הימים ימי מונדיאל. הצופים המכורים לא עוזבים את המסך אבל בכל זאת צריך לאכול ויש גבול כמה פיצוחים ובירה זה כולל. צריך גם משהו קצת יותר טעים, עסיסי, מזין ואם אפשר בלי הרבה נזקים בריאותיים.

החבילה של "שופרסל" הפעם כללה את כל המרכיבים הדרושים – לחם אחיד פרוס, חרדל צרפתי, חסה ארוזה , ושני סוגי פסטרמה – רגילה ודקה במיוחד במגוון טעמים.

לזה צירפנו את החמוצים האהובים עלינו (לצד המלפפונים הביתיים של "שופרסל"  – "ירקות מעורבים כבושים") ויצרנו את מה שהלורד סנדוויץ המציא באמצע משחק קלפים, ורלוונטי לכל ארוחה מהירה וקלה בלי ללכלך יותר מדי כלים – הכריך.

כשיש חומרים טריים, עסיסיים ואיכותיים, אין יותר מדי עבודה לעשות, אז מרחנו את הלחם בחרדל (בנדיבות!), פרסנו עגבניה, הנחנו עלי חסה (ואיזה כיף שהם כבר באים שטופים ויבשים, ככה שלא צריך לשטוף ואחר כך לנסות לייבש בעזרת המכשיר המסתובב ובעזרת מגבות מטבח וזה אף פעם לא יבש לגמרי ולכן מאבד את הפריכות), הרבה פרוסות פסטרמה (כי מדובר בנקניק שהוא דל שומן ולכן אין מה לחשוש) וסגרנו מלמעלה. לחיצה אחת, להגיש עם חמוצים (ובמקרה שלנו, גם עם וודקה, שלא ממש צריך תירוץ כדי לצרף אותה לכל דבר).

רק הערה קטנה- על גבי הקופסה של הפסטרמה הדקיקה, מצויירים גלילים מושלמים של נקניק. בפועל בגלל שהפסטמה די "מקוצ'צ'ת" בקופסא, אין מצב לפתוח פרוסה כדי לגלגל, ובגלל הדקיקות הן נקרעות. לא משפיע על הטעם אבל אי אפשר להכין מזה למשל גלילות , לשם כך צריך את הפסטרמה הרגילה.

אני השגתי את שתי הפסטרמות בטעם ברביקיו, והטעם מאד עדין ולא משתלט על ה"פסטרמיות" שלהן.

מחר שמינית הגמר (נכתב בשישי בערב), וכשנשב לראות את ברזיל קורעת את התחת של צ'ילה, אנחנו כבר מסודרים מבחינת ארוחת ערב.

כשהייתי בתיכון היתה לי חברה שגרה בקומה השמינית. בבנין שלהם היתה מעלית שהכינוי "ארון מתים" היה מחמאה בשבילו. מדובר היה בתא שהיה מעליב נידון למוות, קטן ורוטט, עם תאורה חלשה ותנודות כאלה שאף פעם לא ידעת אם המעלית נוסעת לאורך או לרוחב.

עכשיו, פעם בשבוע היה לנו חוג מבית הספר שהיה ליד הבית שלה, אבל לא ישירות מבית הספר, כלומר באנו אליה למנוחה ולארוחת צהרים, ואני אשכרה הכרחתי אותה כל פעם לעלות ברגל שמונה קומות. (אני לא מאמינה שהיא הסכימה…).

בכל אופן, זו דוגמא קטנה לאיך אופיה של המעלית יכול להשפיע על התפקוד שלה ועל הנסיעה של הנוסעים בה. כולנו מכירים את סיפורי האימה על המעליות שנתקעות, צונחות, אוזל להן החמצן ושאר אירועים מפחידים שגורמים לאנשים לוותר על המעלית ולעלות ברגל, גם אם זה קומות רבות.

למעשה, פחד מנסיעה במעלית הוא פחד מוכר מאז המצאת המעלית, וכולל גם קלסטרופוביה בגלל הגודל הקטן , הסגור וחוסר האפשרות לצאת, וגם פחדים נוספים בעקבות טראומות כגון התקעות בעבר, אפילו אם היא היתה בטוחה לחלוטין ובשום רגע לא היתה סכנה. (והמצחיק הוא שיש אנשים שחשים בטוחים יותר במעלית שקופה למרות שהיא מעודדת סוגי פחד אחרים כמו פחד גבהים).

אבל לפעמים אי אפשר. אם מדובר ברב קומות, או אם מדובר בבית פרטי ובו אנשים שלא רוצים כל רגע להתרוצץ במדרגות, או לא יכולים בגלל גיל או מוגבלות, ומעלית ביתית היא הפתרון היחיד.

מעלית מרווחת, מתוחזקת ונקיה יוצרת רושם בטוח ומנעימה את הנסיעה, כך שגם אנשים החרדים משימוש בה, יכולים להשתמש בה.

אישית, הדרישה שלי ממעלית, מעבר להיותה מרווחת כדי לא להיות צמודים מדי לאנשים אחרים (ויש מליון בדיחות מעליות בקשר לזה…), מוארת היטב, מוסיקה לא חובה (וכולנו מכירים את הביטוי "מוסיקת מעליות" שזה בדרך כלל שם נרדף ל"בלדה לאדלין" של ריצ'רד קליידרמן) ובעיקר- חשוב מאד- ראי גדול. מעבר לעובדה שהראי מגדיל את החלל וגורם לנו להרגיש טוב יותר, הנסיעה במעלית היא זמן מצויין לבחון את ההופעה שלנו , רגע לפני שאנחנו מגיעים לאן שאנחנו צריכים.

וכמה אנקדוטות –

מכירים את הבנינים הגבוהים האלה שהמעלית שלהם כל כך מהירה שמרגישים שנצמדים לתיקרה או לרצפה בכוחות ג'י בלתי נראים כמו מינימום בפארק של סיקס פלאגס?

מכירים את המעלית בשגרירות ברזיל שבה אין כפתורים בפנים וצריך לתכנת אותה מראש?

מכירים את המבנים שנראים נמוכים, ואז כשנכנסים למעלית ומישהו הזמין אותה מלמעלה, המעלית מתחילה לנסוע לגובה שלא חשבנו שקיים ואנחנו בטוחים שתיכף אנחנו פורצים מהפיר כלפי השמיים? (מקרה אמיתי שקרה בקניון בקנדה, כלומר, התחושה, לא באמת הפריצה מהגג..).

והכי מצחיק- בחדר הכושר שלי, כמו בהרבה חדרי כושר שממוקמים בקניונים, הגישה לחדר הכושר היא או דרך מעלית, או דרך מדרגות נעות…(וכן, כשאני חוזרת מאימון של שלוש שעות, שכולל משקולות, עבודה אירובית ואנארובית, אז כן, גם אני לוקחת מעלית הביתה במקום לעלות 18 מדרגות…)

(ותראו את המעלית המגניבה הזו…)