מי אמר שאין קרמה?

יום אחרי שהוזמנתי לאירוע שבו קיבלתי המון לחם, הגיע השובר של "שופרסל" עם המון סלטים.

מושלם.

אז הלכתי לסופר ולקחתי –

חומוס אסלי 400 גרם, סלט טחינה 400 גרם , חציל בטחינה 400 גרם ,חציל על האש 400 גרם

וסלט רצועות סלק 400 גרם .

מה שמצחיק הוא שאחרי שהעברתי את הדברים בקופה, הקופאית אמרה לי ש"את זכאית לחומוס מתנה" וקיבלתי בקופה הראשית עוד קופסת דוגמא של החומוס של "שופרסל" במשקל 150 גרם…

מבחינה ויזואלית – יש לי הערה אחת – הערכים התזונתיים וכל המידע נמצאים בתחתית האריזה, כך שצריך להפוך אותה כדי לראות מה כתוב. כשזה סגור מההתחלה אין בעיה (למרות שזה קצת מערבב את הסלט ומצמיד אותו לאריזה העליונה, מה שיתמרח כשנפתח אותה אחר כך) אבל כשזה פתוח ואנו רוצים להזכר כמה קלוריות למשל, זה יכול לגרום לתאונות לא נחמדות על הנעליים…

האריזה עצמה נוחה לפתיחה ולא צריך להאבק, אם כי החלק הצבעוני שמתחת למכסה הפלסטיק, לא תמיד נפתח בשלמות (בעיקר הניילון בקופסת הדוגמא) וצריך לדחוף את הכפית מתחת כדי להוציא מה שבחלק המכוסה.

עכשיו לטעימה-

סלט החומוס – קלאסי. בהחלט יכול לעמוד בכבוד מול המתחרות. לא ראיתי שיש טעמים עם תוספות, אז הוספנו לבד שמן זית וקצת פפריקה.

חציל על האש- טעם "חצילי" מוכר, ההערה היחידה שלי היא שהייתי מפחיתה קצת בכמות המלח. מעדיפה את הטעם המעושן דומיננטי.

חציל בטחינה- זכה למחיאות כפיים סוערות מכל בני הבית. למעשה בתמונה אפשר לראות מה עלה בגורלו יום אחד אחרי שהגיע הביתה , לבן אדם אחד.. (ותודה באמת שהשארת לי משהו לטעום…).

טחינה אמיתית – אני בדרך כלל מכינה טחינה לבד מטחינה גולמית משומשום מלא (אגב, בדרך כלל של GREEN של שופרסל), לימון, קצת עלי טעם , תבלינים כמו פפריקות שונות ומים. אף פעם לא טעמתי משהו כזה קנוי, (ואגב, גם לא בהרבה חומוסיות מפורסמות יותר או פחות). סלט טחינה קנוי אף פעם לא יהיה אותו טעם אבל יחסית לקנויים, הסלט עשוי היטב, אין טעם לוואי ובסך הכל כשאין זמן להכין (או חומרי גלם בבית), זה מהווה פתרון לא רע.

רצועות סלק – טוב, כאן כבר שיניתי את הקונספט ובמקום להתייחס לזה כאל  "סלט" התייחסתי לזה כאל  "תוספת ירק" לארוחת הערב שלי. הנחתי לקט סלט ליד האורז והפסטיה ממולאת הבשר, וחיממתי הכל ביחד. (כן, במיקרוגל – דיל וויט איט!!). זה היה רעיון טוב כי הטעם היה כעין ירקות מבושלים או מאודים, וזה סיפק לי את מנת הירק שאני צריכה בכל ארוחה (אני מאד משתדלת שעל הצלחת שלי לפחות שליש מהמנה יהיו ירקות, שליש חלבונים ושליש פחמימות).

אני חיממתי אבל כמובן שאפשר לאכול גם קר כסלט. לא ניסיתי על לחם, נראה לי שיפול כי זה לא ממרח, עדיף על צלחת עם מזלג. הטעם עצמו מתקתק והצבע יפיפה.

בסך הכל, המבחר גדול מאד, הטעמים מוכרים ואהובים לישראלים, האיכות טובה, כך שאפשר לארח או להכין שולחן נשנושים וכיבודים בכיף, בלי לטרוח יותר מדי.

"נשנוש". מילה שטומנת בחובה משהו קטן, טעים, שמשביע אותנו כשאנחנו לא ממש רעבים אבל גם חייבים משהו – או ההפך, כשאנו מאד רעבים אבל עוד יש זמן עד האוכל ובנתיים צריך להכניס משהו לפה.

אחד הנשנושים הבריאים והטעימים הוא מוצרי חלב – גבינה או קוטג' שכיף לאכול ישר מהקופסה (בלי לחם – לחסוך פחמימות). מנה קרירה, משביעה, ללא טעמים דומיננטיים במיוחד ככה שלא נשאר טעם בפה מלבד רעננות חלבית. (125 גרם לגביע).

הבעיה- קודם כל מבחינת ההגיינה- אם פתחנו קופסה בגודל מלא, צריך להעביר לכלי אחר כי אחרת עושים "דאבל דיפ" עם הכפית (או בעצם טריליון "דיפ") וזה לא תמיד נעים לזה שמגיע אחרינו ורוצה לאכול גם הוא מהמוצר. (אגב, אם מארחים נניח לארוחת בוקר או בראנץ', הרבה יותר נחמד לשים אריזות אישיות לכל אחד, במקום להתחיל לשפוך לקערות..).

שנית, כשהמוצר פתוח כי נשנשו רק קצת, הוא מתקלקל מהר יותר, או מקבל ריחות של מאכלים אחרים לידו, ובאופן כללי נשמר פחות.

שלישית- כשאנו רוצים לקחת נשנוש החוצה- לגינה עם הילדים או לאכול בעבודה, לא נוח לקחת אריזה גדולה , גם מבחינת מקום וגם מבחינת איכסון – אם זה לגינה- צריך להחזיר את זה הביתה בלי שייזל ובלי שיעמוד יותר מדי זמן בחוץ, ואם זה במשרד שבו יש מקרר, צריך לזכור להדביק פתקים של "שייך לשוש, מי שיגע יחושמל!!!" וכאלה, והרבה פעמים פשוט שוכחים את זה במקרר כי זה נדחק איפשהו אחורה עם דברים שאנשים אחרים שמו.

