"השף הלבן" הכריז על תחרות – מתכון ייחודי עם הגבינות המיוחדות – פרמז'ן, רוקפור, קשקבל, קממבר ועוד.

קיבלתי חבילה של גבינות והוראות של "תמציאי משהו". האמת שמבחינתי פשוט להוסיף קצת פירות יבשים , כוס יין לבן וסכין גבינות איכותית, ולא צריך יותר מזה, אבל בשביל תחרות זה לא מספיק כנראה..

אז האסוציאציה הראשונה שלי מהמילה "גבינות" היא "מקרוני אנד צ'יז" שזה דבר שטרפנו בביקורנו האחרון באמריקה, והתעצלנו להכין בבית מאז. גם עכשיו ההוראות למנה נראו לי מסובכות, מה גם שאין מקום ליצירתיות ולייחוד כמו שדורשת תחרות המתכונים.

אז הלכתי על הגירסה הכי נוחה- פשטידה. היתרון של פשטידה- כל דבר יכול להכנס בפנים ולצאת טעים, בכל כמות, בכל יחס, בכל סוג. (כלומר, לא, אל תנסו להכניס ריבת חלב ומלפפון חמוץ ביחד אבל הרבה שילובים אחרים כן הולכים).

אז זה מה שעשיתי –

(בתמונה למעלה- המצרכים)

קודם כל הבסיס שמתכתב עם ה"מקרוני אנד צ'יז" – הפסטה. בישלתי בערך חצי קופסת פסטה (משהו כמו 250 גרם). האמת שהייתי מעדיפה בשביל האותנטיות שזו תהיה פסטה בצורת צינורות אבל היו לי רק פפיונים. בשם חופש היצירה, הם נבחרו.

בזמן שהם התבשלו, הכנתי תערובת של בערך 400 גרם גבינות מגורדות מכל סוגי המיוחדות – רוקפור, קשקשבל, קממבר ועוד, וגם גביע אחד של "נפוליאון" בטעם שום, כי שוב, זה מה שהיה לי בבית.  לשם גיבוש הוספתי שלוש ביצים וערבבתי, ועוד הוספתי שני בצלים גדולים שחתכנו לקוביות וטיגנו (אפשר גם בלי טיגון, לתוספת חרפרפות), פלפל אנגלי ואגוז מוסקט, שניהם בכמות של "כמה שמתחשק".

(בתמונה למעלה- חתיכות הגבינה ואגוז מוסקט. בתמונה למטה- התערובת).

בזמן שגירדתי את הגבינות וערבבתי, התנור התחמם לו לאיטו לחום של 200 מעלות.

ציפיתי תבנית בנייר אפיה ושפכתי את התערובת. מעל פיזרתי פרמז'ן, גם הוא מסידרת "הגבינות המיוחדות" וגם קצת חתיכות חמאה, ככה על הדרך.

בדקתי לאחר עשרים דקות, הפשטידה היתה עדיין חיוורת. אחרי כרבע שעה היא כבר קיבלה צבע מקסים.

(בתמונה למעלה – לפני האפייה, בתמונה למטה – אחרי האפייה).

השארתי אותה להתקרר קצת וכשהיא היתה פושרת היא נזללה ישירות מהתבנית. בעקרון אמורים להגיש אותה עם סלט ירוק, כאמור היא לא זכתה להגיע להיות ליד חסה, מה שמהווה ביקורת חיובית מאד לטבחים (אני ובן הזוג) אם נוותר לרגע על הצניעות…

את המתכון הזה העלאתי לתחרות "השף הלבן" – הנה הקישור (לייקים יתקבלו בברכה!!) – http://bra.sc/uhr ומי שרוצה להשתתף (למרות שאין לו סיכוי נגד הפשטידה המהממת שלי – https://www.facebook.com/chef.lavan/app_174986209367960

הערה- הפשטידה היא חלק מארוחה שלמה שהרכבתי ממוצרי "תנובה" – וותיקים וחדשים, ופוסט מלא עם כל המתכונים והתמונות יועלה בקרוב.

פסח הוא חג ארוך, ואנשים מטיילים ימים ארוכים, נוסעים מרחקים לקצות הארץ כדי להשתחרר מקוביות הבטון העירוניות, ולנשום קצת טבע, ובעיקר, להראות לילדים שהחלב לא מגיע רק מהסופרמרקט, ו"ים השיבולים" קיים באמת ולא רק בשירי החגים.

שבועות הוא חג קצר, חלקו חג דתי שלא מאפשר לשומרי המצוות יותר מדי מרחקים, ועדיין רוצים לתת תחושת טבע לילדינו, והדרך הנוחה- להשאר קרוב לבית ועדיין להנות מהטבע והחקלאות. איך עושים את זה? מצטרפים לפסטיבל "חגיגה בלבן בחבל מודיעין" שבו הרבה חוות ואטרקציות שיעבירו את הטבע למבוגרים ולילדים בצורה הכי כייפית, ובמרכז הארץ, בגישה הכי נוחה שאפשר (ושימו לב לפרוייקט של רכבת ישראל שעושה את זה עוד יותר קל וכייפי).

