הוא משמח לבב אנוש כבר אלפי שנים, בכל הדתות יש לו תפקידים רבים, הוא מתנה, הוא מינחה, הוא הבעת אהבה, והוא בן זוג מצויין בעולם הקולינריה- היין.
וכשאתם בית מלון שממוקם בלב חבל היין של הרי יהודה, לצידם של ייקבי בוטיק ייחודיים, החיבור הוא פשוט וברור, מלון "פרימה פארק" בירושלים, מלון בקונספט יין
זוכרים את הבדיחה על הקמצן, לא חשוב מאיזה עדה, שאמר לאשתו שאין טעם שתאכל את הבוטן השני כי יש לו טעם בדיוק כמו הראשון?
חיים גן מ"איש הענבים" אומר שבהחלט יש בזה משהו. לא משנה מה נאכל, טעים ויקר ככל שיהיה, בביס הראשון נתענג על הטעמים, בביס השני הם כבר ייחלשו, ובשלישי כבר נתרגל ונאכל כדי לשבוע ולא כדי ליהנות. לא חבל?
ואיך הופכים כל ביס לחוויה ראשונית? משתמשים במה שאבות אבותינו עוד בתקופת התנ"ך הכירו ואהבו – היין. היין לא רק משמח לבב אנוש, הוא גם מנקה את החייך לקראת הנגיסה הבאה, ככה שאם מתאימים את היין לאוכל, מקבלים חוויה חדשה בכל נגיסה, ועולם חדש של טעמים.
הוזמנו ל"איש הענבים" ביפו לסדנת יין לכאלה שהתאור שלהם של יין מתמצא ב"טעים" או "לא טעים" ובמשך השעות הבאות למדנו המון דברים שהיו לנו חדשים לגמרי, או דברים שלא חשבנו עליהם בכלל.
ההפתעה הראשונה שלנו היתה כשחיים ציין ש"95% מהיינות אמורים לשתות בשנה הראשונה שלהם כי אחר כך האיכות רק יורדת". אנחנו , שגדלנו על מיתוסים של מקררי יין ומרתפי יין עמוסים ומסתוריים, הופתענו. כדי לדעת באמת איזה יין יכול להישמר ולהתיישן ואיזה לא, צריך לבדוק אותו ספציפית (אפשר לגגל "חלון השתיה של היין").
(בתמונות למעלה- חיים גן מסביר על אופן הטיפול הנכון ביין).
יין הוא דבר חי, לכן צריך לתת לו "לנשום" בניגוד לכל משקה אחר, וכמובן שבמינון הנכון יין גם בריא מאד, וגם מעודד את מיצי העיכול ומסייע לחילוף חומרים.
כאמור ההתאמה של היין לאוכל מאד חשובה, גם מבחינת אחוזי האלכוהול, כדי שתכונותיו יעצימו את חווית האוכל ולא יפגעו בה. זו הסיבה שיינות שבאים לפני הארוחה – האפרטיף- יכללו לכל היותר 17% אלכוהול, כדי לא להרדים את קולטני הטעם שבלשון. לעומת זאת היין שבסוף – הדזרטיף, מכיל יותר אחוזי אלכוהול שנועדו לנקות את הגרון ממשקעי שומן שנשארו מהארוחה.
חיים הדגים לנו איך טעמים משתנים באותו המוצר- כך אם לוקחים קמפרי , שהוא מר, ומוסיפים לו מלח, מקבלים טעמים מתוקים. זו הסיבה שלמשל למתכונים מתוקים רבים למשל, מוסיפים מעט מלח, ליצירת חווית טעם שלמה.
הדבר החשוב ביותר ביין הוא קודם כל חומרי הגלם – הענבים. בישראל יש כרמים רבים וסוגים שונים של ענבים, שהייננים יכולים להפיק מהם בלנדים שונים ויינות שונים לגמרי אחד מהשני.
טעם היין גם תלוי באיזה שלב בוצרים – ככל שהשלב מאוחר יותר והענבים בשלים יותר, הם יכילו יותר סוכר וגם יותר אלכוהול והיין יהיה שמן יותר ומתקתק.