רביעית – האנשים הנמוכים בבית – הילדים, גם בשבילם עדיף אריזה קטנה, שהכמות מספיקה להם בדיוק, וגם נוח לגדולים יותר מבינהם, לאחוז אריזה קטנה ולאכול ממנה.

חמישית – אריזה קטנה מאפשרת שליטה על הכמויות ואי היסחפות לחיסול קופסאות ענק (שזה מצב שבהחלט יכול לקרות..).

בקיצור, לאריזות קטנות יש המון יתרונות.

כשקיבלתי להתנסות אריזות קטנות של הגבינה הלבנה של "תנובה" ואת הקוטג' של "תנובה"  ניסיתי במגוון דרכים. ליתר דיוק, בן הזוג ישר אימץ לעצמו קוטג' אחד, ואני הלכתי על שני שימושים שונים לגבינה. קופסה אחת הספיקה בדיוק לשני כריכים (עם חסה ומלפפון חמוץ) (מה שגם טוב כי כשמורחים מקופסה גדולה, תמיד נכנסים לה כל מני פירורים מהלחם, וכאן הכמות נגמרה בדיוק). את השני הפכתי לקינוח פשוט, כשהוספתי שקית סוכר ווניל לגבינה וערבבתי. יצא מעדן (הסוכר לא בדיוק נמס לגמרי, והוסיף לי קרנצ'יות. אני חושבת לאלתר בפעם הבאה עם ריבה, פשוט כפית ככה למעלה, כמו שיש במעדני היוגורט, ולראות מה יוצא).

אז מי אמר שדברים טובים לא באים באריזות קטנות?

כולנו מכירים את ה"פרוביוטיקה" – אותם חיידקים טובים שרצוי שיהיו לנו בגוף, כדי שיסייעו בשמירה על הבריאות.

בגוף האדם שלושה סוגי חיידקים – כאמור – הטובים, שאנו רוצים בהם, הנייטרלים- שלא מפריעים לנו (אולי רק עצם המחשבה…) והרעים – המזיקים שצריך להפטר מהם. הבעיה שהחיידקים הטובים הרבה פעמים נפגעים , אם על ידי תזונה לקויה, אם על ידי תרופות (למשל אנטיביוטיקה שנועדה לחסל את החיידקים הרעים, על הדרך הורגת גם את הטובים).

אז מה עושים?

ה"פרוביוטיקה" מנסה להוסיף לנו חיידקים כאלה ,למשל במשקאות חלב למיניהם, אבל איך מתחזקים אותם ודואגים לרווחתם כדי שיוכלו לעשות  את העבודה שלהם בצורה אופטימלית עבורנו?

כאן נכנסת לתמונה ה"פרה- ביוטיקה" – ליתר דיוק- הסיבים הפרה ביוטיים שכשאנו צורכים אותם, הם עוברים תסיסה במעי הגס ויוצרים תנאים טובים לחיידקים הטובים. בין השאר הם מגבירים את התרבות החיידקים הטובים במעיים, מסייעים בתהליך העיכול הסדיר, תומכים בספיגת סידן, עוזרים להתגונן בפני מחלות מעיים למיניהם – וכמובן גם תכונה אחת שמאד מבוקשת – מגדילים את תחושת השובע, מה שעוזר לשמור על המשקל ואף לרזות.

ממש אתמול הושק, והיום על המדפים – לחם "ברמן אקטיב"  שעובד בדיוק על זה- לחם פרוס מקמח חיטה מלא, בתוספת סיבים פרה ביוטיים. הלחם, שמצטרף לשורה ארוכה של מוצרים של "ברמן" וחברות הבת "לחם הארץ", "ודש" ו"מאפיית ליבו", הוא הראשון בסוגו, כשהסיבים הפרה ביוטיים מצטרפים לסיבים של הקמח המלא, והתוצאה היא חגיגה של בריאות.

כמה זה טוב?

שלוש פרוסות (שמכילות כל אחת כ67 קלוריות בלבד) מכילות כ30% מהכמות היומית הנדרשת לפעילות הפרה ביוטית. כמות הסיבים התזונתיים בשלוש הפרוסות הללו היא כמעט מחצית (46%) מהתצרוכת היומית של נשים, וכשליש מהתצרוכת היומית לגברים. ומה שהכי יפה- הלחם מתקתק בטעמו (מהסיבים, אין בו סוכר!) ומשתלב נהדר עם ממרחים מתוקים או מלוחים, והיות ומרקמו אחיד, ילדים אוהבים אותו וזה פתרון מצוין לכריכי בית הספר.

ניתן גם להקפיא את הלחם ושום דבר לא הולך לאיבוד מהערכים והסיבים שלו לאחר ההפשרה.

עוד דברים טובים שמסתתרים בלחם "ברמן אקטיב"?  הוא כולל שלל סימונים שמעידים עליו שהוא אינו מכיל שומן טרנס, ללא תוספת סוכר (מה שמצוין למי שאסור לו לצרוך סוכר), יש בו מאה אחוזים של קמח חיטה מלא, והוא עומד בדרישות האגודה הישראלית לסכרת ובדרישות משרד הבריאות ללחמים בריאים יותר.

המחיר לכל הטוב הזה לא חורג מהמחירים הרגילים של לחמי "ברמן" .

כאמור יש מבחר ענק של לחמי "ברמן" עם שפע של בריאות, בין השאר ניתן למצוא על המדפים לחמי שיפון קל מ100% קמח שיפון מלא – מוצר בלעדי שזכה בתו "מוצר השנה", לחמי מחמצת שכוללים זמינות מינרלים גבוהה יותר, פעילות רבה של נוגדי חימצון , איזון הסוכר בדם ועידוד פעילות פרוביוטית בקיבה, סדרות קלות של לחמים כגון הלחם הפרוס מופחת הקלוריות מקמח מלא עם חיטה טרום נבוטה (38 קלוריות לפרוסה בלבד), חלה פרוסה מופחתת קלוריות בתוספת סיבי שיבולת שועל, והפיבוריטים שלי – סדרות הלחמים עם תוספות הדגנים השונות – "לחם חמישה דגנים" ו"לחם עשרה דגנים" ולחמים עם תוספות ספציפיות כמו "לחם שיפון עם אגוזים"  או עם חמניות או עם גרעיני דלעת, והרשימה עוד ארוכה.

ׁ(את כל הסמלים הטובים האלה ניתן למצוא על לחמי "ברמן").

איפה אפשר למצוא את כל הלחמים, כולל הלחם החדש, ממש מהבוקר?