אז במה בדיוק מדובר?

בסופי השבוע של ה29 למאי, וה5-7 ליוני, (לפני ואחרי חג השבועות עצמו, וכן באיסרו חג), יתקיימו אירועים רבים ביישובי חבל מודיעין. הוזמנתי לטעום חלק מהם, באמת חלק קטן, והנה מה שחוויתי.

את הדרך לחבל מודיעין עשיתי ברכבת ישראל, שעורכת באיסרו חג – יום חמישי ה5 ליוני, הפנינג מיוחד שבו תהיה נסיעה מיוחדת ברכבת מתחנת תל אביב לתחנת פאתי מודיעין, ובה יחולקו הפתעות לילדים, תהיינה הסעות מאורגנות מתחנת הרכבת למוקדי הפעילות בפארק הקופים ונאות קדומים (שבהם יש אטקרציות רבות לילדים ולמשפחות – הנה פרטים – http://park.monkeypark.co.il/  וגם כאן  – http://www.n-k.org.il/ , והזכרנו כבר שהכניסה למוקדי הפעילות תהיה חינמית לנוסעי הרכבת? . כמו כן יהיו סיורים מודרכים ומאורגנים כולל הפעלות והפתעות לילדים – וכל זה, שימו לב – במחיר הנסיעה ברכבת בלבד.

(הפעילות כרוכה בהרשמה מראש באתר הרכבת – http://www.rail.co.il/HE/Pages/homepage.aspx )

הנסיעה ברכבת היתה בעיקר מרגיעה, כי הגעתי אליה מכבישים מפוצצים בפקקים, רמזורים שלא נגמרים וצפירות ללא הרף, וכאן הדרך אצה לה דרך החלון בתנועה חלקה ובמושבים נוחים.

ירדתי מהרכבת והתחנה הראשונה היתה בכפר רות – חוות הזיתים "אלדין". המקום שופע אטקרציות שמחולקות לתחנות  ומודרך על ידי בעל המקום, בחור בשם רימון שמוביל בין תחנת הפקת שמן והסברים על הייצור, פינת צמחי תבלין שהילדים מוזמנים ליצור עציץ לעצמם, הכנת אורגנו אמיתי, פינות חי עם המון חיות לליטוף, הדרכה בטחינת קמח להכנת פיתה לארוחה, זולה לרביצה, הסברים על שבעת המינים, ועוד (במקום גם נמכרים שמנים וסבונים שמיוצרים שם). (ובלי קשר לאירועי שבועות, גם ניתן לערוך שם ימי הולדת מדליקים במיוחד).

עוד מידע ב- http://www.thm.org.il/sites/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%93%D7%99%D7%9F/

(בתמונות – למעלה ולמטה – הפעילויות ב"אלדין")

התחנה השניה בה ביקרתי היתה "בן שמן ריינג'רס"– סיורי טרקטורונים באזור, במסלולים שונים. אחרי הדרכה קלה, יצאנו לדרך. בעיתוי מדהים יום הביקור שלי היה אחרי לילה גשום, והשלוליות הוסיפו לתחושת ה"שטח" כשנהגנו בין המהמורות והשבילים של הרבה שדות שיבולים. האדרנלין קפץ ביחד עם הריינג'ר, והאדמה הרוויה במים העלתה ניחוחות של טריות וירק. כמובן שגם בימים יבשים זה עונג לאתגר את עצמנו בנהיגה כזו, שאנו לא מרשים לעצמנו בכבישים המונוטוניים היומיומיים שלנו בערים הגדולות.

עוד מידע – http://www.benshemen.com/ (כולל פעילויות מיוחדות לשבועות עם כל המשפחה).

התחנה הבאה בחבל מודיעין – כפר הנוער בן שמן, וביקור ב"מוזיאתר"  – מוזיאון שמספר את סיפורו של הכפר שהוא גם סיפורה של המדינה שבדרך ואחרי הקמתה, הבוגרים המפורסמים (ויש עוד כמה חוץ משמעון פרס…), הפעילויות הרבות שמתקיימות בכפר שבו התפיסה היא שבני הנוער עצמם מנהלים את המקום – עובדים בכל הענפים, לומדים חקלאות וביולוגיה ברמה גבוהה ומעורבים בכל תחום. את הכפר יסד רופא ילדים ברלינאי בשם ד"ר להמן, שהאמין באהבת הארץ, אהבת האדמה ופלורליזם, עקרונות שנשמרים בכפר עד היום. במהלך חג השבועות ניתן יהיה לתאם סיור רגלי בכפר, שבו המדריכים יספרו את כל הסיפורים ההסטוריים שמלווים את הכפר ובעצם את כולנו כתושבי המדינה.

