מתחם התחנה בתל אביב, הוא מקום בילויים אהוב וותיק שמושך אליו בליינים מכל הסוגים למבחר האטרקציות שיש בו- חנויות מיוחדות, מסעדות ובארים.
החבר החדש בשטח הוא "לה גאר" – על שם "התחנה" בצרפתית, בר מסעדה ביסטרו שמביא אווירה שמחה במיוחד לאזור. בשעה עשר בערב נפתחים השערים, ומי שנכנס נתקל בעיצוב יפיפה של אלמנטים של תחנת רכבת כמובן- עם בר משקאות שעשוי מאדני רכבת, תאורה של תחנה, ואיך אפשר בלי שעון ישן שאומר לנו מתי הרכבת מגיעה?
"סיפור פשוט"– ש"י עגנון, על במת התאטרון הלאומי "הבימה". כולנו למדנו בבית הספר את סיפורו של עגנון "סיפור פשוט" – סיפור על נערה יתומה בשם בלומה נאכט שמגיעה להתגורר אצל משפחת הורוביץ – צירל וברוך מאיר, בעלי חנות מבוססים ובנם הירשל מתאהב בה, אבל אין סיכוי לאהבה הזו בגלל הבדלי מעמדות, ומשפחתו מכריחה אותו להנשא לנערה במעמדו- מינה, אלא שליבו לא נותן לו מנוח, ואבדן האהבה האמיתית שלו מוביל אותו לשיגעון, עד שהוא מבין את מקומו בעולם ומשלים עם תפקידו.
למזל כהן היתה עקמת שגרמה לה סבל וכאב במשך עשרים שנה. במסגרת החיפושים אחרי טיפול או לפחות הקלה בכאב, היא ניסתה שיטות שונות עד שמצאה שדרך תרגול הגוף בשיטות כמו פילאטיס ואימון גופני , הכאב חלף ואיננו.
מזל המשיכה והתמחתה בתחום הכושר, ובין השאר פיתחה את שיטת "כושר בקלות" שהשפיעה על אלפי אנשים להפוך את דרך חייהם לבריאה ואיכותית יותר, אימנה אנשים פרטיים וחברות, מבוגרים וגם ילדים שאימצו בחום את שיטת "FIT DANCE" שגרמה להם לעזוב את מסכי המחשב והטלפונים לטובת תנועה בריאה.
השבוע אישה התאבדה בגלל שהדת הפנאטית גרמה לנתק בינה ובין בנותיה, עד שלא יכלה יותר לשאת את הכאב.
ואז הוזמנתי לצפות ב"פליישר" בתאטרון הלאומי "הבימה.".
(התמונות בפוסט באדיבות תאטרון "הבימה")
העלילה סובבת סביב זוג ניצולי שואה, שעדיין מריחים את בני משפחתם העולים בארובות המשרפות – אריה פליישר (נתן דטנר שדמותו למעשה נושאת את המילה היידית ל"קצב") כבעל אטליז שמתגאה בשירותו במלחמת השחרור, ובבית אותו בנה בשתי ידיו, ומסרב לקחת את כספי השילומים הגרמנים, ואשתו ברטה פליישר, (בגילום לסרוגין של סנדרה שדה וחנה לסלאו), בעלת ההומור ה"פולני הקלאסי", שחושבת שצריך היה לקחת את הכסף כי "לכסף אין ריח".
אם תשאלו אישה (וגם הרבה גברים) מעל גיל ארבעים, מה יותר מפחיד- רוחות ושדים או קמטים, התוצאה תהיה די חד משמעית- הקמטים הם האויב הגדול של האדם, בעיקר האישה, במלחמה נגד הגיל, כי עם כל הפוליטיקלי קורקט, "העולם שייך לצעירים" הוא לא רק סלוגן של חברת הלבשה משנות השמונים, הוא המציאות. פעם בני שישים נידונו להיות חרושי קמטים ולשבת בקופת חולים כל היום או מקסימום על כיסא נדנדה תוך סריגת סוודר לנכדים בחברת חתול או שניים. היום גיל הוא רק מספר, וכולם חיים בקצב, ורוצים להספיק כמה שאפשר, תוך כדי המראה הכי טוב והכי צעיר האפשרי.
מחזות זמר בברודווי – חלומות נוצצים על הבמות המפורסמות בעולם. והשירים שהם כוכבי הערב היו תמיד גרנדיוזיים, גדולים מהחיים. אין מי שלא מכיר ואוהב את השירים מתוך מחזות הזמר המפורסמים- פאנטום האופרה, גבירתי הנאווה, קברט…. לעיתים אהבנו שיר בלי לדעת שהוא בכלל ממחזמר, כך למשל כולנו מכירים את "זכרונות" בביצוע של ברברה סטרייסנד, ולא כולם יודעים שזה לקוח מהמחזמר המצליח "קאטס" .
המחזה "מוטרפים מאהבה" נקרא באנגלית FOOL FOR LOVE ואחרי צפייה בו בתאטרון הבימה, קשה לי להחליט אם יש יותר טיפשות או יותר טירוף, כנראה קצת משניהם.
בצירוף מקרים מצמרר עולה לאקרנים בשבוע הבא הסרט הישראלי "ברש" . הסרט שעוסק בגדול בסיפור אהבה בין שתי נשים, מגיע למסכים בדיוק כשהעולם נרעש מאירועי הטבח באורלנדו.
סרטה הארוך הראשון של מיכל ויניק הוא למעשה סרט התבגרות, שכולל את כל האלמנטים – בית ספר, התנסויות שונות, כולל שליליות, מחלוקות עם ההורים, וגם אהבה ראשונה. הגיבורה היא נעמה ברש (סיוון נועם שמעון- אחותה של רונה לי), שחיה עם משפחתה בפריפריה ופחות מתעניינת בלימודים, ויותר בכל אמצעי הטשטוש והבריחה האפשריים- סיגריות, כדורים, סמים ואלכוהול. גם סקס בא בחשבון, בלי משמעות גדולה מדי.
שתי שחקניות שגילן המצטבר מעל 170 משתוללות על הבמה בתאטרון הלאומי "הבימה" . ולא סתם משתוללות- חוגגות את החיים.
אבל נתחיל מההתחלה. "מה עושים עם ג'ני" – קומדיה שמוצגת על קרשי תאטרון "הבימה". גיבורת העלילה היא ג'ני איטון (ליא קניג) – אלמנה בשנות השבעים לחייה, שבניגוד לציפיות כל הסביבה, במקום לשבת ולסרוג לנכדים, או להתלונן על מחלות, עסוקה במהפך – היא מציירת עירום, שותה שמפניה, ועורכת ג'ם סשן של ראפ עם שני אמנים צעירים ורעשניים, וכל זה תוך החזקת מאהב "צעיר" בן שמונים.
(התמונות באדיבות "הבימה")
