ארכיון

שווה להכנס לפאניקה.

בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.

כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).

כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.

(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).

ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.

אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.

בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.

לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.

חיזור גורלי על הבמה.

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99

הבימה- תשוקה חשמלית.

טנסי וויליאמס היה כותב סוער. כך גם הדמויות שלו. מחזות רבים שלו הפכו לסרטים מצליחים, ובמקביל המשיכו להיות מוצגים על במות.

כשאנו אומרים "חשמלית ושמה תשוקה" – אוטומטית אנו נזכרים במרלון ברנדו וויויאן לי, שניהם שיחקו גם בהפקות תאטרליות של המחזה וגם בסרט המפורסם, ושניהם הציבו רף גבוה מאד למי שבא אחריהם.

התאטרון הלאומי "הבימה" משתף פעולה עם התאטרון הקאמרי של תל אביב, ומעלה כעת על הבמה את ההפקה החדשה של "חשמלית ושמה תשוקה" בכיכובם של יבגנייה דודינה ועמוס תמם.

הסיפור עוסק מתרחש בניו אורלינס של שנות הארבעים, בשכונה מעורבת של מהגרים, כשבלאנש האריסטוקרטית (יבגניה דודינה) מגיעה לבית אחותה סטלה (אנה דוברוביצקי) ובעלה סטנלי (עמוס תמם) כדי להרגע מהתמוטטות עצבים אותה חוותה בגלל מותו של בעלה. בלאנש נדהמת מהעולם העלוב בו חיה אחותה, אחרי שהתרגלו לוילה המפוארת של הוריהן, ועוד יותר מהעובדה שסטלה אוהבת את החיים האלה ואת החיספוס והגסות של בעלה סטנלי, שמבלה את ימיו במשחקי פוקר ושתיה. עד מהרה מסתבר שבלאנש היא לא בדיוק מה שהיא מספרת…

בלאנש הנויירוטית והמעורערת מנסה להתחיל קשר עם מיטש- אחד מחבריו הטובים של סטנלי, אבל ההתערבות שלו מובילה לשרשרת אירועים ששיאם בלילה שבו סטלה יולדת את תינוקה, וסטנלי ובלאנש נשארים לבדם בבית.

אחד הדברים שמאד מיוחדים בהפקה הוא העדר התפאורה- למעשה אין כלל בית, יש רק קיר גרפיטי, ואת תפקיד רוב הרהיטים מגלמים שחקני רקע, שמחזיקים חפצים או יוצרים קירות בגופם. השחקנים הללו גם משמשים הרבה פעמים הקול הדובר שמספר על התקדמות העלילה, מעבר הזמן ותיאורים שונים, וגם מהווים את ההזיות והזכרונות של גיבורים, בעיקר בלאנש ומכניסים אותנו לעולמה הפנימי.

המוסיקה המצויינת משתלבת עם משחקי תאורה שיוצרים תחושות שונות, אם מדובר בטירוף, אם מדובר בהזיות או באלימות.

יבגנה דודינה נותנת משחק מצוין, כשהיא נודדת בין שפיות לטירוף, בין פלירטוט לסרקזם, ובין יופי לעליבות. עמוס תמם מתמרן גם הוא בין הבעל המושך והאוהב, לבין המפלצת האלימה שבוקעת ממנו ללא שליטה, שעדיין מצליחה לגרום לאשתו להשאר עימו ולאהוב אותו למרות הכל. הוא מצליח לשחזר את האקסטזה בנקודה המפורסמת ביותר במחזה (ובסרט) – כשהוא זועק "סטלה!!!" מתוך שילוב של שיכרות, ייאוש, אהבה ואלימות.

עוד נקודה חשובה- בתחילת ההופעה מציינת הקריינית שכל חומרי הצבע שמשתמשים בהם לצורך הגרפיטי, הם מחומרים טבעיים ובלתי רעילים, וכל הסיגריות שמעשנים על הבמה (ושהן חלק חשוב בעלילה) הן סיגריות ללא ניקוטין וטבעיות בלבד, כך שהשחקנים לא נפגעים מהתפקיד.

הבמאי הוא אילן רונן, את הנוסח העברי כתבה רבקה משולח, ובצוות השחקנים ניתן למצוא גם את פיני קידרון ואלון דהן שמתחלפים בתפקיד מיטש – המחזר החדש של בלאנש, יוניס- השכנה טובת הלב – מיקי פלג רוטשטיין , ואנשי השכונה- דיוויד בלינקה, רותם קינן, רוי סער, אייל שכטר, הראל מוראד, ליאור זוהר ואסף שגב.

משך ההצגה שעתיים ללא הפסקה, ואת התאריכים ופרטים נוספים ניתן למצוא ב –

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%AA%20%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%A7%D7%94

לירון, אדווה וכולנו- על הבמה.

לירון איתן ואדווה מזרחי, שתי קומיקאיות , עולות על הבמה ב"בר קיימא" – מקום קטן בדרום תל אביב. הן לבושות בשחור ובג'ינס, אין מוסיקת רקע, אין אביזרים, יש רק את הפיזיות וההומור. ובעזרת שני הדברים הללו, לירון ואדווה הופכות במשך חמישים דקות של מערכונים רצופים, לאוסף של דמויות שמייצג את כל מי שאנחנו מכירים, ובעצם גם אותנו.

