במים של הים), תפריט לפי המלאי של אותו היום ומנות שמיועדות לכל אחד- מהמשפחות עם הילדים ועד ל"פודי" האנין.

"צניעות, כבוד לזולת ואוכל טעים הם הבסיס לחיים טובים" הוא המוטו של מלול. המסעדה ממוקמת ברחוב בית אשל 7, בצמוד לשוק הפשפשים.

 הוזמנתי למסעדה לאחר שלושה שבועות בלבד של פעילות, והתנסיתי בשלל הסוגים של המנות, ממגוון רחב (ומתחלף- עד כדי כך שהתפריט מודפס על דף פשוט כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו במנות הכי טריות ומיוחדות של כל יום).

בתחילה, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הוגש לחם הבית שהגיע עם זיתי קלמטה, חמאה ואיולי מיוחד שמוכן במקום. הלחם הוא לא מנה בפני עצמה אלא מגיע לכל סועד על הבית. ביחד עם הלחם הגיע יין של יקב "ספרה" שהוא יקב מאזור ירושלים , אזור מגוריו של השף, שמקפיד על מקומיות והביא למסעדה גם יינות של יקבים נוספים מאותו אזור- "עגור" ו"סוסון ים" וכן בירה מקומית של "שפירא".

ביקשתי גם מים לרוות את צמאוני וקיבלתי כוס מיוחדת שבה כדי לתת טאץ' רענן למים, הוסיפו להם במקום הלימון הסטנדרטי, דווקא פלחי מלפפון חי, משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר.

המנות הראשונות שקיבלנו כללו –

מנה טובה של טייגר שרימפס שכרסמנו עם הידיים, ובאו צרובים במחבת עם חמאה, שום, צ'ילי ופטרוזיליה (55 שקלים), לחובבי פירות הים מנה מאד מומלצת.

רוסטביף סינטה עם חרדל , פרמז'ן ובצל סגול (42 שקלים)היה המנה הבאה שהיתה נחמדה , אם כי אני עדיין נוטה יותר לכיוון הטייגר שרימפס.

כאן הגיעה המנה שהיתה הבחירה שלי מבין ששת מנות הפתיחה שקיבלנו – "שקדי עגל" עם עגבניות שרי צלויות וסלט חצילים (50 שקלים) כי הם היו פריכים מבחוץ, רכים בפנים, מתובלים בעדינות, הייתי מוכנה לקערית שלמה רק של השקדים הללו.

שלוש המנות הבאות שקיבלנו היו –

"קציצות סרטנים ושרימפס" – שרימפס ובשר סרטנים קצוצים גס עם אבוקדו ומטבוחה (50 שקלים)- השרימפס קצת השתלטו מבחינת טעם ולא הצלחתי להבחין בסרטנים, קצת חבל כי אני אוהבת סרטנים.

סביצ'ה דג טרי – במקרה שלנו סלמון, שוב לפי מה שעולה ברשת באותו יום, בכבישה קצרה עם אנדיב, אבוקדו, אשכולית אדומה, צ'ילי אדום ושמן זית (50 שקלים) – מנה יפה שהפכה אצלנו ל"פינגר פוד", שילוב מעניין של האבוקדו ורק להזהר מקישוטי הפלפל האדום החריף.

סלט מוחיטו (37 שקלים ) לסלט חמוד מאד של עלי בייבי, סלק, מנגו, פלפל אדום, בצל סגול והשיחוק- ווינגרט מוחיטו שבנוי ממש כמו המשקה, עם רום קומפלט ונותן טוויסט מתקתק לסלט. אהבתי את הרעיון כי אף פעם לא טעמתי רוטב לסלט שהכיל רום.

למנה העיקרית התבקשנו כל אחד לבחור מנה מתוך התפריט. בחרתי בנתח קצבים שמגיע צרוב במחבת  ומומלץ בדרגת מדיום, ומוגש עם פירה (חלבי! הללויה!) . הייתי חייבת לעשות תמונת קלוז אפ לבשר ולצבע המגרה שלו, ועם הפירה, טוב, מרגישים את האיכות.

חבריי לשולחן הזמינו אנטריקוט ברמות צליה שונות (במסעדה מאד קשובים לבקשות הלקוחות ולפי טעמם) ודגים שונים.

הקינוח היה מבחר פטיפורים  של הקונדיטורית נעמה שטייר, בטעמים שונים – ממתיקות השוקולד דרך חמצמצות לימונית, כשהפייבוריט שלי היה דווקא זה בטעם אגוזים (הראשון מימין).

(בתמונה למעלה משמאל – שף מלול ומימין – תראו איזה בשר!!)

שף מלול מביא את עצמו ורעיונותיו לידי ביטוי במקום העצמאי שלו – האלמנטרי, והם מספיק רחבים ומגוונים לכל טעם.

