ארכיון תגים | מתכון

Ice rice.

טוב, לא בדיוק, אבל הכותרת התחרזה לי כל כך יפה שהייתי חייבת.

אז קיבלתי שתי חבילות של המוצר החדש של "סנפרוסט" – אורז קפוא בשני טעמים – אורז מהיר הכנה עם ירקות (אפונה וגזר) ואורז מג'דרה.

נתחיל מהסוף- הבן שלי מת על מג'דרה. פעם הוא היה קונה את השקיות שצריך להוסיף להם מים בסיר ולבשל, כי הוא טען שזה יותר טעים לו מאשר המג'דרה שאני הייתי מכינה "מההתחלה" – כלומר עם אורז ועדשים וכל התיבול הנדרש.

אחרי שהפסקתי להעלב מכך, דווקא ראיתי את הצד החיובי- ההכנה קלה יותר.

עדיין , גם עכשיו, כשהילד כבר בגיל שבחוגים מסויימים כבר היה נשוי עם איזה שניים שלושה פעוטות, (ואיזה מזל שאנחנו לא בחוגים האלה), הוא עדיין לא אחד שיתחיל לבשל לעצמו, גם כשהוא חוזר מורעב מהעבודה או הלימודים.

לכן מילת הקסם שמשכה אותו הופיעה בהוראות ההכנה של האורז, וזרחה לו ככה מתוך העטיפות – "מיקרוגל".  – מתכון של עשר דקות ברוטו, (כולל חיפוש קערה מתאימה), וממשהו קפוא, למשהו טעים. מה שיותר יפה זה שבגלל שזה קפוא, זה יכול להשמר זמן ארוך בפריזר ואז הוא יכול לשלוף ארוחה ברגע שירצה.

אז הכנו את שתי השקיות – בעזרת ההוראות של המיקרוגל. חשוב לציין שמאד סמכנו על המנות האלה כי מדובר היה בסופשבוע, ואם זה לא היה יוצא טוב, לא היה לנו מה לאכול יומיים (אבל, היי, יש בקבוק וודקה בפריזר, אז אולי אפשר להסתדר בכל זאת?)

(בתמונה למעלה – האורז שיצא מהשקית, לפני הבישול).

המסקנות שלי –

האורז יצא מצוין. עשיתי לפי ההוראות המדויקות במיקרו גל, ובדיוק אחרי שמונה דקות בישול, עם ערבוב באמצע, המנה היתה מוכנה. האורז יצא אחד אחד, הירקות רכים אבל לא מושי , הכל מצוין. אימצתי את הרעיון, בעיקר בשביל הבן שכלי הבישול העיקרי שלו הוא המיקרוגל.

(בתמונה למעלה- המנה המוכנה. הכמות שבתמונה היא מחצית ממה שיש בשקית).

בהוראות על העטיפה היה כתוב "להוסיף תבלינים". שמתי מלח אבל זה לא היה מספיק, אז אחרי שהיה מוכן, שמתי מלמעלה רוטב צ'ילי מתוק כמו שאני אוהבת.

רק הערה אחת – על העטיפה כתוב "3-4 מנות". מהכרות עם ההגדרות האלה, הן אף פעם לא נכונות ואסור לסמוך על זה. אם רוצים לחלק לשלושה או ארבעה , סביר להניח שכל אחד יקבל כף בלבד. מבחינת הכמות, יצאה לי כמות לשני אנשים גג, וגם זה כתוספת ליד  עוד משהו (במקרה שלי סלט).

הירקות הם איכותיים, טריים בלבד (לא אבקות ולא מיובשים) והמוצרים הם דלי שומן ודלי מלח, לא מכילים חומרים משמרים, מונוסודיום גלוטומט או צבעי מאכל.  כשר פרווה.

להשיג בכל רשתות השיווק.

לפתוח, למרוח, לשמוח – שופרסל.

ההפתעה של הפעם היתה ארבעה סוגי ממרחים – ממרח זיתים ירוקים, ממרח זיתים שחורים, ממרח עגבניות מיובשות וממרח פסטו.

כשהחזקתי את המוצרים הבנתי שלמרות שהצנצנת נראית זכוכית, היא בעצם פלסטיק וקלה בהרבה.

ההברגה של המכסה היתה מאד פשוטה לפתיחה, ולא היה צריך להאבק איתו ומתחת היתה שכבת ניילון שהגנה על המוצר מפני הישפכות. לא הצלחתי להסיר עם האצבעות והציפורניים, ואז עברתי לטקטיקה פחות עדינה ופשוט נעצתי סכין מסביב והסרתי את העטיפה.

מבחינת הממרחים עצמם – המילה "ממרח" אולי קצת מטעה כי אנחנו ישר חושבים על משהו במרקם של ממרח שוקולד למשל, בעוד שבעצם כל ארבעת הטעמים הם סוגים של פסטו מבחינת המרקם, כלומר משהו טחון, מעורב  עם שמן, כך שאם מורחים על לחם, מקבלים גם שלולית קטנה של שמן מסביב, והטיפ שלי הוא כשמרימים מהצנצנת את הכמות שרוצים למרוח על לחם, להטות את הכפית פנימה כך שהנוזלים המיותרים יחזרו לצנצנת וישאר לנו חומר יותר יציב.

מבחינת הטעמים, גם בעינים עצומות ניתן היה להרגיש מה כל ממרח , ולמעשה גם בלי כיתוב יכלנו לדעת כי הטעמים היו טבעיים מאד ודומיננטיים.

התגברתי על החשק פשוט לאכול בכפית ובמקום זה הלכתי על משהו מהיר לארוחת ערב.

הפשרתי כמה דקות שני עיגולי מלוואח של שופרסל כמובן, (לא להפשיר יותר מדי שלא ייצא רך מדי).

בהתחלה שמתי על דף אפיה עם קמח, אבל זה היה מיותר כי זה לא נדבק, מספיק היה הדף בלבד. בכל מקרה, חתכתי למשולשים כמו שחותכים פיצה, בכל קצה עליון של משולש שמתי ממש קצת מהממרחים השונים, וגלגלתי כמו רוגלעך. התנור בנתיים התחמם על 180 מעלות. שמתי את המאפים שלי על נייר אפיה נוסף בתבנית, מרחתי מלמעלה בביצה טרופה ושמתי על זה כמה גרגרים בודדים של מלח גס. אפשר כמובן גם קצח, שומשום או מה שאוהבים.

אפיתי בערך עשרים דקות (צריך לבדוק לפי התנור) עד שיצא שחום עדין, לא חום שרוף. הוצאתי, נתתי לזה להרגע לעשר דקות, ואז טרפנו את זה בשניות.

(בתמונה למעלה – לפני האפיה, בתמונה למטה – המנה המוכנה)

הממרחים מחזיקים שבועיים במקרר אחרי הפתיחה, ואני מתכננת לקנות פסטרמה ולעשות סנדוויץ מושקע עם אחד הממרחים, כנראה הפסטו, ביחד עם הבשר, חסה, אולי אפילו קצת בצל. מהזיתים הירוקים והשחורים אני מתכננת לעשות רוטב פשוט לפיצה, במקום רוטב עגבניות.

בקיצור ,יש שלל גדול של רעיונות שאפשר לעשות מהממרחים, שכפי הנראה במקרר שלי לא ישרדו את השבועיים. גם יומיים לא כל כך בטוח.

 

חורף חם בפרתם.

את "מבשלים חוויה" בראשון לציון אני מכירה לא מהיום, וזכיתי להשתתף במגוון סדנאות שם בניצוחו של השף המוכשר יניב פרתם, ואחרים.

החורף המתקרב היה תירוץ מצוין לסדנת מרקים משודרגים באמצעות כל מני תוספות יאמיות. (ושווה לעיין טוב טוב בתיאורי המנות כי בפוסט מסתתרים המון טיפים של השף יניב…)

השדרוג הראשון שראינו היה מוצרים של "מאסטר שף" – שכוללים כל מני תוספות מאד כייפיות למרקים המוכנים- כמו קרוטונים קראנצ'יים בשני טעמים – בתיבול פפריקה עדין, ובתיבול שום, בצל ונגיעות פטרוזיליה. לא להאמין כמה שקרוטונים כאלה מוסיפים טעם למרק, בעיקר בגלל הניגודיות – הקרוטונים ה"נגיסים" לעומת קטיפתיות המרקים (ותיכף נספר לאיזה מרקים הוספנו אותם). מה שנחמד הוא הגודל – גודל מיני , בערך בגודל של שקדי מרק ממוצעים – שבניגוד לקרוטונים גדולים יותר, שהופכים לסלעים בפה ולא נוחים לאכילה, הקרוטונים של "מאסטר שף" הצטרפו בצורה מושלמת למרקים שהכין שף יניב. חלק מהסיבה שהם השתלבו כל כך טוב היתה שהם עוברים תהליך ייחודי של טיגון קצר שסוגר אותם ומטמין בתוכם את כל הטעמים בלי שיהפכו לספוגיים במרק.

ולאיזה מרקים הם הצטרפו?

קודם כל למרק בצל צרפתי כמובן, שאליו הקרוטונים הם "מאסט" – מרק שהכיל כמובן בצלים פרוסים לטבעות שאודו  בחמאה (צרפתי או לא צרפתי?) – אגב, לפי שף פרתם אפשר להחליף כל שומן בכל שומן, רצוי שומן מוקשה בשומן מוקשה אחר, כך שמי שרוצה להשתמש בתחליפי חמאה בגלל כשרות או רגישות כלשהי, זה בהחלט ייתכן. בכל מקרה, אחרי שהבצלים אודו הוא הוסיף יין לבן, תיבול של עלי דפנה וגרגרי פלפל אנגלי (ולמדנו ממנו ששני התבלינים הללו עובדים על הטעם החמישי- האוממי, שמגביר את התחושות בפה לטעמים השונים), מים, מלח וסוכר. במקביל הוא הכין בלילה של קמח ומים כדי לעבות את המרק והגיש עם הקרוטונים וכמובן פרמז'ן מגורר.

המרק הזה היה המקום השני מבחינת הפייבוריטים האישיים שלי.

אגב, ל"מאסטר שף" יש גם קרוטונים לסלט בתיבול בזיליקום ועגבניות, ובגירסה של אקסטרה ארוכים. על המדפים ניתן למצוא עוד המון מוצרים מהסידרה כמו מיקסים שונים לתוספת לסלט, פירורים לחם ועוד – שווה לבדוק על המדף.

עוד מוצר מדליק וחדשני של "מאסטר שף" היה "שבבי בצל מטוגן" שכשמם הם – חוסכים לנו את טיגוני הבצל למינהם וגם הרבה פחות שומניים מבצל שטוגן עצמאית. אנחנו לא חיכינו למרקים, ופשוט נשנשנו כמעט את כל החבילה כחטיף בזמן שהמרקים התבשלו.

השבבים כמובן טובים לכל שימוש של בצל מטוגן – ואני יודעת שאנסה אותם כבר בקרוב בתבשילי אורז וכמובן בחביתות, פיצות וכדומה.

המרק השני שנהנה מהקרוטונים היה מרק קרם אפונה שבו השף פרתם  טחן בסיר ירקות מבושלים – אפונה (קפואה או יבשה), בצלים, סלרי וחצי ראש שום קלוף, ואז עשה את הטריק המיוחד שלו – איך שומרים על הטעם המקסימלי של שום?

בניגוד לדעה הרווחת שבה מטגנים שום בתחילת הבישול ואליו מוסיפים את המצרכים, השף יניב טיגן שום בכמות נדיבה של שמן זית, ואז בסיום בישול המרק, הוא הרים את המחבת ובבת אחת הפיל את השום למרק החם. התוצאה היתה קודם כל ריח נפלא שהתפשט בכל המטבח, ואז תוספת טעם תיבולית-שומית-מגרה במיוחד למרק.

(בתמונה למעלה – הטריק של שף יניב והשום).

"ברילה" הביאה לנו גם היא תוספות שמשדרגות את המרקים – "פסטה מיסטה" שהיא למעשה שלושה סוגי פסטה שונים באריזה אחת, שמתבשלים ביחד. ו"פסטה דיתליני ריגטי" – פסטה שמתאימה גם למרק- והיא מכילה אטריות בגודל פתיתים (שלמעשה שף פרתם בישל כמו פתיתים ויצא יופי).

(בתמונות למעלה ולמטה- הפסטה ואיך היא נראית אחרי בישול).

את ה"מיסטה" אהבתי במיוחד בלי קשר למרקים, כי המרקמים הם מאד שונים ומוסיפים ענין למנה.

