סדנת בישול ב"מבשלים חוויה פרתם" בראשון לציון היא תמיד כיף. פסטה היא תמיד כיף, סדנת בישול ב"פרתם" בנושא פסטה בחברת עוד 16 בלוגרים מקסימים ויצירתיים – הכי כיף.

לכבוד יציאת שני סוגים חדשים של פסטה "ברילה" – ה"קונצ'ילי" – כונכיה, וה"סלנטני" –סליל, הוזמנו לסדנת בישול מאתגרת ברוח תוכניות הריאליטי בישול. אז היו לנו שם – מזווה מלא, זמן מוקצב ומשימה- "תיצרו פסטה לא איטלקית!". זו הסיבה שהבחירה של המקום היתה מזווה בשרי שהכיל כל סוגי הבשר האפשריים וגם כמה דגים.

אחרי הצילומים המתבקשים (וכן, מי שצילם אותי בהחלט יכול לפרסם לאורך מגדלי עזריאלי, נו פרובלם), נלבשו הסינרים, נשלפו הסכינים ונפלו ההחלטות.

אני לא בשלנית ולכן גוייסתי לתפקיד ה"סו שף" שבעיקר מביאה דברים ומפרידה עלים (בהצטיינות!). מעבר לזה גם שימשתי כצלמת הבית כדי להנציח את הבלוגרים באמצע העמל.

אחרי שעתיים בערך ניצב שולחן מפואר שכלל אוסף פסטות בכל הטעמים – אפויה, מבושלת, מטוגנת, עם ירקות, עם בשרים שונים, עם דגים, בסגנונות אסיאתיים, מזרחיים, וכמובן גם שלל קינוחים על בסיס פסטה.

בתמונות למעלה ולמטה – הבלוגרים בעבודה.

המנה שאני השתתפתי בהכנתה (אם כי רוב הקרדיט הוא לבשלנית המקסימה לבנה רייזר) היתה סוג של לזניה שנועדה לעזור להאכיל ילדים בירקות בלי שהם ירגישו, ומה שנעשה היה חיתוך ירקות לקוביות קטנטנות (גזר, סלרי, בצל), טיגון פרוסות חצילים ותפוחי אדמה, ערבוב בשר טחון עם רטבים של "ברילה" ומעט מלח ופלפל, ויצירת שכבות בתבנית – שכבת תפוחי אדמה וחצילים, שכבת פרוסות לזניה יבשה שלא דורשת בישול, שכבת בשר טחון מתובל, ומעל לכל פטרוזיליה וכוסברה קצוצים, והכל לתנור.

מבין שלל המנות שהוגשו לשולחן, הפייבוריטית שלי היתה פסטה בסגנון אינדונזי של פרח דה מנדוסה שיצרה רוטב מיוחד של חמאת בוטנים, חלב קוקוס וצ'ילי מתוק וקצת חריף.

בתמונות – המנות המוכנות – למעלה המלוחות, למטה המתוקות.

במתוקים אהבתי את שתי הפסטות שהוגשו עם רוטב שוקולד-  אחת עם אטריות צדף ברוטב שוקולד שכלל בין השאר חלב קוקוס, יין, בזיליקום וקושט בתותים טריים, (של איריס לוי ,נורית פלד, יעל לנצמן שיפר ונדיה היבא) , ופסטה מיוחדת של אלוף הסדנאות האיטלקיות יעקב ג'אקומו פיאלקוב שיצר ספגטי עם רוטב שוקולדי תפוזי עשיר ומתוק. השף המנצח על כל העסק היה אסף דהאן שהכין גם הוא קינוח בסגנון קדאיף- עם שכבות לזניה שבינהן מילוי אגוזים מתוק.

הפסטות החדשות מצטרפות לשורה ארוכה של פסטות בצורות שונות, שכל אחת מתאימה לסוגי רוטב שונים באחיזה שלה ובצורת האכילה שלה, ואת כל המידע- איזה פסטה הולכת עם  איזה רוטב, מתכונים, רעיונות ועוד אפשר למצוא באתר המאד מושקע של "ברילה" – http://www.barilla.co.il/

בסוף השבוע הנוכחי יצא לדרך "מרתון סמסונג תל אביב 2014", ויכלול ארבעה ימים של פסטיבל.

במירוץ ישתתפו כארבעים אלף רצים שינסו את כוחם בתחרות, ועוד מאות אלפי מעודדים מסביב.

אנשים שעוסקים בפעילות גופנית בכלל ובריצה בפרט, כבר מכירים את יתרונות אכילת הזיתים במסגרת הפעילות הספורטיבית (ולא רק)- בזיתים יש אבות מזון רבים ובראשם אומגה 9 שהיא חומצת שומן חד בלתי רוויה (שנמצאת גם בשמן זית) שמחזקת את יכולת האדם הרץ בכך שהיא משפיעה לטובה על מערכת הלב וכלי הדם ופעילותם במשך המאמץ, מחזקת את המערכת החיסונית לאחר הריצה, מחזירה את המלחים והמינרלים שאובדים במהלך הריצה וכמובן גם משפרת את הבריאות הכללית על ידי הורדת הסיכוי לטרשת עורקים, הפחתת הכולסטרול הרע והעלאת הכולסטרול הטוב, ובריאות טובה היא משמעותית כשרוצים פעילות גופנית, בטח פעילות מאומצת כמו ריצת מרתון.