עוד מידע – http://www.ben-shemen.org.il/

אחרי כל זה צריך גם לאכול משהו, חצינו את הכביש בין ה"מוזיאתר" של כפר הנוער והגענו ל"מקום בכפר " – מזנון ומסעדה שמנוהל על ידי יוסי פרץ ואשתו תמי, ומגיש ארוחות באווירה ביתית ונעימה. המסעדה הכשרה דואגת במיוחד לילדי הכפר , וגם מארחת אירועים עד 150 איש. אנחנו טעמנו מבחר סלטים, קציצות וקוסקוס שניכר בהם המגע הביתי, וקינחנו באבטיח מרענן וקר.

עוד מידע בטלפון – 08-9245887

שבעים וטובי לב (האמת, אנחנו תמיד "טובי לב" אבל עדיף להיות גם "שבעים" על הדרך…) נסענו למקום הבא- חוות גלעד במושב גינתון.

כבר בכניסה פגשנו את מוטי שווארץ – הסבא של הבובות. תושב גינתון שנכדיו ביקשו ממנו בובות והוא הפך את הבקשה לתחביב מקסים, ומאז מייצר בובות עץ מיוחדות (ובטיחותיות לילדים), חלקן נעות, חלקן לא, וכולן קסומות. בחג השבועות שווה לקפוץ לסטודיו שלו ולהשתתף בסדנאות בובונאות מיוחדות.

עוד מידע ב – http://www.thm.org.il/sites/%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%91%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%A5/

בגינתון כאמור היינו ב"חוות גלעד" שמציעה חווית חקלאות אקולוגית שבמהלכה בחג השבועות , ילדים יוכלו להנות מהשתתפות בקטיף ירקות שונים, טחינת קמח, ליטוף החיות החופשיות שם (כולל תיש מצחיק ואינטליגנטי במיוחד), וסדנאות ופעילויות מיוחדות.

עוד מידע- http://www.havatgilad.com/

התחנה האחרונה היתה מיוחדת במינה- הגענו למושב ברקת, מושב שהגרעין שלו היה 70 משפחות יוצאות העיר חבאן בתימן, שעלו ביחד והקימו מושב שמשמר את התרבות המיוחדת של יוצאי העיר הזו. במסגרת הפסטיבל יש פעילות מיוחדת של נשות המושב, שמארחות בבית אותנטי, מכינות מנות מסורתיות (באירוח שאני השתתפתי הן הכינו מאפה המכונה "לחח" שהוא שילוב של לחם וקרפ שנעשים על אש גלויה ומכילים תערובות דגנים מיוחדות, ומוגש עם חילבה ועגבניות מרוסקות, ביחד עם משקה המכונה "קפה לבן" העשוי חיטה). אנחנו קיבלנו הסברים על כל מאכל, על התרבות וההסטוריה של בני חבאן, ולבסוף גם מופע פולקלור שבו הדגימו הנשים איך היו חוגגים נישואים, ואיך היתה מגיבה האישה הראשונה כשבעלה היה מתחתן עם אישה נוספת (ויש המון הומור בענין).

(בתמונות למעלה ולמטה – אוכל ופולקלור אצל הנשים החבאניות במושב ברקת).

הסיור שלנו הסתיים כאן, אבל אני חייבת להוסיף המלצה חמה במיוחד על עוד אטרקציה שנמצאת בפסטיבל "מטיילים בחבל מודיעין" – מחלבת מרקוביץ במושב נחלים, בה ביקרתי בעבר- http://cafe.mouse.co.il/post/2640452/  (ובמיוחד לכבוד החג יש גם תצוגת "אמנות בלבן" של אמני חבל מודיעין ליד המחלבה).

ורשימת האטרקציות עוד ארוכה- בין השאר אפשר  לטייל ביער בן שמן עם קק"ל ללא תשלום, להתנסות בסדנת יין חוויתית ביקב וילה וילהלמה, לצפות במופע אבוריג'יני בפארק הקופים (שכלול כאמור בטיול הרכבת), לסייר בעקבות שבעת המינים בברקת, טירת יהודה ובני עטרות, להתנסות בחליבת עיזים במבוא מודיעים, ובאותו מקום גם להתנסות בייצור גבינה, טוויה, אריגה ויצירת תמונות מן הטבע, לטחון קמח ולאפות פיתות בבית האיכר בכפר הנוער בן שמן, להשתתף בסדנאות שוקולד וקרמיקה בבני עטרות ויצירת כלים באבניים בגבעת כוח, לחגוג את "חג הלחם" בכפר חשמונאי בשילת, והרשימה כמעט אין סופית.

את כל הפרטים המלאים – איפה, כמה וכיצד-

אפשר בטלפון – עמותת תיירות חבל מודיעין – 03-9728999

באתר- http://www.thm.org.il/  (בדף הראשי יש לינק לרשימה מפורטת ומדוייקת של כל האטרקציות והפרטים)

וכמובן בפייסבוק –https://www.facebook.com/tayarutmo או לרשום בחיפוש "תיירות חבל מודיעין".

אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".

את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.

גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.

אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע"  – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.

הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.

היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.

מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.

בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.

הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.

המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.

"חתונה". כמה אמוציות מסתתרות במילה אחת שמתחילה בהצעה רומנטית (אם זה מול כל החברים והמשפחה ואם זה באינטימיות זוגית) ועוברת דרך מירוץ מטורף שמטרתו ליצור את הערב הקסום ביותר האפשרי, הערב שנזכור לנצח.

בעבר השטאנץ' היה קבוע – מזמינים את "אולמי בונבון", קונים שמלות באלנבי (עם המון נצנצים), עושים תסרוקת קשיחה כמו קסדת אופנוע, הולכים לצילומים בסטודיו של הצלם על רקע פוסטרים של שקיעה, אוכלים "רבע עוף" ו"בורקס פטריות" ובסוף רואים את האורחים לוקחים הביתה את זרי הפרחים של האולם.

אבל היום יש רשות לחלום, והחלומות הם רבים, ואין שום סיבה לא להגשים אותם. הבעיה היא שפנטזיות רבות הן יקרות, ולהגיע לחופה בעזרת מסוק, בצניחה חופשית או עם כל התזמורת הקאמרית מנגנת ברקע, קצת הופך לבלתי מושג.

אז מה עושים אם בכל זאת רוצים חתונה בלתי נשכחת?

הסוד הוא בפרטים הקטנים, ועל כך עלו ב"מיתוגיה" וב"MINT DESING" – שתי מחלקות בתוך "הבאר של סבא" – גן ואולמות אירועים בפתח תקווה, שנותנים שירות לא רק למתחתנים במקום אלא לכל מי שמעוניין להגשים את חלומות הערב המיוחד שלו.

השבוע התקיים כמידי שנה אירוע פרזנטציה ב"באר של סבא" שבו הוצגו הטרנדים החדשים בעולם האירועים והחתונות לעונה הקרובה, והאמת, אפילו הדמיון לא מספיק בשביל לחשוב על כל הדברים המיוחדים שהיו שם.

"המיתוגיה" – מספרת הסיפור. בניית הקונספט על בסיס אווירה, נושא, סיפורים אישיים של בעלי השמחה, וטעמם. במסגרת הסיפור ישנם למשל קודים של צבעים שחוזרים  באביזרים שונים ובעיצוב החל מההזמנה עצמה ועד עמדות קבלת הפנים, השתיה, המזנונים והמתנות בסוף (וחכו תראו, שוס אמיתי שאין דברים כאלה).

בפרזנטציה ניתן היה לראות למשל אפשרות לסרוק בד לתפירת הכריות לאירוע, כך שישמש גם כרקע להדפסות שונות כמו שלטים, מפיות, מדבקות על צנצנות שתיה וקישוטים שונים.

"מינט דיזיין" – אחראים על שירותי ההפקה והעיצוב תחת ליווי צמוד והשגחה על כל הפרטים הקטנים.

ומה החידושים והטרנדים שראינו?

מבחינת עיצובים –DIY– מה הכוונה? נייר. נייר שמשמש לקישוט, חופה שעשויה פונפוני נייר, מפיות מיוחדות, עיצובי הזמנה מיוחדים , תגיות שמות, אריזות למתנות ועוד.

מיחזור ארגזי תחמושת למשל לכלים לבופה ממתקים ענק, קופסאות פח ממוחזרות ככלי לנרות ועוד.

במקום פתקיות הושבה משעממות – צנצנות רומנטיות עם פירות ומדבקה של DIY אישית.

שליחת "SAVE THE DATE" במיילים, לשריון התאריך.

שרביט חתונות – מקל עץ שבקצהו רצועות בד לנפנוף במקום השלכת קונפטי (או אפשרות של קונוסים המכילים עלי פרחים טריים להשלכה).

מכירים את העמדה הזו בכל השקה של סלבריטיז, שהם נעמדים שם ומצטלמים? עכשיו הטרנד הגיע גם לחתונות וישנן עמדות צילום משעשעות עם כיתובים שונים וקופסאות ובהן אקססוריז שונים שהאורחים יכולים להצטלם איתם כמו שלטי "בועה" בסגנון קומיקס עם כיתובים שונים, "שפמים ומשקפיים" משעשעים ועוד, עונג מיוחד לכל חובבי ה"סלפיז".

GIVE AWAY– כבר לא יוצאים מהחתונה עם שקית תחרה קטנה עם שלושה שקדים מצופים סוכר (מישהו בכלל אוכל את זה?)- היום יוצאים עם מתנה מיוחדת שיכולה להיות צנצנת עם משהו טעים בפנים, כלי עם נצנצים בסגנון "כדור שלג", נר ריחני, ומה שהכי אהבתי – לחתונות של שישי בצהרים – חלה טריה תוצרת המקום או זר פרחים לשבת.

