בצירוף מקרים משעשע, הזמנתי לי השבוע נופש באיטליה- בעיר סורנטו. העיר, הממוקמת בדרום, מהווה גם מקום מרהיב בפני עצמה, וגם נקודת מוצא מצויינת לטיולי כוכב בכל האזורים מסביב- פומפי והווזוב, קאפרי, נאפולי ושאר האוצרות.

דקה אחרי שהזמנתי את הטיול, קיבלתי הזמנה נוספת, הפעם לנסות את המסעדה החדשה "סורנטו" בראשון לציון (רחוב ברשבסקי 8).

צירוף מקרים משמח במיוחד, אז הולכים.

המסעדה היא חלבית כשרה בהכשר בד"צ מה שאומר שהיא אטרקציה לשומרי הכשרות מכל הזרמים , ואכן, כשהגענו היו שם לא מעט, בצד משפחות חילוניות לחלוטין, וזוגות רומנטיים, כולם באו לטעום את המנות המיוחדות של "סורנטו".

המסעדה שקיימת מזה שלושה חודשים, המתה בסועדים. את פנינו קיבל הבעלים של המקום איציק קדוש, שיחד עם רעייתו ואחיו, מנהלים את כל האספקטים שנדרשים ממסעדה, מהעיצוב ועד הניהול השוטף והמטבח.

איציק סיפר לנו שהוא בנה את המסעדה ממש במו ידיו, כולל הרעיונות הרבים והמיוחדים שהיו לו לגבי התפריט. כך לצד מנות קלאסיות איטלקיות, יש גם מנות בהשפעות מרוקאיות למשל, כמו רול החצילים שמהווה את השוס של המקום (ותיאורו המלא יגיע אחר כך), פטריות ממולאות ,סיגרים,  סלטים מיוחדים ועוד.

כמה מילים על העיצוב- בעזרת אדריכל מסעדות מנוסה, נבנה חלל גבוה, בעל שני מפלסים (בקומה השניה יש חדר אירועים פרטי עם מוסיקה נפרדת) , מוצף אור (מה שנהדר כי נמאס לי לקרוא תפריטים לאור הפנס של הסלולרי מרוב מסעדות שנעשו "אפלוליות"), מוסיקת רקע פופולארית, תפריט באותיות ברורות וגדולות (כך שגם אנשים שמכחישים שהם צריכים משקפיים…אהממ אהמממ כמוני למשל , יכולים לקרוא ולהבין בנוחות) ועיצוב מדליק במיוחד בשירותים , שחייבים ללכת לראות גם אם לא צריכים להשתמש במקום, שגורם לתחושה שאיכשהו עברנו ישירות מישראל לנופי איטליה.

על הגשמת החלומות הקולינריים אחראי השף ארתור סולימני, שעבד בעבר חמש שנים ב"פפרדלה".

כשהסתכלתי על המנות שיצאו לסועדים האחרים, הבנתי שאין סיכוי שאני אצליח לעבור בדלת עם הגודל הזה. המנות פשוט ענקיות. איציק סיפר לנו שרוב הפעמים הסועדים יוצאים עם שקיות של "טייק אווי" כי חבל על כל מה שנשאר.

אז במנות הראשונות שקיבלנו, המנה היא בגודל דוגמא בלבד, וטעמנו שתי מנות מיוחדות – "רול חצילים" – דפי חציל במילוי גבינת שמנת , פרמז'ן, גבינה צהובה, אגוזי מלח, בזיליקום, והכל על רוטב רוזה עשיר (44 שקלים בתפריט).

השניה היתה "פנזרוטי בטטה" – כדורי בטטה מתוקה (רכים רכים!) בתערובת גבינות על מצע רוטב ארבע גבינות וגימור פרמז'ן (36 שקלים). מה שאהבתי במנה היה הניגוד בין רכות הבטטה לבין מעטפת הקרנץ' שעטפה אותה.

בעיקריות קיבלנו גם כן שתי מנות – אחת צמחונית ואחת של דגים.

הצמחונית היתה גם אחד מלהיטי המקום – "פטריות לוהטות" – מבחר פטריות לוהטות מוקפצות בחמאה, יין לבן, שום, עשבי תיבול, שבדרך כלל מוגשות עם לחם הבית. (54 שקלים). גם פה, כמו שאר המנות, מחבת גדולה ועמוסה. מסוג המנות שבדרך כלל אומרים "אין מצב שאצליח לסיים" אבל ביס ועוד ביס, עוד פטריה שעולה על המזלג ועוד אחת, והמחבת מתרוקנת. כמובן שצריך גם לנגב את הרוטב עם לחם, כי חבל על כל טיפה.

מנת הדגים היתה מנה חדשה שרק הוכנסה לתפריט – "סלמון שמנת" – מנה שכוללת קוביות סלמון טרי על פטוצ'יני ברוטב שמנת. (79 שקלים). במנה היה המון סלמון, והיא היתה עשירה אבל בעדינות, לא שתלטנית. אני הוספתי מעט מלח, אבל עדיף שהמנה תגיע ככה וכל אחד יוסיף לפי טעמו, כי כל אחד אוהב אחרת.

בתמונה של המנה (המנות העיקריות בגודל טבעי) רואים גם ערמונים כי ראיתי אותם במנה אחרת והייתי ממש חייבת.