זו הסיבה ש"זיתא" משתפת פעולה בחסות למרתון, יחד עם חברות אחרות בעלות אוריינטציה לספורט ואורח חיים ספורטיבי.

מלבד החסות, לאורך כל ימי הפסטיבל, "זיתא" תציב עמדות אכילת זיתים במתחמי חלוקת ערכות הריצה וגם במתחם המסיבות שיופעל בימים שלפני האירוע בכיכר רבין, וכן – "בר הספורט של זיתא" – שיתוף פעולה עם בירה "טובורג"  להקמת ברים של בירה וזיתים בקו הסיום, והכל תחת עץ הזית המפורסם של הכיכר שיקושט חגיגית.

קיבלתי להתנסות שניים מתוך האריזות החדשות והמיוחדות של "זיתא" – מדובר בחידוש שכן אנו רגילים לקופסאות שימורים כשזה מגיע לזיתים, על כל הכרוך בזה- פתיחה מסורבלת, קושי בסגירה ובשמירה על הרמטיות (וכמה מאיתנו כבר מעבירים את הזיתים מקופסת השימורים לכלי כלשהו? רובינו משאירים את הקופסה במקרר כמו שהיא ,מקסימום לוחצים קצת על המכסה אבל אין אטימה מוחלטת כלל).

היתרון של האריזה מלבד האפשרות לסגור שוב ושוב, הוא גם בשקיפות שמאפשרת לראות בדיוק מה יש בפנים, ובטעמים המיוחדים של התיבול. הזיתים מגיעים כמו ממעדניה- ללא תהליך פיסטור כך שהקרנצ'יות של הזית נשמרת וגם העסיסיות, וכל זית מוקף מלבד בתיבול גם בשמן זית שאפשר לנגב אחר כך מהקופסה…

האריזה עצמה היא בשיטת FRESH PACK – אריזת פלסטיק אטום לכניסת אוויר וחמצן.

מבין הטעמים שקיבלתי- החביב עלי היה האיטלקי, שהיה מתובל בעדינות, מעקצץ, עסיסי והלך יופי עם כוס אלכוהולית נחמדה בערב נעים . השתמשתי בהם גם כתוספת למנת אורז, כשקצצתי אותם לחתיכות וערבבתי, וכך אורז לבן פשוט, הפך למנה עשירה.

אז הצטיידו בנעלי ספורט, קחו חופן זיתים ו…למקומות, היכון, רוץ!!

מספרים על נשר אחד שנכנס לבר. הברמן התלהב ואמר לו "אתה יודע שיש בירה על שמך?", עונה לו הנשר "מה, יש בירה "נחום"?"

"נשר" כבר הפך למטבע לשון, וכתשובה לשאלה "מה הקשר?"  מתבקש הצירוף של "בירה נשר", מכיוון שמדובר במותג וותיק , כשהמאלט נטול האלכוהול מתאים לכל המשפחה ולכל אירוע.

כשביקרתי בארצות הברית לפני כשנה, החלטתי לנסות את המשקה הפופולארי "רוט ביר – בירת שורשים" שילדי אמריקה כל כך אוהבים. מה להגיד לכם? אין לי מושג איך הם שותים את זה ועוד בהתלהבות, לי זה הזכיר תרופה פופולארית נגד חום לילדים שמתחרזת עם "אשתאול".

בקיצור, מרחק רב מאד מבירה שחורה ישראלית שמתאימה כאמור לכל המשפחה (והרחבה על כך בהמשך).

בכל מקרה, קיבלתי אתגר- להכין ארוחה שלמה (שימו לב למילה "להכין" – זה כבר האתגר עבורי..) שמבוססת על "נשר מאלט".

עכשיו, בשלנית אני לא, את זה כבר הבנתם… אז אני תמיד ניגשת לספר הבישול הגדול בעולם, שמתחיל בWWW, ומוצאת לי שם כל מני דברים, ומקסימום עושה שינויים לפי הטעם או לפי מה שיש בבית.

הסיפתח של הארוחה שהכנו בבית היה לחם, וכאן זה היה קל כי קיבלתי מתכון של השף יאיר פיינברג ופשוט עשיתי אותו כלשונו. המתכון הולך ככה- מערבבים 400 גרם קמח לבן עם שקית וחצי אבקת אפייה וכפית מחוקה מלח (בדיעבד אני חושבת שצריך קצת יותר ), מוסיפים לאט תוך בחישה בקבוק בירה שחורה "מאלט נשר" בגודל 330 מ"ל, הבצק יוצא דביק אבל זה בסדר. כשהכל מתאחד מוסיפים 70 גרם אגוזי מלך קצוצים גס (הכנסנו לשקית וחבטנו בהם בעזרת מערוך).

