כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.
ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!
אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .