פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות – APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.

הקומדיה "הקמצן" קיימת כבר מאות שנים, הוצגה בצורות שונות, עיבודים שונים והפקות שונות, ובכל זאת תמיד אקטואלית. אולי כי סיפור על איש ותאוות הבצע שלו, וסיפורי אהבה ומשפחה, הם תמיד נכונים ותמיד עוברים מהמציגים לקהל.

כולנו למדנו את "הקמצן" במסגרת לימודי הספרות בבית הספר, והפעם המחזה מוצג לפי הנוסח העברי של אלי ביז'אווי ובבימוי אילן רונן. העיבוד העדכני הפך למשל את "פשוט נא את ידיך השניות" של נתן אלתרמן ל"תראה לי את הידיים האחרות". מצד שני ישנה שמירה על האווירה התאטרלית בסגנון "קומדיה דל ארטה" (כפי שאפשר לראות גם בתלבושות של השחקנים).

העלילה עוסקת בהרפגון (יעקב כהן), אלמן קמצן שמנסה להסתיר את כספו מכולם ולהרוויח כמה שיותר. כדי לעשות זאת הוא מתכנן שלוש חתונות – הוא עצמו יתחתן עם צעירה בשם מריאן (נלי תגר), שהיא עניה אבל רגילה לא לבזבז הרבה, את בנו יחתן עם אלמנה עשירה ואת ביתו לאנסלם (אהרון אלמוג), מבוגר עשיר גם הוא. הבעיה היא שילדיו, שניהם, מאוהבים באנשים אחרים – הבן קלאנט (אביב אלוש) מאוהב באותה מריאן עצמה שאביו מתכנן להנשא לה, והבת אליז (רינת מטטוב) מאוהבת במשרת הבית ולר (עידו ברטל) שמסתיר מאחוריו סוד משפחתי מזעזע.

בהרבה מקווי העלילה, משעשע לראות איך מולייר , שכתב את "הקמצן" ב1668 בתקופת לואי ה14, יצר בעצם סוג של "טלנובלה" עם הרבה קשרים וסודות בין המשתתפים, ובמקביל שילב גם הרבה אי הבנות מהסוג שבו שני אנשים מנהלים כביכול דו שיח אבל כל אחד מדבר על משהו אחר, מה שיוצר קטעים קומיים רבים.

כאמור, כמו בקומדיה דל ארטה, יש גם הרבה פיזיות, כולל קטעים של יעקב כהן שגרמו לקהל לפרוץ במחיאות כפיים.

כשקראתי את רשימת השחקנים והבחנתי בשמו של עידן אלתרמן, חשבתי שהוא יהיה האחראי על הקטעים הקומיים יותר, אבל בפועל , למרות שהוא נתן הופעה נחמדה, עם הרבה ניואנסטים מוכרים שלו כמו הבעות פנים קלאסיות שלו, את מירב צחוקו של הקהל גרפו דניאל סבג בתפקיד "לה פלש" משרתו של קלאנט וגם בתפקיד משרתו של הרפגון "לה מרלוש". בשני המקרים הוא היה מבדח מאד, ופיזי מאד, וכן טלי אורן המקסימה בתפקיד השדכנית שגם היא רודפת בצע לא קטנה, שמנסה לסדר לכולם את החיים (לטובתה כמובן). היא מאד הזכירה דמויות נשים עכשוויות, עם הערות ציניות, ניצול המראה שלה להשגת יתרונות והרבה הומור.

התפאורה מינימליסטית – דלתות. דלתות שמסמלות סודות, נפתחות, נסגרות, אנשים מסתתרים מאחוריהם מפני האב הרודן שכל מה שמעניין אותו הוא לשלוט בעזרת הכסף שלו, הדלתות משמשות גם להאזנה מאחוריהן. ומאוחר יותר גורמות להרפגון להבין שהוא לכוד, ושהוא מאבד את הכל.

(התמונות מתוך אתר "הבימה").

משך ההצגה כשעתיים ורבע כולל ההפסקה.

עוד פרטים על זמני ההצגות ב-http://www.habima.co.il/perfs/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F?utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_campaign=TBWA_Adwords_March2014

עד גיל שש הצלחתי להתחמק מהפקת ימי הולדת לבן. הסתפקנו במסיבות שאורגנו על ידי הגן, כשהגננת עושה את התוכנית האומנותית (שכוללת תמיד כל מני סוגים של מצילתיים..) וההורים מגיעים ומביאים את העוגה וכיבוד שהגננת מחליטה שמתאים. אבל בבית הספר אין מסיבות והילד רוצה לחגוג. אז מה עושים?