פיזרנו בתבנית בגודל 28 סנטימטר אורך ו10 סנטימטר גובה והכנסנו לתנור שחומם מראש ל150 מעלות, למשך עשרים דקות. אחרי העשרים דקות הגברנו את החום ל175 מעלות ואפינו עוד עשרים דקות (ככה היה כתוב במתכון- אנחנו עוד הוספנו עוד עשר דקות כדי שישתזף קצת מלמעלה). אחר כך בא החלק הקשה- להתאפק עד שיתקרר קצת. התבנית כמובן היתה מצופה בנייר אפייה משומן בעזרת ספריי שמן, כך שהלחם השתחרר בקלות.(הלחם נאפה בתבנית אפיה של TEFAL שלא סתם יש לה שם טוב- מדובר בתבנית שמעבירה את החום באופן אחיד בגלל המבנה המיוחד שלה ושל התחתית שלה, ובעיקר היא נון סטיק ועומדת בכבוד במדיח הכלים – פונקציה מאד חשובה בשבילי!)

נשנשנו אותו עם חמאה ועם טפנד זיתים.

למנה עיקרית בן הזוג התגייס וחיפש אף הוא מתכון באינטרנט. מצאנו כל מני מתכונים אבל לכולם חסרו לנו מצרכים אז בסוף עשינו גירסה משלנו שהולכת ככה- לקחנו תבנית קטנה ושפכנו לתוכה בערך סנטימטר של בירה שחורה. מעליה סידרנו כמו מניפה פרוסות תפוחי אדמה (בעקרון היה צריך גם בטטות, פלפלים וכו' שלא היו לנו). את תפוחי האדמה הברשנו מלמעלה ברוטב טריאקי (במקור היה צריך להיות ברביקיו) ופיזרנו טימין, מלח גס, פלפל שחור גרוס וקצת שמן זית. הכנסנו לתנור בחום של כ180 מעלות (במתכון המקורי לא היה כתוב כמה, ואנחנו פשוט שמנו אותו ביחד עם הלחם) וכיסינו עם מכסה סיליקון (אפשר עם נייר כסף כמובן). צלינו כארבעים דקות עד שנהיה רך. לצד תפוחי האדמה הכנסנו שוקי עוף באותה שיטה (השוקיים בושלו טיפה קודם כדי שיהיו מוכנים במקביל לתפוחי האדמה).

לקינוח עשינו רטרו למנה של מסעדות סיניות משנות השמונים – פירות בבלילת בירה. ערבבנו קמח תופח, סוכר, טיפה מלח וביצה אחת, הוספנו בירה שחורה (במקור המתכון הוא בירה לבנה, אבל ההימור הצליח וגם בירה שחורה עבדה). אני לא רושמת כמויות כי צריך לשחק עם הבלילה עד שהיא סמיכה אבל לא עבה מדי, סוג של דייסה מעובה. טבלנו בתוכה אננס בטבעות וטיגנו בשמן בערך בגובה של סנטימטר.

הגשנו חם עם רוטב מייפל.

כמובן שעל השולחן היו גם בקבוקי "מאלט נשר" לשתיה ביחד עם האוכל.

מעבר לטעם היו גם היתרונות – המאלט מכיל מים, לתת שעורה, כשות, סוכר ופחמן דו חמצני בשביל הקצף , כך שיש את הטעם של בירה אבל כמובן בלי אלכוהול, ומעבר לזה המאלט כולל אנטי אוקסידנטים, וויטמינים ומינרלים כולל אפילו חומצה פולית שמומלצת מאד לנשים בהריון או לפניו.

המשקה אינו מכיל צבעי מאכל וחומרים משמרים ובגלל שאחוז הסוכר נמוך ביחס למשקאות קלים אחרים, עדיף לבחור במאלט מאשר במשקה צבעוני מסוכר כלשהו.

לאתר של "נשר מאלט" – http://www.tempo.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%A9%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%9C%D7%98/

החבילה של השבוע כללה כל מה שצריך להכנת תוספת משביעה לארוחת ערב- שתי קופסאות אבקת מרק (בצל וטעם עוף), אורז יסמין, תירס ובתאוריה גם פטריות אלא שהן לא היו קיימות בשום סניף אז הסתדרנו בלעדיהן. למעשה "הסתדר" כי ברגע שיש אורז בעסק, זה עובר למומחה האורז הביתי הפרטי, ומכאן זכות הדיבור שלו.

"למרות שאני יודע להכין אורז מסוגים שונים, העדפתי לעלעל באינטרנט ולחפש מתכונים שיתנו לי רעיונות. בסוף גיבשתי מתכון משולב, בהתייחס גם לדברים שהיו לי בבית (ולדברים שלא..אהמ אהמ פטריות…)ובסוף זה מה שיצא".

ומה הוא עשה? (הוא הכין, אני רשמתי וצילמתי, ככה אני אוהבת את חלוקת העבודה ביננו).