בפסטה הזו השתמש השף למרק מינסטרונה עשיר במיוחד, כשהטוויסט שלו היה שימוש בירקות שעברו קליה על אש גלויה וקילוף (כמו שעושים בדרך כלל לחציל). הפעולה הזו הוסיפה טעם קלוי מעושן עדין למרק. השף חתך את הירקות הקלויים לקוביות, אידה אותם, הוסיף רוטב עגבניות ומים, תיבל בטימין ואורגנו לאווירה איטלקית במיוחד ובישל. אחר כך הוסיף את הפסטה ובישל עוד קצת עד שהתרככה. גם המרק הזה הוגש עם פרמז'ן. (והאמת שאפשר להוסיף לו, כמו לכל המרקים, גם את הקרוטונים).

ה"פסטה  דיטליני ריגטי" הצטרפה למרק לימון חורפי מיוחד, שהכיל קוביות תפוחי אדמה, סלרי, בצל ירוק וכמובן שני לימונים סחוטים. גם למרק הזה נוספו שיני השום באותה שיטה של "הרגע האחרון" והמרק הגיע עם הוראות מדוייקות –

לרפד את הקערית בפתיתי ה"פסטה דיתליני ריגטי" המבושלים, להניח עליהם מהמרק ולהנות מכל טיפה. הפסטה העשירה עוד יותר את המרק. (אגב, אחד היתרונות הגדולים של "דיתליני ריגטי" הוא שהפסטה נשארת באותו גודל ולא מתנפחת, כך שהיא מתאימה בדיוק לגודל של כף מרק).

טיפ חשוב של שף יניב– אף פעם לא לשים אטריות במרק אם לא מתכוונים לאכול אותו מיד. אטריות נוטות להתנפח כך שאם נאכסן במקרר למשל מרק עם איטריות, הם יספגו את כל הנוזלים ולמחרת נקבל יציקה של פסטה מנופחת, דלילה וחסרת טעם.

הפסטות כמובן עשויות, כמו כל מוצרי "ברילה" מ100% חיטת דורום. "ברילה" מייצרת פסטה כבר 135 שנים בטכנולוגיות מתקדמות וחומרי גלם משובחים ולכן מוגדרת כ"פסטה פרימיום".

השדרוג האחרון שנוסף למרקים היא ה"שמנת אורז לבישול ואפיה " של אלפרו. אלפרו מוכרת בזכות המשקאות על בסיס צמחי ומוצרי מזון כמו מרגרינה, מעדנים, תחליפי יוגורט ושמנת וכו'). בעזרת שמנת הבישול החדשה מקבלים כמה יתרונות – ראשית, חגיגה לטבעונים ולמי שנמנע ממוצרי חלב מטעמי בריאות או אידאולוגיה. שנית – לשומרי הכשרות מאפשר הגשת מרק בטעם "חלבי" למנה ראשונה בארוחה בשרית למשל, או אם לא עבר די זמן מהארוחה הבשרית לפי ההלכה. מעבר לכך – הוא גם דל שומן וללא כולסטרול.

השף יניב השתמש ב"שמנת האורז" של אלפרו לשני מרקים –

מרק ארטישוק ירושלמי – שהכיל גם כרישה, שום, סלרי ואת שמנת "אלפרו" אורז, ואחרי בישול הירקות ותיבולם הוא טחן את הכל, ואז הכין את ההפתעה (אמרתי לכם שכדאי לקרוא היטב את תיאורי המרקים?) – פסטו של ריחן, רוקט, שום ושקדים קלויים עם המון שמן זית, ששימש להגשה ולתוספת טעם. ההוראות היו – מיזגו לכם מרק, הוסיפו מעל כף נדיבה (לפי הטעם) של פסטו וערבבו. גן עדן.

ואז- אז הגיע המרק שזכה למקום הראשון אצלי ואצל הרבה אחרים – מרק ערמונים. אין כמו ערמונים לתת לנו הרגשה חורפית מענגת, שזורקת אותנו הישר לעולם הקסום של אגדות הילדים, היערות, השלג, והחמימות. המתכון של השף היה פשוט – הוא הניח בסיר ערמונים טריים קלופים (אפשר גם את אלה שבוואקום) ובישל אותם עם קוביות בטטה, סלרי, גזר, בצל, תיבול וכמובן את שמנת האורז של "אלפרו". (הוא אגב סיפר שבניסויים שערך, אנשים לא יכלו להבדיל בין מרק שבושל עם שמנת חלבית, לבין מרק שבושל עם שמנת "אלפרו"). אחרי הבישול הגיעה עוד הפתעה- המרק מומלץ להגשה בספלוני אספרסו או כוסיות "שוט" עם תוספת של אגוז פקן סיני מלמעלה (או במקרה שלי – חופן).

אוי, זה היה עונג….

כתובות חשובות

פרתם – http://www.mevashlim.co.il/

אלפרו  – www.alpro.com

ברילה – http://www.barilla.co.il/  (אתר עם המון טיפים, מתכונים והפתעות).

סוגת – מתיקות אחרת.

את מוצרי "סוגת" אין צורך להרחיב, כולנו מכירים ומשתמשים על בסיס יומיומי. הסוכר, האורז, הפתיתים, הקטניות והדגנים (כולל סידרה חדשה של "10 דקות ללא השריה") מככבים אצלנו בכל מנה ובכל מקום.

עכשיו מגיע החידוש – כש"סוגת" נכנסת לשוק המקצועי , המוסדי והתעשייתי באמצעות מוצרים מיוחדים ומותאמים כדי להציע פתרונות וחידושים. המוצרים מתאימים לאנשי המקצוע בכל גודל – מבתי קפה ומסעדות קטנות, ועד מטבחי מלונות ועסקים גדולים.

(בתמונות למעלה- שף שיטרית בעבודה עם מוצרי סידרת ה"רדי טו מיקס" ללא סוכר של "סוגת".)

אחד הצרכים של המטבחים הללו הוא מוצרים "ללא סוכר" שנדרשים במיוחד לאנשים שמטעמי בריאות לא יכולים לצרוך סוכר, כמו חולי סכרת למינהם, וכן אנשים שרוצים להמנע מסוכר בגלל שמירה על גיזרה או דיאטה מסויימת, ומצד שני רוצים משהו מתוק ולא כל הזמן קינוחים שמבוססים על אכילת בננה או תפוח אחרי הארוחה.

המענה של "סוגת" הוא סידרת הReady to mix – סידרת תערובות עוגות ומנות אחרונות ללא סוכר, שמיועדת לשוק המקצועי. התערובות נעשות עם תחליפי סוכר צמחיים שגם דלי קלוריות ומכילים יותר סיבים.

(בתמונה למעלה- המנה המוכנה – העיגול באמצע עשוי מ"מוס שוקולד ללא סוכר" של "סוגת"  והכדורים הם מ"פלאן ווניל" של אותה סידרה, שהוקפא לצורת כדורים).