השתיים, בעלות תואר שני במשחק באוניברסיטה, מגלמות אוסף של דמויות כל אחת לחוד ובעיקר באינטראקציה משותפת, ומעלות סיטואציות שכולנו מכירים – הטראומות מבית הספר בגלל הבחורה המקובלת , הנכדים שחוגגים לסבא יום הולדת אבל בעצם מחכים לירושה, זו המוזרה מוועד הבית, הכלה הנודניקית והמלצרית שעובדת ב"קפה מיכל" וחולמת להפוך לזמרת מפורסמת…

(התמונות – מפייסבוק)

שתיהן בוגרות "דומינו גרוס" – כשלירון הספיקה לעבור בדרך בלהקה העירונית "ילדודס" בחדרה, ואחר כך לדור ההמשך "צעירי חדרה" , ואדווה אהבה לחקות שפת גוף כבר מילדות והופיעה בהצגת יחיד בפסטיבל "עתיד התאטרון 2013".

המופע כאמור הוא אוסף של מערכונים קצרים בסגנון "נון סנס" עם קריצה למונטי פייתון וסיינפלד, וכולל גם קטעי שירה קטנים שמשתלבים במערכון.

בהופעת אורח מופיע גם תומר יעקבצ'אק שגם הוא למד איתן והוא מוסיף את הזווית הגברית.

אני בטוחה שבעתיד עוד נשמע על שתי המצחיקות  הכישרוניות הללו – ובגדול.

כרגע הבנות מופיעות ב"בר קיימא" שהוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, ועוד מידע על ההופעות הבאות ב-

דף הפייסבוק – https://www.facebook.com/events/1380497705559755/?ref=22

קטע מההופעה ניתן לראות כאן – https://www.youtube.com/watch?v=62I1WiHzsSw

 

 

רומנטיקה קולינרית.

אחד הדברים הרומנטיים ביותר שאהוב יכול לעשות עבור אהובתו (וההפך) הוא לבשל לה. להזמין אותה למקום שקט ורומנטי, להדליק נרות, למזוג לכוסות יין , ולהגיש לה מנות שהוא עצמו בישל והשקיע עבורה. הבעיה היא שרבים אינם יודעים לבשל, ומה לעשות ש"מנה חמה" לא נחשב הכנת ארוחה?

יש כאלה שיתאמצו בכל זאת, יחפשו מתכונים, יהרסו את המטבח ויוציאו תחת ידם יצירה לא ברורה, אולי לא תמיד אכילה, כזו שהבחורה תראה בצלחת (אחרי שהבשלן גרד את החלקים השרופים או הטביע ברוטב כדי שלא ירגישו טעמי לוואי) משהו מוזר, אבל תאלץ לאכול ולחייך בפה מלא (עד שתירק לעציץ או תכבד את הכלב) ולהגיד "זה נפלא יקירי".

אחרים ימצאו את הפתרון הנוח יותר- שף פרטי.

נשמע כמו משהו שראוי למלכים ורוזנים? כבר לא.

במקום הכי נוח – בבית או בלוקיישן לבחירה, מזמינים שף שמביא איתו כל מה שצריך, מתאם בדיוק מה הטעמים הרצויים (וממה להמנע, כמו רגישויות למיניהן), מכין ארוחה אסטטית וטעימה שמוגשת מיידית כך שאפשר לאכול בנחת והמנות מגיעות בדיוק כפי שהן אמורות להיות, ובסוף גם מנקה אחריו…

רק לדמיין הצעת נישואין למשל, מי הבחורה שתסרב אחרי ארוחה עם שף פרטי, כשבצלוחית הקינוח מונחת הטבעת?

כשאני חושבת על שף פרטי, יש עוד כיוון שאני חושבת עליו – אני לא טיפוס של פיקניקים וחיק טבע, מתעבת "מנגלים" למיניהם (לשבת על נמלים, לאכול אוכל עם המון עשן ובלגאן בסביבה המונית ורועשת). אבל אם מישהו (רמז רמז לקורא ספציפי אחד…)היה חושב למשל להזמין שף פרטי למקום יפה בחיק הטבע, מעמיד שולחן, ומכין ארוחה על המקום, שיכולה היתה להיות גם במסעדה מבחינת האיכות, הפרזנטציה והנקיון, הדבר בהחלט היה מוציא אותי מלפני המסך…..

כמו שאני מכירה את עצמי, אם אזמין שף פרטי הביתה, רוב הסיכויים שגם אדחף לו לתוך הסירים כדי לבדוק בדיוק איך הוא עושה (וגם לצלם כמובן) ויש שפים שתוך כדי גם מלמדים מה הם עושים, ומאפשרים התנסות, כך שזה לא יהיה ממש שקר להגיד ש"אני הכנתי את הארוחה".

שמעתי גם על שפים שמקושרים לנותני שירות נוספים כמו מעסים, וביחד מרכיבים חבילת פינוק אולטימטיבית, שהייתי ממליצה עליה במיוחד לזוגות נשואים שיכולים לאפסן את הילדים ללילה אצל הסבים, ולחזור להיות הזוג הצעיר והרומנטי טרום משכנתא-גננת-שעות נוספות.

וכשהבן שלי יתחתן, זה בהחלט יהיה הפתרון שלי ל"שבת חתן" אצלי בבית, כי אפשר להנות גם כל המשפחה ולא רק בזוג. (ואולי אפילו אגלה לאורחים שלא אני הכנתי? …אולי אמליץ גם לכלה הנבחרת להזמין שף פרטי למסיבת הרווקות שלה, כי למה להסתפק רק בנומרולוגית או חשפן?).

בקיצור, באמת שיש אפשרויות רבות להתפנק, להנות מאוכל ומשירות מפנק, ולא צריך להיות מליונר או בן מלוכה בשביל זה.

אהבה ומלחמה- "המאהב" – הפקה חדשה של "הבימה".

הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".

העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.

אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.

זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.

מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.

העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.

הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.

פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.

המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.

מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.

הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.

עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0