ואפרופו פרחים – הדוכן שקנה אותי על ההתחלה, ואיתי ביחד בערך את כל הנשים שהיו בסביבה- דוכן פרחים שמכין על המקום קשתות עם פרחים, "קורסאגי" בסגנון אמריקאי ליד, או פרח לדש הבגד של הגבר, לא ראיתי בפרנזטציה אישה אחת שלא התקשטה בהם, ולאורחות חתונה זה פינוק מיוחד ומפנק.

דוכן ממתקים  – חגיגה של סוכר שלמרות שיש לה אוריינטציה לילדים, בפועל ומנסיון, מי שחומס את כל סוכריות הגומי הם דווקא המבוגרים….

דוכן שמחלק קונוסים של פופקורן מפנק, ולידו דוכן אבטיחים פרוסים, עגלת כובעי קש צבעוניים ליד הרחבה שמאפשר להצטלם איתם (ולקבל את התמונה כתמונה או מגנט) וגם לרקוד איתם ולעשות שמח, דוכן גלידה בהרכבה עצמית עם כל הפינוקים, ומגשי מתוקים שמסתובבים ומציעים את המשהו המתוק, למי שעוד נשאר מקום.

וזה עוד בלי להזכיר את עמדות האוכל של ה"אפטר פארטי" – אחרי שרוקדים, שותים הרבה מהבארים, ורוצים עוד נשנוש קטן ככה לקראת הסוף – ממנות קלאסיות של המבורגר וצ'יפס, דרך שוואמה עם מסבחה ותוספות, ועד ללחמניה ענקית עם המון סוגי נקניק בפנים, והכל בטוסטר הופך ל"סודוך" – כי צריך עוד משהו על הדרך.

כדי להרגע אפשר לשבת על נדנדה רומנטית, לתפוס איזו עוגית מזל ולקרוא את העתיד, ולנשום את הרומנטיקה באוויר.

בסיום הפרזנטציה נערכה תצוגת אופנה של שמלות כלה של בירצוויג, "לולאות" ורוני קנטור, עם מבחר שמלות לכל הטעמים ולכל הסגנונות.

את כל הגודיז המתוארים כאן, אפשר כמובן לקחת לכל אולם שמחות ולכל מקום שרוצים לחגוג בו, אבל מי שיחליט על "הבאר של סבא" מקבל ערך מוסף של מקום שהופך כל ערב לעולם קסום אחר, והוא ממוקם בחלקת אלוהים יפיפיה במרכז שדות חקלאיים, עם בריכת אגירה שמקבלת את מימיה מבאר אמיתית, ומסביבה פרדס כמו של פעם, עם התפוזים והניחוחות, לצד אולמות וגנים רומנטיים, חמים ומשפחתי עם הקפדה על כל פרט.

מה נשאר עוד לאחל מלבד "מזל טוב" ו"שתגשימו את כל חלומותיכם"?

עוד מידע יש ב –

הבאר של סבא – http://www.sabawell.com/

מינט דיזיין – https://www.facebook.com/MintDesignIL

המיתוגיה- https://www.facebook.com/mitugia

הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".

העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.

אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.

זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.

מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.

העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.

הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.

פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.

המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.

מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.

הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.

עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0

עוד מעט ל"ג בעומר- פסטיבל חתונות. אחרי חג השבועות מתחילה תקופות חתונות הקיץ וכל אחד רוצה להיות מיוחד.

כשנולדת ילדה, נולדת כלה עתידית. עם כל זה שנשים היום חופשיות יותר, עצמאיות יותר ובוחרות בעצמן את דרכן, איכשהו נשים, כבר מילדות, יודעות איך תראה החתונה שלהן. הפרט היחיד שהן לא מתכננות הוא שמו של החתן (אם כי בראד פיט מככב בכמה וכמה פנטזיות חתונה של נשים שהכרתי…). השמלה, העיצוב, האוכל, הכל מתוכנן למה שעתיד להיות "היום הגדול" של הזוג, בעיקר של הכלה…

(כן, גם אני רציתי להיות כלה, לפחות בפורים…)

אולם הדרך לחתונה, גם כשיש כבר חתן וטבעת , ארוכה מאד ועוברת דרך המון פרטים קטנים, שכל אחד מהם יכול לפאר או להרוס את החתונה. עכשיו – סיפור אישי שלי – נישאתי בגיל צעיר, בתקופה שלא היתה הרבה מודעות לעיצוב, וההכנות לחתונה כללו בעיקר את שכירת האולם, והכל איכשהו היה "קומפלט"- האולם בחר את הפרחים, את המפיות, את השולחנות, את התפאורה, בעצם את הכל, רק תשלמו ותגיעו. (כולל כמובן ה"רבע עוף" הבלתי נמנע, והעובדה שבסוף הערב האורחים לוקחים הביתה את סידורי הפרחים – מי שלא מכיר את זה שישאל את מי שגדל פה בשנות השבעים שמונים…).

עכשיו כאמור הסיפור שונה לחלוטין, וכל אחד ואחת מוזמנים לתפור לעצמם את האירוע המושלם שמורכב מהרבה פריטים קטנים.