 המסעדה כל כך חדשה שאין לה אתר עדיין, אבל אפשר למצוא פרטים ב http://www.2eat.co.il/restaurant.aspx?restid=21889

ישנם דילים אטרקטיביים לעסקיות צהרים וערב.

פעם החיים היו קלים- מוצר חדש, התנסות, חוות דעת. עכשיו יש אתגרים שמגרים את הדמיון (ובלוטות הטעם).

האתגר הפעם היה כזה- מוצרים חדשים של "עוף טוב" – שניצל עוף בציפוי קריספי, שניצלונים בציפוי שומשום, חזה עוף צלוי ברוטב ברביקיו ופרוסות סלמי מופחתות שומן, באים ביחד עם צלחת ייחודית שעליה מצויר פרצוף ניטרלי, כשהמטרה היא ליצור דמות מאוכל. הרעיון מצוין כי ככה אפשר לגרום לילדים הסרבנים ביותר לאכול  ולהתנסות במרקמים וטעמים שונים, ותוך כדי גם להשתתף בהכנה ולהפוך את כל העסק למשחק.

אז ככה זה נראה בהתחלה –

אין לי ילדים קטנים, כבר מזמן לא הייתי צריכה לעשות את האוכל אטרקטיבי ומשעשע למען ילדים והכנת אוכל "בשביל הילד" בשבילי זה להגיד לו "יש כל מני דברים במקרר, תארגן לך ארוחה" אבל מצד שני אני לא יכולה לסרב לאתגר (במיוחד כזה שכבר בא כשרוב האוכל מוכן ורק צריך להפוך אותו ליצירת אומנות).

אז אמנם לאונרדו דה ווינצ'י לא צריך להרגיש מאויים ממני, אבל התהליך שעשיתי היה כזה-

ראשית- ההחלטה- לא רציתי לעשות סתם דמות, רציתי דמות אופיינית. אחרי שפסלתי את "אלוויס" ו"ברק אובמה" החלטתי על ליצן. למה ליצן? כי לצחוק זה תמיד טוב, ואין דבר כזה יותר מדי ליצנים.

וככה הוא נראה בסוף –

המרכיבים שלו הם כאלה- הכובע הוא שניצל שומשום של "עוף טוב" שהצורה שלו היתה כמעט מושלמת, הייתי צריכה לסדר רק טיפה מלמטה. הכפתור של הקצה של הכובע הוא פרוסת מלפפון חי. השיער עשוי מפתיתים מבושלים (עם עגבניות מרוסקות ועוד המון דברים טובים) והם הפכו את הליצן שלי לג'ינג'י. האף האדום – טוב, הייתי צריכה עגבניית שרי אבל היא היתה גדולה מדי, וחמוצית לא שייכת לשילוב הטעמים, אז התפשרתי על חתיכת עגבניה שניסיתי לשוות לה מראה עגלגל כלשהו. הלחיים הם עיגולי מלפפון חמוץ. השפתיים האדומות האופייניות של ליצן הן כמובן קטשופ.

הפפיון הוא הנקניק דל השומן והקישוטים שעליו הם פלפל אדום חריף (שכמובן שאם הייתי מכינה לילדים קטנים לא הייתי שמה אותו אלא משתמשת נניח בגמבה).

כל זה יצר לי ליצן טעים וחייכן לארוחת הערב שלי, כי לא צריך להיות ילד בשביל לאהוב ליצנים. מה שנחמד הוא גם שכל המרכיבים משתלבים ומסתדרים ביחד לארוחה אחת עם כל אבות המזון – ירקות (טוב, לא הרבה אבל בכל זאת..) , פחמימות (הפתיתים) וחלבונים (העוף והנקניק) בלי הרבה שומן.

מוצרי "עוף טוב" הם כמובן כשרים וניתנים להשגה בכל רשתות השיווק. המוצרים שהשתתפו בפרוייקט שלי הם נבחרי "מוצר השנה".

"כשנתנו לי את המשימה על הפתיתים ב"מאסטר שף" לא ידעתי בכלל מה זה" נזכר תום פרנץ, מי שזכה בתחרות "ודווקא בגלל זה, היה לי ראש פתוח להמציא משהו חדש". והוא צדק, וההמצאות שלו זיכו אותו במקום הראשון.

פתיתים, מה שכונה פעם "אורז בן גוריון" כמוצא למחסור שהיה בארץ הטריה, הפך למעדן אהוב על כל הגילאים וכל העדות,בווריאציות שונות.

עכשיו משיקה "סוגת" סדרת פתיתים חדשה עם המון סוגים שונים- בצורת אורז, קוסקוס, כוכבים (הפייבוריט שלי), טבעות, פתיתים מקמח מלא, פתיתים אפויים עם בצל, פתיתים בשלושה צבעים והסידרה המיוחדת לילדים – פתיתים KIDS בצורות שילדים אוהבים – חיות, מספרים, אותיות וצורות.