את האורז הוא בישל רגיל. הירקות (שתיכף יפורטו) בושלו בנפרד כי זמן הבישול שלהם קצר הרבה יותר, ואם הם היו ביחד עם האורז אז הם היו הופכים לסמרטוטיים ולא שומרים על הצבע והקראנץ'. האורז בושל עם אבקת המרק בטעם עוף, וטיפה פלפל שחור (לא היה צריך מלח, יש במרק).

הוא טיגן בצל קצוץ, גמבה חתוכה לקוביות קטנות וגזר חתוך בקצת שמן. במקביל הוא בישל במיקרוגל שעועית ירוקה ותירס, ככה בישול קצר.

הוא הוסיף את השעועית והתירס לכמה שניות לירקות המטוגנים, בחש וסגר את האש. 

כשהאורז היה מוכן הוא פשוט הוסיף את הירקות וערבב.

זה מה שיצא.

האורז משמש תוספת לארוחת הערב והצהרים של שישי ושבת, הבן אוכל עם קבבים כבש, אני אוכלת עם כבדים , הבן זוג הצמחוני אוכל עם כל מני תחליפי בשר למיניהם . (כן, אני נוטה לזלזל, שום דבר לא יכול להחליף בשר…).

מה שישאר , אם יישאר, יאכל בהמשך השבוע, אולי עם סלט חסה קטן בצד.

בית הספר לקולינריה של משרד התיירות "תדמור" הוא מוסד וותיק, מוכר ומוערך שהוציא מבין שורותיו שפים ומלונאים ידועים ומצליחים.

השבוע חבר בית הספר למשרד התיירות, ולשגרירות צרפת, וחבר ל"שבוע צרפת" השני במספר, שבו שפים צרפתיים מגיעים לארץ כדי לשתף פעולה עם שפים ישראלים.

על השבוע ואירועיו כתבתי ב- http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2014/02/10/%D7%91%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%98-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

במקביל לשפים הצרפתיים המבוגרים שהגיעו, הגיעו גם תלמידי בית הספר הקולינרי הממשלתי הצרפתי, לביקור אצל עמיתיהם הישראלים – תלמידי התיכון הקולינרי "תדמור".

בין שאר האירועים שבהם השתתפו התלמידים היו סדנאות, השתתפות בתערוכת התיירות, וגולת הכותרת – קרב סכינים בין הצרפתים לישראלים. בראשות הקבוצה הישראלית עמד שגריר צרפת בישראל, מר פטריק מזונאב, שאפה ביחד עם הקבוצה הישראלית באגט צרפתי. את הצרפתים הוביל דווקא ד"ר עוזי לנדאו , שר התיירות, שאפה ביחד עם הצרפתים חלה של שבת.

בתמונה- שגריר צרפת בישראל – מר פטריק מזונאב, השף המעוטר גיום גומז, והשר עוזי לנדאו מציגים את פרי עבודת שתי הקבוצות. (צילום דן בר דב)

על השיפוט היה אחראי השף המעוטר גיום גומז, שף ה"אליזה" שקבע לאחר התלבטויות שהתוצאה היא תיקו. מכיוון שכך, הומצא מאפה חדש בו במקום, ה"באגט-חלה" שהוגש לאורחי טקס הסיום של שבוע האירועים.

כמובן שבמקביל התלמידים הצרפתיים גם סיירו בארץ ונהנו מביקורים במקומות קדושים ובים המלח.

בערב הסיום הוצגו כל שיתופי הפעולה בין התלמידים הצרפתים והישראלים בידי מנכ"ל תדמור, מר צביקה שיפס, ועל רקע נגינתו של יונתן מילר (בעבר "כמו צועני") הוגשה ארוחה חגיגית שהוכנה על ידי השף שי ביטון וקורס אומנות הבישול 2 של 2013.

בתמונות – ה"חלה באגט", השף גיא פרץ ומנכ"ל תדמור צביקה שפיס.

בין הדוברים היה גם השף גיא פרץ, בוגר בית הספר שזוכה להצלחה רבה במסעדות ובהוצאת ספרי בישול, נציגי השגרירות וכמובן גם התלמידים שסיפרו על חוויותיהם בארץ.

בתמונות – קבוצת תלמידי הקולינריה הצרפתיים והתפריט של ערב הגאלה.

המנות שהוגשו היו יפיפיות וכללו

קבב לוקוס פיקנטי על עוגת חציל ופלפלים קלויים ברוטב רוי וטחינה ריחנית, מיקפא אשכולית וקמפרי (הם הפתעת סוכריות קופצות), קונפי שוק אווז ברוטב ערמונים ויין שהוגשה עם גראטן תפוחי אדמה פריך וזר ירקות הגינה, כל זה לצד סלט העונה, ולבסוף חגיגה של קינוחים שהוכיחו ש"פרווה" רק מדרבן להיות יצירתיים ולהוציא קינוחים על בסיס קדאיף, רחת לוקום, שומשום, פירות יבשים והמון הפתעות מרהיבות ומתוקות.

