ההחלטה הראשונה של כל זוג צעיר, היא היכן לגור. אחרי הדירות השכורות או ה"יד חמש עשרה מרופא" באזור אחורי השוק עם נוף לפחי זבל, כי זה מה שזוג יכול להרשות לעצמו בלב העיר, מגיע חלום המרחבים, הבית הגדול, עם הרבה  מקום לילדים, עם גינה לשבת בה ולגדל בה פרחים ועצים, וכמובן דשא גדול לתפוס בו קצת שמש או את הבריזה.

מצד שני, רובינו גם רוצים להשאר קרובים למרכז, אם זה בגלל עבודה, משפחה, חברים או כי המחשבה על התרחקות קשה לנו.

כאן נכנסת לתמונה ההרחבה של מושב "סלעית", מושב בן 35 שנים, מרחק דקות נסיעה מכפר סבא ( נגישות גבוהה ומיידית לכביש 6 ומשם כ25 דקות לתל אביב), שמהווה סוג של בריחה מהצפיפות של הערים הגדולות.

היישוב סלעית הוא חלק מקבוצת יישובים סביב כוכב יאיר, יישוב חילוני שמורכב ברובו מאנשי הייטק, רפואה, ומקצועות חופשיים, שיוצרים קהילה צעירה כך שילדים יכולים להתרוצץ בחופשיות בין הבתים וההורים רגועים. הישוב מוקף בגדר הקפית וגם ההרחבות יזכו לשמירה, כך שתחושת הביטחון מובטחת.  הישוב נמצא 300 מטר מעל פני הים, מה שמעניק לו מזג אוויר נעים במיוחד.

(בתמונה למטה – היישוב מהאוויר)

(צילום: אמפאמליבו)

הוזמנתי להתרשם מאזור הבניה (הפרוייקט מיועד להסתיים ב2016) . הדבר הראשון שראיתי היה הנוף שביום יפה מאפשר ראות כמעט בלתי תאמן על כל גוש דן והים. מה שיפה בחלקות המוצעות הוא המודולריות- כל המגרשים הם בני 450 מטר רבוע אבל לא חייבים לבנות על כל השטח, אפשר לפי דרישה ולפי הצרכים והאפשרויות הכספיות, לבחור כמה סוגי דגמים שונים ולהוסיף בהמשך כשכל האישורים כבר מוכנים.

כך זוג צעיר כשכרגע נניח מצפה לילד הראשון, ומתכנן ילדים נוספים רק בהמשך, יכול לרכוש במחיר נמוך יותר, מגרש עם שטח בנוי קטן יותר (נניח שלושה וחצי חדרים) ובהמשך, כשהמשפחה או הדרישות יגדלו, להוסיף חדרים. כמובן שהגינה היא מאסט והשלווה שנותן ה"ספייס" כשלא גרים בקופסאות גפרורים צפופות כמו בערים הגדולות.

(בתמונה למטה, הנוף הפתוח באזור הבניה).

היות ומדובר בהרחבה, המחירים נוחים ובמחיר דירת שלושה חדרים בפתח תקווה למשל, מקבלים וילה עם גינה ומרחבים, יחד עם איכות חיים וקהילתיות, כאמור, במרחק קטן.

כשהסתובבתי ביישוב ראיתי בין השאר את בריכת השחיה של היישוב, ואת השטחים הירוקים הרבים. הוסבר לי שהילדים הקטנים לומדים ביישוב והגדולים יותר מוסעים ליישוב צמוד (למשל תלמידי התיכון לומדים ב"בית ברל" הסמוך).

על כל הפרוייקט אחראית חברת "אמפאמליבו" –  שכוללת שתי קבוצות מנוסות ואיתנות שבונות פרויקטים רבים בעיקר בהתיישבות הכפרית.

בתמונות – הדמיות בתים בפרוייקט.

שניים מבין 12 סוגי המבנים האפשריים.

בשלב ב' משווקים 79 מגרשים שנועדו לבתים פרטיים חד משפחתיים, כשכאמור ניתן לבחור מבין דגמים שונים של בתים בגדלים שונים בהתאם לצרכים וליכולת.