בכלל, יש הרבה התחשבות בבקשות אישיות. כך למשל גם בקינוח (שיפורט להלן) ביקשתי את הרוטב בצד כדי לשלוט על מידת המתיקות וכך גם קיבלתי.

המסקנה שלי מהעיקריות, בעיקר מהפטריות – אם באים בזוג למשל, שווה להזמין מנת פסטה אחת ואז מנה אחת מהמיוחדים כמו הפטריות, ולחלוק. כך כל אחד טועם ונהנה מיותר טעמים ומרקמים.

בקינוח, היות ובזמן האחרון התזונה שלי היתה מורכבת משוקולד, שוקולד ושוקולד, ביקשתי משהו שונה. בתפריט הקינוחים יש המון קלאסיקות כמו סופלה, טירמיסו וופל בלגי, אבל גם מנות מיוחדות כמו מנת גבינה עם רוטבי פירות שונים, ומה שאיציק הציע לנו לנסות – "כדור קוקוס" – שהוא גלידת קוקוס בציפוי פקאן סיני, עם רוטב טופי וקצפת (44 שקלים למנה ששלושה חבר'ה יכולים לחלוק בה בכיף. היינו שניים והיה קשה להתמודד עם הכמות). כמו שביקשתי, רוטב הטופי הגיע בצד ושמתי רק מעט ממנו. מנה כייפית, קלילה, קרירה, ובעיקר לא נורא מתוקה.

כל הפסטות נרכשות טריות , והן עבודת יד, וכמובן ההקפדה היא על איכות וטריות.

לא צריך להיות מקפיד על כשרות כדי להנות ב"סורנטו" – מספיק להיות אחד שאוהב אוכל טוב, אווירה, מחירים אטרקטיביים ומנות נדיבות.

עוד פרטים על "סורנטו" (וממש חייבים להזמין מקום מראש כי השולחנות מתמלאים במהירות) –

http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16692

ניתן לערוך אירועים עד 80 איש.

כשאנו מדמיינים כרם ענבים, אנו בדרך כלל רואים מול העיניים משהו כמו טוסקנה ,מזג אוויר קליל, שטוף שמש, הכל רך ועדין ,גשמים יורדים, עלים מבריקים…. מה שאנחנו בדרך כלל לא מדמיינים הוא מדבר.

יין מהמדבר? אפשר בכלל?

אז "יקב רמת נגב" (לשעבר "קדש ברנע" ) מוכיחים שכן, ובגדול.

הכל התחיל מנירה ואלון צדוק, שהתגוררו בסיני עד פינויה ב1979 ואז עברו למושב קדש ברנע שהיה יישוב עובדים חקלאי. בעמל רב הם הקימו תשתיות והחלו את אומנות החקלאות המדברית. העניין ביין החל אצל אלון צדוק כבר בילדותו, כשאביו היה מייצר יין וערק, וחוזק כשזוגתו החליטה לתת לו כמתנה קורס יין, ומאז – יין רב זרם וקמו הכרמים והיקב, וממספר קטן של בקבוקים שנמכרו ואזלו כמעט מיידית, היקב היום מייצר כשבעים אלף בקבוקים מדי שנה, כשהשאיפה היא לאפשר לציבור הרחב, במחירים סבירים, יין בוטיק איכותי. יינן היקב הוא יוגב צדוק, בנם של נירה ואלון, שהתמחה יחד עם רעייתו במשך שלוש שנים בפירנצה, בתחום מדעי היין והגפן, ואחרי שעבדו והתמחו ביקבים מובילים. היום יוגב מייצר יינות אדומים ורעייתו עדן מתמחה ביינות לבנים. לביתם קראו בשם "גפן".

(בתמונה למעלה- היינן יוגב צדוק)

הייחוד של גידול גפנים במדבר הוא האקלים שמאפשר הבשלה מהירה יותר של הגפן ושמירה טובה יותר על החומצה הטבעית שבעינב. השמש הלוהטת של המדבר עוזרת לפרי לצבור סוכר ולרכך את הטאנינים, כך שהיין רך, עגול ומוכן לשתיה מוקדמים. יתרון נוסף הוא ההבדלים הגדולים בטמפרטורה בין היום והלילה והקור המדברי שמעניקים עוצמה נוספת לענבים. בגלל שגם אין הרבה גשם באזור, וההשקיה היא על ידי האדם, אפשר לשלוט בכמויות ולקראת הבציר מורידים את כמות המים כדי לקבל פרי מרוכז יותר בארומה וסוכרים.

הבציר ביקב הוא ידני סלקטיבי, שבמסגרתו קוטפים אשכול שלם וכך שומרים ומפקחים על תהליכי החימצון. הטכנולוגיות הן חדישות – השקייה מלאכותית, העשרת הקרקע בחומרים מזינים וגיזום באמצעים מתקדמים, אבל השיטה עצמה היא הקלאסית – בציר מוקדם כדי לשמור על רמות סוכר ואלכוהול מתונות, ושימור החומצה הטבעית בעינב, מה שיוצר יין אלגנטי ועדין יותר.

התכנסנו ב"טייסטינג רום" בשרונה, תל אביב, כדי לטעום כמה מהבקבוקים שנמכרים כרגע, וגם הצצה ליינות חדשים שעוד לא בוקבקו, ושווה לחכות להם.