(בתמונה למעלה- יום הולדת לפני עשרים שנה, במעון "נעמת" בפתח תקווה, עם צוות הגננות).

קודם כל, מה לא עושים. בילדותי , מזמן מזמן בשנות השמונים, לא היו "מפעילים" למיניהם וחתני וכלות השמחה היו עושים הכל לבד. מה הכוונה "הכל"? היו משחקי חברה בנוסח "הכנס את הנר באמצעות הטוסיק לתוך בקבוק" או "נסה לדוג משהו מתוך קערה של קמח תוך כדי שאתה נושף קמח לכל מקום ומתלכלך כהוגן". אחר כך היה חידון שתמיד היה לקוח מאותו ספר כך שכולם ידעו את התשובות עוד לפני שנשאלה השאלה, היו הפרסים (בועות סבון, מדבקות, ביצי קינדר), היתה עוגה (בדרך כלל שוקולד עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות למעלה, עד  היום העוגה האהובה עלי ביותר) ובסוף היתה חלוקת הפתעות בשקיות שכללו כמה ביגלה, שוקולדים מחולקים לקוביות, אולי איזה מרשמלו, סוכריה על מקל והפתעה כמו משרוקית פלסטיק למשל).

אבל זה היה אז, אולי הדור היה ממושמע יותר, אולי הדרישות היו נמוכות יותר, אבל היום אין מצב שהייתי (או כל הורה אחר) מנסה לנהל מסיבה לקבוצת ילדים בכל גודל שהו. הדרישות גדלו, (ואיכשהו גם הרעש…) והמפעילים נדרשו למשימה.

(בתמונה למעלה- אחד מימי ההולדת שלי בסוף שנות השבעים, עם עוגת "לקח" מקושטת , שולחן מעוטר ועריכת חידונים).

לכן בתקופה שערכתי מסיבות לבן שלי (סוף שנות התשעים ותחילת האלפיים) המסיבות כבר כללו כיבוד מושקע יותר (כולל מכונת סוכר קומפלט למשל), קישוטים מושקעים יותר (כבר לא מנפחים בלונים אלא מזמינים משלוחי בלוני הליום), וגם הפעלות לימי הולדת –  מפעיל שיעשה מופע ויעסיק את הילדים למשך שעה וחצי, כולל טקס נרות עם עוגה מושקעת ומעוצבת ( שהרסה לי את הבריאות כל פעם שהייתי צריכה להביא אותה שלמה ובלי פגע מהקונדיטוריה הביתה).

בין הגילאים שש עד 12 הגיעו לימי ההולדת של הבן שלי מפעילים מסוגים שונים – כאלה שערכו משחקי חברה, כאלה שעשו נסיונות מדעיים, תקליטנים וכמובן גם קוסמים (כולל אחד שהפיל לי את החשמל מרוב גאדג'טים שהוא הביא). הבחירה במפעילים היתה לפי המלצות ולפי התרשמות שלי מסרטונים ברשת , ובחרתי בכאלה שידעו לשלב את הילדים, בעיקר את חתן השמחה, במופע (חלק הלבישו את הילד כקוסם קטן ושיתפו אותו כעוזר). היו קוסמים שערכו מופע כל כך מרתק ומושקע שבקלות יכלתי להזמינם גם לאירוע למבוגרים כמו מסיבה או אירועי חברות .

(בתמונה למעלה- אחת מהעוגות המושקעות של יום ההולדת של הבן).

אחרי הפקת בר מצווה (לשמחתי צנועה – הילד העדיף לקחת את התקציב ולנסוע לדיסנילנד) הגשתי את התפטרותי כמנהלת צוות הבידור הביתית ונשארתי עם המון טיפים ועצות למי שמביא מפעיל הביתה.

הראשונה היא כאמור לחפש המלצות מאנשים שסומכים עליהם, כי מפעיל מבריז למשל – לא רק שלא מגיע, אלא גם תוקע את המשפחה החוגגת ללא הפעלה לילדים וזו יכולה להיות צרה אמיתית. דבר שני – לוודא שיש כל מה שהוא צריך – תאורה, שולחנות, חפצים שונים ועוד. דבר שלישי – לוודא שהוא יודע את מספר הילדים ומוכן לקראתם.