היינות שליוו את הארוחה היו תשבי קברנה סובניון, וברקן שיראז קלאסיק (שניהם 2012) עם הסברים על התאמתם למנות מאת המורה של קבוצת התלמידים הצרפתיים.

בתמונות – המנכ"ל צביקה שפיס מגיש שי לאורחי המשלחת הצרפתית. מימין, יונתן מילר שליווה את הערב בנגינתו.

אחרי שבוע כזה, וכל כך הרבה פעילויות משותפות בין צרפת וישראל, כל שנותר הוא לצפות בשקיקה לשנה הבאה. ארוואה!

כן, ראשית הסבר על הכותרת – גדלתי בבית ברזילאי, שהשפה השולטת בו היתה הפורטוגזית. אחד המאכלים שהכי אהבתי כילדה קטנה היה כשאמא שלי היתה שמה פרוסות גבינה צהובה על מחבת עם אש קטנה, עד שהגבינה נעשתה חוטים ומכאן השם "פושה פושה" – בפורטוגזית "למשוך למשוך". כמובן שבבית דל אמצעים הוכרחתי לאכול את הגבינה ביחד עם המון לחם כדי להתמלא אבל זה עדיין היה כיף למשוך לפה את כל חוטי הגבינה.

כששמעתי שמחכות לי בבית היום אריזות של "גוש חלב" ו"גילבוע" של תנובה, התחלתי ישר לחשוב מה אפשר להכין – בדיוק אתמול הכנתי מרק תפוחי אדמה חלבי והייתי מתה לקצת גבינה צהובה בקרעים למעלה, ככה נמסה מהחום, או אולי לזניה? פיצה? פשטידה?

אבל אז הגעתי הביתה, גוועת מרעב, ועשיתי את הדבר הכי מהיר שאפשר- טוסט בגרסת "פועלי הבנין" , כלומר בתוספת בצל חי בחתיכות גדולות, ככה שהחריפות תישאר, ועגבניה. למטה מרחתי "מחמאה" , השקעתי בשלוש חתיכות גבינה (כי איזה כיף שכבר לא צריך לחסוך כל כך כמו בילדותי!), שתיים מלמטה ואחת מלמעלה שתכסה את העסק, ואז לטוסטר.

אני נוהגת לשים טוסטים בתוך נייר אפיה, מה שאולי מוריד להם קצת מהצבע אבל משאיר את הטוסטר נקי.

כשהיה מוכן, ונעשתה "שלולית" של גבינה מסביב ללחם, הוצאתי, ומשכתי. משכתי ומשכתי, ובתמונה אפשר לראות עד איפה זה הולך.

והצ'ופר- באריזה החדשה "תנובה" חידשו ובמקום אריזת וואקום שצריך להלחם איתה ושלא נסגרת טוב, מה שיוצר פרוסות וקצוות קשים ויבשים , עכשיו זו אריזה קשיחה ונוחה למקרר ובעיקר נוחה לסגירה חוזרת כך שתמיד מקבלים פרוסות רכות וטעימות שנמסות בקלות.

שאר הגבינה תנוצל בימים הקרובים למרק, פשטידה וכו', התנאי – שתמיד יהיה מה למשוך…..

כשר חלבי.

ילדתי את הבן בשתים בלילה, ב15 לפברואר. התקופה היתה תקופת מלחמת המפרץ, אבל מה שביאס אותי היה שפספסתי בשעתיים את "וולנטיינז דיי".

מאז עברו 23 שנים, וכמו בכל שנה חוגגים יום הולדת, והחבילה מ"שופרסל"  ישבה בול במשבצת – קוקטייל פירות בסירופ, פלחי אפרסק, חתיכות אננס וסירופ קל, ושתי חבילות שוקולד מריר שישים אחוז.

באננס השתמשתי במתכון האהוב עלי- סלט וולדורף שהכיל תפוחים חמצמצים, אגוזי מלך, המון סלרי קצוץ (רק הענפים), והאננס. הרוטב היה מעט מאד מיונז (אני מעדיפה לשמור על הטעמים המקוריים של המנה) וגם קצת מהסירופ של האננס.

הסלט הלך מצוין עם ארוחת הערב.

מהשוקולד והפירות המשומרים הכנתי עוגת שוקולד משובחת (כי ברור שהעוגה משובחת כשיש בה שוקולד אמיתי שישים אחוז ולא קקאו למשל), חיכיתי שתתקרר, הנחתי עליה את הפירות המשומרים, ועל הכל ג'לי תות שיחזיק את העסק במקום.

בתמונות אפשר לראות את המראה הכולל של העוגה ופרוסה לגובה (ויש המון גובה!). חסכתי את הקצפת מכיוון שהבן החוגג לא אוהב.

אז יום אהבה וימי הולדת שמחים!!!  (וטעימים!)

האמת, או בארבע אחרי הצהרים, או בכל שעה שרחוקה מספיק מהארוחה הקודמת אבל רחוקה גם מהארוחה הבאה.