קודם כל, צריך להחליט אם רוצים אולם או גן, תלוי במזג האוויר  – וכדי להיות מוכנים לכל אפשרות, הכי טוב לבחור מקום שיש בו גם אולם וגם גן. אחר כך יש את מספר המוזמנים, כי אנחנו לא רוצים לדחוס המון אנשים לחלל קטן מצד אחד, או פחות אנשים שילכו לאיבוד בחדר גדול מדי ויאבדו גם את האקוסטיקה.

רצוי גם שהמיקום יהיה מרכזי ולא איזה חור בצפון או דרום הארץ שדורשים מסע ניווטים כדי להגיע (ואורחים עצבניים ביותר).

אחר כך מגיע החלק שבעיני האורחים הוא הכי חשוב בדרך כלל – האוכל. אם פעם אנשים היו מסתפקים ב"דג או עוף" , היום דורשים לא פחות מטרטר סלמון, או כבד אווז , שאטו בריו וכמובן- קינוחים שבגלל הכשרות הם חייבים להיות "פרווה" מה שהופך הרבה פעמים למכשול ענק שצריך לעקוף.

חוץ מכל אלה יש כמובן את האווירה – דרמטית, כפרית, מודרנית? כל מה שהופך את האולם לממלכה מיוחדת עם שנדלירים, קישוטים, פרחים, וכלים.

אולם טוב הוא אולם שגם עובד עם מעצבים קבועים שכבר מכירים את הפינות והנישות ויודעים כיצד להפוך את הערב למיוחד וייחודי לפי רצונות ודרישות הזוג, וכמובן שאולם שממליץ על צלם ותקליטן מנוסים, שיודעים לעשות את העבודה ושאפשר לסמוך עליהם (ואין דבר יותר מעצבן מאשר לגלות אחרי האירוע שחלק מהאורחים בכלל לא צולמו, כולל אבא של החתן למשל..).

בסך הכל, המוזמנים מגיעים לחגוג עם הזוג את היום המאושר בחייו (ומביאים צ'ק) וחשוב מאד לגרום לאורחים להרגיש הכי מלכותיים וחגיגיים , כי זה מה שעושה חתונה שמחה.

בשורה התחתונה- כדאי להתחיל את חיי הזוגיות בתחושות הכי מלכותיות וחגיגיות שיש, כי בעיני הזוג – הוא המלך שלה, היא המלכה שלו, ואין סיבה להסתפק בפחות.

(חלומות מתגשמים….)

חבילת הפינוקים של יום העצמאות של "שופרסל" כללה המון דברים טובים לפיקניק בחיק הטבע (גם אם זה אי תנועה ליד הבית).

למעשה, חוץ מהבשר, היה שם הכל.

אז הנה השימוש שאנחנו עשינו בחמשת המוצרים –

פחמים דרום אמריקאים 2 ק"ג, יחד עם מדליק פחמים אקולוגי (32 יחידות) הפכו לדלק שצלה לנו את הקבבים הכי כייפים בעולם (כבש). האמת, אין לי מושג איך מכינים אותם, קניתי אותם כבר מוכנים, רק לזרוק על האש. מה שכן, אני יכולה להישבע ש"אני בעצמי צליתי אותם".  הם הצטרפו לסלט ירוק גדול עם המון עלים (כי סלט בלי כוסברה, נענע וכמובן פטרוזיליה איננו סלט, וכמו שכבר ציינתי בהזדמנויות רבות – לא צריך לקצוץ דק, זה מעצבן, עדיף לקרוע איכשהו ולקרוא לזה "מנה בסגנון כפרי").

בתמונה למעלה – חומרי הבעירה, בתמונה למטה- מה יצא

אחרי הבשרים (ותמיד נשאר, מי אמר לכם להתמלא מהפיתות?)- החלק המתוק.

מרשמלו על השיפוד זה נדוש. הלכתי על הכיוון האמריקאי ועשיתי "סמורס" – אותה המצאה לא ברורה (האם קבוצות "סקאוטס" המציאו את זה?) – על שני "פתי בר" הנחתי קוביית שוקולד ועליה מרשמלו שניצלה עד רמת "מדיום וול" לפחות (אבל לזכור לכבות את הלהבה שאוחזת בזה) ומעכתי את הכל ביחד. המרשמלו החם המיס קצת את השוקולד והכל הפך לסנדוויץ שחיתותי.

כדי לאזן את המתיקות נמזגה כוס קפה טורקי שהיה המרכיב הרביעי בחבילה. (המרשמלו היו השלישי).

בתמונה למעלה – המצרכים, בתמונה למטה- מה יצא..

בסוף נשארו הנשנושים, החלק הזה שבו רק רוצים את התנועה שמכניסה משהו מלוח וקטן לפה. צירפתי את גרעיני החמניה (קליית עפולה) שהיתה המרכיב האחרון בחבילת הפינוק עצמאות של "שופרסל" לכמה חטיפים אחרים, והנוער והמבוגרים נהנו מאד. (והופתעו מהטריות שנשמרה באריזה). טיפ שלי – הנחנו את הגרעינים ליד משהו חם (לא רותח אבל חם) ואז היה להם טעם טרי במיוחד.