התכנסנו בבית הספר לקולינריה "דן גורמה" בתל אביב כדי לראות איך משתמשים במוצרים הללו ומה יוצא מהם.

את הכניסה לשוק המקצועי, ואת ההדגמה ערך שף יוסי שטרית, שף "קיטשן מרקט" ו"אונזה" שהדגים הכנת קינוח יפה במיוחד, שכלל מוס שוקולד מסידרת ה"רדי טו מיקס" עם קישוטי פירות, גלידה וקקאו.

בתמונה למעלה משמאל – מנכ"ל "סוגת" – ג'יל גמון, מציג את הקינוחים החדשים.

עוד על "סוגת" – מידע, מתכונים והפתעות רבות – באתר – http://www.sugat.com/

 

שופרסל – חם חם מהתנור- ספטמבר 2014.

דקה לפני החגים, הגיע משלוח של "שופרסל" והפעם –

"בצק עלים מרודד מוקפא", "לקט בורגונדי", "גזר גמדי קפוא," ו"שומשום".

האמת שבצק עלים הוא שוהה חוקי מאד בפריזר שלנו, כי הוא נוח לכל דבר- מלוח או מתוק, הכל כבר מוכן, רק להפשיר מעט (משהו כמו חצי שעה בחוץ או כל היום במקרר), לשים מילוי ויש מאפה טרי, ריחני ורך.

אני אוהבת את המרקם של בצק העלים של שופרסל, שלא יושב לי אחר כך בקיבה אלא מספיק אוורירי כדי רק להחזיק את המילוי ולא להשתלט עליו.

בכל אופן, הנה מה שיצא מהחבילה הזו.

ראשית, כשאומרים לי "בצק עלים" ו"שומשום" – האסוציאציה הכי מתבקשת היא כמובן "בורקס". היו לי תפוחי אדמה ובצל בבית, כך שרק הוספתי פטריות וזה מה שעשיתי –

הפשרתי חצי מחבילת בצק העלים (פשוט חתכתי לרוחב בסכין חדה, יותר קל מאשר לנסות לגלגל את זה כשזה קפוא) והשארתי בחוץ. בנתיים בישלתי תפוחי אדמה חתוכים לחתיכות קטנות.

במקביל טיגנתי בצל ופטריות חתוכים גם הם לחתיכות קטנות וכשתפוחי האדמה היו רכים הוספתי אותם עם איזה חצי כוס ממי הבישול, ויצרתי פירה מהכל.

כמה הערות –

אני לא כותבת כמויות כי זה די לפי הטעם. אני נוטה להגזים – השתמשתי בבצל שם, ארבעה תפוחי אדמה וחצי קופסת פטריות, ונשאר לי המון פירה עודף (כי גם הכנתי רק חצי מבצק העלים. סה"כ יצאו לי כ20 בורקס). אז רוב הפירה הלך ליושבי הבית כארוחת צהרים.

שנית – כמובן שטיגנתי בחמאה את הבצל והפטריות, והוספתי עוד טיפה חמאה לפירה. מי שרוצה פרווה, שישתמש בשמנים אחרים.

בנתיים בצק העלים התרכך והפשיר ואני חתכתי למלבנים, צבעתי מסביב בביצה מקושקשת, שמתי מילוי, גלגלתי, שמתי על התפר בתבנית עם נייר אפיה, צבעתי מלמעלה בעוד ביצה, פיזרתי שומשום בנדיבות והכל לתנור לחצי שעה בחום של 180 מעלות.

כמובן שלא התאפקתי וניסיתי את זה מיד כשזה יצא, מה שעשה אותי חיקוי לפרסומת ההיא של הבורקסים והבחור שמנסה לדבר בטלפון תוך כדי אכילה..

מהבלקן עברתי לעדות אשכנז, ומהגזר הגמדי עשיתי סוג של צימעס.  – השארתי את הגזרים בשלמותם, הם במילא קטנים, המסתי קצת מרגרינה וטיגנתי קצת את הגזר. הוספתי לסיר בערך שליש כוס סוכר (אפשר פחות, גם רבע זה בסדר) ומיץ מתפוז אחד שלם סחוט. ערבבתי עד שהסוכר נמס ואז הוספתי צימוקים שחורים. אם היו לי בבית שזיפים הייתי מוסיפה אותם גם. שקלתי גם חמוציות אבל גם זה לא היה , אולי שווה לנסות.

בכל מקרה, הקפדתי על אש בינונית ושמתי חצי מכסה. אחרי חצי שעה בערך הגזר התרכך והמנה היתה מוכנה. צריך לבדוק שלא נגמרים נוזלים. במקרה שלי עוד נשארו בדיוק מספיק נוזלים בשביל לשים בכלי שבו שמרתי את הצימעס כדי שלא יתייבש. הגשתי קר כמנה ראשונה.

כשהתחלתי להכין את הצימעס, בן הזוג שאל אם הוא יכול לשאול קצת מהגזר הגמדי בשביל האורז שהוא מכין. הייתי לארג'ית ונתתי לו, והוא בישל את הגזר (אחרי שחתך אותו לחתיכות ממש קטנות, אחרי שהגזר כבר הפשיר כמובן) ואז טיגן אותו טיפה עם בצל שכבר התחיל להיטגן עוד קודם.

בנתים הוא הכין אורז לבן פשוט ואז ערבב את הכל ותיקן טעמים בעזרת תיבול , בעיקר פלפל שחור ומלח.

הדבר האחרון שנשאר לי הוא לקט הבורגונדי. כן, ניסיתי, חשבתי לעשות מאפים קטנים, חשבתי לעשות מאפינס או משהו, אבל בסוף, העייפות הכריעה , והלכתי כרגיל על פשטידה אם כי גיוונתי והפעם זו היתה פשטידה חלבית שהכילה גם גבינה לבנה, ככה בשביל אקסטרה טעם. (וגם בצל מטוגן ככה בשביל שיא הפינוק).

בשביל המצפון החלפתי את הקמח הרגיל בקמח מלא, וכל השאר כמו כל פשטידה- ביצים, מלח, פלפל, שמן , כאלה.

בסך הכל יצאה לי ארוחה גדולה מכל המצרכים, עם המון אופציות לכל כיוון.

אלפרו – משהו טוב (וטעים) צומח פה.

כבר מזמן הצהרתי, שאני- צמחונית/ טבעונית – לא אהיה. אבל – אם יש משהו שהוא צמחוני/טבעוני והוא טעים, למה שלא אנסה?

