בכל ביקור אצל הירקן ניתן למצוא שפע של פירות, עסיסיים, בריאים וטעימים. אחד הבולטים שבהם הוא ללא ספק האגס – ששלושה זנים שלו מככבים בכל בית – הבוסק, אגס חום ששומר על צורתו גם בתנאים הקשים של צלייה או אפייה, האנג'ו הירוק והאנג'ו האדום, המלאים בטעם, עסיס ומתיקות.
חתונה היא כבר לא מזמן צירוף של "אולם+רבע עוף+תזמורת". בחתונות היום יש שפע של פרטים קטנים הבונים אירוע ייחודי ובלתי נשכח.
מהרגע שהאורחים מגיעים לחתונה ועד עזיבתם, הם זוכים לשלל פינוקים ואטרקציות שהופכים את הערב לחוויה ומותירים זכרונות ומזכרות לרוב.
כדי לבנות חתונה כזו, ולא לשכוח אף פרט, מוצאים את עצמם הזוגות המאורסים במירוץ ובהתרוצצויות המונעות מהם להשוות ולבדוק מה מציע כל ספק, וללא ספק מפספסים הצעות טובות. האידאל הוא שכל האטרקציות יוצגו במקום אחד, והזוגות יוכלו להכיר, ללמוד ולשמוע כדי לדעת מה מתאים לחתונה שלהם לפי טעמם, אורחיהם ותקציבם.
הבדיחה הישנה אומרת "איך נוצרו החגים היהודים? ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו לאכול". לפעמים נוצר הרושם שיחסית למדינות אחרות, בישראל יש המון חגים, ובין לבין גם מנהגים שאימצנו מכל מני עדות ועמים וכמובן שיש גם את האירועים האישיים- ימי הולדת, חתונות, מסיבות עסקיות, כל יום יש סיבה לחגוג.
ואיך חוגגים? כבר פסו ימי ה"ביסלי במבה" על צלחת לבנה שמתהפכת בכל נגיעה- היום יש מודעות רבה לעיצוב השולחן, פינות ההגשה, הכלים, הסביבה, התאורה והמוסיקה. אמממה מה? עד לא מזמן היתה השמחה גם קצת עול למארחים, כי אחרי שהאורחים עוזבים, נותרים המון כלים שצריך לשטוף, וגם המדיח לא עומד בקצב. היום גם לזה יש פתרון- כלים חד פעמיים בשלל עיצובים ודגמים, צבעים ומרקמים, שגם נראים בדיוק כמו כלי זכוכית או חרסינה, כך שלא צריך לטרוח- מקפלים את כל העסק אחרי האירוע וזורקים לזבל. כיף לאורחים, מנוחה למארחים.
מאז שאני בלוגרית יצא לי להתנסות ולטעום המון דברים שלא טעמתי בחיים, או שבכלל לא ידעתי על קיומם. ב"חוות תקוע" יש כל כך הרבה דברים מיוחדים, שכל פעם הם מצליחים להפתיע אותי.
הפעם נחתו אצלי שני דברים- אנדיב (המוכר גם כ"עולש"), ו"עלי ניצנים". מה זה בדיוק?
גדלתי בבית של יוצאי פולניה, שהביאו הרבה ממה שהיה להם בבית, כאן לישראל. המצב הכלכלי דאז לא איפשר עיצוב של בית כמו שהיה באירופה, אבל הפריטים שהיו- שעון, צלחות, מכתש ועלי (שבבית שלנו קראו לזה ביידיש "מרז'רל"- אני לא יודעת אם זה כינוי אמיתי או משהו שלנו בלבד) והשיא- כריות אווז שיש מצב שסבתא שלי בעצמה תלשה מהאווזים ושימשה את המשפחה מעל שישים שנה .
דור הסבתות שלנו עוד נוהג לעמוד שעות ארוכות במטבח ולעמול על ארוחות חג עשירות. הדור שלנו עסוק בריצות , קריירה, ילדים ותחביבים – וזמן לשהות ארוכה במטבח ממש אין. מצד שני, רוצים אוכל חגיגי ומיוחד לחג- בין אם מארחים, מתארחים או סתם לבני הבית.
הבעיה היא שאוכל מוכן הרבה פעמים סובל מתדמית (או איכות) לא כל כך מוצלחים. איך פותרים את הבעיה הזו?
כשבונים בית, כשמשפצים דירה, אפילו כשרוצים קצת שינוי, המבחר כל כך גדול, שסביר להניח שמשהו יתפשל ונמצא את עצמנו עם משהו שעלה לנו הרבה כסף, ולא מתאים לחדר או לעיצוב שלו, או סתם פתאום נראה לא שייך.