רצוי לעבור עם המפעיל על סדר הדברים – מה יש לפני מה – האם יש מופע ובאמצע הפסקת אוכל או שרק בסוף, מתי טקס העוגה, האם הוא מחלק מתנות לילדים המשתתפים או שצריך לרכוש לבד ולתת לו, האם הוא יודע על הילד החוגג (לעיתים זה ילד ביישן שלא רוצה לעלות לבמה עם המפעיל וזה בסדר לגמרי) וכך הלאה.

היום לילדים יש דרישות, (וגם להורים שלהם האמת) ומפעיל בלי אפקט "וואו" פשוט לא יעשה את העבודה.

ורק שיהיה במזל טוב!!

כשאומרים "ערד" עולה בעיני רוחי תמונה של עיירה קצת מנומנמת. אבל "ערד" שבהרצליה פיתוח היא הדבר הכי לא מנומנם בסביבה. ערד רייכל (כן, אחות של..) ניהלה רסטו בר בברזיל, ולאחר שנים שם, החליטה להביא את האווירה גם לישראל, וכך נולדה "ערד" – בלב אזור עסקים של הרצליה פיתוח.

הרעיון – מקום עם אווירה ביתית , ברמן עם ראש יצירתי במיוחד (אריאל לייזגולד), מנות מיוחדות שילוו את השתיה או יעמדו בפני עצמן, לחלוקה או לאכילה אישית, ומוסיקה טובה.

המקום מזכיר נגיעות לטיניות מבחינת העיצוב אבל שומר על אווירה רגועה, ואפשר לבחור אם לשבת ליד שולחן או על הבר.

הוזמנתי לנסות את החידושים של תפריט הקיץ החדש, שיפור ושיפצור של התפריט לטווח גדול של טעמים (ואגב, בערב שבו נכחתי, היה קהל גדול של נשים שהגיעו בזוגות או קבוצות, ובגלל המגוון הרחב של המנות, כל אחת – וכמובן גם כל אחד מצא בו משהו לטעמו).

התחלנו בקוקטילים. מאיה, המארחת המקסימה שאלה אותי מה ההעדפות שלי ואז בחרה עבורי "מרטיני ליצ'י" – קוקטייל של וודקה עם מרטיני יבש, ליצ'י וסאואר (מחירי הקוקטילים בממוצע 45 שקלים). בן הזוג ביקש וקיבל קייפיריניה קלאסית, על בסיס קשאסה , לימונים כתושים, סוכר חום וסאואר. בהמשך, כשהברמן ראה שוודקה היא בהחלט משהו פופולארי אצלי, הוא יצר במיוחד עבורי קוקטייל וודקה עם אשכוליות ואננס, חמצמץ ואוורירי.

תומר  אלקין אירח אותנו מכל הלב  והחל להזרים לנו דוגמאות של מנות  –  חלק כבר בתפריט, חלק בתהליכי הרצה (ולכן אין לי עדיין מחירים שלהם). הערה חשובה- המנות בתמונות הן מוקטנות לצורך הטעימה.

לחם הבית עם מטבלים – לא נאפה במקום אבל טרי מאד, אהבתי את הקראסט שלו , שהזכיר לי קצת פריקסה, כאילו מטוגן אבל לא שומני. הגיע עם שלושה מטבלים- אבוקדו, שמן זית וחומץ עם שום ומטבל עגבניות חרפרף.

קרפצ'יו סינטה עם פרמז'ן מיובש – מנה כייפית מאד, עם קישוט ייחודי של פרי הצלפים. הצעה שלי –  לעשות מנת נשנושים מחטיפי הפרמז'ן כי הם הולכים מצוין גם עם בירה למשל.

כרובית צלויה בתנור על לבנה, סלק, צנוברים, וליד סלט עגבניות חריף (זהירות!). כרוב צלוי הוא שוס בהרבה מקומות, וכאן הוא קיבל פרשנות לכיוון המזרחי אסיאתי. אני לא יודעתי שהעגבניות חריפות ולקחתי אותן כיחידה בפני עצמה, והיה לי חריף, אבל הדרך הנכונה לאכול את המנה היא לקחת הכל ביחד- כרובית עם לבאנה שהיא ניטרלית בטעם ואז לצרף את העגבניות ולקבל יחידה אחת מרובת טעמים ומרקמים.