עוד מידע ופרטים ב- http://www.high-land.co.il/heb/northop/salit/

כתבה על סלעית בערוץ שתיים – http://www.mako.co.il/news-channel2/Economy-Newcast/Article-aef96693ee04d31004.htm

בשורה התחתונה- משלב את הטוב שבכל העולמות- וילה רחבת ידיים על שטח גדול, מיקום מרכזי ונוח, ומחיר אטרקטיבי.

קיבלתי להתנסות כמה מוצרים, כל אחד מהם משמש כנשנוש, ולכל אחד מהם ייחוד משלו.

המוצר הראשון היה סוכריות "ריקולה, ללא סוכר, בטעם צמחים, תפוח ומנטה.

בזווית האישית – במכוניות (גם שלנו וגם של הבן) יש תמיד קופסת סוכריות קטנה, בדרך כלל בטעם מנטה, לריענון הטעם בפה אחרי יום ארוך, או כדי להתעורר תוך כדי נהיגה. מצד שני, סוכריות באשר הן נושאות דימוי של "ממתק שמקלקל את השיניים" כמו שלימדו אותנו בילדות. הפתרון הוא – סוכריות בריאותיות, כמו אלה של "ריקולה".

טעם התפוח והמנטה מצטרף לסדרת הטעמים של סוכריות "ריקולה" שכולן כמובן סוכריות צמחים מופחתות קלוריות (כל סוכריה מכילה שש קלוריות בלבד!) ומביא תחושת מתיקות של התפוח עם רעננות המנטה.

ההתנסות שלי היתה דווקא בבית ולא בנהיגה, והשתמשתי בסוכריה כדי "להוריד" טעם של ארוחה כבדה. השגתי שני דברים – גם רעננתי את הפה והנשימה, וגם מיציתי את תחושת ה"אני צריכה משהו מתוק אחרי האוכל" כך שחסכתי גם קינוח שהיה עולה לי בקלוריות מיותרות.

יתרון נוסף של הסוכריות (שאני מקווה שלא אזדקק לו) הוא שהסוכריות מורכבות מ13 צמחים שונים ומיוחדים מאזור האלפים השוויצרים ויעילות מאד לגרון צורב.

מבחר הסוכריות כולל מלבד התפוח מנטה החדש, גם טעמי צמחים, מנטה, לימון מנטה, פרחי סמבוקוס, תפוז מנטה (מתה על זה במיוחד) ופטל חמוציות.

להשגה ברשתות פארמים, בתי מרקחת, חנויות טבע ורשתות שיווק.

המוצר השני שנשנשתי – "נשנושי קבנוס"  של מעדני יחיעם.

מדובר באריזת חטיפי קבנוס קטנים ודקים. היתרון של קבנוס בכלל הוא שהוא לא דורש קירור, מה שאומר שאפשר לשאת חבילה ולנשנש, בדיוק כמו שהאמריקאים אוהבים לעשות עם ה"ביף ג'רקי " למשל.

כמובן שהניידות הזו גם מאפשרת להחזיק אותם בתיק כנשנוש או כסתימת רעב מיידית כשאי אפשר לחכות לארוחה הבאה.

הבן מצא את השימוש האולטימטיבי כשלקח את האריזה, צרף אליה בקבוק בירה קרה ונעלם לחדרו לצפייה בסרט זומבים חדש…. (והאמת הוא צודק, הגודל נפלא כ"אוכל אצבעות" לכיבוד לאירוח חברים למשל).

עוד יתרונות שמצאתי – אני אכלתי עם הידיים ועדיין הן נשארו נקיות ולא שמנוניות, וכן הגודל של הקבנוס עצמו ושל האריזה (125 גרם) עוזר לשמירה על הכמויות הנצרכות.

להשיג ברשתות השיווק, כשר בשרי.

אחרונה אחרונה חביבה היתה חבילה של חטיפי מיני חלווה אחווה אישיים בשלושה טעמים.

כל דיאטנית תגיד שאם ממש רוצים מתוק, תמיד עדיף חלווה- מכיוון שבניגוד לממתקים שמכילים סוכרים וקלוריות ריקות, החלווה מכילה טחינה ושומשום שהם מוצרים בריאים , מכילים ברזל וחומצות שומניות בריאות ועוד.