הופתענו לשמוע מחיים שייצור של יין לבן קשה בהרבה מייצור של יין אדום מכיוון שהלבן דורש דיוק מירבי ולא סובל אף פגם, בניגוד לאדום שיש לו המון מרכיבים ואפשרויות שונות.
(בתמונה למעלה- שלב הטעימות העוורות).
ובפינת "הידעת" שבאמת לא ידענו – "הידעתם ששרדונה הוא לא יין לבן? יש לו רק צבע לבן אבל הוא עובר אותו תהליך של יין אדום".
וכאן נשאלת השאלה – אם יין לבן דורש יותר עבודה, איך זה שמחירו לא הרבה יותר גבוה מיין אדום? והתשובה- יין לבן לא שומרים אלא מוכרים מיידית וצורכים מיידית, ולכן מחירו לא גבוה.
השלב הראשון בטעימה היה הטריוויאלי – פתיחת הבקבוק. לא להאמין כמה טעויות עושים אנשים, החל מחיתוך הציפוי מהאמצע במקום מבועת האוויר המיועדת לכך, מה שגורם לכך שחלקים מהציפוי נכנסים לתוך היין, ולא ממש מומלץ ללעוס מתכת או חומרי ציפוי שונים, ועד דחיפת הספירלה של הפותחן מלמעלה , תוך שבירת שכבות השעם כך שבמקרה הטוב מסתובבים על ריק ובמקרה הרע שוברים את השעם וחלק ממנו נשאר תקוע בבקבוק (ולא, אסור לדחוף את זה לתוך היין כי אז שותים בעזרת מסננת). הטיפ של חיים – לנעוץ את הקצה של הסליל מהצד (כלומר באותו המקום במרכז הפקק אבל שהידית תהיה הצידה ולא ישר למעלה, וכך מחוררים נכון ושולפים בקלות את הפקק).
אחר כך התחילו הטעימות. חיים מזג לנו שלושה יינות, שניים ישראלים ואחד צרפתי, שונים לחלוטין. המבחן הראשון היה מבחן ההטיה- יצירת הילה של היין. עושים זאת באמצעות הטייה זהירה של הכוס קדימה (תוך אחיזה בתחתית שלה) כמובן בלי לשפוך, ואז החזרה. הסימן שנוצר על הדופן מעיד על הרבה דברים – צלילות היין, הצמיגות שלו, אם היין יהיה בעל "גוף" כבד או קל וכך הלאה.
ככל שהיין סמיך יותר, יש בו יותר סוכר, מה שמעיד שהענבים שהו במקום חם ונוצרו במדינה חמה. כך באמצעות מבט בלבד על ההילה, כבר ניתן לדעת באיזה מדינה יוצר היין….
(בתמונה למעלה – מטים את הכוס בזהירות ליצירת "הילה")
הצבע הוא האינדיקטור הבא- ומעיד על גיל היין.
השלב הבא היה עירסול הכוס, כלומר סיבובה ויצירת מערבולת קטנה בתוכה, ואז הרחה. גם כאן, ככל שמריחים יותר אלכוהול (והוא מתחזק עם העירבול) כך הוא מעיד על מדינה חמה.
עכשיו הגענו לשלב הלגימה- טעמנו יין, אחרי שהתרשמנו מהריח שלו (וככל שהיין מורכב יותר, כך אין שום קשר בין הריח והטעם). אחר כך נגסנו בחתיכת גבינה עזת טעם ואז חזרנו וטעמנו. גילינו שני דברים – קודם כל שהטעמים התחזקו (של שני הדברים – של היין ושל הגבינה) ולא התרגלנו אליהם אלא היו חוויה חדשה, ושנית – שהטעם של היין גם השתנה מכיוון שאכילת הגבינה השפיעה על בלוטות הטעם.
יין נוסף שהרחנו לא עשה רושם כל כך טוב מבחינת הריח בהתחלה (זה נע בין "טחב" לבין "מרתף עבש" ו"גרביים") אבל בהיותו יין מורכב, גם הוא לא העיד על הטעם, שהיה קל וענוג.