RATE- מנת תפוחי אדמה מזן ראטה, על מצע עגבניות שרי וצ'זיקי – מנה שפחות התחברתי אליה כי הרוטב היה לי מתקתק והייתי מוסיפה עוד מלח. מכיוון שכאמור המנות הן חדשות ובהרצה, עוד צפויים שינויים.

ברוסקטה סלמון אבוקדו – עשירה מאד, טעמים אסייאתים חזקים, הולך מצוין עם אלכוהול.

סלט קינואה עם חמוציות, סילאן, טחינה,זיתים, עלי בייבי, אגוזי מלך ובעצם כל טוב- מנה שזכתה אצלי למקום השני והמכובד – מנה קלילה אבל עשירה מאד, משביעה , כייפית במרקמים והתיבול לא משתלט.

כריך שפונדרה – זה המקום הראשון שלי. בתמונה כאמור רואים דוגמית, במקור זה כריך עם צ'יפס וכל מה שצריך . בפועל – בשר רך, עדין, כמעט נמס בפה, נותן קונטרה ללחם הקלוי שהוא נמצא עליו.

בנתיים עברה מאיה וחילקה לכל הנוכחים שוט של וודקה תות, ככה לחימום האווירה.

עוד שתי מנות לסיום ככה-

מנת סלט ארטישוק סיציליאני – מהתפריט הוותיק יותר- לבבות ארטישוק חצויים על גריל, עם בלסמי ורוטב פסטו, עם ירקות חרוכים על הגריל, שום קונפי ופרמזן (32 שקלים).

קלמארי פול ירוק וגרגירי חומוס, עם בצל חרוך וטחינת חצילים (48 שקלים, גם מהתפריט הוותיק).

מבין השתיים העדפתי את הקלמארי כי הטעמים היו עדינים יותר מאשר הסלט (כסיציליאני יש לו טעמים חזקים ומודגשים – רק לשים לב לפרוסות הפלפל החריף שעל המנה, למי שלא מסתדר עם חריף).

הגענו לקינוח- וקיבלנו מנה חדשה שעדיין לא רשומה בתפריט בשם "שתות" .

המנה כללה פרזנטציה יפיפיה של תותים על קרם גבינה, קרמל סוכר חום, שקדים ורוטב פירות יער עם שטרוייזל ובזיליקום. מנה קלה מאד ,מרעננת  וגם מביאה טוויסט חדשני בזכות הבזיליקום (שחשוב לשלוט על הכמות שלו כי בקינוח זה קריטי, כאן הכמות היתה עדינה ושמרה על המתיקות עם זיק רעננות).

מה שנחמד ב"ערד" הוא שבימי רביעי יש הופעות חיות. בזמן שאנחנו היינו, ניגנו ברקע חברי ההרכב "ההיביג'יביז" – שעשו גרסאות בלוז ורוק לאולדיז וגם למוסיקה ישראלית וניכר שהם נהנים מכל רגע.

המקום פתוח כל ערב עד אחרון האורחים, והאווירה מאד משפחתית וידידותית . חנייה נוחה מאד בסביבה (בחינם אחרי שבע בערב).

ערד רסטו-בר נותן לתושבי האזור בדיוק את מה שחסר. מקום שהוא על התפר בין בר מושקע לבין מסעדה עדכנית, עבור קהל שמחפש לבלות עם אוכל טוב ועם ברמנים שיודעים את עבודתם נאמנה, זה בדיוק בשבילם.

לדף הפייסבוק של "ערד" – https://www.facebook.com/arad.raichel

המדע 7 הרצליה

בשנות השמונים היו סדרות כמו "שושלת" ו"דאלאס" מאד פופולאריות בישראל. העלילה תמיד נסובה סביב הורים עשירים וילדיהם – הטובים והרעים, החמדנים והרכים וכל הדילמות הנכנסות לחיים של אנשים כשהאהבה מתערבת בענין ואיתה "החבילה" של בני משפחה נוספים.

(הצילומים באדיבות "הבימה").

