באילת יש שפע של אטרקציות אהובות ומוכרות- אפשר ללכת לשחות עם הדולפינים, לשוט ביאכטה או אפילו להחליק על קרח, ועכשיו יש אטרקציה נוספת- מתוקה במיוחד.
נעים להכיר- ה"שוקולטרי,- בית הספר לשוקולד.
אז מה יש לנו שם?
סדנאות ילדים- "השוקולטייר הצעיר" (כי כדאי לחנך אותם מילדות להעריך איכות קולינרית), סדנה משפחתית, סדנאות לערבי גיבוש (כדי לצאת הבוס הכי מגניב שיש), סדנאות קבועות לאורחי מלונות ולקבוצות והתאמה לפי אופי קבוצה ספציפית.
כשמתכננים אירוע, לא פעם חוטפים כאב ראש בחיפוש אחר החוויה המושלמת. בין שפע ההצעות הקיימות בשוק, איך בוחרים משהו טוב- גם למארחים וגם לאורחים?
הרבה פרמטרים משפיעים על אירוע- המיקום צריך להיות נוח ורב חנייה, העיצוב של החלל צריך להיות אלגנטי, האקוסטיקה והסאונד צריכים להיות מעולים, השירות אדיב ומהיר, וכמובן האוכל והאלכוהול צריכים להיות בשפע, איכותיים, טעימים ויצירתיים.
בסרט "חצות בפאריס" הגיבור עובר סף של מסעדה ומגיע עשרות שנים אחורנית. כשאני חציתי את סף הכניסה ב"דארנא" נדדתי גאוגרפית- מירושלים למרוקו- לערים הקסומות קזבלנקה, מרקש, רבאט או פס, שעטורות בכל כך הרבה קווים של יופי שלא יודעים לאן להביט.
נסיעתי הראשונה לאיטליה היתה כמו כל תייר ישראלי- לרומא. צילמתי כל פסל, ביקרתי את האפיפיור, אכלתי המון גלידה וזרקתי מטבע למזרקה, שמבטיחה שאחזור. לרומא אמנם לא יצא לי לחזור שוב בנתיים אבל שבתי לאיטליה עוד ארבע פעמים, כל פעם לאזור אחר- מאזור הדולומיטים בצפון ועד סורנטו ואמלפי בדרום (וכן, ראיתי את נאפולי ואני עדיין בחיים…), משתיית יין בסאן ג'מיניאנו ועד הצמדת האף לחלון הראווה של דולצ'ה וגבאנה במילאנו.
כולנו מכירים את הזוגות האלה, שכאילו תמיד היו יחד "קפה ועוגה", "המבורגר וצ'יפס", "יום הולדת ותכשיט יהלומים". (טוב, את האחרון אני המצאתי אבל תודו שזה נשמע טוב).
בשורת הנושא של חברת SEYMAN- כתוב "טעימות קטנות של אושר" ואכן, החברה, שנוסדה בשנת 1985, חרטה על דגלה את השליחות להציג את מיטב מוצרי הגורמה מצרפת (וגם שוויץ, הולנד וכל המקומות שמתמחים במאכלים כאלה) לשוק הישראלי.
כל מי שאי פעם אמר שהוא מתכנן נסיעה לאיטליה, תמיד קיבל את העצה "תאכלו גלידה- והרבה!". איטליה מפורסמת בגלידות שלה, ובכל קרן רחוב אפשר למצוא מעדן (ואישית, כשאני מטיילת שם, אני משתדלת לעצור בערך בכל קרן רחוב כזו…).
אחד הדברים המאתגרים כשבוחרים מנה מהתפריט, היא שתמיד נדמה לנו שיש משהו נוסף טעים ואנחנו מפסידים. יש כאלה שהולכים על השיטה החברותית בסגנון של "אני אזמין לעצמי סלט עם הרוטב בצד, אבל אנשנש חופשי מהצ'יפס של בן הזוג כי הרי ידוע שכשזה לא מהצלחת שלי, זה לא משמין", אבל זו שיטה שלא תמיד זוכה לשיתוף פעולה ידידותי…
לכן אחד הלהיטים במסעדות תמיד היה "ארוחת טעימות" שבה מקבלים קצת מכל דבר וזוכים לטעום משהו אחר בכל ביס.
עכשיו הסגנון הזה מגיע ל"דומינו'ס" – לסידרה המיוחדת של השף אסף גרניט " Granit by Domino's Pizza" כשיש אופציה לפיצה שיש בה שלושה חלקים שונים, כל אחד בטעם אחר – בגירסה הצמחונית או הבשרית, ועל הדרך גם מכירים פיצות חדשות.
משאיות אוכל. בארצות הברית הן מוסד וותיק ואהוב, כולל קהל שכבר מחכה בנקודה הקבועה למשאית שתופיע באופק על שלל מטעמיה. בערוצי הלייפסטייל ניתן לראות שפים מטיילים שמגיעים לפגוש משאיות אוכל ולטעום אותם, משימות של בישול במשאיות בתוכניות ריאליטי בישול, תחרויות בין המשאיות עצמן. (ואפילו סרט קולנוע מצליח בשם "שף" שמתאר שף שפורץ בקריירה של משאית אוכל וזוכה להצלחה רבה לצלילי מוסיקה לטינית עם כוכבים כמו דסטין הופמן וסקרלט גו'הנסון).
תערוכת "קולינריה" שמתקיימת מדי שנה במלון "דן פנורמה" היא שם דבר בעולם הקולינריה, וכל המי ומי מהתחום מגיעים להשתתף, להתרשם וללמוד. הדוכנים הרבים והמגוונים , והפנאלים המרתקים מאפשרים הצצה לחידושים האחרונים, וזה תמיד מפתיע ומרתק.
גם השנה ניתן היה למצוא בתערוכה רעינוות מעניינים (וטעימים). אני מביאה כאן מבחר מהדברים שמהם התרשמתי ביותר, כי אי אפשר להעביר את הכל, או שהפוסט הזה יקח חמישים עמודים בערך…
את רינה פושקרנה אין צורך להציג- מלכת הבישול ההודי,שהקימה בעשר אצבעותיה את רשת "טנדורי"– והביאה את המיטב של הודו לישראל.
הרבה ישראלים נוסעים להודו, אם בטיול תרמילים אחרי הצבא, או כשהילדים כבר גדולים ואפשר לצאת לטייל ולראות את כל האקזוטיקה והתרבות ההודית. ועם הטיול כמובן מגיעים הטעמים- עושר של תבלינים, ניחוחות, צבעים ומרקמים, שאת כולם מביאה לנו כאן רינה פושקרנה על הצלחת.
