בלב הרי הגליל שוכנת ממלכה קסומה- היא ממלכת יקב רימון. הרימון, אחד משבעת המינים ידוע בסגולותיו וטעמו, אבל את הסוד המיוחד של יקב רימון לא כולם מכירים. הכל התחיל כשבשנת 2000, בעל יקב ממשפחת נחמיאס, ממושב כרם בן זימרה, שמגדל עצי נשירים, החליט לגדל רימונים וגילה שישנם זנים רבים ושונים. הוא עמל ופיתח זן חדש ומיוחד, וכשהגיעו הפירות הגיעה גם ההפתעה- הרימונים היו בגודל ענק (עד 1.5 ק"ג!) ושפעו סוכר, הרבה יותר מהמקובל, ובעצם רמת סוכר זהה למה שיש בענבי יין. שלוש שנים אחר כך, ב2003, כבר היו בקבוקי יין הרימונים הראשונים  שנחטפו, והיום יקב רימון  הוא מרכז עולמי לייצור יינות 100% רימונים ומייצר מאות אלפי בקבוקים בשנה. היינות פופולארים לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם – מדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, קנדה, יפן, סין ועוד, וכדי להוסיף על העונג- לאחרונה היקב מייצר גם שוקולדים משובחים.

ישנם שני מרכזי מבקרים – אחד באזור התעשייה דלתון, על יד מושב כרם בן זימרה, והשני במשמר הירדן, בעליה לרמת הגולן, ובשניהם אפשר להשיג את היינות המיוחדים והמשובחים, וכמובן את השוקולדים.

במרכזים ישנה גם אפשרות לימי כיף וסדנאות.

היינות נמכרים גם בחנויות יין ואלכוהול וברשתות שיווק מובחרות.

אני מודה, הייתי סקרנית להתנסות ביין רימונים, לאחר שאני כל כך רגילה ליינות ענבים. היין שקיבלתי לטעימה היה אקסטרה מתוק מכיוון שהוא היה יין קינוח, הוא עשוי מרימונים שהגיעו לשיא בשלותם והתסיסה הופסקה מוקדם, הכל כדי שהתוצאה תהיה מתוקה מתוקה.

היין התיישן עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי , מה שנתן לו ניחוח וטעם רימוני מובהק.

האמת, אני , שלא מסוגלת לסיים ארוחה בלי משהו מתוק (ובמקרים שאין, התדרדרתי אפילו לאכילת אבקת שוקולית למטרה זו… ), מבחינתי כוסית של היין וסגרנו את הפינה המתוקה.

במקרה הזה לא הסתפקתי ביין כי קיבלתי גם שתי קופסאות של שוקולד משובח, למעשה אגוזי לוז ושקדים מצופים שוקולד איכותי. האמת, בהתחלה התכוונתי לשמור את זה לראש השנה, אבל אז מצאתי את עצמי חושבת על זה כל הזמן, עד שנשברתי והקופסאות נזללו במהירות רבה.

לכבוד החג בנו ב"יקב רימון " חבילות שי מיוחדות בהרכבים שונים שכוללים יינות ושוקולדים. ביקב מייצרים עוד מוצרים שמנצלים את כל היתרונות והטעמים של הרימון – חוץ מיינות – יבש, פורט (מצויין להגשה עם גבינות קשות!), יין הקינוח שכבר הזכרתי למעלה, שכמו היינות האחרים, זכה בפרסים רבים בתחרויות כמו TERAVINO, LAS VEGAS INTERNATIONAL WINE COMPETITIONה ועוד , יין רימונים מבעבע – אלגנטי במיוחד, יין בסגנון פורט פרימיום, יינות קיצים וקלילים יותר שיוצרו בטכנולוגיות ייחודיות – רוזה חצי מתוק, איזי פורט ורד חצי מתוק, ובמחלקה הלא אלכוהולית – מיץ רימונים מאה אחוז טבעי שעשיר בוויטמיניים, סידן ומינרלים וכמובן נוגדי חימצון חזקים שמסייעים גם למראה וגם לבריאות, ושמן זרעי רימון שתורם אף הוא למגוון רחב של בעיות – בין השאר עוזר לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול, מאזן רמות סוכר בדם (מצוין לסוכרתיים), מנקה עורקים, נלחם בדלקות שונות ותורם להרס תאים סרטניים. מעבר לכך הוא מצוין לשימוש קוסמטי על ידי מריחה כתחליף לסרום לפני השינה, כדי לחדש תאי עור מתים, למנוע חידוש קמטים, לנטרל רדיקלים חופשיים שכל כך רעים לעור הפנים, להבהיר כתמים, והרשימה עוד ארוכה.

