יום העצמאות- הגודיז שליד.
אוקי, ברשימת הקניות של יום העצמאות נמצאים כמובן הבשרים (וקצת ירקות בשביל צמחונים…). ומה עם ה"מסביב"? יש עוד הרבה דברים טובים שצריך מסביב לבשר כדי שיהיה לנו באמת חג שמח.
ונתחיל מהבסיס-
זוכרים את הקמח המיוחד לאזני המן של "הטחנות הגדולות של א"י"? ( אפשר להזכר כאן). –
האוכל המקסיקני כובש לו מקום בלב הישראלים ולא סתם – התיבול, העזות, הטעמים, המגוון, ונדמה שבכל נגיסה שומעים את הקצב של ספידי גונזלס בעודו צועק "טקילה!!" כשהוא חבוש סומבררו ססגוני.
קמח תירס הוא אחד המרכיבים החשובים במטבח המקסיקני, ובגלל שהוא נטול חיטה, הוא מתאים לנו כל שנה וגם בפסח, פותח אופציות חדשות שאינן כוללות תמיד קמח מצה, שהוא מוגבל בגלל תכונותיו.
אביב הגיע, פסח בא, השמש הזורחת ביחד עם חופשת בית הספר, מוציאים אותנו החוצה אל הטבע- לטייל, לנשום, לראות את הארץ ולאהוב אותה ברגליים ובנשמה.
אחד האזורים המקסימים ביותר בארץ הוא אזור הגליל המערבי, מרחק נסיעה קצר מהמרכז, ואנחנו בלב הפורח והירוק, עם המון פעילויות לכל הגילאים , רק לבחור.
איפה להתחיל? הדרך הנוחה ביותר להתחיל היא באתר של "אוצרות הגליל".
לחג הפסח שמות רבים- חג האביב, חג החירות וחג המצות. יש לו גם שם לא רשמי "חג טרפת הנקיון"- שבו גם אנשים נקיים ומסודרים כל השנה, נתקפים בטירוף וממלמלים "אבק! ספונג'ה! בויידעם!" ושאר הברות לא ברורות, וזקוקים למנת ניחוחות סבון רצפות כדי להתעורר, בדיוק כמו שעושה להם קפה.
"שופרסל" משתתפים כמובן בחגיגה, ובחבילה הפעם היו ארבעה מוצרים, מהם השגתי רק שלושה- מגבונים לניקוי כללי בדלי, מטליות מיקרופייבר לריצפה, אקונומיקה סופר מבושמת, ומגבות נייר שלא השגתי כי אצלנו היו רק באריזות של שמונה ולא של שש.
למעשה, אני מכירה את כל המוצרים הללו, והם היו ברשימת הקניות שלי לא אחת.
יש הרבה מלונות בתל אביב אבל אם בתשבץ תופיע לנו ההגדרה "מלון הפאר הראשון של תל אביב שמושך אליו שועי עולם", גם בלי להסתכל על התשבץ אנחנו יודעים שיש שם שתי אותיות, ושהתשובה היא "דן".
בילדותי, כשסבתא שלי היתה מכינה חרוסת, זה מעולם לא היה בכמות גדולה, יותר בכיוון של כמה צנצנות, כי אנחנו תמיד חיסלנו את החרוסת לא רק בליל הסדר עצמו אלא כממרח וכמעדן לכל אורך החג.
היום לאף אחד אין כבר כוח להתחיל לרסק תפוחים, לערבב עיסות ולהכין את המתוק מתוק הזה ולכן חרוסת מוכנה היא פתרון אידאלי, ורצוי שיהיו לה בדיוק הטעמים של הבית.
מאז שאני בלוגרית יצא לי להתנסות ולטעום המון דברים שלא טעמתי בחיים, או שבכלל לא ידעתי על קיומם. ב"חוות תקוע" יש כל כך הרבה דברים מיוחדים, שכל פעם הם מצליחים להפתיע אותי.