העלילות הללו לא חדשות, ולמעשה עתיקות מאד. כך בדיוק מתנהלת העלילה ב"מירל'ה אפרת" בגירסה החדשה של תאטרון "הבימה" שמדברת על אישה עשירה בשם מירל'ה אפרת, אלמנה שמנהלת ביד רמה עסקים רבים (בגילומה של גילה אלמגור), המשרתת האישית שלה מחלה (סנדרה שדה), מנהל העסקים שלה שלמון (שמיל בן ארי) וחיה עם שני בניה יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי). הבעיה מתחילה כשיוסל'ה משתדך לשיינדל'ה (הילה פלדמן) ומירל'ה מגלה שמדובר בבחורה שהיום היו מכנים בסלנג העכשווי כ"ביץ'" שעוד מביאה לנישואים את הוריה החמדנים (מיכאל כורש בתור האב נחומצ'ה ואשתו חנה דבורה בגילומה של רותי לנדאו). מפה לשם הפיצוץ הוא רק ענין של זמן ולבסוף מירל'ה מאבדת הכל לבני משפחתה ומחליטה לעזוב, עד ששנים אחר כך, הנכד שלוימל'ה, (שמגולם בידי ארבעה ילדים שונים, אינני יודעת איזה מהם היה בהצגה שבה נכחתי, וחבל מכיוון שהוא היה מקצועי מאד) מתחנן שתחזור ותחדש קשרים איתו ועם המשפחה. איך מגיבים על כך יוסל'ה ושיינדל'ה? האם תתרצה מירל'ה? האם באמת יש רעים מוחלטים וטובים מוחלטים בכל הסיפור?

על גילה אלמגור כבר נכתבו מילים רבות, הגברת הראשונה של התאטרון העכשווי שנכנסת לנעלי שחקניות גדולות שקדמו לה בהפקות ביידיש וכן בהפקות בעברית כמו חנה רובינא בגירסה הראשונה בעברית ב1939 ואחר כך ליאה קניג ומרים זוהר. בגרסה הנוכחית, בבימויו ועיבודו של חנן שניר, היא משלבת את הדמות הקלאסית של התאטרון היידי, עם הטאץ' המוכר שלה ויוצרת דמות מלכותית מצד אחד, אבל אחת שיודעת לוותר כשצריך לשמור על אחדות המשפחה גם כשזה עולה לה בהכל.

עוד בלטו בהופתעם סנדרה שדה בתפקיד המשרתת הנאמנה שהולכת אחרי גבירתה ובעצם אין לה חיים מלבדה מכיוון שהיא עגונה, והיא מוכנה לספוג הרבה כדי שגבירתה תהיה רגועה ושלווה, שמיל בן ארי בתפקיד שלמון איש העסקים שאנו לא בוטחים ביושרו בהתחלה אבל לומדים שיש דברים הסמויים מן העין ויש בו יותר ממה שחשבנו, והילה פלדמן שנבחרה בעבר ל"שחקנית המבטיחה של השנה" שמוציאה מעצמה רשעות אכזרית ביחסה לאישה המבוגרת שהכניסה אותה לביתה, ולבסוף אנו מגלים מה למעשה גרם לה להתנהג כך.

את הטאץ' המשעשע נותן מיכאל כורש בתפקיד החותן השיכור.

לדף המידע של ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6227&levelId=63141&itemType=0

צילום: הבימה.

בשיתוף פעולה עם תאטרון חיפה, משחק אבי קושניר את התפקיד הראשי ב"החייל האמיץ שוויק" – עשרים שנה אחרי ההפקה האחרונה. עיבוד חדש, במאי חדש (משה נאור) וצוות חדש (חוץ מאבי קושניר משחקים בין השאר גם נתי רביץ, שמעון כהן, איציק כהן, ג'סאם עבאס, ריקי בליך ועוד) לסיפור שליחו לא נס גם אחרי שנים רבות מכתיבתו על ידי ירוסלב האשק הצ'כי, ורלוונטי גם למציאות של היום.

העלילה בקצרה – השנה היא 1914, כשיורש העצר האוסטרו-הונגרי נרצח בסרייבו באירוע שיחל למעשה את מלחמת העולם הראשונה. יוזף שוויק, סוחר "כלבים משומשים" מביע את דעתו הרחק משם, בפראג והיא נקלטת באזניו של סוכן חרש ומשם שוויק מתגלגל לצבא, ותמימותו היא המסבכת אותו מצד אחד וגם מגינה עליו מהצד השני.

ההתחלה היא יותר קומדיה של טעויות שסובבת סביב האדם הקטן  שוויק, והפרנסה שלו כנוכל שחוטף כלבים ומוכר אותם ללקוחות תמימים תוך שהוא משקר ומתכמן ואז מתגלגל לאיטו לתוך מערכת גדולה, חלקה מרצונו (כי הוא רוצה להתגייס ממניעים פטריוטיים) וחלקה לא מרצונו (כשמה שהוא אומר או עושה רק מסבך אותו יותר ויותר) כשבחלק השני של ההצגה התוכן כבר נרחב יותר, גדול יותר וכולל את המערכת השלמה שבתוכה סובב שוויק והופך את כל מה שהוא רק יכול, רוב הזמן בלי כוונה.