בכל רשתות השיווק, במדפים מסודרים לפי צבעים , כך שאפשר להגיע ישר למוצר הרצוי.

כשרות בד"צ העדה החרדית.

אתר הבית של "ברמן" עם כל המידע – (גם על הקונדיטוריה ומפעל פירורי הלחם).

http://www.berman.co.il/

הורים רבים שרוצים להראות לילדיהם איך באמת יוצרים שמן, נרתעים מהנסיעה הארוכה לצפון או לדרום. אבל באמת שאין צורך בזה כש"שמנא" נמצא ממש במרכז, במושב חגור, רבע שעה מתל אביב.

"שמנא" הוא בית בד כפרי , הגדול מבין בתי הבד בוטיק בארץ, והוא מוקם במשך החקלאי של משפחת אברמוב לפני כחמישים שנה. כרמי הזיתים קיימים כבר כעשרים שנה, והם מניבים פירות עשירים ואיכותיים.

לאחר עבודת חקר ארוכה, שכללה מציאת השיטות הטובות ביותר להפקת השמן האיכותי ביותר, הוקם קו הייצור. השיטה ש"שמנא" היא סחיטה אחת, שמאפשרת שמירה על הטעמים, הארומה, ובעיקר על הערכים התזונתיים, מה שהופך את השמן ל"שמן כתית מעולה" שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מבחינת איכות (זאת לעומת בתי בד אחרים שמעבירים את השמן שטיפות וסחיטות נוספות שפוגעות באיכותו).

השמן הוא כמובן בכבישה קרה, מכיוון שחימום מרוקן את השמן למעשה מכל ערך תזונתי. בית הבד הוא אקולוגי, וכל הגפת – פסולת הזיתים, הופכת לחומר דישון לכרם. מהגפת מייצרים גם מזון לפרות וגם גלילים דחוסים שמשמשים להסקה היות והם בוערים פי שתיים טוב יותר מאשר עץ (מה שחוסך כריתת עצים וכאמור מאפשר להפטר מהפסולת בצורה יעילה).

כמובן שהייצור הוא נטול כל השיטות שנהוגות על ידי יצרנים מסוימים שמוסיפים עלים לגריסה (כדי לקבל צבע ירוק יותר וליצור רושם מוטעה שמדובר במוצר איכותי), אין איכסון בפלסטיק שעלול לפלוט חומרים מזיקים לשמן, אלא רק בפחים, ומידת החומציות נבדקת כל פעם מחדש- כדי לא לעבור את הרמה המזיקה של 0.8.  בתום יום עבודה, כל המכשירים והכלים נשטפים היטב למניעת יצירת בקטריות או חומרים מזיקים.

(למעלה- מרעידים את העץ.. למטה- מה שיוצא).

אחרי כל ההסברים הללו, הייתי גם סקרנית לראות במו עיני איך זה מתבצע, והגעתי בשעת בוקר לא הגיונית מצידי (שישי בשמונה בבוקר…) לראות את הכוכבת הגדולה של הכרם – ה"מנערת" – אותו כלי חקלאי שתופס את העץ ומנער ממנו את כל הפירות.

בסרטון הזה כאן –

https://www.youtube.com/watch?v=48owo0MUXFg&index=3&list=UUbk33km2l8ZTtVNKe7HEWfg

(43 שניות) – אפשר לראות את התהליך מתבצע

הפירות נאספים על ידי המכונה ועוברים לבית הבד.

בסרטון הזה כאן אפשר לראות את האיסוף-

https://www.youtube.com/watch?v=bPw88ZSFPcU&list=UUbk33km2l8ZTtVNKe7HEWfg

(27 שניות).

אחרי התהליך הזה הגענו בחזרה לבית הבד, שם ראינו איך הזיתים עוברים את התהליכים השונים, עד שהם הופכים לשמן איכותי (ולא תאמינו איזה טעם מדהים יש לשמן שיצא הרגע מהמכונה!).

(למעלה- מה שנכנס למכונה, למטה- מה שיוצא)

אבל לא רק  אני זכיתי לראות את התהליך – כל אחד יכול. אפשר לבוא בימי שבת (וגם בשישי לשומרי השבת) – בתיאום מראש (כל הפעילות במקום היא לקבוצות), ולהנות מסיורים למבוגרים או לילדים. כך למשל הפעילות לילדים כוללת המון דברים – יציאה לסיור בכרם הזיתים והסברים על הזית בתולדות ארץ ישראל, השירים והאגדות, מסיק זיתים ידני בשיטה מסורתית ואיסוף לצנצנות, עצירת השמן – באמצעות "מפרכת" – שתי אבנים כבדות שנעות על אבן שוכבת ומרסקות את הזיתים, צפיה והשתתפות בפעילות ה"מנערת" שמרתקת את הילדים במיוחד, סדנאות לילדים לכבישת הזיתים ואחר כך קבלת התוצאות הביתה כדי להנות מהן גם בבית, וצפיה בפעילות בית הבד . ההורים יכולים בנתיים לטעום את הזנים השונים והשמנים. ישנו כמובן גם מזנון  וחנות למכירת כל המוצרים של "שמנא" כמו שמני זית שונים, זיתים כבושים, גבינות, טחינה ,גבינות בוטיק, ליקרים, קונפיטורות ועוד. חשוב לזכור – את מוצרי "שמנא" ניתן לרכוש רק במקום! אז שווה לבוא ולהצטייד!.

(בתמונה למעלה- ילדי גן צופים בשמן שהם עצמם הפיקו).

(ושווה גם לעיין בספר הילדים "שמניק" שכתבה ואיירה יפה שנברון, שמספר בדיוק את כל התהליכים בבית הבד ובכרם).

בקיצור, אם מחפשים להראות לילדים (וגם קצת לעצמנו) שהשמן לא גדל בסופרמרקט, ואיך בארץ ישראל , שבורכה בזיתים ושמנים, היו מייצרים פעם ועד היום שמן איכותי, וגם לטעום את האיכות, שווה להגיע ל"שמנא". (ואם תגיעו מספיק מהר תוכלו להשיג את שמן המסיק הראשון – הVIP של הכרם!!).

עוד פרטים על הסיורים, השמן והמוצרים – באתר – http://www.shamna.co.il/

ובתמונות למטה- עוד שתי דרכים כייפיות להנות משמן זית איכותי –

(בתמונה למעלה- עם לאבנה איכותית, בתמונה למטה- פשוט עם חלה טריה, עונג.)