אז לכבוד החג, וגם סתם כך לאורך השנה, שווה לבקר באתר של "יקב רימון" (כתובתו בהמשך) ולאמץ לעצמכם משהו שהוא גם חגיגי, גם טעים, גם בריא וגם מועיל, וגם כיף של מתנה – לתת ולקבל. (והכל כשר!!)

כתובת האתר – http://rimonwinery.com/hebrew/

מכירים את הדילמה של חובבי הקרמבו, מאיזה צד לאכול אותו? הסיבה היא בדרך כלל כי יש המון אנשים שלא אוהבים את הביסקוויט, ואז הם מתלבטים אם לאכול קודם את הבסקוויט ו"לגמור עם זה" או להשאיר אותו לסוף וקודם להנות מהקרמבו. יש כאלה שבכלל פשוט זורקים את הבסקוויט.

אז ככה זה גם עם פיצות. בקצה של פיצה, או בעצם בקוטר הרחב שלה, ישנו הקצה, והוא בדרך כלל יבש, עבה יותר ופריך יותר. יש אנשים שאוהבים, יש הרבה אנשים שלא אוהבים. הפתרון שלי נחלק לשני חלקים – או שאני רעבה (בתחילת הפיצה) ואז אני אוכל גם את הקשה, אבל הייתי מוותרת עליו, או שאני כבר באמצע הפיצה, הרעב הראשוני כבר נרגע, ועכשיו נהנים מהטעמים, ואז אני פשוט אשאיר את החלק הקשה בצד.

הבעיה היא שבגלל שהחלק הקשה הוא גם החלק הגדול יותר בכל פרוסה, כי הוא בהיקף של הפיצה (כן, למדתי משהו בשיעורי הנדסה…) אז יוצא שמי שלא אוכל את החלק הקשה, בעצם מפסיד משהו כמו עשרים אחוזים מהפיצה ( שלוש יחידות מתמטיקה, לא הולך ברגל!!).

ל"דומינו'ס" היה רעיון מבריק – בואו נוותר על החלק הבעייתי, ובמקומו נקבל אקטסרה של רוטב, גבינה ותוספת!. בצורה כזו נשארים בסוף עם טעם של הדברים הכייפים ולווא דווקא של בצק יבשושי..

אז הם לקחו את הפיצה האיכותית שלהם , הורידו לה את השוליים, כיסו את כל השטח, כולל כל הקצוות באקסטרה רוטב עגבניות ומאה אחוזי גבינת מוצרלה והופ – יצאה לנו פיצה דקה עם המון טעם לכל האורך והרוחב. ככה גם טעים יותר, גם שבעים יותר.

כמובן שבמקביל ישנן הפיצות הרגילות, עם החלק ה"קשה" למי שאוהב, ככה שכולם מרוצים.

לכבוד ההשקה, נמכרת הפיצה "ללא הקשה" (בצירוף פרסומת מדליקה של מאור כהן), בדיל מיוחד עד סוף ספטמבר, של פיצה במחיר 49.9 שקלים בלבד בקניה של שתי פיצות משפחתיות, ומקבלים גם תוספת אחת חינם.

אני תמיד אוהבת להזמין באתר כי הוא לא רק קל לתפעול אלא מציע את כל האפשרויות בצורה מסודרת. ראשית יש את כל הדילים המיוחדים, אחר כך אפשר להרכיב את פיצת החלומות בדיוק לפי הטעם האישי, אחר כך אפשר להוסיף כל מני פינוקים מהצד כמו שתיה, לחם שום, קינוחים ועוד, ובסוף מקבלים שעון שמראה בדיוק כמה זמן עד שהפיצה בדלת, ובמקביל גם מיסרון בטלפון, כך שאי אפשר לפספס ולא נשארים במתח (כי אישית, הזמן הכי ארוך בעולם עבורי זה הזמן שבין ההחלטה לאכול פיצה לארוחת ערב, ועד שהיא בדלת, אני מספיקה לגווע מרעב!!).

האתר של דומינו'ס – http://www.dominos.co.il/  (ויש המון הנחות מיוחדות באפליקציה ובאתר!!)

נ.ב. מצוין גם לילדים שבדרך כלל לא אוהבים "קשה" !!!

כשאומרים לי "תימן" האסוציאציות שלי הן תמיד יזהר כהן, שושנה דמארי, עפרה חזה והדוד הזה עם הפאות שמתופף על פח.

(כן, את החולצה של יזהר כהן באמת היתה לי בשנות השבעים…).

כשהגעתי לחטיבת הבינים הכרתי גם את הטעם התימני, אצל חברה מבית הספר שקראו לה אורית ז. לאורית היתה אמא שהיתה מכינה את המלאווח הכי טעים, ושולחת איתה לבית הספר. כמובן שאורית נשארה מאד רזה כי כולנו טרפנו לה את המלאווח.