הבעיה עם חלווה היא בדרך כלל שהיא טעימה מדי, והדרך קצרה מאד "ליישר" את גוש החלווה שמונח לנו מול העיניים. מעבר לזה הניידות קשה יותר עם חתיכה בגודל חצי קילו…

הפתרון של "אחוה,- אריזה של 18 יחידות בשלושה טעמים (וניל, עם פולי קקאו ועם פיסטוק) כשבכל חטיף 12 גרם ו64 קלוריות, שמאפשר גם שליטה על הכמות, וגם ניידות בכל מקום ועל הדרך רווח של בריאות מכך שהחטיף מכיל כחמישים אחוזים טחינה גולמית בעלת ערכים תזונתיים גבוהים. שלושת הטעמים גם מאפשרים גיוון לכל בחירה. (האהוב עלי הוא הווניל, אבל הדעות בבית חלוקות).

מההתנסות שלי המרקם היה רך ונימוח, התוספות לא השתלטו אבל נתנו טוויסט נוסף והכי יפה- החלווה מצויינת להכנס לנישה של "משהו ליד הקפה" במקום ה"מאפה" הסטנדרטי שמכיל פי ארבע קלוריות ובלי ערכים בריאותיים בכלל.

כשר פרווה, להשיג ברשתות השיווק.

חלק גדול מהטעם של כריך הוא הממרח. כולנו רגילים למיונז או לרוטב פסטו כנותני טעם למטעמים שאנחנו כורכים אחר כך בין שתי פרוסות לחם כשאנו מברכים את עצלנותו של הלורד סנדוויץ' שהמציא את הצירוף הזה רק בגלל שלא רצה להתפנות ממשחק הקלפים שלו…

קיבלתי להתנסות את ממרח סנדוויץ/ עם שום ושמן זית של "הלמנס". קודם כל בדקתי את הערך הקלורי וראיתי שבכף יש בסך הכל 48 קלוריות, ובהתחשב בכמות שמורחים על פרוסות, זה יוצא ממש לא נורא.

בזמן שהכנתי את הכריך שלי, ליקקתי את הסכין (בזהירות, לא מהחלק החד!) והטעם הזכיר לי מיונז משודרג ועדין, כך שלא החרדל ולא השום הם דומיננטים, אלא יוצרים הרכב טעמים עשיר וחדש.

הכריך שלי היה פשוט וכלל לחם לבן (כי הכי פשוט, הכי טעים) עם הממרח ועליו שתי פרוסות פסטרמה עם דבש, מלפפון חמוץ בכבישה ביתית ועלה חסה.

הממרח מאד מחמיא לבשר והקומבינציה יצאה סוג של טעם אחר לסנדוויץ' המוכר. הבן החליט להשתמש בממרח כציפוי לתפוח אדמה אפוי ופשוט מרח אותו על כמה תפוחי אדמה שהנחנו בתנור.

מבחינת ההתנסות שלי  – מה שנחמד בממרח הוא מצד אחד שאין בו דומיננטיות וטעם "מיונזי" או "חרדלי" או "שומי" (שגם נשארים בפה אחר כך…) ומצד שני הוא יוצר עושר ומחמיא לתוכן של הכריך.

כמובן שבניגוד לגבינה נניח , הוא לא מתקלקל במהירות והכריך נשאר טעים גם לאחר כמה שעות בתיק.

אני בהחלט מתכוונת למצוא שימושים נוספים לממרח (הנה רעיון – הולכת לנסות להשתמש בו במקום מיונז בסלט ביצים סטנדרטי) ולהכניסו לרפרטואר הכריכים שלי.

כשר פרווה.

צילום: הבימה.

בשיתוף פעולה עם תאטרון חיפה, משחק אבי קושניר את התפקיד הראשי ב"החייל האמיץ שוויק" – עשרים שנה אחרי ההפקה האחרונה. עיבוד חדש, במאי חדש (משה נאור) וצוות חדש (חוץ מאבי קושניר משחקים בין השאר גם נתי רביץ, שמעון כהן, איציק כהן, ג'סאם עבאס, ריקי בליך ועוד) לסיפור שליחו לא נס גם אחרי שנים רבות מכתיבתו על ידי ירוסלב האשק הצ'כי, ורלוונטי גם למציאות של היום.