חיים גרם לנו לחשוב שלמעשה אין מילים לתיאור ריח – כל תיאור של ריח לקוח או מחוש הטעם (כגון "ריח מתוק" או "חמצמץ" ) או מדימויים כמו "ריח לימוני" "ריח אקליפטוס" וכדומה. כדי לתאר ריחות במדויק, ישנו גלגל ריחות ובו הגדרות כמו "צמחי", "מקורמל" , "עצי" ועוד, שגם להם תת קטגוריות כמו "שרפי " או "פנולי" (תחת "עצי"), או "טרי" "משומר מבושל" או "מיובש" (תחת "צמחי").
הטיפ האחרון הוא שלי- והוא מאד חשוב- ישראל מדינה חמה, אין כמו יין לבן וקליל, אם זה ללוות ארוחה קלה (או כבדה, אני אוהבת יין לבן בכל ארוחה וגם בפני עצמו) ואם זה כמרענן קיצי כייפי, עם אבטיח, עם שמש וחוף ים, עם מרפסת ובריזה, היין הלבן הוא קל, הוא במגוון רחב – מחצי יבש ומתקתק ועד יבש וחמצמץ יותר, יש כל כך הרבה שכל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב, והעיקר- בטווח מחירים שכל אחד יכול להרשות לעצמו למצוא את היין האהוב שלו (או לנסות כל מני ולטעום סוגים שונים ויקבים שונים).
(למעלה- להריח, למטה- לטעום)
"בית הענבים" הוא מרכז ללימוד יין ייחודי, שבו אין זיקה דווקא ליקב אחד או ליין אחד, אלא משמש כמרכז הדרכה כללי, כולל סדנאות, הדגמות, טעימות, ערבי חברה ואירועים, כשגולת הכותרת היא TERRAVINO – תחרות יין, בין עשר התחרויות החשובות בעולם , שהחלה בשנת 2006, ובה נשפטים מאות יינות מישראל והעולם על ידי שופטי יין בכירים מהארץ ומחו"ל שכוללים כתבי יין, סומליירים, קניינים, ייננים מובילים ומובילי דעת קהל בעולם. האירוע הפך לחלון הראווה של ישראל, כשהיינות הזוכים מתהדרים במדבקות מיוחדות שנושאות את השם "ישראל" בגאווה גדולה.
התחרות מושכת אליה גם תיירות יין גדולה, ותיירות בכלל של מבקרים שמגיעים לטעום את סוגי היקבים והיינות המופקים בישראל, ועל הדרך גם נפתחים למדינה ולנופיה בזוויות שבדרך כלל לא מודגשות במהדורות החדשות.
זו גם ההזדמנות לטעום יינות מיוחדים שזוכים בפרסים.
לתחרות יש חשיפה תקשורתית גדולה בכל רחבי העולם.
השנה נערכת התחרות במלון רמדה בנתניה, בין התאריכים ה9 עד ה12 לפברואר, והיא בחסות מלאה של ארגון היין המוביל בעולם הOIV.
עוד פרטים על התחרות – http://www.grape-man.com/Terravino
האוכל והאווירה האיטלקיים מאד פופולאריים בישראל. כולם אוהבים פיצה ופסטה, יין ומתוקים, מאפים וגלידות, עם המבטא המתנגן הזה של האיטלקית, שהופך כל מילה לרומנטית.
אז עכשיו לא צריך לנסוע רחוק, ומספיק להגיע לאזור "שרונה" בתל אביב, סנטימטר מהקריה ומעזריאלי, ששופץ והפך לפנינה ירוקה ותוססת, כדי למצוא את "ליטל איטלי- איטליה הקטנה". ומה הכוונה?
בתוך "שרונה " קמה לה שכונה איטלקית, בדיוק כמו במיטב בירות העולם, וכוללת את החוויה האיטלקית המקיפה- פיקניק על הדשא רחב הידיים, יין טוב, בשר טוב עם בירה ליד, ונשנושים ומתוקים. השף יוגב ירוס אחראי על הצד הקולינרי של המתחם.