את המשקאות מהצומח של "אלפרו" כולם כבר מכירים. ההתחלה היתה במוצרים מסויה, והטווח התרחב למשקאות ממקורות צמחיים שונים, בעלי טעמים שונים, דגשים שונים ושימושים שונים.

מעבר לקהל הנמנעים מחלב, אם מסיבות בריאותיות (כמו רגישים ללקטוז), אם מסיבות אידאולוגיות שונות ואם מטעמי כשרות (למשל לפני או אחרי ארוחה בשרית), גם בלי שום נימוק כזה, המשקאות מביאים טעמים חדשים ואפשרויות חדשות לכל הציבור.

החידושים האחרונים של "אלפרו" הם שלושה משקאות חדשים מהצומח –

משקה קוקוס- על בסיס אורז וקוקוס טבעיים, שכמו כל המשקאות האחרים – אינו מכיל תוספת סוכר, כמובן ללא לקטוז, הוא קל לעיכול ודל שומן ומצד שני מועשר בסידן , ויטמין די, וויטמין בי 12 החשוב כל כך.

אני מצאתי שהוא משתלב מצוין בכל מנה תאילנדית למשל, או אסיאתית, וגם בקוקטיילים שדורשים טאצ' קוקוסי. אגב, גם נהנתי לשלב את המשקה במקום מים בבישול אורז בסגנון אסיאתי (ולא לשכוח כוסברה!).

משקה האורז הוא ניטרלי יותר, והוא טוב למשל כתחליף חלב לקפה. גם לו כמובן יש את כל היתרונות הבריאותיים שהזכרתי למעלה.

משקה שיבולת שועל – הוא בעיני המיוחד ביותר, יש בו סיבים תזונתיים ולכן הוא גם משביע במיוחד. מצוין לדגני בוקר למשל, כ"אקסטרה חיזוק" לבריאות ולשובע.

טעמתי גם שייקים שונים וקוקטיילים שמבוססים על המשקאות, ויכולים בשקט להצטרף לרפרטואר הקולינרי של כל אחד, (ואני עוד צריכה לבדוק איך זה משתלב בקוקטיילים אלכוהוליים למשל. יש לי הרגשה שמשקה הקוקוס למשל יכול ללכת מצוין עם קוקטיילים טרופיים – עם המטריה הקטנה קומפלט כמובן).

אגב, מעבר לטעמים החדשים, אני מאד אוהבת את משקה השקדים שנותן ארומה של מרציפן וטעים מאד למשל כאחד הנוזלים בפנקייק, במקום מים או חלב.

כל הטוב הזה ארוז בחידוש נוסף – קופסאות קרטון עם פקק ידידותי למזיגה נוחה וכמובן לסגירה טובה יותר, כך שהמשקה נשמר בשיא הטעם שלו.

כדי להכיר טוב יותר את המוצרים החדשים, עלו לרשת (ולטלוויזיה) סרטונים מדליקים בכיכובם של קוף וסנאי, שווה לצפות –

לינקים לסרטונים –

https://www.youtube.com/watch?v=1roe8NMsa5c

וגם –

https://www.youtube.com/watch?v=9KEHM1ry2tM

 

אם אין "לחמי" – אופים עוגיות!

לקראת החגים או בכל יום בשנה, ליד הקפה או לנשנוש כייפי, קל להכנה (ובעיקר מהיר להכנה) וגם קל ומהיר לאכילה – העוגיה.

כדי ללמוד איך מכינים עוגיות איכותיות, התכנסנו לסדנת אפייה עם השף הקונדיטור אלון גולדמן, בעל התואר "אלוף ישראל בקינוחים" ב2012, כדי לראות, ללמוד, להתנסות (ובעיקר לטעום!).

שף אלון, שף הבית של "לחמי" הסביר לנו שהיתרון הגדול של "לחמי" הוא שמדובר בעוגיות איכותיות שנטולות שמנים מזיקים, חומרי שימור וכו' ועומדות בתקנים המחמירים ביותר, ומצד שני המחירים שווים לכל נפש והעוגיות נמכרות ברשתות השיווק, ובעזרת חידושים טכנולוגיים שונים, מצליחות גם לשמור על חיי מדף ארוכים, כך שעוגיה שנעשית בתנאים ביתים ומחזיקה למשל כשבוע במצב טעים וטוב, תחזיק באמצעות אותם אמצעים, גם כחודש כשהיא נעשית ב"לחמי".

בסדנה הוכנו ארבע סוגי עוגיות – בטכניקות שונות – עוגיות "הנסיכה" – מה שאנחנו מכירים כ"עוגיות סנדוויץ עם ריבה באמצע" – בדרך כלל נמכרות בצורת פרח, כאן הוכנו בצורת שפתיים, חיתוכיות בראוניז משודרגות עם מחית נוגט בשתי שכבות, עוגיות רומיאס (נגזרת של עוגיות פלורנטין ענוגות) במילוי קרמל פיצוחים, וכמובן עוגיות שוקולד צ'יפס שהובאו בגירסת אקסטרה לארג', כמו ש"עוגיפלצת" מ"רחוב שומשום" היה אוהב לאכול…

אני לא מביאה את המתכונים המלאים מכיוון שהם בטח יופיעו אצל חבריי הבלוגרים ואני לא רוצה להתיש אתכם (ובהחלט ניתן למצוא את המתכונים בעזרת "גוגל") – במקום זאת אביא בהמשך מתכון לעוגיות טחינה שכולנו ביקשנו, ומופיע בדף הפייסבוק של "לחמי" (שגם הקישור שלו יגיע בהמשך).

בכל מקרה- במהלך הכנת העוגיות לימד אותנו שף אלון כמה טיפים חשובים והראה לנו גא'דגטים שחשוב שיהיו במטבח, או שעוזרים הרבה וכדאי שיהיו במטבח.

אז מה היה לנו שם –

הדבר הראשון שצריך במטבח – אולי שני רק לתנור האפייה, הוא משקל דיגיטלי ברמת דיוק של גרם. אפייה היא מדע מדוייק, כל פספוס יכול לגרום לתוצאות לא יפות ולא טעימות וחבל.

דברים נוספים שכדאי שיהיו הם משטח "סילפן" – כן, לא "סילפט" אלא "סילפן" שהוא חומר שעשוי רשת דקיקה, שתופסת את העיסה מלמטה כך שהעוגיה לא תופחת לצדדים ונשפכת, אלא יש לה ברירה רק לעלות למעלה, שזה מה שאנחנו רוצים.