בהצצה היו שניים –

רוזה 2014, ושרדונה 2014. מבין השניים , ההעדפה הברורה שלי היתה לשרדונה, שהיה לו טעם אשכוליתי ברור (שמתעדן עם הזמן). אני חסרת סבלנות ליין הזה כשהוא ייצא.

הראשון ביינות המבוקבקים שטעמנו היה "נווה מדבר בלנד אדום" – קברנה סוביניון, מרלו ופטיט ורדו (89 שקלים). כל היינות שטעמנו מהבקבוקים היו מ2011. התסיסה היא בטמפרטורה קרה ואחר כך 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. התוצאה- צבע כהה ונוכחות בולטת, שיכולה ללוות מאכלים כבדים כמו בשר עתיר שומן.

השני היה הנציג הראשון של סידרת "רמון" – קברנה פרנק (100%) – שכמו שאר חבריו לסידרה, מופק מחלקות קטנות ומובחרות, ועובר יישון של 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. הוא עדין יותר ומתאים לבשרים רזים יותר ולגבינות. אנחנו טעמנו אותו עם גבינות יחסית שמנות מאד, והוא החמיא להן מאד. (מחיר כל בקבוק בסדרת "רמון" הוא 129 שקלים).

השלישי היה פטי ורדו   – מאה אחוזים, גם הוא מתאים במיוחד לבשר כבש או טלה בשל טעמו העז והסיומת הארוכה שלו.

האחרון שטעמנו מהסידרה היה קברנה סוביניון – דרגת ה"כבדות" שלו היתה בעיני בינונית, לא חזק מדי ולא חלש מדי, מה שהולך עם מנות כמו פירות ים או פסטות (וכמובן גם סוגים שונים של גבינות).

בסוף קיבלנו טעימה קלה של יין הקינוח של "רמת נגב"  – שמקבל חיזוק אלכוהולי ומגיע ל17%, ויכול לשמש כמלווה מצויין לקערית פירות למשל, לסיום ארוחה כבדה, של חג, של שבת או בכלל.

היינות כשרים למהדרין ונמכרים בנקודות מכירה רבות, חנויות יין, מסעדות ועוד (את הרשימה ניתן למצוא באתר של "רמת נגב".).

ומה עוד אנחנו לא יודעים על היקב?

היקב הוא אקולוגי – ההשקיה היא במים מותפלים בלבד תוך השגחה על האיכות הנדרשת לגפנים.

בגלל תנאי המקום, אין צורך בהדברות וריסוסים למיניהם, וכך גם הסביבה מרוויחה וגם הצרכנים.

הגזם והגפת חוזרים בחזרה לקרקע, כך שכל ההעשרה היא טבעית.

ומה בין "קדש ברנע" ל"רמת נגב"? היקב (והיין) שהתחילו בשם "קדש ברנע" עברו שינוי ועכשיו השם הוא "רמת נגב" כדי להדגיש את אזור הגידול של היינות – בכל אזור רמת נגב וככבוד לכך שהיקב הזה היה הראשון באזור.

פרטים נוספים על היינות, נקודות מכירה וכו', אפשר למצוא ב- http://www.rnwinery.co.il/

(בתמונה למעלה – עם רוני ססלוב – הבעלים והיינית של "טייסטינג רום").

החבילה המפנקת של השבוע, ולקראת ראש השנה כללה שלושה צ'ופרים – ערכת כלים חד פעמיים בת 84 חלקים, שוקולד ודבש בבקבוק לחיץ.

על השניים האחרונים באמת שאין מה להגיד הרבה חוץ מ"טעים" – שוקולד הוא תמיד פינוק, דבש הוא אייקון של ראש השנה ביחד עם בן זוגו הקבוע – התפוח, וגם ככוכב עוגות למיניהן.

הכלים החד פעמיים הם מה שמשך את העין בעיקר.

פעם כלים חד פעמיים היו תעודת עניות למארחים שלא בא להם לשטוף כלים. הם גם היו נראים כאלה. היום כלים חד פעמיים לא רק שהפכו להיות פתרון מצוין (שחוסך זמן, מים ועבודה למארחים) אלא שהם גם כל כך יפים ומעוצבים , שהם פריט קישוט בפני עצמו. אפשר לערוך שולחן יפיפה עם כלים לפי הצרכים השונים (קערות, קעריות, צלחות בגדלים שונים וכמובן סכו"ם וכוסות) ויש גם את יתרון האחידות – כי במשך השנים לכולנו היו סטים שונים של כלים, חלק נשברו, חלק לא נראים כל כך טוב, ולא תמיד ניתן לערוך שולחן בלקט מעורבב של כלים ולקרוא לזה "אקלקטי"…). בעזרת סט שמתאים ל12 איש (ושניתן לרכוש כמה עם אותו עיצוב כמובן) אפשר ליצור אחידות מצד אחד ונוחות מהצד השני.

הכלים החד פעמיים של שופרסל נראים איכותיים (_במבט מרחוק הם נראים בכלל כלי חרסינה) ושומרים על יציבות כך שגם מנה כמו מרק עומדת היטב בכלי. גם הסכו"ם בנוי לצורת אחיזה נוחה ולהרמת תוכן רב (כי רעבים!).

אז עם שולחן ערוך ומתוקים לרוב – אני רוצה לסיים בשיר –

ל"שופרסל" ו"שופרסטאר".

