(צילומים- יח"צ הבימה)
מה אומרות לכם המילים הבאות: אנשי צבא שהופכים לפוליטיקאים, מנשקים תינוקות, מבטיחים הבטחות, ואחר כך שוכחים מהמצביעים, או גרוע מכך מזלזלים בהם, בזמן שהקהל סובל מיוקר מחיה, ודורש צדק חברתי?
זה נשמע כמו תיעוד של היומיום שלנו, אבל ב"קוריולנוס" מדובר במחזה מלפני מאות שנים, שנכתב על ידי גדול המחזאים- ויליאם שייקספיר, וגם אז היה מבוסס על "חיי קאיוס מרסיוס קוריולנוס" של פלוטארכוס.
אופרת הרוק "אוויטה" כבר עלתה על במות התאטרון הלאומי "הבימה" מעל שישים פעם, והביקוש היה כל כך גדול, שאי אפשר היה למצוא הצגה פנויה עבור הפרמיירה. אמש היא סוף סוף נערכה, וההמתנה היתה שווה . נתחיל מהסוף – אפשר היה לחשוב שאנו בברודווי מבחינת גודל ההפקה- גם מכמות האנשים וההשקעה, וגם מהשואו הענק, הקולות הגדולים והתנועה.
אווה "אוויטה" פרון היתה דמות מורכבת – מצד אחד, נערצת על ידי ההמונים, מצד שני שנואה על האיליטות ואנשי הצבא שראו בה מתאימה להיות "בין הסדינים" ולא כקובעת מהלכים פוליטיים של ארגנטינה.
התקופה היא לפני המהפכה הצרפתית- המרקיזה דה מרטיי (אסנת פישמן), שגדלה תחת חינוך נוקשה, וחותנה לבעל שלא אהבה, הופכת לאלמנה שכל הוויתה היא תשוקה ונקמה, וגם ביחד- תשוקה לנקמה. אחרי החלפת שרשרת מאהבים, היא מתמקדת ברוזן דה וולמונט (אביב אלוש), שגם הוא היה חלק מההסטוריה הרומנטית שלה, כדי לנקום במאהב אחר שלה- הרוזן דה בסטיד, שמתכוון להנשא לבת הדודה הצעירה שלה ססיל (לאה גלפנשטיין/ הגר טישמן).
(התמונות באדיבות "הבימה")
בשנות השמונים היו סדרות כמו "שושלת" ו"דאלאס" מאד פופולאריות בישראל. העלילה תמיד נסובה סביב הורים עשירים וילדיהם – הטובים והרעים, החמדנים והרכים וכל הדילמות הנכנסות לחיים של אנשים כשהאהבה מתערבת בענין ואיתה "החבילה" של בני משפחה נוספים.
(הצילומים באדיבות "הבימה").
העלילות הללו לא חדשות, ולמעשה עתיקות מאד. כך בדיוק מתנהלת העלילה ב"מירל'ה אפרת" בגירסה החדשה של תאטרון "הבימה" שמדברת על אישה עשירה בשם מירל'ה אפרת, אלמנה שמנהלת ביד רמה עסקים רבים (בגילומה של גילה אלמגור), המשרתת האישית שלה מחלה (סנדרה שדה), מנהל העסקים שלה שלמון (שמיל בן ארי) וחיה עם שני בניה יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי). הבעיה מתחילה כשיוסל'ה משתדך לשיינדל'ה (הילה פלדמן) ומירל'ה מגלה שמדובר בבחורה שהיום היו מכנים בסלנג העכשווי כ"ביץ'" שעוד מביאה לנישואים את הוריה החמדנים (מיכאל כורש בתור האב נחומצ'ה ואשתו חנה דבורה בגילומה של רותי לנדאו). מפה לשם הפיצוץ הוא רק ענין של זמן ולבסוף מירל'ה מאבדת הכל לבני משפחתה ומחליטה לעזוב, עד ששנים אחר כך, הנכד שלוימל'ה, (שמגולם בידי ארבעה ילדים שונים, אינני יודעת איזה מהם היה בהצגה שבה נכחתי, וחבל מכיוון שהוא היה מקצועי מאד) מתחנן שתחזור ותחדש קשרים איתו ועם המשפחה. איך מגיבים על כך יוסל'ה ושיינדל'ה? האם תתרצה מירל'ה? האם באמת יש רעים מוחלטים וטובים מוחלטים בכל הסיפור?