בהשקה של הפתיתים זכינו לטעום מנות שונות שנעשו באהבה בידיו של תום פרנץ שמתכוניו מופיעים אגב על עטיפות שקיות הפתיתים כך שאפשר להכין בדיוק כמו שלו, והם גם ניתנים להורדה בעזרת בר קוד.

אנחנו הכנו את הפתיתים בשתי צורות –

הפתיתים הקלאסיים –

קולפים שני בצלים , קוצצים ומטגנים עד הזהבה, מוסיפים חצי קילו פתיתים בכל צורה שבוחרים ובוחשים עד שהם מתכסים בשומן שבו טוגן גם הבצל.

מוסיפים 800 מיליליטר מים רותחים או מרק רותח (ניתן להמיס כמה "תיבוליות" במים הרותחים).

מוסיפים מלח ופלפל ומערבבים, מביאים לרתיחה.

מנמיכים את הלהבה ומבשלים שש דקות בדיוק, מכסים את הסיר ומניחים לפתיתים לנוח עוד חמש דקות נוספות ללא אש.

מגישים.

והמתכון שבן הזוג הכין, שמבוסס על המתכון היאמי יאמי של פסקל פרץ רובין מהספר "מטעמים טריפוליטנים" , עם שינויים קלים – במתכון המקורי של פסקל מטגנים בסיר בצל, עגבניה, פלפלים חריפים, ושיני שום, מוסיפים רסק עגבניות, מלח ופלפל שחור, מוסיפים מים ואחרי הרתיחה מוסיפים את הפתיתים ומבשלים כעשר דקות עד שנעשה רך (המתכון לפי הספר קרוי "שורבה"). בן הזוג החליף את הפלפלים החריפים בפפריקה מתוקה וחריפה (מה שמעדן את החריפות), הוסיף שני בצלים במקום אחד והשתמש בחמש כוסות מים. יצא מעדן.

מתוך סדרת הKIDS, הפתיתים שזכו אצלנו לאהדה הכי גדולה היו אלה של האותיות כי זה אתגר להרכיב את השם שלך, במיוחד כשהשם שלך הוא ש-ו-ש-נ-ה-א-ל-י-ש-ב-ע-ח-ז-ן-ג-ר-י-נ-ב-ר-ג.

עוד פעילות נחמדה שראינו בהשקה היתה הכנת תכשיטים מהפתיתים, מה שיכול להעסיק ילדים לא מעט.

הפתיתים של "סוגת" נארזים בצורה מבוקרת כדי לשמור על איכות וטריות ונעשים ללא מגע יד אדם.

כשר בד"צ, להשיג בכל רשתות השיווק.

בילדותי כשמישהו היה נוסע לחו"ל זה היה מאורע מכונן, כמובן שרק המבוגרים נסעו ומקסימום הביאו לילד אוזניים של מיקי מאוס מדיסני לנד, וכמובן ערב השקופיות הבלתי נמנע, שבו ישבנו כולנו וצפינו בשקופית של "דודה חנה על התמזה". היום נסיעה לחו"ל היא דבר שכיח, וילדים רגילים למטוסים כמו שאנחנו היינו רגילים לאוטובוסים.

אחד הדברים הכי כייפיים בחו"ל הוא טעימת האוכל המקומי, בעיקר אוכל הרחוב והאוכל היומיומי. כלומר, נכון שבלונדון נורא נחמד למשל לאכול אצל גורדון רמזי (מיד אחרי שנמכור כליה כדי לממן את זה) אבל הרבה יותר נחמד לאכול פיש אנד צ'יפס ברחוב למשל. גם בפאריז יש את מסעדות מישלן אבל יש גם את הקרפ הצרפתי ההוא בפינה, שיש לו תור ענק והמון שוקולד ובננה בפנים.

עכשיו החליטה חברת "קולומבוס" שלא רק למי שנוסע לחו"ל מגיע לטעום טעמים מיוחדים, בעיקר ממדינות אקזוטיות ואפשר לטעום אותן כאן, והכי כיף – הכל באריזות קטנות ככה שאם לא אוהבים ,מקסימום לא עלה לנו הרבה, ומצד שני, אפשר להתנסות במגוון רחב של טעמים מיוחדים.

קיבלתי לטעימה את נשנושי החטיפים בחמשת הטעמים  מסדרת "טעימה מ…." – בוטנים מצופים בטעם תירס (אינדונזיה), בוטנים מצופים בטעם גריל (יפן), בוטנים מצופים בטעם צ'ילי (מקסיקו), חטיפי אורז אקזוטיים (תאילנד) ונשנושי שעועית פיקנטי (סין). את הכל שפכנו לקערות לצד וודקה שהבאנו מרוסיה (אם כבר, אז עד הסוף).