בתקופה האחרונה אנו שומעים הרבה על טרנד הצמחונות והטבעונות, למרות שזה בעצם קיים כל הזמן, ואנשים רבים חיים על תפריטים צמחוניים וטבעוניים מסיבות שונות – מאידאולוגיה ועד בריאות.

הבעיה היא שקיים המון חוסר ידע – נניח שאדם מחליט להיות צמחוני / טבעוני, או שילדים מגיעים הביתה ומכריזים על רצונם להמנע ממזון מן החי, איך נוודא שהם עדיין מקבלים את כל מה שהגוף צריך?

איך בעצם בוחרים מזון צמחוני/ טבעוני כדי שיהיה גם בריא (כי בסך הכל גם מנת צ'יפס ספוגת שמן היא טבעונית אבל לא ממש בריאה?)

לכאן נכנסת מכלל "רידמן", מכללה וותיקה ומוכרת שקיימת כבר 27 שנים והיא הגדולה והמקיפה , ולמעשה כמחצית מהמטפלים השונים ברפואה משלימה שפועלים היום, הם בוגריה.

"רידמן" פתחו עכשיו קורס חדש לציבור הרחב, בנושא "צמחונות וטבעונות" או ליתר דיוק- תזונה בריאה באמצעות צמחונות וטבעונות. בקורס, שכל מרציו ומדריכיו צמחונים או טבעונים, לומדים את כל ההבטים של תזונה בריאה צמחונית / טבעונית – כמו למשל ההבט ההסטורי של תזונה כזו, ההבט הרוחני – הצד הנפשי אנרגטי , תהליכי העיכול, השוואה מול מזון מן החי, הכרת מזונות ותכונותיהם, תבלינים וצמחי מרפא שמשלימים את התפריט, כולל חליטות ומתוקים טבעיים , איך לשמור על הבריאות ולהשלים חומצות שומן חיוניות, איך מתמודדים עם צמחונות וטבעונות במצבים של הריון, גיל מבוגר, ילדים, מניקות, אוכלוסיות חלשות ומחלות, איך משפיעה התזונה הצמחונית טבעונית על הגוף מבחינת מערכותיו השונות, מהם מזונות על, וכמובן גם סדנאות הכנת מזון בריא ומזונות ירוקים.

ׁ(בתמונות שמלוות פוסט זה- מטעמיה של השפית אביטל סבג).

ישנה אפשרות גם לקורס מורחב שמוסיף גם מוצרים שונים שמעשירים את התפריט, מחקרים לאריכות חיים באמצעות תזונה בריאה, ניקוי רעלים בדרכים שונות כמו חוקן וצומות, RAW FOOD, איך לשמור על המשקל באמצעות תזונה בריאה, איך לטפל במחלות שונות באמצעות תזונה כזו, ועוד.

הקורס הבסיסי כולל 60 שעות אקדמאיות (ב15 מפגשים כולל שתי סדנאות מעשיות), והמורחב כולל 120 שעות אקדמאיות בשלושים מפגשים. בסוף ישנה תעודת משתתף.

במכללת "רידמן" , שנוסדה על ידי סאלי רידמן ב1987, נכללים חמישה בתי ספר מקצועיים ותשעה קמפוסים בכל רחבי הארץ, כך שהגישה תמיד קלה ונוחה. במכללה מלמדים כ350 מורים בעלי שם שמתעדכנים כל העת בחידושים בתחום.

בסוף הלימודים ב"רידמן" ישנו גם גוף להשמת עובדים ללא תשלום שמחזיק בחוזי העסקה בלעדיים עם גופים כמו "רפואה כללית משלימה" וגופים מובילים אחרים.

בין הקורסים הנלמדים במכללה – בית הספר לרפואה טבעית אינטגרטיבית (נטורופתיה, תזונה טבעית, הרבליזם, הומאופתיה), בית הספר לפסיכותרפיה הוליסטית אינטגרטיבית (איזון גוף נפש, חוגים לאקדמאים, הילינג פסיכו-פיזי, וחוג חדש של התפתחות אישית ועבודת גוף נפש), בית הספר לתרפיות מגע (עיסוי, שיאצו, רפלקסולוגיה, טווינה, ורולפינג) וגם רפואת ילדים משולבת, אירוודה, מורים למחול מזרחי, וגם קורסים באקופרסורה, נשימה מעגלית, אירידולוגיה, ארומותרפיה, דמיון מודרך, אכילה רגשית, עיסוי ספורטאים, רוקחות טבעית, ריפוי בצבעים ועוד ועוד ועוד , באמת רשימה ארוכה מאד שעדיף לקרוא באתר של "רידמן" כי שם ישנם כל הפרטים המדוייקים. (http://www.reidman.co.il/)

(בתמונה למעלה – גב' סאלי רידמן – מייסדת ונשיאת המכללה).

במקביל ללימודים ישנה גם התנסות מעשית וקלינית במוסדות רפואיים רבים.

בהשקת הקורס פתחה לנו השפית אביטל סבג, שולחן ענק מלא מטעמים טבעוניים, כולל סוגי סושי, כריכים, רטבים, מרקים וסלטים רבים, וגם שוקולד מעולה עבודת יד.

(בתמונה למעלה  – השפית אביטל סבג והשוקולדים).

אז למי ששוקל להפוך לצמחוני/ טבעוני, למי שרוצה לדאוג לקרוביו שרוצים לנהל אורח חיים כזה, למי שרוצה להרחיב אופקים בנושא תזונה בריאה, עכשיו ישנו הקורס המקיף ביותר, שנותן את כל המידע הנדרש.

מי שביקר פעם בטוקיו יודע שהחיים שם בקצב אחר, בהילוך מהיר, חד וצבעוני. קצב החיים תובע מהירות אבל גם  איכות. את הקצב הזה חוגגים ב"סושה" – רשת URBAN SUSHI, שלה חמישה סניפים – ראשון לציון, רחובות, חולון, בת ים ותל אביב.

הוזמנתי להכיר את הסניף של תל אביב, ברחוב הרצל 12, ממש בלב הפועם של העיר. הסניף כשר (כמו חלק מהסניפים האחרים) ומשרת לא רק את היושבים במסעדה אלא גם את יושבי המשרדים והעובדים בסביבה, שלוקחים טייק אווי או מזמינים משלוח מרהיב.

