סטמפה- חותמת של איכות.

כשהאחים אלעד ודניאל חן החליטו לפתוח את המעדניה האיטלקית שלהם בתל אביב, השם "סטמפה" היה די מתבקש- גם בגלל שאביהם עסק בדפוס, וגם בגלל שהמיקום הוא בצמוד לבית העיתונאים, שם עומד פסל של מדפסת עיתונים עד היום.

אלעד שמגיע מתחום ניהול המסעדות (כמו "כתית" , "הרברט סמואל" ועוד רבות ומפורסמות) ודניאל שמגיע מתחום האלכוהול וחיי הלילה, רצו מקום שלא יהיה מסעדה, שיהיה בו קשר אישי עם הלקוחות ושגם ישאיר להם זמן לבלות עם המשפחה לצד הקפדה על איכות ומחירים נוחים.

אז הם יצאו לדרך- לאיטליה, וטעמו מאות סוגים של מוצרים, עד שבחרו מה יגיע אל המעדניה , שהיא עסק משולב שבו אפשר גם לרכוש הביתה וגם לאכול במקום.  הרעיון היה להתמקד ביצרנים הקטנים, בכפרים הנידחים שבהם מייצרים גבינות מאותו מתכון כבר 800 שנים, יינות מיקבים קטנים, וכל ההפתעות הכייפיות האלה שמוצאים כשסוטים מהדרך הראשית בכבישי איטליה.

והתוצאה כאמור – "סטמפה"- מקום שמזכיר את הפאב של "צ'ירס"- מקום שבו מכירים את השם שלך, ודואגים אם לא הגעת כמה ימים, מקום שבו מייעצים לגבי מה לקנות גם כשהלקוח בעצמו לא יודע מה הוא רוצה, מקום שאפשר לקפוץ אליו לקפה איכותי בעמידה, לנשנוש מנות אותנטיות בשירות עצמי ולהכרות עם חומרי גלם איכותיים וטעימים.

הוזמנתי להכיר את החוויה האיטלקית תל אביבית הזו .

הפתיחה הכי כייפית היא תמיד כוס אלכוהול. במקום יש את אוסף היינות האיטלקיים הגדול ביותר בארץ, כשהרוב יינות לא מוכרים (ובמקום מתקיימות גם סדנאות יין ). אנחנו פתחנו דווקא בקוקטיילים-

"נגרוני ארטישוק"- עם ג'ין, קמפרי וליקר ארטישוק במקום הוורמוט המסורתי, שיצרו משקה אדום וסקסי.

"דרק אנד סטורמי"- שילוב של רום כהה עם ג'ינג'ר ביר שעוטר בכוסברה.

הקוקטיילים עשו את מצב הרוח המתבקש והתחלנו בטעימות של מיטב המקום.

הפתיחה היתה עם בורטה לצד סלט עלים ומעל לכל הרבה אהבה של חומץ בלסמי משכר (בוודאי ששאלתי- ומדובר בחומץ בשם "פיני" שכמו שאר המרכיבים ניתן לרכישה במקום – ומומלץ מאד).

מנת בורטה על סלט קפרזה עולה 47 שקלים בתפריט.

קיבלנו את הבורטה יחד עם לחמים איכותיים והמנה חוסלה חיש מהר.

המנה הבאה היתה בעצם מגש, שמורכב לפי בקשת לקוחות, טעמם והעדפותיהם, או המלצות המקום ששווה להעזר בהן. במקרה שלנו הגענו אחת קרניבורית ואחד צמחוני, אז הוחלט על מגש של נקניקים וגבינות.

הגבינות הן איטלקיות כמובן, הרוב מצפון איטליה, והנקניקים הם של דור כהן, אחד השרקוטרי הטובים ביותר בארץ, אם לא הטוב ביותר, שמייצר בעבודת יד נקניקי פלאו , כלומר נקניקים נטו, ללא שום תוספות מיותרות.

על המגש שלנו היו- גבינת גילמונטה (הגירסה המעודנת של פרמז'ן, שבניגוד אליו שמשמש בעיקר לתוספת מעל, הגבינה הזו עומדת בזכות עצמה), גבינת כבשים עם כמהין (מזכירה פקורינו), גורגונזולה דולצ'ה (פחות חריפה ויבשה מהגורגונזולה המוכרת) , וקסוטלה (משהו בסגנון ברי). הגבינות הוגשו ביחד עם אגוזי מלך ומסטרדה של תאנים (שילוב של ריבה וצ'אטני). היו לחמים בצד אבל במקרה של הגבינות העדפנו פשוט לקחת חתיכה, לטבול במסטרדה , להוסיף אגוז ככה על הדרך והופ- יש ביס מושלם.

אני לא יכולה להחליט בין סוגי הגבינות מה האהובה עלי במיוחד מכיוון שלכל אחת יש את הייחוד שלה. הטעם הספציפי שלי נוטה לגבינות החריפות יותר, בגלל הניגודיות הגדולה יותר עם המסטרדה.

בנקניקים קיבלנו קבנוס עגל וטלה, סלמאי מילאנו, קורנביף וברוסט בקר, מה שעשה לי פלשבק ניו יורקי . הנקניקים לוו על ידי צלפים.  בצד, ליד הלחם היו גם הממרחים- קרם שעועית ועגבניות, פסטה ארוגולה ואגוזים, וקרם ארטישוק עם כמהין.

אחרי המנה הזו, אין סיכוי שאחזור אי פעם לרכוש נקניקים בסופרמרקט. החיך שלי התרגל במהירות לאיכות ולנימוחות של הבשר, ולעדינות של הארומות. חסרה לי רק מפת משבצות ונר תקוע בתוך בקבוק קיאנטי ישן, ואני כבר בכפר קטן וציורי באיטליה, עם מוסיקה של אקורדיאון ברקע.

בתפריט כתוב שיש במנת הקינוחים "טירמיסו" ולידה יש הערה "אם נשאר "ולצערינו כשאנחנו הגענו, פשוט הכל נחטף, ולכן בתור קינוח לקחנו את  אחד הכריכים המפורסמים של המקום- ה"פיאדנה" שהוא סוג של טורטיה איטלקית מינימליסטית שבתוכה נקניק או גבינה, עם רוקט ושמן זית, והכל מוגש חם ופריך. כמה פשוט ככה מופלא. הפיאדנה שלנו כללה גבינת עיזים, אגוזים, רוקט, שמן זית ומלח (במקום לא משתמשים בחמאה או במיונז כלל). (29 שקלים בתפריט).

ישנה בתפריט גם פיאדנה מיוחדת למבינים- עם נוטלה , שמן זית ומלח אטלנטי. שווה לנסות.

בדף הפייסבוק של "סטמפה" ניתן לקבל מידע על מוצרים מיוחדים, וגם על מועדי סדנאות היין.

אריוודרצ'י!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.