כל שבוע או שבועיים

אותנו הוא פינק

מלוח, מתוק

כל מה שמתחשק.

אוצר של מוצרים

לחובב ולבשלן

טעמים, ריחות

משם ומכאן.

מוצרי מזווה,

מוצרי מקרר

פעם לאכילה

או לשימוש אחר

מבחר ענק

עם שמירה על איכות

אריזות מעוצבות

לשיא הנוחות

אז מה נשאר לאחל?

פעם אחר פעם

שנה נפלאה- עם המון המון טעם!!

בתקופה האחרונה הוצפתי במתוקים. התוצאה – מעבר לצרבת, גם קרייבינג לכיוון השני – למלוח.

הבעיה היא שרוב המלוחים הם גם שומניים מאד ועוברים טיגון, כך שזה אולי נעים על הלשון אבל לא נעים כשזה בתוך הגוף, וגם על המצפון זה לא עושה טוב.

אסם באו לקראתנו בדיוק בזה- ה"קריספי צ'יפס"  חטיפים שמצד אחד הם מלוחים וקריספיים ומצד שני עוברים תהליך אפייה שמבטל את הצורך בטיגון, כך שגם ספיגת שומן מיותרת אין שם.

האפייה היא בטכנולוגיה מיוחדת ששומרת על הפריכות והדקיקות.

קיבלתי לטעימה את שלושת הטעמים שיצאו בסידרה- מלח ים, שמנת בצל וצ'ילי. אני ניכסתי לעצמי קודם כל את מלח הים כי זו הנטיה הטבעית שלי (חשבתי לקחת לעבודה, אבל דברים פריכים וקרנצ'יים עושים יותר מדי רעש, לא רוצה לחלוק!!!) ואת השניים האחרים הבן דגם ואני טעמתי.

הוא מאד אוהב חטיפים מלוחים ורגיל לשמנוניות שלהם (ניסיתם להחזיק דף למשל תוך כדי שאתם אוכלים חטיף מטוגן רגיל? ). הוא טען שזה אמנם שונה, אבל העדר השומניות לא מפריע, וגם טוב יותר שלא נשאר ליכלוך על הידיים. הטעמים עצמם מוכרים לו מחטיפים אחרים, והוא אוהב, בעיקר את השמנת בצל.

אני ניסיתי את החטיף בצורתו הטבעית, ואחר כך גם כדיפ עם גבינה, במחווה לשנות השמונים. בשני המקרים התוצאה היתה טעימה מאד.

אגב, את זה עם מלח הים הגשתי גם כתוספת ליד נקניקיות, חוסך להכין צ'יפס והולך מצוין עם הטעמים.

אז אם מתחשק לכם משהו מלוח, נשנוש, קרנצ'י ולא מעיק על הקיבה והמצפון – סידרת "קריספי צ'יפס" היא הפתרון.

להשיג בכל רשתות השיווק.

את מוצרי "סוגת" אין צורך להרחיב, כולנו מכירים ומשתמשים על בסיס יומיומי. הסוכר, האורז, הפתיתים, הקטניות והדגנים (כולל סידרה חדשה של "10 דקות ללא השריה") מככבים אצלנו בכל מנה ובכל מקום.

עכשיו מגיע החידוש – כש"סוגת" נכנסת לשוק המקצועי , המוסדי והתעשייתי באמצעות מוצרים מיוחדים ומותאמים כדי להציע פתרונות וחידושים. המוצרים מתאימים לאנשי המקצוע בכל גודל – מבתי קפה ומסעדות קטנות, ועד מטבחי מלונות ועסקים גדולים.

(בתמונות למעלה- שף שיטרית בעבודה עם מוצרי סידרת ה"רדי טו מיקס" ללא סוכר של "סוגת".)

אחד הצרכים של המטבחים הללו הוא מוצרים "ללא סוכר" שנדרשים במיוחד לאנשים שמטעמי בריאות לא יכולים לצרוך סוכר, כמו חולי סכרת למינהם, וכן אנשים שרוצים להמנע מסוכר בגלל שמירה על גיזרה או דיאטה מסויימת, ומצד שני רוצים משהו מתוק ולא כל הזמן קינוחים שמבוססים על אכילת בננה או תפוח אחרי הארוחה.

המענה של "סוגת" הוא סידרת הReady to mix – סידרת תערובות עוגות ומנות אחרונות ללא סוכר, שמיועדת לשוק המקצועי. התערובות נעשות עם תחליפי סוכר צמחיים שגם דלי קלוריות ומכילים יותר סיבים.

(בתמונה למעלה- המנה המוכנה – העיגול באמצע עשוי מ"מוס שוקולד ללא סוכר" של "סוגת"  והכדורים הם מ"פלאן ווניל" של אותה סידרה, שהוקפא לצורת כדורים).

התכנסנו בבית הספר לקולינריה "דן גורמה" בתל אביב כדי לראות איך משתמשים במוצרים הללו ומה יוצא מהם.

את הכניסה לשוק המקצועי, ואת ההדגמה ערך שף יוסי שטרית, שף "קיטשן מרקט" ו"אונזה" שהדגים הכנת קינוח יפה במיוחד, שכלל מוס שוקולד מסידרת ה"רדי טו מיקס" עם קישוטי פירות, גלידה וקקאו.