העלילה בקצרה – השנה היא 1914, כשיורש העצר האוסטרו-הונגרי נרצח בסרייבו באירוע שיחל למעשה את מלחמת העולם הראשונה. יוזף שוויק, סוחר "כלבים משומשים" מביע את דעתו הרחק משם, בפראג והיא נקלטת באזניו של סוכן חרש ומשם שוויק מתגלגל לצבא, ותמימותו היא המסבכת אותו מצד אחד וגם מגינה עליו מהצד השני.

ההתחלה היא יותר קומדיה של טעויות שסובבת סביב האדם הקטן  שוויק, והפרנסה שלו כנוכל שחוטף כלבים ומוכר אותם ללקוחות תמימים תוך שהוא משקר ומתכמן ואז מתגלגל לאיטו לתוך מערכת גדולה, חלקה מרצונו (כי הוא רוצה להתגייס ממניעים פטריוטיים) וחלקה לא מרצונו (כשמה שהוא אומר או עושה רק מסבך אותו יותר ויותר) כשבחלק השני של ההצגה התוכן כבר נרחב יותר, גדול יותר וכולל את המערכת השלמה שבתוכה סובב שוויק והופך את כל מה שהוא רק יכול, רוב הזמן בלי כוונה.

צילום: הבימה.

האסוציאציה הראשונה שהיתה לי מדמותו של שוויק היא הילד שצועק "המלך הוא עירום". שוויק, טיפוס מבדח מצד אחד ודי מעצבן מהצד השני, מצליח להפשיט את הדמויות מהפוזה שלהם, אם זו פוזה של אדם חשוב או אדם חכם, ולהוכיח שבעצם כמה שחושבים שהוא האדיוט, הוא זה שמגלה את האמת העירומה.

דמותו של שוויק, דווקא בגלל תמימותו, מביעה דעה חריפה על כל המוסדות – הצבא, הממשלה, הכנסיה, הפוליטיקה והביורוקרטיה.

מהסאטירה הזו נולד המשפט המפורסם "ניפגש בשש אחרי המלחמה".

צילום: הבימה.

בהפקה החדשה השתנו פרטים והמגע של האישיות של אבי קושניר נותנים אופי חדש לדמותו של שוויק תוך נאמנות לקווים המקוריים של העלילה. הופעה חזקה מאד ישנה גם לג'סאם עבאס שמצליח להיות מפקד אירופאי עם טאצ' מזרחי דומיננטי שרק מדגיש את האישיות הקלילה יותר של שוויק.

עוד מידע על ההצגה-

http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6189&levelId=63141&itemType=0

אחרי שישה מפגשים, שעות מלאות בדים וצבעים, טיפים ומבחנים אישיים, אני יוצאת מהקורס "סטייל מי" עם תובנות של איך לגלות מי אני (ויש המון קריטריונים) ואחרי זה לגלות מה מתאים למי שאני, ואיך נכנס הטעם האישי בכל זה.

את המפגש הראשון תיארתי בפוסט – http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2013/09/02/style-me-%D7%A2%D7%A9%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%99%D7%A4%D7%94/

אחרי שהכרנו את הפרופורציות שלנו, איך למדוד אותן, ואיזה גזרות מתאימות להן (ובעיקר ממה להמנע), עברנו במשך השיעורים הבאים על כל נושא אפשרי, שיעזור לנו לבנות את הסטייל הפרטי שלנו (וגם לייעץ לחברות או להפוך את זה למקצוע עתידי).