בין לבין כולם עשו מה שבדרך כלל עושים באירועים כאלה –צילמו את כל מה שהיה ואת עצמם והעלו לפייסבוק…

חג עצמאות שמח!!

לעיתים כשאנו בוחנים תפריט של מסעדה, אנו מתחילים בליבנו לעשות חישוב- כמה באמת עלתה למקום המנה, בצירוף הוצאות התחזוקה (שכירות, חשמל , עובדים וכו') וכמה רווח הם באמת עושים עלינו. התחושה היא תמיד שיש כאן "גזירת קופון" ענקית כי כשמוכרים לך סופלה שוקולד ב35 שקלים למשל, או מנת פסטה ב45, משהו קצת עושה תחושה לא נעימה.

מצד שני, ברור שמקום צריך להרוויח, אז מה עושים כדי ששני הצדדים יצאו בהרגשה טובה?

על כך חשב אסף בן עזרא כשהגה והקים את "חברותא- סושיאל פוד" כקונספט צרכני חדש – אוכל עם אחריות חברתית.

מה הכוונה?

ב"חברותא" מוכרים אוכל איכותי וטרי, כמו כריכים, מרקים, קישים, פסטות, קינוחים ועוד, במחיר העלות. ( מחירים לדוגמא – כריכים ב15 שקלים, סלטים ב17.5, פסטות ב13-17 שקלים וקינוחים ב3.5 שקלים עד 8.5 שקלים ליקר ביותר, בערך רבע ממה שעולה בכל מקום אחר). אז איך המקום מתקיים?

הרעיון הוא שהלקוח בעצמו יקבע מה הרווח, כלומר הלקוח יכול לשלם על אותה המנה החל ממחיר העלות, ועד מה שהוא חושב שסביר כדי שהמקום יוכל להתקיים ולהמשיך למכור מנות שיהיו זולות גם עבורו. כך לדוגמא אם פסטה עולה 17 שקלים ב"חברותא", לעומת כ40 שקלים בכל מקום אחר, הסועד יכול להחליט שהוא מוסיף עוד 10 שקלים, משלם 27 שקלים, שזה עדיין זול בהרבה מכל מקום אחר, ומאפשר למקום רווח של 10 שקלים שיעזור להחזיק את המקום כדי שגם בעתיד אותו לקוח יוכל להמשיך לקבל פסטה ב27 שקלים ובהנחה גדולה מכל מקום אחר.

(בתמונה- אסף בן עזרא -היזם)

אני דגמתי מספר מנות –פסטות, סלט, קינוח וכמובן כוס אייס קפה גדולה ומפתה במחיר המצחיק של 6 שקלים, שאני בטוחה שכל רוכש יעגל ל10 וגם כך יצא מורווח.

בחבורה שאני ישבתי בה , היתה הסכמה מלאה לגבי הפסטות – הן מוצלחות מאד (אני מאד אהבתי את הרביולי בטטה ברוטב שמנת). כדי לחסוך עלויות (וטיפים) אין במקום מלצרים – השירות הוא עצמי ופשוט לוקחים מהתצוגה את הפסטה שבוחרים, מגיעים איתה להכנה, בוחרים רוטב, והמנה מורכבת לנגד העיניים תוך דקות בודדות. בחרתי לצד הפסטה סלט ירקות עם גרגרי חומוס (יש הרבה דגש על מנות בריאות ויש גם מנות טבעוניות) וכמובן שלא וויתרתי על עוגת שוקולד חמה לקינוח.

החברים שישבו איתי המליצו גם על הטורטיות .

בזמן שהותנו שם הגיעה אישה שישבה שם קודם לכן, הוסיפה למחיר כמה שקלים, ואז כשיצאה לדרכה הבינה את הקונספט וחזרה להוסיף עוד כמה שקלים כדי להביע הערכה לרעיון ולמקום.

הסניף שישבתי בו הוא הראשון, והוא ממוקם במרכז של המרכז- ברחוב דיזנגוף 125, בין רחוב גורדון לפרישמן, ואפשר לשבת על הכסאות הגבוהים, להנות ממבחר מנות מגוון וטרי, ולא להרגיש מנוצל, להרגיש שהשליטה בידיים שלנו, להחליט כמה לשלם, על סמך ההערכה החברתית שלנו.

(ולא לפספס גם את העוגיות תוצרת בית שלהם!)

האוכל כשר.