עוד פטנט נחמד הוא פיית זילוף בצורת "כתר" שמייצרת עוגיה עם חור באמצע כך שאפשר למלא במה שרוצים (פה השף הביא מילוי פיצוחים, אפשר גם בשברי סוכריות צבעוניות למשל, כדי ליצור "חלונות ויטראז'").

ומה למדנו מהשף?

שאסור להקציף יותר מדי כי התוצאה תהיה נוקשה.

שאם צריך להקרים במערבל חמאה וסוכר, צריך לשים קודם את הסוכר ובכך מונעים הידבקות.

שחלמון תורם לפריכות אז לא להבהל מכמויות חלמונים במתכון.

שמלח לא רק מדגיש טעם אלא גם צבע, ובבצק פריך גם פריכות.

והפטנט הכי חשוב שלמדתי מהשף – כשאנו באים לרדד בצק, הרבה פעמים אומרים לנו לקמח את משטח העבודה כדי שהבצק לא יידבק. הבעיה היא שבצורה כזו הבצק סופג הרבה קמח שלא היה רשום במתכון מההתחלה , וכל האיזונים נהרסים (וגם נוצר המון לכלוך על השולחן ובסביבתו). הפטנט הכל כך פשוט – שמים נייר אפיה, עליו שמים את הבצק ומשטיחים אותו, עליו שמים עוד נייר אפיה, ומרדדים דרך הנייר. בצורה כזו גם הבצק מרודד, גם הנקיון נשמר, וגם אין תוספות של קמח. כמה פשוט ככה אפקטיבי.

האפייה הסתיימה, השולחנות נוקו, העוגיות סודרו יפה וצולמו- ותוך שתי דקות חוסלו כליל…

אבל הנה, המתכון שכולנו חיפשנו – מתכון לעוגיות טחינה של "לחמי" –

המצרכים –

200 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

200 גרם סוכר לבן

גרידה מ2 לימונים

קורט מלח

180 גרם טחינה גולמית

30 גרם שומשום מלא

400 גרם קמח מנופה

8 גרם אבקת אפיה.

אופן ההכנה –

במיקסר עם וו גיטרה מקרימים חמאה עם סוכר לבן וגרידת לימון (ולזכור לשים קודם את הסוכר בקערה!).

מוסיפים את המלח ומערבלים עד שהנפח קצת גדל ואז מוסיפים את הטחינה והשומשום.

ממשיכים לערבל ומוסיפים את הקמח ואבקת האפיה וממשיכים רק עוד טיפה לעירבוב  מושלם.

מחממים תנור ל150 מעלות.

מרדדים (הכי טוב בין שני דפי אפיה), וקורצים עוגיות. מסדרים ברווחים ואופים כ15-20 דקות (בהשגחה!!!) לפי גודל העוגיות.

לקרר בחוץ ולאכסן בצנצנת.

 

הערה שלי – בדף הפייסבוק יש גם גירסת חיתוך נוספת מסובכת יותר, למי שמעוניין.

קונדיטריית "לחמי" הוקמה כקונדיטוריה קטנה לפני כ35 שנה בנהריה, על ידי שימוש בידע שהגיע בעזרת קונדיטור שוויצרי . ב1995 המאפים התפשטו מהצפון לכל הארץ, וב2003 גם חצו את גבולות המדינה ונמכרים ב23 מדינות שונות תחת השם "ELSA STORY".

שיטות האפייה חדשות, חומרי הגלם מיוחדים, ועדיין כל מאפה ומאפה נעשים בעבודת יד דקדקנית ואוהבת.

ולבסוף – טריוויה – מהי העוגיה הפופולארית ביותר בקרב הציבור הישראלי? לשאלה הזו ענה סקר מקצועי שהביא את הממצאים – מלכת העוגיות, העוגיה הפופולארית ביותר בפער גדול – עוגיית השוקולד צ'יפס. במקום השני הגיעו עוגיות האלפחורס ובמקום השלישי עוגיות החמאה  (ואחריהן בסדר יורד- עוגיות גרנולה, עוגיות מעמול, סהרוני שקדים ועוגיות פרח ריבה).

לעוד מידע על "לחמי" – המוצרים והמתכונים

דף הבית – http://www.lachmi.com/index.php

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/LachmiBakery

אז שיהיה לכולנו חג שמח ומתוק!

 

שופרסל – בואו נערבב!! (אוגוסט 2014).

הסל של "שופרסל" הכיל חמישה מצרכים עם המון פוטנציאל והכל בשימורים –

קופסה של חומוס גרגרים שלמים, קופסה תירס גמדי שלם במי מלח, לבבות דקל פרוסים, עלי גפן ממולאים באורז וסרדינים בשמן סויה.

עוד לפני שחיפשתי מתכונים (כי היצירתיות שלי אומרת פשוט לפתוח ולאכול כל אחד מהמרכיבים האלו ככה וזהו..) היו לי מספר הערות.

ראשית – לגבי לבבות הדקל – כאן הרגשתי בבית כי אני מגיעה מברזיל ושם "פלמיטו" כפי שהוא מכונה, הוא מצרך פופולארי מאד, וכבר התחלתי לחשוב איך אני עושה משהו בגוון של "טיול שורשים". (הערה- בסוף המתכון שמצאתי לא קשור לדרום אמריקה אבל טעים).

הערה שניה- קצת הפריע לי הכיתוב על הקופסאות מבחינה לשונית. על התירס כתוב "טעים להמון שימושים" ועל לבבות הדקל גם כן כתוב ""טעים להמון שימושים". אפילו אני, שלא אוהבת לדבר בלשון גבוהה, קצת צרם לי הניסוח . אני חושבת שעדיף היה לרשום ,"לשימושים שונים" או "לשימושים רבים". ה"המון" קצת לא כל כך עברית יפה..

הערה שלישית ואחרונה- עלי הגפן מיובאים מטורקיה. אני לא חושבת שבתקופה הזו בחיינו, אנחנו צריכים לפרנס יצרנים טורקים שמדינתם הכריזה עלינו כאוייבים.

אבל חוץ מזה – הנה מה שעשינו עם המוצרים.