אני לא יכולה לתאר כאן את כמות החומר העצומה שקיבלנו, אבל בין השאר עברנו על –

איך באמת מגדירים מבנה גוף ולמה "אגס" או "תפוח" אינן כבר מזמן הגדרות רלוונטיות, איזה אורכים של בגדים (חצאיות, מכנסים, שמלות) גורמים לרגליים שלנו להתארך וויזואלית ומאיזה אורכים צריך להתרחק כמו מאש, למה כל כך חשוב קו התפר של הכתפיים ומיקומו, איך מקטינים ישבן גדול ומה הוא ביג נואו נואו בענין הזה, ומה בעצם אנחנו רוצים שאנשים יראו כשאנחנו נכנסים לחדר (ובעיקר- מה שלא יראו…)

עברנו על תמונות של מפורסמות, ניתחנו את מבנה הגוף שלהן ואת הבגדים שהן (או הסטייליסטים ) שלהן בחרו עבורן בהתאם למה שרצו לשדר, הבנו למה צריך להשקיע בהלבשה תחתונה טובה (דגש על "טובה", לא בהכרח "יקרה" מבוטיק), קיבלנו עצות חסכוניות בנוסח "לא כדאי לקנות בגד שיש לו הדפס בולט כי אז יזכרו אותו ויהיה קשה לשלב אותו בלוקים אחרים", וכן שעדיף ללכת לרשתות הגדולות כי יש להן יותר מבצעים אטרקטיביים מאשר בוטיקים ייחודיים, ואיך לכבס בגדים באופן שישרדו יותר זמן וייראו טוב לאורך זמן (טיפ- לא לכבס ביותר מארבעים מעלות, אם אנחנו לא עוסקים בחקלאות אין סיבה ליותר מזה) .

גאלה ניפצה לנו מיתוסים והביאה לנו כמה אמיתות מהחיים כמו – אין דבר כזה סטרפלס טוב לחזה גדול! (כן, לחזה גדול גם יש קצת חסרונות…) וגם חזיה כאילו "שקופה" לא יוצאת טוב מהענין אז עדיף לבחור בגדים עם כתפיות שיראו טוב וידגישו מה שיפה, או הדבר הכי פשוט – אם לא נוח לך, את תראי זוועה גם בבגד הכי טוב. עוד אמת חשובה- מחטב איננו ניתוח פלסטי, הוא רק עוזר קצת, הוא לא מעלים שומנים.

עוד דרך להיות לבושה בסטייל ולחסוך כסף היא האקססוריז – שיכולים לעלות גם אגורות, או להשתלב בצורות שונות (ואני מתה למצוא ביוטיוב את הפטנט המגניב של גאלה להפיכת צעיף פשוט לעליונית או לג'קט באמצעות סיכה פשוטה).

למדנו גם מה כדאי לבדוק כשקונים פריט כלשהו  – איך יודעים שחזיה יושבת טוב, איך בודקים שעקבי נעלים ישרדו וגם את חוק הארבע- לא יותר מארבעה צבעים שונים על הגוף באותו זמן (צבע הבגדים, צבע הנעלים, צבע התיק, צבע התכשיטים למשל).

כמובן שגם הפנים הם חלק מהלוק, והתאמת איפור, התאמת שיער וכל האקססוריז שהולכים על הפנים ולידם (משקפיים, עגילים, תכשיט, קישוטי שיער), איך מנטרלים אדמומיות בפנים או שקיות מתחת לעיניים, וממה נובעים פצעונים.

למראה הטוטאלי חייבים כמובן גם את הציפורניים ואיך גורמים להן להאריך את האצבעות, מתי כדאי להסיר שיער (ומתי לא) ואיזה חומרי טיפוח באמת עובדים.

כל השאלות והתשובות הללו, ועוד הרבה הרבה אחרות, נדונו באווירה חייכנית אך מקצועית בבית הספר הגבוה לסטיילינג של גאלה.

המפגש האחרון הוקדש ליישום כל מה שלמדנו. נחלקנו לזוגות וכל אחת אפיינה את חברתה לפי כל הקריטריונים שלמדנו, ואחר כך בחרה לה בגדים מחנויות ומעצבים שונים בסביבה ליצירת לוק. השלב הבא היה שיער ואיפור, גם כן לפי מה שבת הזוג בחרה וכמובן צילומים של "לפני ואחרי".

אני בחרתי עבור שותפתי יעל, מראה בהשראת אנג'לינה ג'ולי – עם חולצה לבנה, חלק תחתון מחויט ושיער אסוף עם כמה גלים שיוצאים ממנו (ראו תמונות). בפועל יעל לבשה מכנסיים שנתנו את אותו האפקט (ראו תמונות).

תמונות – גוגל אימג'

בתמונות – משמאל יעל "לפני", ומימין יעל "אחרי".