בתמונה למעלה משמאל – מנכ"ל "סוגת" – ג'יל גמון, מציג את הקינוחים החדשים.

עוד על "סוגת" – מידע, מתכונים והפתעות רבות – באתר – http://www.sugat.com/

שיבולת שועל ידועה בתכונותיה הטובות – היא דגן שמתפקע מרוב רכיבים תזונתיים כמו חלבונים, סיבים תזונתיים, מינרלים, והיא משביעה מאד, במחיר קלורי נמוך (אלא אם כן נוסיף לה גלידת שוקולד…) ואם נוסיף לכך את המגוון הרב של מתכונים ומנות שאפשר ליצור ממנה, ביחד עם ההכנה המהירה, נקבל מוצר שגם טעים לנו, וגם עוזר לשמור על הבריאות והגוף.

קיבלתי אתגר- קופסת קוואקר, תוספות מעניינות ומשימה- לנסות לעשות משהו טעים, קל (כמובן, זו אני!!) ועם הטוויסט האישי שלי. אני לא בשלנית גדולה, למעשה, קטנה מאד. אם הייתי סלב בטח היו לוקחים אותי לתוכנית החדשה הזו על סלבים שלא יודעים לבשל , אבל היות ולא הוזמנתי לתוכנית, הזמנתי את עצמי למטבח, ואלה התוצאות שלי – (ואני גאה לציין שלא רק שלא הרעלתי אף אחד, גם אשכרה אנשים אהבו מה שעשיתי!!),

בדרך כלל השימוש שלי בקוואקר הוא בדייסות חמות, בתוספת של פירות טריים או חמוציות, ועם המון, אבל המון קינמון. הפעם פשוט לקחתי כמה דברים שאני כן מסוגלת להכין, ופשוט שיניתי להם את המתכון בהתחשב בתכונות של הקוואקר.

אז הלכתי על מנה אחת מלוחה ושתיים מתוקות.

במלוחים הלכתי על מאפינס ירקות.. בדרך כלל יש לי מתכון של מאפינס שכולל "לבשל קצת ירקות, להוסיף כמה חומרים שמאחדים וכמה חומרי טעם ולזרוק לתנור". הפעם רציתי לדעת איך אני יכולה לשלב את הקרנצ'יות של הקוואקר בפשטידה וכך עשיתי.

בישלתי בסיר אחד לקט ירקות קפוא, אבל לא עד הסוף, שלא יהיה "מושי" כי הוא עוד צריך להאפות ולא להתפרק. במקביל במחבת טיגנתי בצל אחד גדול שקצצתי. טיגנתי בשכבה מאד דקה של שמן זית שהתזתי על המחבת (טפלון).

בנתיים הכנתי את העיסה- ערבבתי בקערה 2 כפות אבקת מרק (במקרה שלי בטעם עוף כי זה מה שהיה לי בבית, אפשר כמובן גם טעם בצל למשל), 1 גביע של 250 גרם גבינה לבנה (אני לקחתי 3% -אפשר לפי הטעם ), 4 ביצים, 4 כפות קוואקר, 4כפות קמח (היה לי בבית רק קמח מלא, אפשר לפי הטעם, זה לא מורגש אז אפשר להוסיף בריאות, למה לא?) ושקית אחת של אבקת אפיה. הוספתי קצת מלח ופלפל (צריך להזהר כי אבקת המרק מלוחה גם ככה).

חיממתי את התנור ל180 ושימנתי תבנית שקעים (שוב, זה סיליקון אבל עדיין שווה להתיז שמן כי זה עדיין קצת נדבק).

הוספתי את הבצל המטוגן ואת הירקות שסיננתי. אם יש ירקות גדולים כמו ברוקולי או גזר גדול, חשוב לקצוץ אותם כדי שיכנסו יפה לתוך המאפינס.

בשלב הזה שימו לב, אם יש יותר מדי נוזלים, זה לא ייאפה טוב, אז אפשר להוסיף קצת קמח וקצת קוואקר, עד שרואים שהירקות הם הדומיננטים והם אלה שמצופים בעיסה ולא שהם כאילו בתוך מרק.. העיסה צריכה להיות סמיכה קצת.

שמתי בשקעים ואפיתי עד שהיה שחום מלמעלה בצורה עדינה, לא לשרוף!!

חשוב לחכות לפני שמנסים להוציא מהשקעים, כדי שייצא בשלמות.

האפייה לקחה לי בערך חצי שעה בתנור שלי, אפשר לבדוק אחרי עשרים דקות. אני נוהגת גם לסובב את התבנית באמצע האפייה, כדי שיאפה בצורה שווה משני הצדדים.

להגיש חם.

במתוקים הלכתי על שתי עוגות.

הראשונה, אחת שאני מאד אוהבת ומכונה "עוגת הפסטיבל". היא מתאימה במיוחד לט"ו בשבט אבל טעימה כל השנה, עם גלידת וניל ליד או בלי.