אחר כך באה תקופת "נאפיס" עם ה"זיווה" וכל שאר מטעמי הבצק, ובזה הסתכמה החוויה התימנית שלי.

עכשיו "שופרסל" החליט להחזיר לי את האווירה, באמצעות סוגי ג'חנון שונים, ומלאווח.

היו לי כמה אתגרים בענין – קודם כל כי ה"ג'חנון לאפיה" הוא באמת לא בשבילי. לאפות משהו שמונה שעות בתנור זה לא מעשי עבורי כי אני לא נמצאת בבית שמונה שעות רצוף, ובלילה אני לא רוצה להשאיר תנור דולק. גם פלטה של שבת אין לי. אז לגבי זה, אני אעביר לחברים ואבקש מהם חוות דעת מאוחרת יותר.

מילת הקסם "למיקרוגל" על האריזה השניה של הג'חנון, כבר נשמעה לי יותר הגיונית. ג'חנון מוכן שצריך רק לחמם. עשיתי בדיוק לפי ההוראות, כולל הצעת ההגשה , שמתי שתי יחידות במיקרוגל, בכלי מכוסה, (עשיתי חשבון שאם יחידה אחת דורשת חמישים שניות, אשים את שתי היחידות ביחד כשתים וחצי דקות, כי הן תופסות יותר נפח. החישוב היה מצוין, הג'חנון עבר ממצב קפוא למצב מבושל ולוהט בדיוק).

בנתיים פשוט ריסקתי עגבניה באמצעות פומפיה וקישטתי קצת עם פטרוזיליה (כי ככה זה על העטיפה). במקביל בישלתי שתי ביצים קשות (הפטנט שלי לביצים מושלמות ולא מתפוצצות – לשים במי הבישול גם כמה גפרורים בלי הראש כמובן, איכשהו זה שומר על הביצים שלמות).

התוצאה היתה טובה מאד, ארוחה שכללה את שתי היחידות פלוס שתי ביצים קשות פלוס רסק מעגבניה אחת, השביעה אותי מעל ומעבר. יכול להיות שג'חנון שאפוי באמת שמונה שעות בתנור הביתי עם הסיר המיוחד והכל, יהיה טעים יותר מאשר ג'חנון קפוא שעבר חימום במיקרו, אבל במקרה שלי, שבו אין מצב שאני עושה משהו כל כך איטי, גם מה שיצא מהמיקרו היה טעים ומשביע רצון. (אני מעולם גם לא טעמתי ג'חנון ביתי, כזה שעושים גם את הבצק מההתחלה ואז אופים אותו זמן ארוך, כך שאין לי בסיס להשוואה).

המלוואח היה קל יותר- מכיוון שאת זה אני מכירה מאחר וכשהבן שלי היה קטן, הוא מאד אהב מלאווח עם עגבניות מרוסקות. למעשה, כשלקחתי את המלוואח מהסופר כבר חשבתי על לעשות קרואסונים עם מילוי שוקולד, או לחילופין על נקניקיות ההודו השמנמנות שמחכות שאהפוך אותם ל"משה בתיבה". כשהגעתי הביתה ראיתי שאין שוקולד, ושגם הנקניקיות ברובן חוסלו. ואז הבן ראה את המלוואח ואמר "שנים שלא אכלתי את זה, אני רוצה את זה כמו פעם!" ובכך חסך לי את הדילמה.

כשהתכוונתי להכין את המלאווח שמתי לב שבניגוד למתחרים, אין אופציה של הכנה בתנור וזה חבל, כי אני יודעת שבתכלס אפשר (עובדה שמהבצק אפשר להכין מאפים שונים לפי מתכונים שראיתי באינטרנט) וכי אפוי תמיד יותר טוב ממטוגן מבחינה בריאותית, מבחינת הנוחות (כי גם לבן נוח יותר לזרוק לתנור מאשר לעמוד לטגן) וכי בגירסה האפויה העלים נפרדים יותר והבצק אוורירי ותפוח יותר מאשר בגירסה המטוגנת.

בכל מקרה, הכנתי לפי ההוראות את הגירסה המטוגנת. במקור כתוב "לשים במחבת חם עם מעט שמן " (לא ידעתי כמה זה מעט, חיממתי קצת יותר מדי וזרקתי חלק כדי שלא יהיה כל כך ספוג שמן). היה כתוב "לטגן כשלוש דקות מכל צד על אש בינונית". על האש הבינונית שלי, אחרי כשתי דקות זה כבר התחיל להישרף , אז סך הכל זה לקח פחות זמן.