את המצרכים הבאנו ביום חמישי בערב (לפני הסלסה!) וכשבן הזוג ראה את החומוס, הוא ישר אמר "זה טוב לאורז של שבת" וזה מה שהוא עשה (בזמן שאני ישנתי צהרים כמובן, מנוחת הלוחמת…) – הוא הכין אורז לבן רגיל, אבל נתן לו טוויסטים שונים- גם גוון קצת אסיאתי עם החלפת חלק מהנוזלים בחלב קוקוס (בעצם קרם קוקוס, קשה להבדיל בין הדברים האלה), וקצת ג'ינג'ר טרי בשביל העיקצוץ, וגם הוספת החומוסים לקראת סוף הבישול כדי שישתלבו מצד אחד אבל לא יתרככו יותר מדי מצד שני. קצת מלח, קצת פלפל שחור וסגרנו ענין.

כאמור, חיפשתי ברשת מתכון ללבבות הדקלים, ומצאתי באתר "מבשלים" של אלי לנדאו וחיים כהן, מתכון שמשלב גם לבבות דקלים וגם תירס גמדי, מאת גולש או גולשת בשם DYOCHI. עשיתי קצת שינויים בהתאם למה שהיה לי בבית (או ליתר דיוק, מה שהיה חסר).

אז ככה.

קצצתי את תוכנה של קופסת לבבות הדקלים לחתיכות קטנות, קצצתי את התירס לטבעות, קצצתי מלפפון חמוץ (של שופרסל כמובן, אני חולה על זה למרות בזמן האחרון זה התחיל להיות חריף יותר ויותר…שינו את המתכון?), ערבבתי בקערה. הוספתי רוטב אלף האיים (במקור צריך היה להיות מיונז, שלא היה לי), עלי פטרוזיליה, מלח ופלפל (במקור היה צריך גם שמיר, גם זה לא היה לי אבל הסתדרתי בלי).

זהו, קיררתי קצת שיתערבבו הטעמים, ואכלתי לצהרים ביחד עם האורז המוזכר למעלה. יצא יופי. (מכמות של קופסת לבבות דקל אחת וקופסת תירס גמדי אחד, יוצאת כמות שמספיקה לשני אנשים כתוספת).

לסרדינים מצאתי מתכון באתר "מתכונים מהקופסה" וכרגיל קצת שיניתי. בישלתי קוביות של ארבעה תפוחי אדמה גדולים, כשהיו מוכנים עירבבתי עם הסרדינים (פוררתי עם הידיים, ושפכתי לקערה גם חלק מהנוזל שבו שהו, בתור חלק מהרוטב, הוספתי עוד בצל גדול חתוך לחתיכות קטנות (במחשבה שניה, זה היה בצל גדול מדי), וכמה עלים של פטרוזיליה. ערבבתי, תיבלתי במלח ופלפל וזהו. במתכון המקורי היה גם חומץ (שכרגיל לא היה לי), ושמיר (כנ"ל).

הטעם קצת הזכיר לי אוכל פולני קלאסי, בגלל השילוב של דגים, תפוחי אדמה ובצל.

מעלי הגפן לא היה לי יותר מדי מה לעשות, זו מנה בפני עצמה, אז סידרתי אותם יפה, עם לימון בצד.

למדתי המון דברים חדשים, שמחתי על ההתנסות.

אהווה!! (AHAWE)

כשאומרים לי "תימן" האסוציאציות שלי הן תמיד יזהר כהן, שושנה דמארי, עפרה חזה והדוד הזה עם הפאות שמתופף על פח.

(כן, את החולצה של יזהר כהן באמת היתה לי בשנות השבעים…).

כשהגעתי לחטיבת הבינים הכרתי גם את הטעם התימני, אצל חברה מבית הספר שקראו לה אורית ז. לאורית היתה אמא שהיתה מכינה את המלאווח הכי טעים, ושולחת איתה לבית הספר. כמובן שאורית נשארה מאד רזה כי כולנו טרפנו לה את המלאווח.

אחר כך באה תקופת "נאפיס" עם ה"זיווה" וכל שאר מטעמי הבצק, ובזה הסתכמה החוויה התימנית שלי.

עכשיו "שופרסל" החליט להחזיר לי את האווירה, באמצעות סוגי ג'חנון שונים, ומלאווח.

היו לי כמה אתגרים בענין – קודם כל כי ה"ג'חנון לאפיה" הוא באמת לא בשבילי. לאפות משהו שמונה שעות בתנור זה לא מעשי עבורי כי אני לא נמצאת בבית שמונה שעות רצוף, ובלילה אני לא רוצה להשאיר תנור דולק. גם פלטה של שבת אין לי. אז לגבי זה, אני אעביר לחברים ואבקש מהם חוות דעת מאוחרת יותר.

מילת הקסם "למיקרוגל" על האריזה השניה של הג'חנון, כבר נשמעה לי יותר הגיונית. ג'חנון מוכן שצריך רק לחמם. עשיתי בדיוק לפי ההוראות, כולל הצעת ההגשה , שמתי שתי יחידות במיקרוגל, בכלי מכוסה, (עשיתי חשבון שאם יחידה אחת דורשת חמישים שניות, אשים את שתי היחידות ביחד כשתים וחצי דקות, כי הן תופסות יותר נפח. החישוב היה מצוין, הג'חנון עבר ממצב קפוא למצב מבושל ולוהט בדיוק).

בנתיים פשוט ריסקתי עגבניה באמצעות פומפיה וקישטתי קצת עם פטרוזיליה (כי ככה זה על העטיפה). במקביל בישלתי שתי ביצים קשות (הפטנט שלי לביצים מושלמות ולא מתפוצצות – לשים במי הבישול גם כמה גפרורים בלי הראש כמובן, איכשהו זה שומר על הביצים שלמות).

התוצאה היתה טובה מאד, ארוחה שכללה את שתי היחידות פלוס שתי ביצים קשות פלוס רסק מעגבניה אחת, השביעה אותי מעל ומעבר. יכול להיות שג'חנון שאפוי באמת שמונה שעות בתנור הביתי עם הסיר המיוחד והכל, יהיה טעים יותר מאשר ג'חנון קפוא שעבר חימום במיקרו, אבל במקרה שלי, שבו אין מצב שאני עושה משהו כל כך איטי, גם מה שיצא מהמיקרו היה טעים ומשביע רצון. (אני מעולם גם לא טעמתי ג'חנון ביתי, כזה שעושים גם את הבצק מההתחלה ואז אופים אותו זמן ארוך, כך שאין לי בסיס להשוואה).