"הדר" היא חברה שנוסדה ב1958 כעסק משפחתי של יוסף מרמור. עם השנים החברה גדלה והתרחבה ומייצרת גם לארץ וגם לחו"ל.

קיבלתי להתנסות כמה מהפיתוחים החדשים – "הבייגלה" בתוספת מלח ושומשום , והקרקרים מחיטה מלאה בטעמים טבעי, שומשום או בתוספת שיבולת שועל.

לפני הכל, רשימת המרכיבים שימחה אותי בימים אלה של מודעות לאכילה בריאה, וחיטה מלאה גם נוטה להשביע יותר כך שאוכלים פחות והתוצאה היא שמירה על המשקל או אפילו הורדה במשקל.

את ה- "ה-בייגלה" אימצתי למקום העבודה שלי, ולשעה עשר בבוקר, שעה רחוקה מארוחת הצהרים, שעה שבה פתאום העוגיות הפושטיות שמביאים למטבחון נראות מפתות במיוחד. כפריקית של מלח, העדפתי את הגירסה המלוחה, ואילו את זו עם השומשום הוספתי לגבינה לבנה. לא הזנחתי אף חלק של האריזה, ואת הפירורים הוספתי לציפוי שניצלים לתוספת טעם.

הקרקרים נאכלו עם ממרחים שונים, והיוו ארוחה בפני עצמם (אני מרחתי גבינת שמיר על אחד מהם, וטחינה ביתית מלאה על השני, ביחד עם המון כוסברה).

מה שנחמד, גם להחזיק חבילה בתיק (הם ארוזים באריזות פנימיות כך שלא מתייבשים ונשארים קרנצ'יים) למקרה של רעב פתאומי או התקעות בפקק.

להשיג ברשתות השיווק, כשר פרווה בד"צ ירושלים.

עד עכשיו תיארתי בפוסטים הקודמים את כל חוויותי באזור זכרון יעקב, את הריחות, את השמנים והקרמים, היינות והפירות. עכשיו הגיע הזמן לאכול.

ובסיור הזה התנסתי בשתי מסעדות, שונות לגמרי, ומיוחדות כל אחת בדרכה.

ביום הראשון של סיורי, הגעתי לארוחת ערב במסעדת "BRAVIV" של השף רונן אביב, לשעבר ממסעדת השף "הנשיקה". הרעיון ב"ברביב" הוא הרוטב. כלומר הרטבים. ברבים. הרבה רבים. השיטה- בעזרת התפריט המודולרי והידידותי מאד, בוחרים קודם כל מנה. יש חלוקה לצד צמחוני חלבי, וצד בשרי, כך שגם מי שנמנע מבשר, לא צריך לחפש בין השורות איפה יש מנות נטולות בשר. אחרי שמחליטים על המנה, מחליטים על הרוטב שילך איתה, כשלצד כל מנה כתובות המלצות השף ויש גם התחייבות של המקום שאם הסועד החליט על מנה עם רוטב שלא הולך איתה, המלצר מתערב ומביע את דעתו המלומדה בענין. הרטבים מסודרים גם הם לפי צבעים – רטבים עם עגבניות או רימונים יופיעו בתפריט בצבע אדום, רוטב ירוק יופיע בירוק וכך הלאה, כשיש גם סימונים מיוחדים לרטבים חמים או חריפים, וכן להפרדה שבין מנות ראשונות לעיקריות.

אחרי עיון קל בתפריט ובהמלצות, בחרנו את המנות. שף רונן הוסיף לנו עוד כמה מנות מהמלצות הבית.

אז זה מה שקיבלנו –

סלט שורשים המכונה "בריאות אמיתית" שמגיע בשני גדלים (34 או 44 שקלים) – דלעת, גזר, קולורבי, כרוב, פאפיה, כוסברה ושקדים שהומלץ עם רוטב קולי צ'טני חריף או וינגרט הדרים ונבחר עם האחרון. אני חולה על כוסברה, כך שהדומיננטיות בטעם היתה לי כייפית.

טרין כבד עוף- 38 שקלים למה שמוגדר כ"נימוח באלגנטיות הנדרשת" והוגש עם טוסטונים, עם ריבת חצילים בטעמי חמוץ מתוק והרוטב הנבחר היה קולי פירות יער עם אגסים, רימונים וחומץ אורז. ויתרתי על הטוסטונים כדי להשאיר מקום לאוכל…-

טרין גבינת פטה- 32 שקלים, מנה שרונן השף בחר עבורינו והגיעה עם סלק צלוי ובצל אדום. הגבינה מלוחה, הסלק מתקתק, גם הבצל. לאכול בכף אחת, הכי שילוב טעמים.

"מלכה כתומה" – עוד בחירה של רונן עבורנו, 28 שקלים לבטטות מתוקות בליווי גבינה "ממיסת לבבות" לפי התפריט. המלכה הזו היתה הבחירה שלי מבין הראשונות. מתוק, גבינתי, בשרני.