על גילה אלמגור כבר נכתבו מילים רבות, הגברת הראשונה של התאטרון העכשווי שנכנסת לנעלי שחקניות גדולות שקדמו לה בהפקות ביידיש וכן בהפקות בעברית כמו חנה רובינא בגירסה הראשונה בעברית ב1939 ואחר כך ליאה קניג ומרים זוהר. בגרסה הנוכחית, בבימויו ועיבודו של חנן שניר, היא משלבת את הדמות הקלאסית של התאטרון היידי, עם הטאץ' המוכר שלה ויוצרת דמות מלכותית מצד אחד, אבל אחת שיודעת לוותר כשצריך לשמור על אחדות המשפחה גם כשזה עולה לה בהכל.
עוד בלטו בהופתעם סנדרה שדה בתפקיד המשרתת הנאמנה שהולכת אחרי גבירתה ובעצם אין לה חיים מלבדה מכיוון שהיא עגונה, והיא מוכנה לספוג הרבה כדי שגבירתה תהיה רגועה ושלווה, שמיל בן ארי בתפקיד שלמון איש העסקים שאנו לא בוטחים ביושרו בהתחלה אבל לומדים שיש דברים הסמויים מן העין ויש בו יותר ממה שחשבנו, והילה פלדמן שנבחרה בעבר ל"שחקנית המבטיחה של השנה" שמוציאה מעצמה רשעות אכזרית ביחסה לאישה המבוגרת שהכניסה אותה לביתה, ולבסוף אנו מגלים מה למעשה גרם לה להתנהג כך.
את הטאץ' המשעשע נותן מיכאל כורש בתפקיד החותן השיכור.
לדף המידע של ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6227&levelId=63141&itemType=0
צילום: הבימה.
בשיתוף פעולה עם תאטרון חיפה, משחק אבי קושניר את התפקיד הראשי ב"החייל האמיץ שוויק" – עשרים שנה אחרי ההפקה האחרונה. עיבוד חדש, במאי חדש (משה נאור) וצוות חדש (חוץ מאבי קושניר משחקים בין השאר גם נתי רביץ, שמעון כהן, איציק כהן, ג'סאם עבאס, ריקי בליך ועוד) לסיפור שליחו לא נס גם אחרי שנים רבות מכתיבתו על ידי ירוסלב האשק הצ'כי, ורלוונטי גם למציאות של היום.
העלילה בקצרה – השנה היא 1914, כשיורש העצר האוסטרו-הונגרי נרצח בסרייבו באירוע שיחל למעשה את מלחמת העולם הראשונה. יוזף שוויק, סוחר "כלבים משומשים" מביע את דעתו הרחק משם, בפראג והיא נקלטת באזניו של סוכן חרש ומשם שוויק מתגלגל לצבא, ותמימותו היא המסבכת אותו מצד אחד וגם מגינה עליו מהצד השני.
ההתחלה היא יותר קומדיה של טעויות שסובבת סביב האדם הקטן שוויק, והפרנסה שלו כנוכל שחוטף כלבים ומוכר אותם ללקוחות תמימים תוך שהוא משקר ומתכמן ואז מתגלגל לאיטו לתוך מערכת גדולה, חלקה מרצונו (כי הוא רוצה להתגייס ממניעים פטריוטיים) וחלקה לא מרצונו (כשמה שהוא אומר או עושה רק מסבך אותו יותר ויותר) כשבחלק השני של ההצגה התוכן כבר נרחב יותר, גדול יותר וכולל את המערכת השלמה שבתוכה סובב שוויק והופך את כל מה שהוא רק יכול, רוב הזמן בלי כוונה.
צילום: הבימה.
האסוציאציה הראשונה שהיתה לי מדמותו של שוויק היא הילד שצועק "המלך הוא עירום". שוויק, טיפוס מבדח מצד אחד ודי מעצבן מהצד השני, מצליח להפשיט את הדמויות מהפוזה שלהם, אם זו פוזה של אדם חשוב או אדם חכם, ולהוכיח שבעצם כמה שחושבים שהוא האדיוט, הוא זה שמגלה את האמת העירומה.
דמותו של שוויק, דווקא בגלל תמימותו, מביעה דעה חריפה על כל המוסדות – הצבא, הממשלה, הכנסיה, הפוליטיקה והביורוקרטיה.
מהסאטירה הזו נולד המשפט המפורסם "ניפגש בשש אחרי המלחמה".
צילום: הבימה.
בהפקה החדשה השתנו פרטים והמגע של האישיות של אבי קושניר נותנים אופי חדש לדמותו של שוויק תוך נאמנות לקווים המקוריים של העלילה. הופעה חזקה מאד ישנה גם לג'סאם עבאס שמצליח להיות מפקד אירופאי עם טאצ' מזרחי דומיננטי שרק מדגיש את האישיות הקלילה יותר של שוויק.