התפריט מכיל המון אפשרויות, המון קומבינציות והמון מחירים כך שכל אחד יכול למצוא מה מתאים לו. לנו החיים היו קלים יותר כי המסעדה החליטה עבורנו מה נטעם, מתוך התפריט החדש שמושק בימים אלה עם מנות מקוריות כמו "פיש אנד צ'יפס" על בסיס סלמון ובטטה (שמטגנים אותה גם בשבבים זעירים יותר לתוספת טעם במנות אחרות), פרחי סשימי יפיפיים וטעימים, רול עם כבד אווז ועוד . (ואחד המיוחדים ממש יוזכר בהמשך!!).

כשאנחנו התיישבנו במקום היו כבר על השולחן קעריות "קימצ'י "לנשנוש – ירקות כבושים אסייתים מתקתקים – (13 שקלים בתפריט).

התחלנו במנות פתיחה- והראשונה שהגיעה היתה גם הפייבוריטית שלי – "סביצ'ה סלמון"– (34 שקלים בתפריט) – אני לא יודעת מה בדיוק עשה את זה- הדג עצמו, התיבול שלו, שילוב הירקות, אין לי מושג, אבל יכלתי לאכול דלי .

קערית נחמדה של "סושה צ'יקן פופס" (33 שקלים) הכילה נתחוני עוף בטמפורה, שהוקפצו ברוטב צ'ילי ועירית. מנה כייפית של עוף.

המנה הבאה היתה לצמחונים/ טבעונים – "שוגון טופו" – קוביות טופו פריכות עם בצל ירוק ופטריות ומוקפץ קלות ברוטב טריאקי (25 שקלים). אז ככה- אני לא אוהבת טופו, אני לא רואה סיבה לאכול טופו אם בן אדם לא צמחוני או טבעוני (והאמת שאני גם לא רואה סיבה שבן אדם יהיה צמחוני או טבעוני אבל זה כבר ענין אחר… J ). בכל מקרה- אם אתם בענין – מנה נחמדה. אני לנצח אעדיף לוותר על טופו לטובת דברים מפתים יותר בתפריט…

עוד מנה יפיפיה שהגיעה לשולחן היתה "טטאקי טונה" (נסו להגיד את זה חמש פעמים במהירות…). 42 שקלים בתפריט לטונה צרובה בקראסט שומשום על סלט וואקמה ואיולי יוזו. כמה פשוט ככה טעים.

שתי קעריות אידוי הגיעו ובתוכן מבחר דים סאם צמחוני או מכיל בשר (המחיר תלוי בכמות). חמודים לאללה, אהבתי יותר את אלה הבשריים אבל זה ענין של טעם מאחר ויש מבחר גדול.

כאן הגיעו מגשי יצירות המופת  – שלל סוגים של סושי, מכל ההרכבים, צמחוניים או כוללי דגים, בצבעים מרהיבים. ב"סושה" מקפידים על פרזנטציה והסושי הוגש כל כך יפה שרובנו התמקדנו בלצלם יותר מאשר בלאכול (אל תדאגו, הכל חוסל בסוף).

היו המון סוגים, הפייבוריטים שלי היו הסושי המטוגן עם עטיפתו הפריכה, והמיוחד שבמיוחדים – "טרופיקנה אינסייד אאוט" שכלל אננס, טונה צרובה, פנקו והיה עטוף במנגו ושבבי בוטנים וקוקוס. מעדן.

אחרי הסושי קיבלנו שלוש מנות ממנות המוקפצים – נודלס– שכללו בצל ירוק וסגול, גזר, כרוב, ביצה, פטריות, נבטים, שעועית ירוקה וקישוט שומשום בצירוף סלמון, ועוד אחת אותו דבר רק עם טופו, ו"פאד טאי" שהן אטריות רחבות יותר, עם עוף. (מחירים נודלס צמחוני ב39 שקלים, נודלס עם דג או בשר ב49 שקלים, פאד תאי ב47 שקלים עם בשר). הפאד טאי הכיל גם ג'ינג'ר ובוטנים גרוסים, לימון וכוסברה.

אני מבין השלושה העדפתי את הנודלס עם הסלמון, (בהרבה מקומות אסיאתיים שופכים יותר מדי סויה, מה שהופך את העסק למלוח מדי, שמחתי לגלות שב"סושה" מתייחסים לסויה בעדינות והיא לא מציפה את המנה אלא רק מוסיפה שכבת טעם).

במחלקת הקינוחים קיים כרגע רק קינוח אחד– "תאילוטי" שהוא בעצם פירות (אננס, בננה) מטוגנים בטמפורה. בתפריט הם מוגשים עם טפיוקה ופודינג פירות – 33 שקלים בתפריט. נגיעת מתיקות כדי לא להרוס את הטעמים של הסושי…

סניף תל אביב (כאמור- כשר) קיים כבר שנתיים, כשהסניף הראשון של הרשת, בראשון לציון הוקם כבר לפני שש שנים.

לחווית טוקיו אורבנית – "סושה".

לאתר סושה – http://susha.co.il/

כשאומרים את השמות "באגסי סיגל", "אל קפונה", "פאבלו אסקובר" – נזכרים בתקופת הזוהר של המאפיה, כששחיתות היתה אבן הדרך . עכשיו השמות האלה מייצגים תאווה קצת אחרת… תאוות בשרים. ליתר דיוק, הבשרים של "הגראז' ".

ומה עושים שם עם הבשרים? אחד הבעלים – יוסי גז יצא למסע בכל רחבי הארץ ובדק על גופו את כל ההמבורגרים האפשריים, בחן, בדק, התנסה, ולבסוף הגיע למסקנות שיצרו את ההמבורגרים המיוחדים של "הגראז'". הוא הוסיף להמבורגרים מבחר מנות נוסף, שיהיה לכל דרישה ולקוח, עיצב את המסעדה כדיינר אמריקאי של שנות החמישים, (כולל הפתגם האלמותי "חוקי הבית – 1. אמא תמיד צודקת, 2. ראה סעיף ראשון") וכך נולדה "הגראז'" בצומת ראשונים, (הרצל 151 ראשון לציון, בצמוד לתחנת הדלק).

המקום משרת קהלים רבים עד שתים וחצי בבוקר בימי השבוע, ועד שלוש וחצי מטבח שפועל בימים חמישי עד שבת, כך שבמשך היום אפשר לבוא עם הילדים (וכשהגעתי, בשבת בצהרים, אכן היו שם משפחות בהרכבים של כל הגילאים) ובערב לבוא בחבורה , עם בני זוג או מכרים, לשתות מהמגוון האלכוהולי הגדול (והמקום מתגאה במחירי בירות נמוכים ואטרקטיביים) ומשהו טעים.