גם פה הכנתי כמו שהילד אוהב, עם עגבניה מרוסקת. במבחן הטעם הוא אמר שהיה טעים וכששאלתי אם זה יותר טעים מאשר מה שהוא היה אוכל כשזה הוכן בתנור, הוא אמר שהוא לא זוכר אבל ננסה בפעם הבאה . (על האריזות של המתחרים כתוב שזה בחום של 180 מעלות, משהו כמו עשר דקות?).

כאמור, את גירסת הג'חנון לאפייה לא ניסיתי, אם חברים שלי ינסו, אעדכן פוסט זה. בכל מקרה, זה של המיקרו היה טעים, וחוסך את כל הזמן והמאמץ.

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612

נתחיל מזה שמבין חמשת המוצרים, את הסויה לא מצאתי, אבל אני גם לא מעריצה גדולה של סויה (מלוח לי מדי) אז השתמשתי בשאר הדברים שקיבלתי כדי להכין שתי מנות בהשראה סינית אבל לא עד הסוף.

נתחיל מהאטריות. לקחתי את האיטריות הרחבות (כי זה מה שהיה בסופר, והאמת זה גם מה שהעדפתי). מה שאני לא כל כך אוהבת בהן הוא הכיתוב על העטיפה שאומר "כמו אצל סבתא" כי זה קצת שוביניסטי לטעמי, במיוחד עכשיו ש"סבתא" זו בדרך כלל אישה בשיא הפעילות שלה, עם קריירה, תחביבים, פילאטיס, טיולים ולא הסבתא הקלאסית של הבישולים/סריגה/הכנת ריבות/גידול חתולים.

בכל אופן  – בגלל שאנחנו לא ממש יצירתיים, הלכנו על המתכון שהיה כתוב על העטיפה של ה"לקט ירקות קפואים בסגנון סיני". עשינו כמה שינויים מזעריים בגלל מה שהיה או לא היה בבית ואלה המסקנות שלי –

ההוראה הראשונה היא לבשל את האטריות לפי ההוראות. זה מה שעשינו במדויק  – ארבעה ליטרים מים עם קצת מלח. בישלנו אחרי רתיחה 8 דקות. האטריות יצאו קצת דביקות, כמה מהן נדבקו די בכוח לסיר. אחר כך הן נדבקו גם לכלי שאליו סיננו את האטריות כדי שיחכו להמשך התהליך.

אחר כך היה כתוב להקפיץ את הלקט הסיני עם בצל, וג'ינגר. לא היה לנו ג'ינגר אז שמנו את הלקט כמו שהוא (ישר מהפריזר, לא היתה הוראה אחרת) עם הבצל. במתכון כתוב לטגן שלוש דקות אבל בפועל זה לקח הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהלקט היה קפוא. חבל שלא רשמו אם צריך להפשיר קודם או לבשל קצת קודם, כי הירקות גם כשהם כבר נמסו, היו מאד קשים, בעיקר הגזע של הברוקולי.

בכל מקרה, בשלב מסוים הירקות כבר היו פחות  או יותר בסדר, והמשכנו עם ההוראות – להוסיף חלב קוקוס (היה לנו קרם קוקוס), צ'ילי מתוק, שמן שומשום (לא היה לנו אז וויתרנו) וסויה (_שגם לא היה לנו אבל במקום זה היה לנו "רוטב טריאקי" שהריח פחות או יותר אותו דבר.).

בחשנו ארבע דקות כמו שכתוב על השקית והוספנו את האטריות.

שוב, בגלל שהאטריות מאד דביקות, הן הפכו לגוש בקערה, היה דרוש מאבק כדי להוציאן וכשניסינו לערבב אותן עם הירקות במחבת, הן פשוט התפרקו. לדעתי האטריות הללו מתאימות יותר לפשטידות או לקוגל למשל כי הן לא מסוגלות להיות אחת אחת.

בחשנו עוד קצת והסרנו מהאש.

המנה תאכל מחר בארוחת שישי בערב ולכן לא פיזרתי את הכוסברה, זה יבוא ברגע האחרון.

עוד הערה- ברשימת המצרכים כתוב "3 שיני שום קצוצות" אבל במתכון עצמו לא כתוב מתי להוסיף אותן אז על דעת עצמנו הכנסנו אותן איפשהו באמצע.

האורז היה יותר קל – פשוט השתמשנו בשארית קרם הקוקוס שנשארה לנו מהאטריות עם הירקות, בתור חלק מהנוזלים שאורז צריך. הוספנו קצת תיבול ויש אורז עם ניחוח אסיאתי.

בצד הכנתי סלט תירס, אפונה וגזר  ומלפפון חמוץ עם שמיר (הכל שימורי שופרסל).

בשורה התחתונה- רצוי לחדד את המתכון שמופיע על גב הלקט, יש בו המון דברים לא ברורים או שניתנים לכל מני פרשנויות. התוצאה בסך הכל טעימה.,