הרעיון הוא לקחת לעוגה אחת בגודל תבנית אינגליש קייק- 2.5 כוסות של מיקס של כל מה שאוהבים – פירות יבשים מכל הסוגים – בננות, תמרים, תאנים, אגוזים שונים , קוקוס, מה שיש. בחבילה שאני קיבלתי היו גם שוקולד צ'יפס זעירים אז בשמחה הוספתי אותם וכמובן ברווחים שנוצרו בכוס המדידה שפכתי קוואקר (אני מניחה שזה יצא משהו כמו ארבע כפות). אגב, כוס המדידה היא חלק מסט של סידרת "בייקרי" של Sistema – כלים שבאים בגדלים שונים, אפשר לערום אותם אחד על השני, אפשר להקפיא איתם דברים, אפשר לשים במיקרו ובמדיח, הם חופשיים מBPA ובגדלים שונים המתאימים לאריזות סטנדרטיות של קמח, סוכר, קקאו וכדומה, ובחלק מהם אפשר להשתמש במכסה גם כתחתית להגשת עוגות או קפקייקס , והשוס מבחינתי – שקעים בצדדים שמתאימים בדיוק לגודל היד והאחיזה.– אפשר לראות עוד פרטים על הקופסאות הללו ב – http://sistemaplastics.com/products/klipit-bakery .

בכל מקרה- בחזרה למתכון – הוספתי חומרים מאחדים – 1/2 כוס קמח, 1/4 כוס סוכר , 2 ביצים מוקצפות קלות, קורט מלח  וזרזיף דבש של "יד מרדכי" שהסתכל עלי מהשולחן ואמר לי "אני אוסיף לך עוד שכבה של טעם" והאמת – הוא צדק…ובמקור היה צריך להוסיף גם כף ברנדי, ככה בשביל הטעם, אבל לא היה לי אז וויתרתי. לא נורא.

אפיתי בחום של 180 בתנור שחומם מראש, עד שהשחים (שוב, לא לשרוף!!).

ההגשה היא על ידי חיתוך לפרוסות דקות מאד , כדי שיראו איזה יופי השכבות של הפירות והתוספות. אפשר כאמור להגיש עם גלידת וניל, אני אכלתי את זה ככה והיה טעים מאד. היא כאילו קשה וקשה לחיתוך אבל זה רק הקראסט העליון – בפנים היא רכה, עסיסית מהפירות וכל הדברים הטובים ומצויינת גם ליד קפה.

העוגה האחרונה שהכנתי היתה עוגה שהבן שלי מבקש כל שנה ליום ההולדת. הוא לא בן אדם של מתוקים. כשהוא היה קטן והייתי מזמינה בשבילו עוגות מעוצבות בהון תועפות ליום ההולדת, הוא היה מקסימום מוכן לטעום את הדובדבנים מהקצה, בעיקר בשביל הווידאו.. אבל זו עוגה שהוא מת עליה – ובצדק. היא אולי לא מעוצבת יפה, וקצת קשה לחיתוך כי אין לה בסיס, אבל זה כל כך טעים.. עם חימום במיקרו (חימום בלבד, לא הרתחה!) או בלי, עם גלידת וניל ליד או בלי (האמת, לא צריך, טעים גם ככה).

אז הפעם שילבתי גם את הקוואקר.

וזה מה שעשיתי.

קילפתי קילו תפוחים (למעשה קילפתי יותר כי לקחתי בחשבון קליפות, גרעינים וכל מני חלקים לא מוצלחים אז התחלתי עם קילו מאתיים של תפוחים).

חתכתי לחתיכות בגודל שמינית התפוח נניח ושמתי בקערה.

התזתי עליהם מיץ לימון סחוט, כמו שסוחטים על סלט, כדי שלא ישחירו בזמן שאני מסיימת לחתוך.

ערבבתי בקערית כפית סוכר וכפית קינמון, שמתי כפפת ניילון (לא לטקס! אלה מכילות טלק וזה יכול לחדור לאוכל) ועשיתי עיסוי לתפוחים עד שהם היו מכוסים בקינמון וסוכר. בכלל, כמו שהזכרתי מקודם, אני מתה על קינמון ונוטה לשים הרבה.

את התפוחים שמתי בשכבה אחידה בתבנית מצופה נייר אפיה.

ערבבתי בקערה –

2 כוסות סוכר, 150 גרם חמאה שהמסתי במיקרו (ולא, אני לא יודעת אם מרגרינה או תחליפי חמאה ייצאו אותו דבר. זו עוגה חלבית וזהו!)., 4 ביצים ועוד טיפה מיץ לימון, ככה שפריץ שניים.

בקערה נוספת (כן, יש הרבה כלים לשטוף, בשביל זה יש מדיח!), ערבבתי את החומרים היבשים – במקור היה צריך 2 כוסות קמח, אני החלפתי אחת מהן בכוס קוואקר, ביחד עם 2 כפיות אבקת אפיה, וקורט מלח.

אחרי ששתי התערובות היו מעורבבות, שפכתי בעדינות את התערובת היבשה לתערובת הרטובה ואיחדתי. צריך לצאת סמיך.

חיממתי תנור ל170 ושפכתי את העיסה על התפוחים המצופים. יישרתי היטב כך שכל התפוחים היו מכוסים. ערבבתי עוד קערית של כפית סוכר וכפית קינמון (נדמה לי ששמתי יותר, כדי שיספיק!) ופיזרתי מלמעלה, כי הרעיון זה שהסוכר יימס בתנור ותיווצר שיכבה כמו בקרם ברולה, של סוכר וקינמון פציחים.

אפיתי כשעה (לבדוק באמצעות קיסם את הבלילה, אם יוצא נוזלי זה עדיין לא מוכן).

(ככה היא נראית אחרי האפייה).