כאמור, הגענו בשבת בצהרים, וטעמנו ממבחר מטעמי המקום.

התחלנו במנות הפתיחה שרשומות כמו שאר התפריט, על הפלייסמט הענק שמונח על השולחן, ומכיל גם את תולדות חיי המאפיונרים שנתנו את שמם למנות השונות.

במנות הפתיחה, המכונות "קטנות"- קיבלנו:

"עגבניות שוק" – עגבניות שרי בצבעים שונים, גבינת פטה, עשבי תיבול טריים, עלי מיקרו, שמן זית וקרוסטיני שום (28 שקלים לצלחת גדולה).  אמנם בדרך כלל לא באים להמבורגריה בשביל סלט, אבל קודם כל הוא נחמד מאד לנשנוש פתיחה, בעיקר כי שמחתי לגלות שלחם השום הנלווה הוא רך ולא שובר שיניים כמקובל בהרבה מקומות אחרים, וגם כי תמיד כשבאים בחבורה, יש מי שלא ממש רעב או מעוניין במשהו דיאטטי יותר ובכל זאת להשתתף בשמחה עם כולם. מרענן מאד.

"mac & cheese" – מנת הדגל של המקום והאמת, גם הבחירה שלי מבין הראשונות שדגמנו. מדובר בכדורי גבינה ומקרוני בפאנקו, מטוגנים שהוגשו עם שלושה סוגי איולי (28 שקלים). אני כבר יכולה לדמיין אותי עם קערה גדולה מהכדורים האלה, לצד בירה קרה או איזה אלכוהול כייפי באווירה של חברים. כדורים לוהטים, עסיסיים, קרנצ'יים מבחוץ ורכים מבפנים, וכל רוטב נותן להם טעם אחר.

"תפוחי אדמה ל"ג בעומר" – תפוח אדמה בסגנון מדורה, עם הרבה חמאה, שמנת של פעם ואופציה לחריף בצד (28 שקלים) – מנה מאד נוסטלגית. כאמור אני ציינתי כבר מההתחלה שאני לא אוכלת חריף כך שהביאו לי את החריף בצד, רק למקרה שמישהו ירצה. אני הסתפקתי במה שאני אוהבת – גרגרי מלח גס.

"כרובית מטוגנת" – פרחי כרובית מצופים פנקו עם רטבי צ'ילי מתוק ואיולי שום (32 שקלים). רעיון דומה לזה של כדורי הגבינה, רק שהפעם התוך הוא הכרובית נטו, נימוחה ועטופה בשכבה פריכה. מבין שתי המנות הללו, כמו שאפשר להבין, העדפתי את כדורי הגבינה בגלל עסיסיותם הרבה.

הגיע הזמן לעיקריות ממחלקת ההמבורגרים. (כאמור בתפריט יש גם כריכים, סלטים, ועוד).

אנחנו בחרנו בשני מאפיונרים מומלצים – "אסקובר" שהקציצה שלו מכילה פלפלים מקסיקניים חריפים, ו"אל קאפונה" שהקציצה שלו מכילה גבינה איטלקית ועשבי תיבול. מעבר למה שיש בקציצות, כמובן שאפשר להוסיף מה שאוהבים ממבחר גדול של גבינות, פטריות, בצל, ביצים, רטבים וכדומה. ל"אסקובר" ביקשנו להוסיף בצל מטוגן, ול"אל קאפונה" הוספנו ביצת עין לא הפוכה.

אחרי שנשאלנו על מידת העשיה האהובה עלינו (מדיום וול), הוצעו לנו התוספות ובחרנו בצ'יפס, הום פרייז (קוביות תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי מתוק חרפרף) וסלט ירקות.

ההמבורגרים הגיעו בגודל 230 גרם, והכילו מלבד הקציצה והתוספות שביקשנו, גם עגבניה, בצל, חסה ומלפפון חמוץ.

ה"אסקובר" היה אכן חריף, ומי שלא מסתדר עם חריף, עדיף שיבחר את השני שלקחנו, ה"אל קפונה" . שתי הקציצות היו טובות מאד, והי, אין כמו צהוב של ביצה שמתערבב עם הקציצה הלוהטת, הצרובה מבחוץ ועסיסית מבפנים.

השולחן נוקה, מגבונים לחים הוגשו כדי שנתנקה מכל הטעמים הללו, והגיע החלק של המתוק. סוגי קפה שונים (נבחר הפוך) וקינוח. היינו מפוצצים, ובחרנו בקינוח אחד, שגם ככה היה גדול מספיק לשניים. בתפריט יש מנות כמו "מילקשייק של פעם" באווירת הדיינרים, וגם מנה מומלצת של "מגדל בגארז'" שכולל המון קרנצ'ים מתוקים וחלבה , ואנחנו הלכנו על מנה שנקראת "סיגרים" שכוללת שני גלילי קרפ שוקולד חלב ושוקולד לבן ממולאים בשקדים ואגוזים, והכל מטוגן ומוגש עם גלידת וניל ורוטב שוקולד. (36 שקלים למנה גדולה וזוגית). כשנגסתי בסיגר האסוציאציה הראשונה שלי היתה "שוקו פאי" משודרג מאד. אהבתי שהתוך של הסיגר היה דומיננטי באגוזים ופחות מתוק יחסית לגלידה ולרוטב השוקולד מסביב. היה גם משחק מעניין של מרקמים – קרנץ' של הטיגון, פציחיות של האגוזים, רכות הגלידה והרוטב, סיגרים חמים עם תוך לוהט מול הקור של הגלידה והסירופיות של הרוטב. אכן, שחיתות שמסיימת ארוחה שחיתותית לא פחות. (יש אגב גם אפשרות לקינוח פרווה).

וכשמגיעים לגראז', על מה כדאי להסתכל בתפריט? ראשית, יש דיל משתלם מאד של המבורגר 230 גרם עם תוספת (צ'יפס/ הום פרייז / סלט ירוק) ועוד שתיה – שליש גולדסטאר או כוס יין או שתיה קלה, והכל ב60 שקלים, מחיר שאין כמוהו בסביבה ומוצע כל שעות הפתיחה של המסעדה. מעבר לזה גם מחירי אלכוהול טובים (צייסרים מ10 שקלים כשהיקרים ביותר הם 18 שקלים בלבד וכוללים למשל גריי גוס או וואן גוך), ויש גם תפריט שתיה "לנהג התורן" כדי לא להזניחו…

עוד פרטים אפשר למצוא באתר – http://www.garageburger.co.il/he/home

וגם בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%90%D7%96-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%9D/1410615085843303?fref=ts

החנייה חופשית, נוחה ובשפע.