בתוכניתו "בא לחדש לכם" המעצב מושיק גלאמין מגיע לבית שנראה "לא משהו" בלשון המעטה, והופך אותו לפינה מחודשת ומרועננת, שעושה הרבה כיף בלב.
למרות שהוא כבר ביקר באלפי בתים , עדיין הוא לא יכול להספיק לבקר בכל בית בישראל, ולכן נערכה סדנא מיוחדת במרכז "ONE DESIGN" בראשון לציון, שהוא מתחם שמתפרש על פני 10,000 מ"ר ומכיל עשרות חנויות לעיצוב הבית, רהיטים, אקססוריז לבית, חדרי ילדים, מטבחים, פרקטים וריצוף ועוד . המקום הוא One Stop Shop לעיצוב הבית ולהום סטיילינג, כלומר מספיק להגיע למקום אחד, לחנות, להסתובב תחת מיזוג אוויר ותאורה נוחה, ולבחור מה בא לנו, ואיזה רעיונות אנחנו מקבלים.
הסלסילה של "שופרסל" לסוף חודש ינואר כללה קרקרים מלוחים – בטעמי מלח, זיתים, סובין חיטה מלאה ורוזמרין. לקחתי בחשבון כשטעמתי שמדובר ב"קרקרים" ולא ב"חטיפים" כי בקרקרים יש תמיד פחות מליחות ופחות שומניות מאשר בחטיפים.
המסקנות שלי מטעימת השקיות הן כאלה- אני בן אדם שאוהב טעם מלוח, היתה חסה לי מליחות, בכולם. עם זאת, כשפתחתי את הרוזמרין, שהוא הפייבוריט שלי, הדבר הראשון שעלה מן השקית זה הניחוח הממכר של רוזמרין, שהוא טעם שאני מאד אוהבת. כשחיטטתי בשקית והוצאתי כמה מהחטיפים, בחלק מהם היה יותר רוזמרין, בחלק פחות, גם מידת האפייה היתה שונה, היו שם שחומים יותר ופחות (אני מעדיפה פחות).
אז מה ההתנסות שלי?
הקרקרים יותר מתאימים עם משהו ולא בפני עצמם, ניסיתי אותם עם גבינה ויצא נחמד מאד, סוג של פינגר פוד. הלכתי על עוד אפשרות ואת אלה עם הרוזמרין פוררתי ופיזרתי על סלט כמו סוג של שבבים או קרוטונים. החתיכות נשארו קרנצ'יות די זמן כדי לא לספוג את הרוטב יותר מדי ובכך לתרום זווית נוספת לסלט.
חשבתי שגם אפשר לעשות אותו דבר עם מרק, להגיש כוס מרק ובתוכה נעוץ קרקר אחד, במיוחד הארוכים שמתאימים לכך בצורה, או לחתוך אותם בסכין לצורה של שקדי מרק, או פשוט לשבור חתיכות לסוג של קרוטונים.
אפשר כמובן להשתמש בהם לפונדו, במקום לחם, עם המון גבינה מותכת למעלה, ואפשר גם להתפרע ולהשתמש באלה עם המלח -לפונדו שוקולד, כמו שעושים עם ביגלה. עוד רעיון – לטחון אותם ולהשתמש בהם כפירורים לשניצל בטעמים שונים, יכול להיות מענין.
בניגוד לחטיפים שמנוניים, הקרקרים אינם משאירים אצבעות שומניות ולכן אפשר להחזיק כמה מהם לשעת חירום של רעב, הם סותמים רעב מצוין (אבל רצוי שיהיה בקבוק מים ליד, כי הם די יבשים מעצם היותם קרקרים).
חשוב רק למי שמקפיד – כמות של כארבע מאות קלוריות למאה גרם היא לא כל כך דיאטטית, גם כשמדובר בקרקר עם הסובין והחיטה המלאה. הגודל מתאים לכף היד של ילדים, שזה נחמד.
(קרדיט לתמונות – http://cilek.com/)
הרשו לי להחזיר אתכם למה שמכונה "הילדות שלי". השנה- איפשהו בשנות השבעים. המקום – מדינת ישראל של המון עולים חדשים עם הרבה ציונות והרבה פחות תקציב.