יש להזהיר- הריח מטריף, קשה להסתובב בבית עם הריח הזה.

מוציאים מהתנור ומחכים שיתקרר קצת, אפשר לאכול חם או קר.

במקרה שלי ,תוקעים נר ושרים "יום הולדת שמח לבן היקר".  והאמת, בשביל עוגה כזו שווה להזדקן בשנה…

וכמה עובדות על "קוואקר"  – ההתחלה היתה ב1850 כששתי חברות דגנים הוקמו במקביל, אחת באוהיו ארצות הברית, והשניה בקנדה. ב1877 נולד גם "לארי"  – הוא האיש שמופיע בלבוש קוויקרי מסורתי . (הקוויקרים היו תנועה רוחנית שהאמינה בשוויון, בקשר אישי עם האל, ובאי אלימות. המייסד ויליאם פן זכה שפנסילבניה תיקרא על שמו, והסיבה שחברת שיבולת השועל בחרה בקוויקר כסמל היתה שהם זכו למוניטין של אנשים הגונים, חרוצים וכנים).

Quaker oats היתה החברה הראשונה שפירסמה ב1891 מתכון על האריזה, וזה היה מתכון ללחם שיבולת שועל שנחשב מזין , טעים ובריא עד היום.

ב2012 עובר "לארי איש הקוואקר" שיפוץ קוסמטי, דמותו רזה יותר כי הוא מקפיד על כושר ומצב בריאותי תקין באמצעות אכילה נכונה, השביס מעוצב מחדש בהתאם לגיזרתו החדשה, וגם עור הפנים קורן יותר מכיוון שהוא מקפיד על טיפולי מסיכת פנים של שיבולת שועל.

ובאתר של "קוואקר" אפשר למצוא המון אוצרות – מתכונים, טיפים, וכל מה שצריך לדעת כדי לשמור על בריאות וגיזרה – https://www.quaker.co.il/

דקה לפני החגים, הגיע משלוח של "שופרסל" והפעם –

"בצק עלים מרודד מוקפא", "לקט בורגונדי", "גזר גמדי קפוא," ו"שומשום".

האמת שבצק עלים הוא שוהה חוקי מאד בפריזר שלנו, כי הוא נוח לכל דבר- מלוח או מתוק, הכל כבר מוכן, רק להפשיר מעט (משהו כמו חצי שעה בחוץ או כל היום במקרר), לשים מילוי ויש מאפה טרי, ריחני ורך.

אני אוהבת את המרקם של בצק העלים של שופרסל, שלא יושב לי אחר כך בקיבה אלא מספיק אוורירי כדי רק להחזיק את המילוי ולא להשתלט עליו.

בכל אופן, הנה מה שיצא מהחבילה הזו.

ראשית, כשאומרים לי "בצק עלים" ו"שומשום" – האסוציאציה הכי מתבקשת היא כמובן "בורקס". היו לי תפוחי אדמה ובצל בבית, כך שרק הוספתי פטריות וזה מה שעשיתי –

הפשרתי חצי מחבילת בצק העלים (פשוט חתכתי לרוחב בסכין חדה, יותר קל מאשר לנסות לגלגל את זה כשזה קפוא) והשארתי בחוץ. בנתיים בישלתי תפוחי אדמה חתוכים לחתיכות קטנות.

במקביל טיגנתי בצל ופטריות חתוכים גם הם לחתיכות קטנות וכשתפוחי האדמה היו רכים הוספתי אותם עם איזה חצי כוס ממי הבישול, ויצרתי פירה מהכל.

כמה הערות –

אני לא כותבת כמויות כי זה די לפי הטעם. אני נוטה להגזים – השתמשתי בבצל שם, ארבעה תפוחי אדמה וחצי קופסת פטריות, ונשאר לי המון פירה עודף (כי גם הכנתי רק חצי מבצק העלים. סה"כ יצאו לי כ20 בורקס). אז רוב הפירה הלך ליושבי הבית כארוחת צהרים.

שנית – כמובן שטיגנתי בחמאה את הבצל והפטריות, והוספתי עוד טיפה חמאה לפירה. מי שרוצה פרווה, שישתמש בשמנים אחרים.

בנתיים בצק העלים התרכך והפשיר ואני חתכתי למלבנים, צבעתי מסביב בביצה מקושקשת, שמתי מילוי, גלגלתי, שמתי על התפר בתבנית עם נייר אפיה, צבעתי מלמעלה בעוד ביצה, פיזרתי שומשום בנדיבות והכל לתנור לחצי שעה בחום של 180 מעלות.

כמובן שלא התאפקתי וניסיתי את זה מיד כשזה יצא, מה שעשה אותי חיקוי לפרסומת ההיא של הבורקסים והבחור שמנסה לדבר בטלפון תוך כדי אכילה..

מהבלקן עברתי לעדות אשכנז, ומהגזר הגמדי עשיתי סוג של צימעס.  – השארתי את הגזרים בשלמותם, הם במילא קטנים, המסתי קצת מרגרינה וטיגנתי קצת את הגזר. הוספתי לסיר בערך שליש כוס סוכר (אפשר פחות, גם רבע זה בסדר) ומיץ מתפוז אחד שלם סחוט. ערבבתי עד שהסוכר נמס ואז הוספתי צימוקים שחורים. אם היו לי בבית שזיפים הייתי מוסיפה אותם גם. שקלתי גם חמוציות אבל גם זה לא היה , אולי שווה לנסות.