בערוץ האוכל משודרת הרבה פעמים תוכניתו של השף הגאון הסטון בלומנטל. מדובר בשף שאהבתו היא להמציא מנות מיוחדות, אתגרים בלתי אפשריים וחוויות אכילה שונות ומעניינות.

נזכרתי בו כשטעמתי את המנות של השף לירן בלו מ"אמיליה" ברחובות. המסעדה היא צמחונית חלבית (כולל דגים ופירות ים) ושוכנת ברחוב הארוך הרצל, אי שם במספר 213.

העיצוב הוא איטלקי, וזאת לכבוד "אמיליה" שהיא מחוז "אמיליה רומנה" בצפון איטליה, סמוך לעיר בולוניה, שמהווה מרכז גורמה . בליבו נמצא עמק הפו שמכונה גם "עמק האוכל".

עם שם כזה כבר היו לנו ציפיות גבוהות. כשלירן הזמין אותנו, השאיפה היתה גם לטעום את המסעדה וגם לנסות מנות מיוחדות. למה ההתנסות הזו חשובה? כי הקו המנחה את המסעדה הוא השינויים והגיוונים, כך שכל שבוע יש ארבע או חמש מנות חדשות ומיוחדות, והתפריט מודפס מחדש כל יום (!) בהתאם לסחורה הטריה שמגיעה . למעשה, הספקים כבר עושים "הפתעות" ללירן ופשוט מביאים לו את מה שהכי טרי, ולירן ממציא חידושים.

למעשה, אם נחזור לכותרת של הפוסט הזה, אם "אמיליה" היא ארץ פלאות, אז לירן הוא המטייל התמים שבא בכלל מתחומי המחשבים והכלכלה, גילה את המנהרה של הארנב הלבן, ואת אהבתו לבישול, ומאז הספיק להשתפשף במסעדות כמו "גושן", "בנדיקט" "טצה" ועוד. "אמיליה" קיימת מעל שנתיים ולאחרונה שינתה קו כשהוציאה את מוצרי הבשר בעיקר בגלל ש"משעמם לבשל בשר, בסופו של דבר כולם רוצים סטייק" ואיפה היצירתיות?

כוסות יין של "דלתון" נמזגו, ולשולחן הגיעו קעריות זעירות עם שני "משעשעי חיך". אלה מנות פינוק שהשף מוציא ככה על הדרך, אם כהפסקה בין מנות, או לאירועים חגיגיים שנחגגים במסעדה וכך הלאה, והם מנות זעירות שמורכבות מטעמים שונים שהופכים ביחד לטעם אחד מורכב ומיוחד. הראשון שקיבלנו היה מורכב מקציפת לבנה, קוויאר, תמצית הדרים, מלח שחור וצנונית. (אגב, בארוחה שלנו היה שימוש רב בקוויאר סלמון ובעלי תיבול שונים שגם תרמו לפרזנטציה של המנות). השני, שקיבלנו (והייתי מוכנה לקבל צלחת ממנו) היה כריכונים קטנים שהורכבו מקולורבי במילוי טונה יוזו, נענע, קרם גזר, קוויאר , ברוקולי, אספרגוס וצ'ילי. כל מה שנשאר הוא לקוות שביום שאתם בוחרים להגיע למסעדה, יהיו בדיוק אלה…

לחם הבית הוא מאסט במסעדות, וב"אמיליה" מדובר ב" לחם בלי מצפון" – פוקצ'ת טימין , שום ומלח גס, מוגשת עם שמן זית, חומס בלסמי ואיולי טוסקני" (16 שקלים).

לחם חם, רטבים טובים, פתיחה מבטיחה (ורצוי לשמור חלק מהלחם לניגוב הרטבים בהמשך!).

הערה- רוב המנות היו מנות מיוחדות, שמגיעות בהפתעה כל יום משהו אחר, ולכן אין לי מחירים. מה שכתוב בסוגריים הם מחירים של מנות קבועות. בגדול מחירי המנות הראשונות נעים בסביבות ה33-41 שקלים, והעיקרית היקרה ביותר היא משהו כמו 85 שקלים, כך שהמחירים סבירים מאד. קינוחים בסביבות ה32-38 שקלים.

"פורטובלו" היתה המנה הראשונה מבין מנות הפתיחה שהגיעה אלינו. מדובר בביצה עלומה ועלי תרד חלוט ברוטב כמהין, שהונחה על פטרית פורטבלו אפויה. היא מתפריט הקבועים ועולה 32 שקלים. בדרך כלל בארוחות בלוגרים, כדי שלא נתפוצץ, מוגשת מנה אחת לכמה בלוגרים ביחד, כדי שכל אחד יוכל לטעום. במקרה של מנת הפטריה והביצה הזו, אף אחד לא הסתפק בחלק, וכולם ביקשו מנה לעצמם. שילוב מחמיא מאד של הביצה והפטריה.

בכלל, קו מנחה ששמנו לב אליו היה העדינות של התיבול שהשאירה לחומרי הגלם מקום להתבטא.

"טרטר סלמון עטוף בצ'יפס אורז, קרם סלק, איולי תפוזים וקוויאר" היה המנה הבאה. זו מנה מהמיוחדות של אותו יום. ה"צ'יפס" היו למעשה יריעות דקיקות וקרנצ'יות, שנתנו קונטרה לחתיכות הדג הקטנות שהתחבאו למטה, מתחת לעלי תיבול וקוויאר סלמון. אני מצאתי את המנה מאד מרעננת.

"גספצ'ו כרוב סגול" – מרק קיצי קר לצד ירקות העונה ובצלים מוחמצים (29 שקלים). מדובר במנה להרכבה עצמית – כלומר מקבלים צלחת של ירקות העונה וצנצנת של מרק קר, ומערבבים לבד. ניסינו לנחש מהו ה"עיקצוץ" שמופיע לנו בסוף האכילה, כי לא היה מדובר במנה חריפה, והשף גילה לנו שמדובר בבצל המוחמץ שנותן את האפקט הזה. אני פחות התחברתי כי הצבע הוורוד של המרק הזכיר לי כל הזמן סוג של מעדן תות. החבר'ה סביבי אהבו (וניגבו את המרק שנשאר עם הפוקצ'ה).