לפני המנה העיקרית קיבלנו טעימות של הרטבים השונים, גם חריף וגם חלבי, והפייבוריט שלי היה החרדל הלימוני (חרדל דיז'ון, לימון כבוש וטימין) ששמחתי לגלות שזה גם מה שהזמנתי לליווי המנה העיקרית שלי.

לעיקריות –

הצד הצמחוני שלנו (רמז –לא אני!) בחר בניוקי מוצרלה (44 שקלים) עם עשבי תיבול, מנה שנשארה מהתפריט הקלאסי של "הנשיקה" וגם כאן נבחר רוטב לפי הרצון וההמלצות. (המלצות השף היו או עגבניות רוזה, או למון גראס או מנגו). הניוקי היו גדולים ובשרניים והוגשו עם ירקות.

הצד הקרניבורי (רמז – אני!!) בחרה בספריבס מעושן (78 שקלים). במקור אמור להגיע עם פולנטה שבדיוק אזלה, ולכן בחרתי בליווי בטטות רכות. הספריבס היה עסיסי מאד (אוי, כמה ששומן יכול להיות טעים!) והלך טוב עם הרוטב החרדלי שהזמנתי. במהרה זנחתי את הסכין, המזלג והנימוסים ועברתי לאכול את זה כמו שצריך – עם האצבעות.

בין לבין שמענו את ההסברים של רונן על עיצוב המקום ("שילבנו המון צבעים, לא רק בתפריט אלא גם בריפודים ובריהוט"), על הקונספט שהינו בלעדי כולל חלוקות הצבעים והתפריט, ועל כך שבעצם לקוח יכול לחזור שוב ושוב ולבחור באותה מנה כל פעם עם רוטב אחר ולקבל טעמים שונים לגמרי. יש גם הפוך- כי כל רוטב מתאים לפחות לחמש עד עשר מנות, כך שאפשר לאכול גם רוטב זהה במנות שונות.

לקינוח קיבלנו מוס שוקולד לבן וקרוקנט פיסטוק – 22 שקלים לקערית שמספיקה לשניים, ובעיקר מה שקנה אותי שם הוא הטחינה הגולמית שהתערבבה עם השוקולד, בשבילי רק זה כבר מספיק.

במקום נערכות גם הופעות מיוחדות, ואפשרות לאירועים בחדר VIP .

כל הפרטים באתר – http://www.braviv.com/

ביום השני עזבנו את זכרון יעקב ועלינו לעין הוד, יישוב אומנים פסטורלי עם נוף עד לים, ועם יצירות אומנות מרתקות על כל צעד ושעל.

מיד אחרי שחנינו בכניסה, מרחק של חמש דקות הליכה, שוכנת "דוניה רוסה" שמוגדרת כ"מסעדת בשרים ארגנטינאית".

אני ברזילאית, ואולי ברזיל וארגנטינה לא מסתדרות כל כך על מגרש הכדורגל, אבל כשזה מגיע למטבח, או יותר נכון, לגריל, יש הסכמה גורפת – בשר. נטו בשר.

לא שזה מנע ממני לטעום גם מנות אחרות של המסעדה.

ההתחלה היא בארגנטינה- כשב1937 מקימים מרקוס ורוסה רוכפלייש חווה על אדמות הברון הירש (מה שמתקשר גם להיסטוריה הישראלית), ועד מהרה נודעה "דוניה רוסה" כמארחת מופלאה שפותחת שולחנות עמוסים כל טוב.

הנכדים של דוניה רוסה החליטו לשחזר את הטעמים והאווירה והקימו את המסעדה בעין הוד.

פגשתי בכניסה את אמיר שאירח אותנו והשארנו בידיו את ההמלצות והאופציות. (כמובן שהצד הצמחוני לא קופח).

יין הבית נמזג (שילוב של קברנה ומרלו של קדש ברנע) וצלחות הופיעו לנו על השולחן –

בשביל הצמחוני (ולא רק) – סלט פטריות שמפיניון עם גבינת פטה ועגבניות שרי על מצע חסה ברוטב ווינגרט (44 שקלים). הפטריות נשאו מרקם בשרי אם כי אני תמיד אעדיף את הדבר האמיתי כמובן.. הוא אהב.

בשביל הלא צמחונית – שרימפס ברוטב חמאה עם שום, יין לבן, פטרוזיליה ווודקה (48 שקלים). גם כאן עזבתי את הסכו"ם ותפסתי באצבעות כל יחידה, ואת הרוטב ניגבתי עם לחם הבית  שהגיע עם טפנד זיתים וממרח פלפלים קלויים ומגיע בדרך כלל על חשבון הבית כליווי להזמנה ומי שרוצה תוספת זה עולה 16 שקלים נוספים. הלחם הזכיר לי מרקם של בגט מבחינת הפציחות.