הדעות היו חלוקות. לדעתי האישית הבוטנים המצופים של אינדונזיה ויפן הזכירו לי קצת סוגים שונים של "קבוקים" או "בוטן אמריקאי" עם טוויסט. מבחינת המקוריות אהבתי הכי את השעועית הסינית, אולי בגלל שיש לזה גם נופך בריאותי יותר. הבנים אהבו יותר את החריף יותר- עם הצ'ילי.

מה שאהבתי הוא הייחוד וההפתעה- כי כולנו אוכלים חטיפים מלוחים ופיצוחים, וכאן ישנם טעמים מיוחדים, בלי קשר למדינות שהם מייצגים, בזכות עצמם הם מספקים את התשוקה לנשנוש ואת החידוש שבטעמים. (אגב, הולך מצוין גם עם בירה). יתרון נוסף הוא גודל השקית (ליתר דיוק קוטנה) שמאפשר שליטה על הכמויות מצד אחד, וטריות מצד שני.

להשיג ברשתות חנויות הנוחות, סו-גוד, קיוסקים ופיצוציות מובחרות.

לפני המון שנים, כשהייתי בגיל העשרה, עשיתי שטות. בגיל הזה עושים המון שטויות אבל השטות שלי כללה 15 סופגניות ביום אחד ונגמרה בחדר מיון עם התייבשות אחרי לילה של.. טוב, בואו לא נכנס לזה.

בכל אופן, מאז החוק אצלי היה – סופגניה אחת לשנה, סמלית לכבוד החנוכה. עם השנים נוספו גם השיקולים הקלוריים. אז השנה קצת חטאתי (אכלתי שתיים!) ולכן כשהגיעו המצרכים לסופגניה של "שופרסל" – קמח תופח מאליו, ממרח קרם קקאו ואגוזים, קונפיטורה ובקבוק סירופ בטעם מייפל, החלטתי למצוא משהו אחר להכין, שגם יהיה טעים (וקל, כי כידוע, אני לא אוהבת לשהות יותר מדי זמן במטבח) וגם שנזקו הקלורי יהיה נמוך יותר (מה שאומר בלי שמן עמוק).

על המצרכים עצמם-

הקמח הוא קמח תופח כמו של חברות אחרות, כך שאם המחיר זול יותר בגלל שזה מותג הבית, הוא בהחלט אופציה ראויה. כנ"ל הקונפיטורה (בחרתי בתות) – מתוקה, עסיסית, טעם קלאסי. רוטב המייפל אף הוא טוב (לא הייתי מבדילה בין יצרנים שונים כך ששוב, משתלם אם זה יותר זול). ממרח השוקולד הוא היחיד שכן הייתי מבדילה בינו לבין המקור המפורסם, אם כי בתור עצמו, בלי השוואות הוא פשוט ממרח טעים שאני מודה שנאכל גם בכפית ככה על הדרך.

בכל מקרה, החלטתי להכין פנקייקס בגירסה המודולרית, כלומר להכין את הפנקייק הבסיסי ואליו כל אחד יוכל לשדך מה שירצה- ממרח שוקולד, ריבה, רוטב מייפל, קצפת, או מה שמתחשק.

המתכון המנצח שלי לפנקייק הוא –

ערבוב של 1 כוס קמח תופח (או קמח רגיל עם כפית אחת אבקת אפיה), 1 כף שמן, וכף סוכר אחת.

אחרי שמעורבב מוסיפים 1 ביצה שקושקשה בכוס, 1 כפית סוכר ווניל (אני שופכת בערך חצי שקיק), 3/4 כוס חלב ומערבבים עד שהתערובת סמיכה וללא גושים (להקפיד!).

מניחים לנוח חצי שעה (שלב הכרחי, אחרת זה לא מצליח!!).

מחממים מרגרינה במחבת (מספיק ממש קצת אז לא נורא שזה מרגרינה, כי חמאה נוטה להשרף מהר, ולא ניסיתי עם שמן), מקפידים על אש נמוכה עד בינונית ויוצקים בעזרת מצקת את התערובת ומשטחים אותה . מחכים שיעלו בועות והופכים לצד השני. חשוב לשים לב לגובה האש כי אם היא חזקה מדי אז הפנקייק יצא שרוף בקצוות ונא באמצע.

עורמים בערימה (ומתעלמים מבני המשפחה שגונבים ממנה בזמן טיגון הפנקייקים האחרים) וכאמור מוסיפים מה שרוצים.

מהכמויות האלו יוצאים בסביבות ה6-7 פנקייק עבים ונדיבים, כמובן אפשר להכפיל כמויות.

חג אורים שמח!!!