היא בחרה עבורי חליפה מחוייטת עם טוויסט מלוכסן ושיער גבוה. (ראו תמונות).

בתמונות – למעלה- בשלב הסירוק, למטה איפור על ידי גאלה

ולמטה – התוצאה- לפני ואחרי.

צילום: בית הספר הגבוה לסטיילינג- גאל'ס סטייל.

הפרוייקט הזה הוכיח לנו כיצד להשתמש בכל המידע שלמדנו "על רטוב" וליצור מראות שונים , מעניינים ומחמיאים גם לנו וגם לאחרים.

קורס חדש מתחיל ממש בימים אלה וכל הפרטים כאמור בדף הבית ובאתר הפייסבוק של גאלה.

דף הפייסבוק של גאלה רחמילביץ' –https://www.facebook.com/pages/GALASTYLE/90510521236

אתר הבית – http://www.galastyle.co.il/

כשאני כותבת על מסעדות, אני מאד משתדלת לא לכתוב מילים כמו "מדהים" ו"מהמם" כי זה לא אומר שום דבר לקוראים שלי. אני מעדיפה לתאר את המנות כפי שהן ושכל אחד יחליט אם הוא היה אוהב אותן  או לא. במקרה של קורדליה אני חייבת בכל זאת מילה כללית אחת – "מענג". כי הערב שהוזמנתי אליו ושהעברתי בו היה חוויה שגדולה מסך המרכיבים – מקום+שירות+אוכל = חוויית אכילה אחרת.

"קורדליה" היא לא מקום שבאים אליו כי רעבים. כלומר, לא שלא יוצאים שבעים, אבל המטרה היא החוויה, ערב ארוך (הארוחה שלנו לקחה כשלוש שעות והיתה בדיוק בקצב המתאים להתענגות על כל נגיסה, כל טעם, כל מרקם) שמתאים לכל מי שרוצה לפנק את עצמו או אחרים.

זה מתחיל בכניסה למבנה שכל פינה בו משדרת תשומת לב וטאצ' מיוחד, מנברשות מלכותיות שמאירות את הקירות העתיקים של יפו, דרך נרות שהבהבו על כל שולחן ועד אפילו לאגני הרחצה המיוחדים בחדר השירותים שלידם הונחו ספרונים מסדרת "הרומן הרומנטי" שגרמו לי לעשות "אההההההההההה" כזה של סצינות רומנטיות בסדרות טלוויזיה.

אחר כך מגיע השירות שהוא לא פחות ממלכותי – צוות מלצרים שלא מזניח אפילו את הפרט הקטן ביותר, החל מכך שאיך שהתיישבתי קיבלתי שרפרף להניח עליו את התיק, דרך מילוי חוזר של כוס היין, כוס המים וקערית הלחם כך שבכל רגע נתון הן היו מלאות, הנימוס והדקדוק המושלמים של מזיגת המשקאות, קיפול המפית ברגע שהלכתי לשירותים בצורה עדינה ומדוקדקת, ניגוב השולחן מפירורים בעזרת מברשת מעוצבת ויעה כסוף עד הפירור האחרון, מזיגת חלק מהמנות מול הסועד עצמו כחלק מהחוויה וכך הלאה.

כשאני מוזמנת לערב טעימות אני תמיד מעדיפה את המלצת הבית. כשהמלצר הביא לי את התפריט זה מה שאמרתי לו והוא השיב ב"אם כן, הכי טוב לנסות את ארוחת הטעימות שלנו כך שתוכלו לחוות את מירב הטעמים". ארוחת הטעימות עולה 250 שקלים לאדם, כוללת שמונה מנות ומקיפה מגוון גדול של סוגים – חלבי, בשרי, פירות ים, מתוק, מלוח, קר, חם, הכל מהכל.

המנה הראשונה שנחתה לנו על השולחן היתה "צלחת מתאבנים" שכללה שלושה זוגות של מטעמים – קדאיף עם עגבניות וזיתי קלמטה, עוגיית כוסברה עם גבינת שמנת וסופלה שמנת אספרגוס. מדובר במנות בגודל ביס, כשהשילוב מזכיר קינוחים והתפיסה שלנו אומרת שזה אמור להיות מתוק, כך שהניגוד מדגיש את הטעמים. מבין השלושה החביב עלי ביותר היה ה"סופלה שמנת אספרגוס" שהיה סוג של פחזנית רכה עם מילוי מלוח.