(קרדיט לתמונות –  http://www.laofek.co.il/)

לפני כעשר שנים החלטנו לנסוע לטיול בשמורות הטבע של הרוקיז בקנדה. עד אז היינו נוסעים בסגנון "מצא מקום ללון על הדרך" , כלומר נוסעים במכונית, מגיעים לאנשהו, מחפשים אפשרות לינה, פורקים את הציוד, ישנים את הלילה, קמים, אורזים מחדש ונוסעים הלאה. כשחשבנו על הרוקיז, ועל המרחקים הגדולים, עלתה בפעם הראשונה ההצעה לנסוע בקראוון להשכרה. בהתחלה זה נראה מפחיד- אנחנו רגילים לנסוע על מכונית מדגם "מיני", מה נעשה עם משהו בגודל אוטובוס? איך מתפעלים? מה עושים עם כל המערכות – מים, ביוב, גז, חשמל, האם זה בכלל חסכוני יותר?

אם לקפוץ לסוף – הטיול היה מדהים, ונוח במיוחד בזכות הקראוון. למה? קודם כל כי לא היה צריך לפרוק ולארוז כל הזמן – הקראוון להשכרה הוא חדר המלון והציוד כל הזמן זמין ונוח, המון תאי איחסון לכל דבר, מטבח מצויד היטב שניתן לבשל בו ארוחות (ובכך גם לחסוך המון כסף), מיטות נוחות להפליא, ובשם הנהג ומי שיושב לידו – מושבים נוחים ומפוארים וכמובן מיזוג והמון פינוקים קטנים. האמת, יכלתי לעבור לגור ב קראוון.

אנחנו היינו רק זוג, אבל למשפחה עם ילדים זה עוד יותר אידאלי – קודם כל כי הכל זמין, והילדים גם יכולים לשבת ליד שולחן, לשכב לנוח , לאכול משהו, והכל בזמן שהקרוואן בתנועה או באטרקציה מסוימת, ואין כבר את ה"מתי נגיע?"המנדנד כי בעצם… כבר הגענו. כמו לארוז את כל הבית ושהוא יהיה צמוד. (ומי לא מכיר את "אבא, אני צריך פיפי!!!" באמצע נסיעה בכביש מהיר?)

כשקיבלנו את הקרואוון קיבלנו הסבר מהיר על דרכי ההפעלה- ריקון הביוב, מילוי מים ודלק וחיבורים שונים. בהתחלה עוד צילמתי סרטונים של ההסברים אבל אז הסתבר שזה כל כך קל שעשינו את זה כמו מומחים. הקראוונים הם גם בעלי יכולת של "חנייה יבשה" כך שלא תמיד צריך להתחבר לאנשהו, המצבר והמיכלים מכילים את כל מה שצריך לכמה ימים (תלוי בכמות האנשים וגודל הקראוון) כך שאפשר לחנות רגיל, איפה שרוצים, על חוף הים, ליד אגם, באמצע המדבר או ביער (והאמת, ביקתה באמצע יער, עם קולות חיות הלילה היא חוויה מדהימה, ואם זו "ביקתה" בצורת קראוון מצוייד היטב, תענוג כפול).

(ואגב, יש אפשרות בכלל לא להתעסק עם נהיגת הקראוון – אפשר להתקשר ולבקש להציב קראוון איפה שרוצים ובעצם לבנות לעצמכם חדר מלון בכל מיקום!).

ישנם קרואוונים להשכרה ליותר אנשים, ואז אפשר לקחת את המשפחה המורחבת או חברים, וליצור טיול שבו יש גם "ביחד" וגם המון נוחות (כי ביננו, היום כולנו נעדיף קראוון להשכרה עם מזגן צמוד, שירותים ומקלחת עם מים חמים ומיטה נוחה, מאשר אוהל עם שירותים משותפים ושק שינה…).

אנחנו בחרנו בקראוון להשכרה אבל היתה גם אפשרות של עגלה נגררת, שבה אפשר להפריד את המכונית מהעגלה ולטייל גם עם הרכב לבד.

באירופה וארצות הברית, תרבות הקראוונים מפותחת מאד וכך גם החניונים. שמחתי לגלות שגם בארץ יש כבר חניונים לכל סוגי הקרוואנים – מחנייה "יבשה" ועד כל המתקנים הדרושים וכל החיבורים. (ויש בכל הארץ – מהצפון ועד הדרום כך שאפשר לעצור בכל מקום).

כמובן שלא חייבים לרכוש קראוון, אפשר גם לשכור, וזה אפילו יוצא זול יותר מאשר כל הצימרים וכל המלונות. והכי כיף – אפשר פשוט להיות רגועים – לעצור, לחנות מול הכינרת, בנופי הגליל, במדבר יהודה, בהרי אדום, על חופי ים המלח או בכל המקומות המקסימים שיש בישראל, לשבת יד ביד מול המים, להכין קפה עם השקיעה , להתמתח מול זריחה קסומה על הרים אדומים, ופשוט לנשום את הארץ ולנקות את הראש. כבר לא צריך להרחיק עד אמריקה בשביל התחושות האלה, אמריקה זה כאן.

בזכות טיולי קרואוונים המילים "חופשה בחיק הטבע" הפכו בשבילי מ"תשכחו ממני "ל "מתי יוצאים"?

(בתמונה למעלה- מתוך האלבום הפרטי שלי – לקחת את הבית אל הנוף, הכי נוח, הכי כיף.)