לעיקרית הצמחוני קיבל רביולי גבינות ברוטב יוגורט עיזים, זיתי קלמטה, עלי בזיליקום וגבינת פרמז'ן (64 שקלים והוא התקשה לסיים את כל הכמות) ואני קיבלתי מבחר מבשרי המקום בכמויות קטנות כדי שאוכל להתרשם מהכל. טעמתי צ'וריסו בקר, מדליוני פילה בקר, ומנה המכונה ARANITA שבה הבשר מופשט מהשומן כדי שיספוג מקסימום טעמים. הכל הונח על גריל קטן שישמור על החום, והוגש אך ורק עם רוטב צ'ימיצ'ורי ומלח גס.אישית, בשר טוב לא צריך שום תוספת, אני אפילו לא שמתי את הרוטב והסתפקתי בכמה גרגרי מלח גס בשביל הקראנץ' בשיניים. הבשרים? טוב, לא סתם יצא ל"דוניה רוסה" שם טוב – הכנה ארגנטינאית כמו שצריך, בשר ששמר על המיצים שלו, בטעמים טבעיים לחלוטין, עם שובל של טעמי הצליה והעשן.

מחירי הבשרים הם לפי משקל כך שאפשר לבחור מה בא לאכול, אם רוצים לגוון, אם רוצים גודל קטן יותר או גדול יותר, בהתאם ליכולות ולקיבולת.

"יש עוד קינוח" הזכיר לנו אמיר ונענע ב"יש קיבה נפרדת" הקלאסית.

הקינוח שקיבלנו היה "קרמה לה בננה" שהיה שכבות של ביסקוויטים, בננות צלויות לוהטות, ריבת חלב ועל הכל קצפת. מתוק מתוק, לאיזון כל הטעמים הבשריים (28 שקלים).

במשך כל שהותינו במסעדה, כבר לא היינו בעין הוד, אלא איפשהו בפמפאס של ארגנטינה, מוקפים בריחות, בטעמים ובקולות הכל כך רחוקים, שנעשו פתאום, כל כך קרובים.

לאתר הבית של "דוניה רוסה" – http://doniarosa.rest.co.il/he/home/

הכי כיף להיות רומנטיים בישראל – בכל העולם חוגגים חג אהבה אחד, בישראל חוגגים פעמיים – במועד הלועזי של "וולנטיינז" וגם בט"ו באב. האמת, אהבה כדאי לחגוג בכל יום.

אחד הסממנים הבולטים של אהבה ותשוקה הוא התפוח. מתקופת אדם וחווה, התפוח היה הפיתוי האולטימטיבי – אדום, רענן, מבושם, מתוק ופריך.

לקראת "וולנטיינז" מככב התפוח בחגיגות חג האהבה, ובמיוחד זן חגיגי – ה"פינק ליידי" – הגברת הוורודה. תאגיד הפירות "בראשית" שאחראי על רוב שוק הפירות הנשירים בארץ, חוגג את חג האהבה ביחד עם "פינק ליידי" – תפוח שמוצאו מאוסטרליה, בצבע וורוד רומנטי במיוחד, עם ארומה עדינה ובעיקר פריכות כייפית, מתאים לכל דבר- בישול, אפיה או אכילה במצבו הטבעי (ורצוי בשניים!).

התפוח הוא הכלאה של "ליידי ויליאמס" ו"גולדן דלישס" ונמצא תחת הקטגוריה של "תפוחי פרימיום".

כשקיבלתי את התפוחים, קודם כל פתחתי לי אחד ונהנתי מהלובן בפנים, הקרנצ'יות של הנגיסה והריח שליווה את המיץ שמילא לי את הפה ויצר חוויה לכל החושים. אחר כך החלטתי גם לעשות משהו מהתפוחים והלכתי על הפשוט ביותר- שטרודל תפוחים.

ההכנה מבחינתי היתה פשוטה- רידדתי בצק עלים מוכן, מרחתי אותו בחמאה מומסת, הנחתי באמצע שכבה של קוביות תפוחים שעורבבו עם סוכר, קינמון, צימוקים ואגוזים, קיפלתי את הכל, עשיתי חתכים ומרחתי בביצה בשביל הברק.

אפיתי עד השחמה והגשתי חם עם אבקת סוכר. אם היתה לי גלידת ווניל בבית אני בטוחה שזה היה משפר עוד יותר את העוגה אבל גם ככה היא היתה מעדן.

לקראת חג האהבה יוצאים ב"בראשית" בקמפיין בסניפים רבים של רשתות השיווק שייצבע בוורוד – צבע לב הוורד שמהווה את הסמל המסחרי של התפוחים, ויחולקו מתנות רבות כמו חוברות מתכונים, תיקי קניות וורודים וגם "תיק אוכל לתפוח" – קופסה קשיחה (וורודה כמובן) שמאפשרת לקחת תפוח לעבודה, ללימודים, לפיקניק ולכל מקום, בלי שיימעך ובלי להשתמש בשקיות שפוגעות בסביבה.

בלינק המצורף אפשר לקרוא על חוויותי מביקור במרכז המבקרים של "תפוחי בראשית" – http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2013/12/21/%D7%98%D7%A2%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F/

(בפיסקה האחרונה)

וכן עמוד הפייסבוק של "בראשית" – https://www.facebook.com/priberesheet