"מילפי שרימפס ושאלוט" היה המנה הבאה. יש לציין שבתחילת הארוחה המלצר האדיב בירר איתנו אם יש משהו שאנחנו לא אוכלים מכיוון שיש סועדים שאמנם אוכלים במסעדות לא כשרות אבל נמנעים מפירות ים למשל. אנחנו אישרנו לו ש"כל דבר חוץ מחיות מחמד זה בסדר מבחינתנו" והשטח היה פנוי למנה.

השרימפ הגיע בתוך המילוי, לא כיחידה בפני עצמה, והתחבר עם בצל השאלוט. הטעמים היו חזקים. הבן, שלא טעם שרימפס קודם, אמר שאם זה הטעם אז הוא מוכרח בפעם הבאה לטעום את הצורה המקורית של השרימפ. ה"מילפיי" היה יותר סוג של קרקר שהונח על המילוי וגרם לנו לנטוש את הסכו"ם המנומס ולהעמיס מהמילוי על הקרקר לאכילה עם האצבעות .

"גספצ'יו על חציל קלוי" – מרק עגבניות קר שנמזג מעל חציל קלוי קלאסי. הבן לא חובב חצילים אז הוא התמקד במרק עצמו. אני העמסתי קצת חציל ומעליו מהמרק (שנמזג אגב בצורה מאד אסטטית על ידי המלצר) ושמחתי מאד, עגבניה וחציל קלוי הולכים מצוין ביחד. מנה מאד נדיבה יחסית לארוחת טעימות, בעיקר כשהשארית נוגבה על ידי לחם הבית שקיבלנו (עם חמאה ושמן זית ) משני סוגים שונים.

"טורטליני כמהין בבצק חלמונים" היה הבא בתור, ארבע יחידות של טורטליני עשיר (אוי, כמה שחלמונים עושים טוב לפסטה..). חוסלו במהירות, וגם כאן הרוטב נוגב באמצעות הלחם (שהקערה שלו מולאה שוב ושוב).

"קבב טרחון וספייסי סלט פטריות" – דג אינטיאס בצורת שני קבבים עגולים, על סלט פטריות שימגי ושיטאקי עם רוטב שום שחור והרבה עלי בייבי. שליטה של טעם לימוני, דג רך אבל לא מתפרק, עדינות היא שם המשחק.

"נתח קצבים על ריזוטו כוסמת"  היה העיקרית האחרונה לפי התפריט – פחות התחברתי לכוסמת (לא פייבוריטית שלי באופן כללי) אבל הבשר היה עשוי מדיום (לא נשאלתי אבל זו מידת עשייה שהחמיאה לבשר) , חתוך לחתיכות בגודל נגיסה ובכמות נדיבה.

המלצר ניגש אלינו ואמר שיש נוהג שלפני הקינוחים יש אפשרות לקבל עוד פעם אחת מהמנות שהוגשו או מנה נוספת כ"הפתעת השף". אמרתי לו שאני מאד אוהבת הפתעות. הוא שאל אם להפתיע אותי בכיוון של בשר או דג ואני אמרתי את שלוש המילים שחשבתי עליהן מאז שראיתי את התפריט של "קורדליה" – "קוקי סאן ז'אק" .

קיבלנו מנה אקסטרה (כך שסך המנות עלה לתשע) של צדפות על הפלאנצ'ה עם קרם כרובית וקצף פורצ'יני. טוב, קוקי סאן ז'אק שמקבל את הטיפול שהוא צריך, הופך להיות מדוייק ורך, בלי ליפול במכשול הצמיגיות. שלושת הצדפות שלי נעלמו תוך דקה, ויחד איתן גם עוד אחת מהצלחת של הבן שלא היה מסוגל להכניס יותר כלום לגוף. רווח שלי. הקצף היה פחות מוצלח מכיוון שהיה לו טעם דומיננטי מדי של פלפל שחור לטעמי, מה שקצת כיסה על הטעם של הפטריות.