הפעם נחתו אצלי שני דברים- אנדיב (המוכר גם כ"עולש"), ו"עלי ניצנים". מה זה בדיוק?
אחד המצבים הלא נעימים בחיים- נוסעים בדרך ארוכה, כשמרגישים שה"טבע קורא". אם אתה גבר, אין לך בעיה, מוצאים פינה וזהו, מסתדרים. אבל כבחורה המוצא הנפוץ ביותר הוא תחנות דלק. אז עוצרים בתחנת דלק, מזנקים מהמכונית, רצים אל הדלת בתקווה שהיא פתוחה ו… עפים אחורנית. למה? כי בדרך כלל זה לא מריח שושנים שם. נכון, יש תחנות מטופחות, אבל יש גם מספיק כאלה שצריך להיות נואשת מאד כדי להכנס.
מצב אחר- נכנסים למכונית, ואז מגלים באיחור שמישהו עישן שם, והריח נדבק ומחניק, ולא נעלם גם כשפותחים חלון ומאפשרים לרוח מקפיאה להכנס. גם אם יש ילדים ברכב ואחד מהם לא הרגיש טוב בנסיעה, חייבים לטהר את הריח.
ואיך אפשר בלי ה"עונג האולטימטיבי" של להכנס לחדרו של מתבגר ולפגוש שם את נעלי הכדורסל שלו, יחד עם בגדים שאיכשהו לא הגיעו לסל הכביסה?
בכל שנה לקראת חג המולד אנו רואים בטלוויזיה כיצד האמריקאים משתגעים, ממלאים את הקניונים, מתרוצצים מחנות לחנות בחיפוש אחרי מתנות לחג. אנחנו חושבים לעצמנו "איזה פראיירים הם, משתגעים בגלל מתנות שבדרך כלל הן לא מה שהמקבל בכלל רוצה". ואז עוברת חצי שנה, מגיעה תקופת הפסח אצלנו, כולל ההתארחויות אצל משפחה וחברים, ואנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק באותה סיטואציה- מתרוצצים בין חנויות, מחפשים את הוואזה המושלמת או את סט הכלים הדקורטיבי (בכלל, המילה "דקורטיבי" מופיעה על כל דבר, נראה לי שיש אפילו קיסמי שיניים "דקורטיביים" ) כדי להביא לחמות או לסבתא, רק בשביל שהיא תחייך בנימוס, תגיד משהו כמו "לא הייתם צריכים" ותקבור את זה בבוידעם ביחד עם מתנות "דקורטיביות" אחרות ששוכבות שם משנים קודמות.
וזה לא רק בחגים ולא רק לסבתא, אישית – כבחורה, תשעים אחוז מהמתנות שאני מקבלת ליום ההולדת שלי הן איכשהו מחנויות סבונים למיניהם, כך שאם מישהו רוצה למלא בריכה עם קרם גוף- אני הכתובת.
ואז נשאלת השאלה- למה בעצם? למה שהצד הנותן יצטרך להתרוצץ , בדרך כלל מלווה בילד או שניים שמשתעממים מכל העסק, בין חנויות כלי בית או מצעים, כשהוא מנסה לחשוב "מה סבתא זלדה תגיד על מפת שולחן מנוקדת באדום לבן?", תוך הדחקות בין אלפי אנשים שעושים אותו דבר, וזה בתנאי שמצאנו חנייה כמובן.
חגיגות "סנט פטריק" האיריות כבר מזמן חצו גבולות ונחגגות בכל העולם, בדיוק כמו "וולנטיינס" , פשוט כי למה לא לשמוח כמה שאפשר בחגים כייפיים? במקור החג הוא לכבוד הקדוש פטריק שהוא הקדוש המגן של אירלנד והיום המוקדש לו הוא ה17 למרץ, והוא נחגג בצבעי ירוק כמובן, ועם הרבה בירה אירית, וויסקי אירי ואיך אפשר בלי מוסיקה וריקודים?
