"ילקוט". מילה שכבר פחות משתמשים בה ומזכירה את מה שהיינו לוקחים לבית הספר לפני ארבעים שנה, תיק שאולי עבר כבר כמה ידיים או כמה דורות, לעיתים עם פינות מתכתיות דוקרניות, משהו עם אבזמים או עם סגירת מתכת שהרבה פעמים לקחה איתה כמה אצבעות עדינות של ילדים על הדרך.
אחר כך עברנו ל"תיק" וכל דבר שיכל לשאת את הספרים, המחברות והקלמר נכנס לקטגוריה הזו, כולל שקיות ניילון, סלסילות וכמובן "תיק שכל" שהיה חתיכת בד עם שרוך לא מאוזן, שניתלה על כתף אחת בצורה הכי לא בריאותית שיש ,וחבט בנו מאחור עם כל צעד.
נכון, חום יולי אוגוסט בעיצומו, הים והמסיבות, הארטיקים והשינה המאוחרת, אבל בלי שנשים לב, ממש במהירות תגיע אלינו שנת הלימודים החדשה, והדבר הראשון שצריך לבית הספר הוא ילקוט. אז זה כבר לא במילים של יורם טהרלב מתוך "שכונת חיים" –
"הם לא אוכלים חצץ ולא שותים בנזין
כל בוקר עם ילקוט הולכים לבית הספר
והשכנים לאט סוגרים את התריסים
כשהחבורה בערב מתאספת"
כשאני הייתי תלמידה, וזה היה לפני די הרבה שנים, לא היתה מודעות לתיקי בית ספר. כלומר, היו תיקים, אם הישנים יותר, עשויים מעור ובמבנה מרובע שסוחבים ביד אחת, (כן, זו אני בתמונה…) או כל מני תיקים שהיינו ממלאים בהרבה יותר מדי דברים (אטלס, תנ"ך מלא, קלמרי עץ) ואיכשהו סוחבים על הגב לבית הספר, הרבה פעמים ברצועה אחת כי זה היה יותר "קול" או בשפה של אז "מדליק" למרות שהכאב בכתף היה נוראי.