השולחן נוקה בדייקנות , הסכו"ם הוחלף שוב (לכל מנה קיבלנו סכו"ם נפרד) והגיע זמן הקינוחים.

הראשון שקיבלנו היה "ברולה גרניום וסלט מלון"  עם עלי נענע. מנה מאד מרעננת ומרגיעה של קרירות שהזכירה לי סוג של מלאבי משודרג.

הקינוח השני שקיבלנו היה יצירת מופת בשם "גורמנדייז פרחים". אין לי מושג למה השם הזה, אבל המשמעות שלו היתה משטח אבן ארוך ועליו חמישה קינוחים קטנים שונים, מה שאיפשר להתנסות בשפע רב של מרקמים וטעמים. כאן בדיוק נכנסה המילה "עונג" לתפריט.

אז מה היה לנו שם?

פנקוטה אספרסו רכה ומתוקה, מקרון פירות יער שגרם לי להבין שגם אוכל יכול להיות סקסי, מרנג לימון- קשיחות עם פציחות עם רכות ביחד, טופי ביתי עם שקדים ואגוזים – שידרוג של ממתק קלאסי, וכמובן איך אפשר בלי שוקולד? אז האחרון בשורה היה "סופלה שוקולד וויסקי" שהיה חמים ומרוכז כמו כדור שוקולד אלכוהולי ועשיר בטירוף.

על השתיה החמה וויתרנו מחוסר זמן ומקום, ואם היה שם ערסל, הייתי מבלה שם בנמנום קל בשעות הקרובות.

אז אם בא לכם לטעום חוויה חדשה, מרקמים, ניחוחות ואווירה – "קורדליה" הוא המקום.

רחוב יפת 30 יפו.

כל הפרטים, התפריט, האירועים – הכל באתר של "קורדליה" – www.cordelia.co.il

חבילת "הפסקת הקפה "שהגיעה משופרסל התלבשה לי על מספר פונקציות –

קודם כל, באמת כבר התעייפתי מהבישולים הרבים והמסובכים שלי (אהמ…אהמ…) ואני צריכה הפסקה.

שנית, שמי האמצעי הוא "מתוקים". טוב, האמת, השם שלי שושנה אלישבע חזן גרינברג, אבל אם היה שם מקום, בטח המילה "מתוקים" היתה מופיעה איפשהו.

שלישית, בתור ברזילאית, קפה צריך להיות ממש טוב כדי להכנס אלינו הביתה.

רביעית, אצלנו יש חלוקה שווה, אז הוא לקח את הקפה ואני את המתוקים (ראו סעיף ב').

היתה אפשרות בחירה רבה בטעמים, אז בחרנו לקחת מעבר לקפה את העוגיות במילוי קפה, את הביסקוויטים עם שוקולד מריר (כי מריר מבחינתי הוא ה- שוקולד) וגם העוגות האישיות לקחנו בטעמי שוקו שוקו. אם הייתי מסדרת את המוצרים מבחינת ההעדפה שלי, אז במקום הראשון היו העוגות האישיות כי אני מתה על המרקם שלהם, וכי הן מספיק גדולות בשביל לקחת אחת ולהסתפק בה, ומצד שני גם מספיק גדולות כדי שהמצפון יגיד שלא כדאי עוד אחת, מה שמאפשר שליטה על הכמויות. (מצד שני, השארתי אותן לבד במזווה, לא בטוח שישאר כשאחזור הביתה).

במקום השני אני שמה את הביסקוויטים בעיקר בגלל השוקולד המשובח. האחרונות אצלי הן העוגיות כי למרות שהמילוי נדיב , אני פחות מתחברת למרקם של העוגיה עצמה, לא שזה יעצור אותי מלחמוס אותן כשיתחשק לי משהו מתוק (מה שקורה כל ארבע שעות בערך).

בתמונה אפשר לראות את כוס הקפה הראשונה ואת החבילה הראשונה שנפתחה (וננגסה) בערך חמש דקות אחרי שחזרנו מהסופרמרקט, כי אין מצב שנתאפק יותר מזה. (טוב שלפחות הספקנו להכניס את הקפואים לפריזר לפני שירדנו על החבילה).

מותק של ערב.