בכל מקרה, הקפדתי על אש בינונית ושמתי חצי מכסה. אחרי חצי שעה בערך הגזר התרכך והמנה היתה מוכנה. צריך לבדוק שלא נגמרים נוזלים. במקרה שלי עוד נשארו בדיוק מספיק נוזלים בשביל לשים בכלי שבו שמרתי את הצימעס כדי שלא יתייבש. הגשתי קר כמנה ראשונה.

כשהתחלתי להכין את הצימעס, בן הזוג שאל אם הוא יכול לשאול קצת מהגזר הגמדי בשביל האורז שהוא מכין. הייתי לארג'ית ונתתי לו, והוא בישל את הגזר (אחרי שחתך אותו לחתיכות ממש קטנות, אחרי שהגזר כבר הפשיר כמובן) ואז טיגן אותו טיפה עם בצל שכבר התחיל להיטגן עוד קודם.

בנתים הוא הכין אורז לבן פשוט ואז ערבב את הכל ותיקן טעמים בעזרת תיבול , בעיקר פלפל שחור ומלח.

הדבר האחרון שנשאר לי הוא לקט הבורגונדי. כן, ניסיתי, חשבתי לעשות מאפים קטנים, חשבתי לעשות מאפינס או משהו, אבל בסוף, העייפות הכריעה , והלכתי כרגיל על פשטידה אם כי גיוונתי והפעם זו היתה פשטידה חלבית שהכילה גם גבינה לבנה, ככה בשביל אקסטרה טעם. (וגם בצל מטוגן ככה בשביל שיא הפינוק).

בשביל המצפון החלפתי את הקמח הרגיל בקמח מלא, וכל השאר כמו כל פשטידה- ביצים, מלח, פלפל, שמן , כאלה.

בסך הכל יצאה לי ארוחה גדולה מכל המצרכים, עם המון אופציות לכל כיוון.

כבר מזמן הצהרתי, שאני- צמחונית/ טבעונית – לא אהיה. אבל – אם יש משהו שהוא צמחוני/טבעוני והוא טעים, למה שלא אנסה?

את המשקאות מהצומח של "אלפרו" כולם כבר מכירים. ההתחלה היתה במוצרים מסויה, והטווח התרחב למשקאות ממקורות צמחיים שונים, בעלי טעמים שונים, דגשים שונים ושימושים שונים.

מעבר לקהל הנמנעים מחלב, אם מסיבות בריאותיות (כמו רגישים ללקטוז), אם מסיבות אידאולוגיות שונות ואם מטעמי כשרות (למשל לפני או אחרי ארוחה בשרית), גם בלי שום נימוק כזה, המשקאות מביאים טעמים חדשים ואפשרויות חדשות לכל הציבור.

החידושים האחרונים של "אלפרו" הם שלושה משקאות חדשים מהצומח –

משקה קוקוס- על בסיס אורז וקוקוס טבעיים, שכמו כל המשקאות האחרים – אינו מכיל תוספת סוכר, כמובן ללא לקטוז, הוא קל לעיכול ודל שומן ומצד שני מועשר בסידן , ויטמין די, וויטמין בי 12 החשוב כל כך.

אני מצאתי שהוא משתלב מצוין בכל מנה תאילנדית למשל, או אסיאתית, וגם בקוקטיילים שדורשים טאצ' קוקוסי. אגב, גם נהנתי לשלב את המשקה במקום מים בבישול אורז בסגנון אסיאתי (ולא לשכוח כוסברה!).

משקה האורז הוא ניטרלי יותר, והוא טוב למשל כתחליף חלב לקפה. גם לו כמובן יש את כל היתרונות הבריאותיים שהזכרתי למעלה.

משקה שיבולת שועל – הוא בעיני המיוחד ביותר, יש בו סיבים תזונתיים ולכן הוא גם משביע במיוחד. מצוין לדגני בוקר למשל, כ"אקסטרה חיזוק" לבריאות ולשובע.

טעמתי גם שייקים שונים וקוקטיילים שמבוססים על המשקאות, ויכולים בשקט להצטרף לרפרטואר הקולינרי של כל אחד, (ואני עוד צריכה לבדוק איך זה משתלב בקוקטיילים אלכוהוליים למשל. יש לי הרגשה שמשקה הקוקוס למשל יכול ללכת מצוין עם קוקטיילים טרופיים – עם המטריה הקטנה קומפלט כמובן).

אגב, מעבר לטעמים החדשים, אני מאד אוהבת את משקה השקדים שנותן ארומה של מרציפן וטעים מאד למשל כאחד הנוזלים בפנקייק, במקום מים או חלב.

כל הטוב הזה ארוז בחידוש נוסף – קופסאות קרטון עם פקק ידידותי למזיגה נוחה וכמובן לסגירה טובה יותר, כך שהמשקה נשמר בשיא הטעם שלו.

כדי להכיר טוב יותר את המוצרים החדשים, עלו לרשת (ולטלוויזיה) סרטונים מדליקים בכיכובם של קוף וסנאי, שווה לצפות –

לינקים לסרטונים –

https://www.youtube.com/watch?v=1roe8NMsa5c

וגם –

https://www.youtube.com/watch?v=9KEHM1ry2tM