עוד מידע על ההצגה-
http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6189&levelId=63141&itemType=0
כשקראתי את התוכן של "ליזיסטרטה" ידעתי שאת זה אני לא מפספסת. כפמיניסטית, לראות הצגה שבה הצד האקסטרה שוביניסטי נאלץ להזדהות לחלוטין עם מלחמת השוויון של נשים, הייתי חייבת.
התוכן הוא למעשה סיפור בתוך סיפור- עיבוד חדש למחזה של אריסטופנס שמציג חבורה של גנרלים, שמייצגים את שיא המאצ'ואיזם, שנדרשים בפקודה לשחק…נשים… ולא סתם נשים אלא נשים במאה החמישית לפני הספירה שמוצאות דרך מקורית לעצור את בעליהן הנלחמים כל הזמן – שביתת מין. ולא רק זה אלא שמי שאחראי ומפקד על חבורת הגנרלים הזו היא…אישה.
הגנרלים, שגם כך אין להם מושג לא בתאטרון ולא באנטי מלחמתיות, צריכים להיות בדיוק הצד השני של המטבע, הצד ממנו הם חוששים ביותר.
ההצגה מצחיקה. קודם כל מצחיקה. מההומור הפיזי של גברים בבגדי נשים והדרך שבה הם לומדים איך להתנהג כמו נשים, איך לשבת כמו נשים, איך לדבר כמו נשים , ועד הקריצה האקטואלית כשמכניסים רפרנסים ליחסים הפוליטיים בני זמננו וגם היחסים בין נשים וגברים ומגלים שאחרי אלף שנים אין שום הבדל.
המחווה למחזה המקורי שהיה עשוי בחריזה, הוא שגם כאן חלק ניכר מהמחזה (הקטעים שבהם הגברים משחקים נשים) הוא מחורז, כך שזה גם מסייע להבנת מילים מפורשות מדי שהקהל משלים במחשבתו, וכן עצם העובדה שמדובר בגברים שמשחקים נשים, בדיוק כמו בתאטרון הקלאסי היווני.
במשתתפים – ליליאן ברטו, אורי הוכמן, אורי בנאי, שמעון כהן, אלון נוימן, תומר שרון ועוד, והמוסיקה היא של קרן פלס.
פרטים על ההצגה –
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=1&EventId=17331
בין שלל תוכניות הריאליטי, בין דוגמניות ל"טאלנטים" שמפורסמים בעיקר בגלל שהם מפורסמים, התחילה השבוע להיות משודרת תוכנית שונה, "הבימה – מערכה שניה" שמתעדת את מסעם המופלא של שישה כוכבי תאטרון "הבימה" – מרים זוהר, יהודה אפרוני, דליה פרידלנד, שלמה בר שביט, ליא קיניג וגילה אלמגור, בהנחייתו של יפתח קליין. בכל פרק אנו עוברים את מסע חייו של אחד השחקנים, שמשולב בתולדות המדינה והתאטרון שצמח ביחד איתה. הבמאי חיים אברהם, יחד עם העורכת ליאורה אייזנשטיין רקמו פסיפס של סיפורי "מאחורי הקלעים" של חיוך, דמעה, נוסטלגיה והרבה התפעמות – מהאנשים, מהמשחק, מהרגשות השונים המלווים את חייו של שחקן, מתפקידיו הגדולים ועד הרגעים הפחות יפים, היותר כואבים של חיי שחקן.
אחת הפנינים הגדולות של הסידרה היא הארכיון ממנו נשלפים קטעים של עיתונות, של מחזות, של ראיונות , שמרכיבים ביחד את תולדות התאטרון ותולדות המדינה שהוא מייצג. (ואל תפספסו את סיפור "השיניים התותבות שאוכלות לבד תפוח על הבמה" של שלמה בר שביט…).
יפתח קליין מראיין ,מקשיב, ובעיקר נותן מקום לביטוי הרגשי והנוסטלגי של ששת השחקנים והסיפורים הרבים שמאחורי הקריירה ארוכת השנים שלהם.
(בתמונה- יפתח קליין מציג חלק מצוות השחקנים – מימין לשמאל – שלמה בר שביט, גילה אלמגור, יהודה אפרוני וליא קניג).
הסידרה מוקרנת בערוץ השני בכל יום שישי בשעה 17.30 החל מהשבוע (הפרק הראשון הוקרן ביום שישי האחרון- ה14 לחודש) ובשידורים חוזרים בערוץ 23.
(בתמונה- יפתח קליין מציג את הסידרה במעמד ראש העיר תל אביב לשעבר שלמה להט ורעייתו).