צילום: הבימה.

האסוציאציה הראשונה שהיתה לי מדמותו של שוויק היא הילד שצועק "המלך הוא עירום". שוויק, טיפוס מבדח מצד אחד ודי מעצבן מהצד השני, מצליח להפשיט את הדמויות מהפוזה שלהם, אם זו פוזה של אדם חשוב או אדם חכם, ולהוכיח שבעצם כמה שחושבים שהוא האדיוט, הוא זה שמגלה את האמת העירומה.

דמותו של שוויק, דווקא בגלל תמימותו, מביעה דעה חריפה על כל המוסדות – הצבא, הממשלה, הכנסיה, הפוליטיקה והביורוקרטיה.

מהסאטירה הזו נולד המשפט המפורסם "ניפגש בשש אחרי המלחמה".

צילום: הבימה.

בהפקה החדשה השתנו פרטים והמגע של האישיות של אבי קושניר נותנים אופי חדש לדמותו של שוויק תוך נאמנות לקווים המקוריים של העלילה. הופעה חזקה מאד ישנה גם לג'סאם עבאס שמצליח להיות מפקד אירופאי עם טאצ' מזרחי דומיננטי שרק מדגיש את האישיות הקלילה יותר של שוויק.

עוד מידע על ההצגה-

http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6189&levelId=63141&itemType=0

                                                     צילום- מתוך אתר "דינה אור"

נתחיל מהסוף- משפט הסיום של הסטנדאפיסטית דינה אור הוא "אין הרבה צחוק ברפואה, אך יש רפואה בצחוק" .

בניגוד לכמות הרבה של סטנדאפיסטים גברים המופיעים כיום, יש יחסית מעט סטנדאפיסטיות. למה? אין לי מושג. אבל שמחתי לגלות אישה מצחיקה שלא הכרתי בעבר, שהפכה את מוצאי השבת האחרונה בשבילי למשעשעת במיוחד ולאחלה פתיחה של שבוע חדש.

קצת על הרקע-

דינה אור התחילה מייעוץ לזוגות, עברה דרך השתלמויות דרך גדולי הקומיקאים כמו ביל קוסבי וג'רי סיינפלד, והופיעה בתוכניות בידור שונות בטלוויזיה, ואז עלתה על הבמות, בתחילה בתוכנית "זה ייגמר בצחוק" ועכשיו בתוכנית החדשה- "דינה אור בלי בושה".

היא עולה על הבמה ותוך כדי חשיפת אנקדוטות מחייה, שבעצם קיימים בחיים של כולנו, ודיאלוג מתמיד עם הקהל שכולל אילתורים רבים, מצחיקה את הקהל כשהיא מדברת על סיטואציות שכולנו נתקלים בהן, מהתהייה "עד איזה גיל מותר לך להגיד את אחרי צבא"? , דרך גילוי הסוד השמור- מי באמת מלביש את שרה נתנייהו (רמז- זמר ששר "רק התקשרתי להגיד שאני אוהב אותך"…), מהו משחק מקדים אצל פולנים, איך מגיבים לבלגאן בחדר של הבן המתבגר, איך להצחיק שוטר ומהי הדיאטה הכי טובה…

על הדרך יש לה גם סטראט אפ של "מהו כדור הדיאטה האולטימטיבי שעוד לא פיתחו" (כדור הרגעה, את לא מרזה אבל לא אכפת לך…)

בניגוד למצחיקנים אחרים, אין כאן בדיחות על ערסים, וגם השפה גבוהה יותר (אם כי יש קצת רמיזות מתחת לחגורה פה ושם, אבל בקטנה).

דינה אור מופיעה גם בערבי חברה, כנסים, ימי גיבוש ועוד.

החימום להופעה של דינה הוא בן הזוג שלה – אודי רייס, זמר אדיר שמתמחה בשירי שנות השישים והשבעים, ואריות איטלקיות (ואל תשאלו מה יוצא לו מהפה כשמבקשים ממנו "מזרחית").

אתר האינטרנט של דינה אור- http://dinaor.co.il/

קטעי יוטיוב של ההופעות – http://www.youtube.com/user/dinaorr53?feature=results_main