בערב קייצי אחד הוזמנתי לבקר את איטליה בלי צורך בדרכון. התחנה הראשונה היתה "פיקניק" – מקום ייחודי שהנושא שלו הוא "כבר לא סנדוויץ כחוש ומלפפון פרוס בשקית ניילון אלא חווית פיקניק מקיפה ובעיקר מאד רומנטית". ואיך יוצרים את החוויה הזו? נכנסים למבנה "פיקניק" ומתחילים לבחור את מרכיבי הפיקניק הפרטי שלנו – שיכולים להיות ארוחת בוקר איטלקית, מאפים, כריכים, פיצה, פסטות,פירות, סלט, יין וכדומה, מקבלים סלסלת קש ומפת משבצות לאותנטיות מלאה, ובוחרים את המיקום – על שולחנות עץ או בדשא עם הבריזה. אחרי שנהנים ומבלים, רק מחזירים את הסל והמפה. אפשר גם לקנח בגלידה איטלקית (ולא לפספס את טעם ה"קרמל מלוח" שהוא שוס אמיתי.). המקום פתוח 24 שעות ביממה כך שאפשר להנות מארוחת בוקר, צהרים, ערב או לילה לפי בחירה (או גם וגם וגם…) וכמובן גם לקחת טייק אווי לבית או למשרד.
אנחנו , במקביל לנשנושי הפיקניק גם טעמנו יינות של ה"ווינריה" ששימחו את הלב ואת האווירה. ב"ווינריה" אפשר לקנות יין, לטעום יין או להנות במקום ממנות טאפס קטנות ומנות חמות.
בין לבין הלכנו לסיור מודרך באזור "שרונה" ושמענו על תולדות המקום והטמפלרים, וכן על עבודות השחזור והשימור שנעשו במקום. לא תאמינו איזה סכום צריך רק בשביל להזיז בית אחד כמה מטרים. (רמז, זה כולל שבע ספרות).
ההליכה עשתה לנו תאבון ואז הגענו ל"קרנבירה" שהיא שילוב של "קרנה" ו"בירה" – בשרים ובירות שמלוות אותם (או ההפך). במקום, שבנוי כמו בית מרזח איטלקי, אני דווקא שתיתי קוקטייל מרענן של "אפפל שפריץ" וטעמנו ממבחר מנות המקום – פלן סטייק, חזה אווז (מומלץ ביותר), נתח קצבים, חזה עוף, נקניקיות מכל מני בשרים (ניתן לבקש כמובן ללא בשר לבן), אנטריקוט, ותוספות כמו סלטים עם או בלי גבינה והכיף הגדול שלי – פולנטה עם פטריות או אספרגוס (שתי קעריות חוסלו על ידי עד תום). במקום יש אפשרות לתפריט טעימות והרבה אפשרויות בחירה לכל סוג דרישה. (ושימו לב לצנצנות שבהם מגישים את הבירות). הישיבה היא על כסאות בר והשולחן הוא מיוחד וכולל מדף עליון עליו מונחות המנות כך שאפשר לעשות "שרינג" עם מי שיושב ליד או ממול ולהנות מיותר מנות וטעימות. המבחר של הבשרים גדול וניכר שיד מקצועית מטפלת בהם. לכל בקשה יש אוזן קשבת.
הקינוחים הוגשו ב"טרטוריה" – המבנה הרביעי – שמגיש דגים, פירות ים ופסטות במנות קטנות לנשנושים כשחומרי הגלם המשובחים מוטסים הישר מאיטליה. (וגם כאן לא חסר יין).ישנן גם ארוחות בוקר איטלקיות מיוחדות. אנחנו, שהגענו לקינוחים זכינו קודם כל לצייסרים של טירמיסו ולימונצ'לו, ואחר כך לסט של קינוחים מרהיבים – מנה על בסיס עוגת ספוג למונצ'לו – גירסה משודרגת של ה"סברינה" עם קצפת ומרנג' למעלה, שבאופן מפתיע היתה הפיבוריטית שלי בערב קייצי , טרטופו – כדור שוקולד גדול עם המון דברים טובים בפנים כמו זביון ודובדבן אמרנה, טירמיסו שהגיע בשכבות בצנצנת וקנולי ממולאים מסקרפונה. כאמור כולם חוסלו עוד לפני שהמלצר הביא את הצלוחיות, ככה ישר על צלחות ההגשה, וההמלצה שלי היא עוגת הספוג הלימונצ'לואית.
במקום יש גם חדר לייצור פסטה טריה, שאפשר לטעום בכל אחת ממסעדות "ליטל איטלי" במקום, או לקחת הביתה להמשך החוויה.