"רביולי ארבע גבינות מוקפץ בשרדונה , ארטישוק וחמאה שרופה" – מנה שהזרימה לנו את האוויר של איטליה בגדול. עושר של גבינות, בצק איכותי, ובעיקר, כמו בהרבה מנות אחרות – הרבה הרבה חמאה. שחיתות במיטבה.

"קלמרי ממולא במוצרלה, אנשובי וצלפים, על ציזיקי ופפריקה מעושנת". תיאור המנה נשמע לי בהתחלה כבד – קלמרי שאינו מבושל בדיוק במידה נוטה להיות צמיגי, וביחד עם אנשובי שנוטה להיות דומיננטי, ותיבול מעושן, יכל לתת קומבינציה כבדה. אבל זה ממש לא היה כבד. מנה חמודה עם המון רוטב (מזל ששמרנו עוד מהפוקצ'ה!).

האחרונה מבין מנות הפתיחה היתה "סקלופ" של פטריות מלך היער על פולנטה רכה בציר ירקות. מנה באמת כייפית בזכות שילוב המרקמים – הלעיס יותר של הפטריה והרכות של הפולנטה. הייתי שמה טיפה פחות מלח בפולנטה ואז היא היתה יוצאת מושלמת. (והזכרתי כבר נוכחות של המון חמאה יאמית יאמית?)

לפני העיקריות קיבלנו עוד מרענן חיך – כפית של ג'לי אננס עם צ'ילי ועוד כמה הפתעות נחמדות. נזהרתי מהצ'ילי והשאר היה גם הוא, כמו אחיו לפתיחת הארוחה, משהו שונה שסך צירוף חלקיו גדול מכל אחד לחוד.

בעיקריות קיבלנו רשימה של מנות אפשריות ונתבקשנו לבחור. עשיתי "דיל" עם הבחור שמולי, שנבחר ביחד שתי מנות ונטעם משתיהן גם יחד. בפועל גם טעמנו מהמון צלחות אחרות של אחרים… בכל אופן, מנה אחת מהשתיים נבחרה מיד – מדובר היה במנת ספיישל של "מולים טריים מוקפצים ברוטב מרינרה לימוני ופרמז'ן". השניה שנבחרה היתה "פילה דניס על אורז אסור, אספרגוס, פפרדלת הדרים וקרם סלק" (גם היא מנת ספיישל).

היתה עוד מנה שצדה לי את העין והתיאור שלה היה "ניוקי ושרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה" אבל פחדתי שבגלל הצ'ילי זה יהיה חריף אז וויתרתי. בכל מקרה דגתי חתיכה אחת מצלחת של שכני, ולא הרגשתי כלל חריפות אלא מתקתקות של היין שעטף את השרימפס ובצירוף של הניוקי הרך הפך לביס של מרקמים שונים וכייפיים.

בכל מקרה, נחזור למנות העיקריות. המולים הגיעו ראשונים בערימה ענקית. הרוטב היה בטעמי עגבניה עם "עוד משהו" (כבר למדנו שאצל שף לירן תמיד הטעמים משתלבים למשהו חדש…). עזבנו את הנימוס, תפסנו את המולים בידיים וכמו פיסטוקים – פתחנו והוצאנו את כל הטוב מבפנים.

אחר כך הגיעה מנת הדניס, כמו שרואים בתמונה, בעיצוב יפיפה. שני נתחי דג גדולים שהונחו על "אורז אסור" . שאלנו מה זה "אורז אסור" והסתבר שזה אורז שגדל בעיר האסורה בסין, ושף לירן בדיוק קיבל ארגז ממנו, וזה מה שיצא לו. מעבר לדג שהיה עשוי היטב, האורז הזה כבש את כולנו עד שביקשנו תוספת רק ממנו. הוא היה רך, חמאתי (ברור!) ומתובל בעדינות. הזכיר לי סוג של ריזוטו.

שאלתי את שף לירן מה בעצם הקו שלו, והוא סיפר שהוא משקיע שעות ארוכות בלחפש את הרעיונות הטובים ביותר לחומרי הגלם שלו, והשאיפה שלו היא ליצור שכבות שישתלבו ביחד ויתנו אפקט גם כל אחד לחוד וגם בקומבינציה ביחד.

זמן הקינוחים הגיע. גם כאן היו הפתעות.

הקינוח הראשון – קלאסיקה- "סופלה שוקולד"  עם קצפת אגוזי לוז (36 שקלים). בסופלה אין חוכמות – מבחן הכף הננעצת מבדיל ישר בין סופלה איכותי לבין עוגת שוקולד חמה. במקרה המדובר, הסופלה הוכנס לתנור בדיוק בזמן וכמו שאפשר לראות בתמונה – תפוח, אוורירי, עם תוכן לבה שוקולדית חמה. אהבתי את קציפת הלוז שמחליפה את הגלידה המסורתית מכיוון שהיא היתה אוורירית וקלילה.

הקינוח השני החזיר אותי לשף הסטון בלומנטל והרעיונות המיוחדים שלו. מדובר היה בקרם שמנת בסגנון "מלבי" שהושכב בצנצנת, מעליו היו ערימות של תוספות שבדרך כלל מקובלות עם מלבי כמו קוקוס קלוי וכדורי דגני שוקולד, ואז בא הטוויסט – ווניל מעושן שנוסף לצנצנת שנסגרה וכלאה בתוכה את העשן. כשפתחנו הוא יצא ממנה והשאיר שובל דומיננטי. הענין הוא שבשבילי קינוח הוא תמיד מסורת, ואישית אני פחות בנויה לשינויים כל כך קיצוניים במה שאני מכירה כ"קינוח". זו הסיבה למשל שאני לא אוהבת את כל מסורת הבזיליקום שנוטים להכניס לקינוחי שוקולד שונים בתקופה האחרונה. אז את הטעם המעושן אני מעדיפה להשאיר למנות מלוחות, ולכן חזרתי אל הסופלה וקציפת הלוז שחוסלו עד תום.

ב"אמיליה" גם מתקיימות הופעות, ושווה להתעדכן בכל הפרטים באתר- http://emelia.co.il/  (ועדיין תהיו מופתעים כשתגיעו ותראו את התפריט היומי, ואתם יכולים לבחור אם להיות שמרניים יותר וללכת על מנות "בטוחות ומוכרות" או לאתגר את עצמכם ולהתנסות בספיישלים מעניינים.