כשעלינו לארץ, חנות הרהיטים העיקרית ממנה הגיעו רהיטי הבית כונתה "הסוכנות". שולחן פלסטיק, מיטות בסיס חומות עם מזרן קפיצים דק – ואם זו היתה אמורה להיות מיטה זוגית אז פשוט מצרפים שתיים יחד ונזהרים לא ליפול באמצע, ובמקרה הטוב ספה (שכוסתה כמו אצל פולנים טובים בפלסטיק וילדי הבית הוזהרו לא להתקרב כי "זה לאורחים") ואם היה ממש הרבה תקציב, אז טלוויזיה בשחור לבן, עם מפית "קרושה" תואמת עליה.
חדר ילדים? מי חשב על זה בכלל? חדרי הילדים באותה תקופה היו לקט של רהיטים שהושאלו או הושגו כדי ליצור סוג של יחידת מגורים כמה שיותר פונקציונלית, בעיקר בגלל שאז לא היה מקובל "חדר לכל ילד" אלא כמה ילדים ביחד, שבמקרה הטוב היתה להם פינה שקטה איפשהו במטבח להכין שיעורים.
כדי בכל זאת לתת אווירה ילדותית כלשהו, הגיעו סלסלות הפלסטיק שהכילו צעצועים (לעיתים השתמשו עבור זה בסלסילות של ירקות) ואולי תמונה של מיקי מאוס על הקיר. למעשה, אם אני חושבת על זה, הדבר הילדותי היחיד שהיה לי בחדר היה אהיל בצורת בית מפלסטיק, עם מדבקות של חיות מסביב.
זה לא שלא רצו לתת משהו טוב לילדים, אבל ברוב המקרים פשוט לא היה – לא כסף כדי לקנות ולא היצע של ריהוט וקישוטים לחדרי ילדים. כמה שנים אחר כך, כשהייתי תלמידת בית ספר, החדר שלי התחיל להיות זהה לחדרים של חבריי – מיטת יחיד, שולחן כתיבה עם כמה מדפים מעליו (ובהם כמובן כל כרכי "אנציקלופדיה בריטניקה" שכולנו קיבלנו כמתנה לבר או בת המצווה), כיסא "תלמיד" (לברי המזל היו גם גלגלים בכיסא, וזה היה שעשוע בפני עצמו), ועל הקירות? רוב הסיכויים שהיו שם עבודות משיעורי המלאכה (מישהו אמר "גובלן"?) וכשבגרנו קצת – מיטב הפוסטרים של "מעריב לנוער".
כשהבן שלי נולד, עשרים שנה אחר כך, המבחר כבר היה יותר גדול – האופנה היתה לצייר בורדרים על הקירות – סוג של פס באמצע הקיר עם דוגמא חוזרת, בדרך כלל של ברווזים או משהו, הרהיטים כבר התחילו להתאים אחד לשני וניקנו במיוחד לילד, וכבר היתה יותר הקפדה על איכות – על פינות בטיחותיות, על צבעים לא רעילים ובעיקר- וכל מי שיש לו ילדים יודע את זה- על איחסון, איחסון ועוד פעם איחסון (ואת החשיבות של זה מגלים בעיקר כשדורכים יחפים על חתיכת לגו באמצע הלילה…).
(איזה כיף להיות נסיכה….)
היום בכל ערוצי הלייפסטייל ניתן לראות עיצובים מדהימים לחדרי ילדים – לפי נושא, לפי אופי, לפי גיל. אם הילד אוהב שודדי ים, כל החדר בנוי כמו ספינה עם דקים מעץ, דגלים, מפרשים וכל מה שצריך, ואם הילדה חושקת בלהיות נסיכה- ורוב הילדות חולמות על כך מתישהו , החדר הפרטי הופך להיות ארמון רך ונשי, כולל הרבה מלמלות, אפיריון למיטה חובה, מראות עגולות שמבטיחות לה שהיא ”הכי יפה בעיר" והמון פרטים קטנים. בכלל, הפריט שהכי מושקע מבחינת עיצוב הוא המיטה, שהופכת לחלום הפרטי – ומי לא רוצה לישון במיטת מכונית מירוץ למשל? או ספינת פיראטים? או אפילו בצורת כלב?
(במיטות כאלה ,איזה ילד לא ירצה ללכת לישון?)
ומה שהכי יפה, את החדר ניתן להתחיל כחדר לתינוקות ופעוטות, בצבעים רכים ונושאים ילדותיים יותר, ואז לשדרגו עם השנים בפריטים שיהפכו את החדר לחדר נוער וחדר בוגר בעזרת הרבה טאצ'ים ופרטים נותני אווירה.
(למעלה- הפיבוריט שלי – רק בשביל זה שווה לחזור לילדות).
איזה כיף להיות ילד!
(על מיטת מכונית מירוץ – נסיעה ישירה לחלומות מתוקים)