באתר של "ליטל איטלי" – http://www.littleitaly.co.il/about יש גם מידע על אירועי תרבות שקשורים לאיטליה כמו קורסים באיטלקית, סדנאות, טיולים לאיטליה וכדומה, כך שכל מה שקשור לארץ המגף- אנחנו מכוסים.
כולנו היינו בטעימות יין. הברמן או בעל המקום מוזגים לנו מבקבוקים , אנחנו טועמים, טועמים שוב, ובכל אותה העת תלויים במי שמוזג לנו. עכשיו בTasting room שבאזור המקסים של שרונה בלב תל אביב התוודעתי לשיטה חדשה של טעימות, כולה בשירות עצמי ובנוחות מירבית.
זה לא שב"טיינסטינג רום" אין צוות. ההפך, יש את אבי כהן אחד השותפים, את טוני הברא המנהל, את הייננית רוני ססלוב עם וותק של 22 שנים ביין, ואת הברמן המקסים אדי ניומן שעוזרים בכל שאלה. אבל כאן נכנס החלק המעניין – במקום 10 מכונות אוטומטיות, בכל אחת ארבעה בקבוקי יין (עם הקפדה על 75% יין ישראלי) שמוגן על ידי גז ארגון ששומר על היין מפני חימצון. על כל אחת מהמכונות יש כיתוב מדויק של איזה יין יש שם, איזה טעמים, מי מייצר, סוג הענבים ועוד, כל המידע שצריך. ומה עושים?
יש כרטיס מגנטי שאפשר לטעון בכל סכום שרוצים.
תוקעים אותו במכונה ומסתכלים על הצג שם כתובים המחירים לשלושה סוגי כמויות – טעימה, חצי כוס או כוס. שמים את הכוס מתחת לברז המתאים (חשוב מאד, שלא יישפך על הנעליים!), לוחצים על הכפתור המבוקש והיין זורם לכוס ומשם ללוגם בהנאה.
מה שנחמד הוא שאפשר בצורה כזו להתנסות עצמאית במה שרוצים ,ממבחר גדול ובנוחות. החיוב על הכרטיס הוא לפי הכמות שנמזגה בפועל כך שגם אם הבקבוק נגמר באמצע, הסכום שיחוייב הוא מדוייק.
יותר מכך, כשרוצים לקנות יין ולא יודעים איזה, השיטה הזו מאפשרת התנסות וטעימה של מגוון רחב כך שאפשר להחליט מה הכי טעים לנו.
כל היינות ניתנים לשתיה במקום או לקחת הביתה במחיר חנות (במקום יש 40 מקומות ישיבה בחלל פנימי כולל חדר טעימות פרטי ל14 איש, ועוד 60 מקומות בחזית היפה של הבניין הטמפלרי העתיק.
ואם יש יין צריך גם לאכול משהו על יד, ובשביל זה יש את התפריט שנבנה על ידי השפית אביבית פריאל אביחי עם מיטב הנקניקים, הגבינות, הלחמים , הדגים ועוד המון דברים טובים , והמתוקים של השוקולטייר אלי טראב.
יש גם אופציה לנשנושים צמחוניים וטבעוניים.
כשהגענו להכיר את המקום, תוך שניות כבר הפעלנו בעצמנו את הכרטיסים החכמים ובחרנו יינות (ובדיוק נפלתי על "שבלי" לבן מעולה שקיבלתי עליו המלצה מאנשי המקום). בתחילה בחרתי באופציית ה"טעימה" ואחר כך כבר עברתי לבחור חצאי כוסות כדי שאוכל להתנסות. טעמנו מבחר ענק ממטעמי המקום (מה שגם עוזר לא להשתכר יותר מדי) ואהבתי במיוחד גם את השוט שהכין לי אדי הברמן, משקה שהוא פיתח בשם "צ'ייסר טקילה סנגריטה חריפה" שהכיל טקילה, עגבניות, צ'ילי ומיץ הדרים. (18 שקלים, וזה טעים פחד).
המקום פתוח בימים א-ה מאחת עשרה בבוקר ועד אחרון הלקוחות, בשישי מעשר בבוקר עד אחרון הלקוחות, ובמוצאי שבת משבע בערב ועד אחרון הלקוחות.
הכתובת – קפלן 36 תל אביב, בבנין של "אדידס" .