המלוואח היה קל יותר- מכיוון שאת זה אני מכירה מאחר וכשהבן שלי היה קטן, הוא מאד אהב מלאווח עם עגבניות מרוסקות. למעשה, כשלקחתי את המלוואח מהסופר כבר חשבתי על לעשות קרואסונים עם מילוי שוקולד, או לחילופין על נקניקיות ההודו השמנמנות שמחכות שאהפוך אותם ל"משה בתיבה". כשהגעתי הביתה ראיתי שאין שוקולד, ושגם הנקניקיות ברובן חוסלו. ואז הבן ראה את המלוואח ואמר "שנים שלא אכלתי את זה, אני רוצה את זה כמו פעם!" ובכך חסך לי את הדילמה.

כשהתכוונתי להכין את המלאווח שמתי לב שבניגוד למתחרים, אין אופציה של הכנה בתנור וזה חבל, כי אני יודעת שבתכלס אפשר (עובדה שמהבצק אפשר להכין מאפים שונים לפי מתכונים שראיתי באינטרנט) וכי אפוי תמיד יותר טוב ממטוגן מבחינה בריאותית, מבחינת הנוחות (כי גם לבן נוח יותר לזרוק לתנור מאשר לעמוד לטגן) וכי בגירסה האפויה העלים נפרדים יותר והבצק אוורירי ותפוח יותר מאשר בגירסה המטוגנת.

בכל מקרה, הכנתי לפי ההוראות את הגירסה המטוגנת. במקור כתוב "לשים במחבת חם עם מעט שמן " (לא ידעתי כמה זה מעט, חיממתי קצת יותר מדי וזרקתי חלק כדי שלא יהיה כל כך ספוג שמן). היה כתוב "לטגן כשלוש דקות מכל צד על אש בינונית". על האש הבינונית שלי, אחרי כשתי דקות זה כבר התחיל להישרף , אז סך הכל זה לקח פחות זמן.

גם פה הכנתי כמו שהילד אוהב, עם עגבניה מרוסקת. במבחן הטעם הוא אמר שהיה טעים וכששאלתי אם זה יותר טעים מאשר מה שהוא היה אוכל כשזה הוכן בתנור, הוא אמר שהוא לא זוכר אבל ננסה בפעם הבאה . (על האריזות של המתחרים כתוב שזה בחום של 180 מעלות, משהו כמו עשר דקות?).

כאמור, את גירסת הג'חנון לאפייה לא ניסיתי, אם חברים שלי ינסו, אעדכן פוסט זה. בכל מקרה, זה של המיקרו היה טעים, וחוסך את כל הזמן והמאמץ.

שופרסל יולי 2014 – בסימן סיני (בלי כינור גדול).

נתחיל מזה שמבין חמשת המוצרים, את הסויה לא מצאתי, אבל אני גם לא מעריצה גדולה של סויה (מלוח לי מדי) אז השתמשתי בשאר הדברים שקיבלתי כדי להכין שתי מנות בהשראה סינית אבל לא עד הסוף.

נתחיל מהאטריות. לקחתי את האיטריות הרחבות (כי זה מה שהיה בסופר, והאמת זה גם מה שהעדפתי). מה שאני לא כל כך אוהבת בהן הוא הכיתוב על העטיפה שאומר "כמו אצל סבתא" כי זה קצת שוביניסטי לטעמי, במיוחד עכשיו ש"סבתא" זו בדרך כלל אישה בשיא הפעילות שלה, עם קריירה, תחביבים, פילאטיס, טיולים ולא הסבתא הקלאסית של הבישולים/סריגה/הכנת ריבות/גידול חתולים.

בכל אופן  – בגלל שאנחנו לא ממש יצירתיים, הלכנו על המתכון שהיה כתוב על העטיפה של ה"לקט ירקות קפואים בסגנון סיני". עשינו כמה שינויים מזעריים בגלל מה שהיה או לא היה בבית ואלה המסקנות שלי –

ההוראה הראשונה היא לבשל את האטריות לפי ההוראות. זה מה שעשינו במדויק  – ארבעה ליטרים מים עם קצת מלח. בישלנו אחרי רתיחה 8 דקות. האטריות יצאו קצת דביקות, כמה מהן נדבקו די בכוח לסיר. אחר כך הן נדבקו גם לכלי שאליו סיננו את האטריות כדי שיחכו להמשך התהליך.

אחר כך היה כתוב להקפיץ את הלקט הסיני עם בצל, וג'ינגר. לא היה לנו ג'ינגר אז שמנו את הלקט כמו שהוא (ישר מהפריזר, לא היתה הוראה אחרת) עם הבצל. במתכון כתוב לטגן שלוש דקות אבל בפועל זה לקח הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהלקט היה קפוא. חבל שלא רשמו אם צריך להפשיר קודם או לבשל קצת קודם, כי הירקות גם כשהם כבר נמסו, היו מאד קשים, בעיקר הגזע של הברוקולי.

בכל מקרה, בשלב מסוים הירקות כבר היו פחות  או יותר בסדר, והמשכנו עם ההוראות – להוסיף חלב קוקוס (היה לנו קרם קוקוס), צ'ילי מתוק, שמן שומשום (לא היה לנו אז וויתרנו) וסויה (_שגם לא היה לנו אבל במקום זה היה לנו "רוטב טריאקי" שהריח פחות או יותר אותו דבר.).

בחשנו ארבע דקות כמו שכתוב על השקית והוספנו את האטריות.

שוב, בגלל שהאטריות מאד דביקות, הן הפכו לגוש בקערה, היה דרוש מאבק כדי להוציאן וכשניסינו לערבב אותן עם הירקות במחבת, הן פשוט התפרקו. לדעתי האטריות הללו מתאימות יותר לפשטידות או לקוגל למשל כי הן לא מסוגלות להיות אחת אחת.

בחשנו עוד קצת והסרנו מהאש.

המנה תאכל מחר בארוחת שישי בערב ולכן לא פיזרתי את הכוסברה, זה יבוא ברגע האחרון.

עוד הערה- ברשימת המצרכים כתוב "3 שיני שום קצוצות" אבל במתכון עצמו לא כתוב מתי להוסיף אותן אז על דעת עצמנו הכנסנו אותן איפשהו באמצע.

האורז היה יותר קל – פשוט השתמשנו בשארית קרם הקוקוס שנשארה לנו מהאטריות עם הירקות, בתור חלק מהנוזלים שאורז צריך. הוספנו קצת תיבול ויש אורז עם ניחוח אסיאתי.

בצד הכנתי סלט תירס, אפונה וגזר  ומלפפון חמוץ עם שמיר (הכל שימורי שופרסל).

בשורה התחתונה- רצוי לחדד את המתכון שמופיע על גב הלקט, יש בו המון דברים לא ברורים או שניתנים לכל מני פרשנויות. התוצאה בסך הכל טעימה.,