כשאני כותבת על מסעדות, אני מאד משתדלת לא לכתוב מילים כמו "מדהים" ו"מהמם" כי זה לא אומר שום דבר לקוראים שלי. אני מעדיפה לתאר את המנות כפי שהן ושכל אחד יחליט אם הוא היה אוהב אותן  או לא. במקרה של קורדליה אני חייבת בכל זאת מילה כללית אחת – "מענג". כי הערב שהוזמנתי אליו ושהעברתי בו היה חוויה שגדולה מסך המרכיבים – מקום+שירות+אוכל = חוויית אכילה אחרת.

"קורדליה" היא לא מקום שבאים אליו כי רעבים. כלומר, לא שלא יוצאים שבעים, אבל המטרה היא החוויה, ערב ארוך (הארוחה שלנו לקחה כשלוש שעות והיתה בדיוק בקצב המתאים להתענגות על כל נגיסה, כל טעם, כל מרקם) שמתאים לכל מי שרוצה לפנק את עצמו או אחרים.

זה מתחיל בכניסה למבנה שכל פינה בו משדרת תשומת לב וטאצ' מיוחד, מנברשות מלכותיות שמאירות את הקירות העתיקים של יפו, דרך נרות שהבהבו על כל שולחן ועד אפילו לאגני הרחצה המיוחדים בחדר השירותים שלידם הונחו ספרונים מסדרת "הרומן הרומנטי" שגרמו לי לעשות "אההההההההההה" כזה של סצינות רומנטיות בסדרות טלוויזיה.

אחר כך מגיע השירות שהוא לא פחות ממלכותי – צוות מלצרים שלא מזניח אפילו את הפרט הקטן ביותר, החל מכך שאיך שהתיישבתי קיבלתי שרפרף להניח עליו את התיק, דרך מילוי חוזר של כוס היין, כוס המים וקערית הלחם כך שבכל רגע נתון הן היו מלאות, הנימוס והדקדוק המושלמים של מזיגת המשקאות, קיפול המפית ברגע שהלכתי לשירותים בצורה עדינה ומדוקדקת, ניגוב השולחן מפירורים בעזרת מברשת מעוצבת ויעה כסוף עד הפירור האחרון, מזיגת חלק מהמנות מול הסועד עצמו כחלק מהחוויה וכך הלאה.

כשאני מוזמנת לערב טעימות אני תמיד מעדיפה את המלצת הבית. כשהמלצר הביא לי את התפריט זה מה שאמרתי לו והוא השיב ב"אם כן, הכי טוב לנסות את ארוחת הטעימות שלנו כך שתוכלו לחוות את מירב הטעמים". ארוחת הטעימות עולה 250 שקלים לאדם, כוללת שמונה מנות ומקיפה מגוון גדול של סוגים – חלבי, בשרי, פירות ים, מתוק, מלוח, קר, חם, הכל מהכל.

המנה הראשונה שנחתה לנו על השולחן היתה "צלחת מתאבנים" שכללה שלושה זוגות של מטעמים – קדאיף עם עגבניות וזיתי קלמטה, עוגיית כוסברה עם גבינת שמנת וסופלה שמנת אספרגוס. מדובר במנות בגודל ביס, כשהשילוב מזכיר קינוחים והתפיסה שלנו אומרת שזה אמור להיות מתוק, כך שהניגוד מדגיש את הטעמים. מבין השלושה החביב עלי ביותר היה ה"סופלה שמנת אספרגוס" שהיה סוג של פחזנית רכה עם מילוי מלוח.

"מילפי שרימפס ושאלוט" היה המנה הבאה. יש לציין שבתחילת הארוחה המלצר האדיב בירר איתנו אם יש משהו שאנחנו לא אוכלים מכיוון שיש סועדים שאמנם אוכלים במסעדות לא כשרות אבל נמנעים מפירות ים למשל. אנחנו אישרנו לו ש"כל דבר חוץ מחיות מחמד זה בסדר מבחינתנו" והשטח היה פנוי למנה.

השרימפ הגיע בתוך המילוי, לא כיחידה בפני עצמה, והתחבר עם בצל השאלוט. הטעמים היו חזקים. הבן, שלא טעם שרימפס קודם, אמר שאם זה הטעם אז הוא מוכרח בפעם הבאה לטעום את הצורה המקורית של השרימפ. ה"מילפיי" היה יותר סוג של קרקר שהונח על המילוי וגרם לנו לנטוש את הסכו"ם המנומס ולהעמיס מהמילוי על הקרקר לאכילה עם האצבעות .

"גספצ'יו על חציל קלוי" – מרק עגבניות קר שנמזג מעל חציל קלוי קלאסי. הבן לא חובב חצילים אז הוא התמקד במרק עצמו. אני העמסתי קצת חציל ומעליו מהמרק (שנמזג אגב בצורה מאד אסטטית על ידי המלצר) ושמחתי מאד, עגבניה וחציל קלוי הולכים מצוין ביחד. מנה מאד נדיבה יחסית לארוחת טעימות, בעיקר כשהשארית נוגבה על ידי לחם הבית שקיבלנו (עם חמאה ושמן זית ) משני סוגים שונים.

"טורטליני כמהין בבצק חלמונים" היה הבא בתור, ארבע יחידות של טורטליני עשיר (אוי, כמה שחלמונים עושים טוב לפסטה..). חוסלו במהירות, וגם כאן הרוטב נוגב באמצעות הלחם (שהקערה שלו מולאה שוב ושוב).

"קבב טרחון וספייסי סלט פטריות" – דג אינטיאס בצורת שני קבבים עגולים, על סלט פטריות שימגי ושיטאקי עם רוטב שום שחור והרבה עלי בייבי. שליטה של טעם לימוני, דג רך אבל לא מתפרק, עדינות היא שם המשחק.

"נתח קצבים על ריזוטו כוסמת"  היה העיקרית האחרונה לפי התפריט – פחות התחברתי לכוסמת (לא פייבוריטית שלי באופן כללי) אבל הבשר היה עשוי מדיום (לא נשאלתי אבל זו מידת עשייה שהחמיאה לבשר) , חתוך לחתיכות בגודל נגיסה ובכמות נדיבה.

המלצר ניגש אלינו ואמר שיש נוהג שלפני הקינוחים יש אפשרות לקבל עוד פעם אחת מהמנות שהוגשו או מנה נוספת כ"הפתעת השף". אמרתי לו שאני מאד אוהבת הפתעות. הוא שאל אם להפתיע אותי בכיוון של בשר או דג ואני אמרתי את שלוש המילים שחשבתי עליהן מאז שראיתי את התפריט של "קורדליה" – "קוקי סאן ז'אק" .

קיבלנו מנה אקסטרה (כך שסך המנות עלה לתשע) של צדפות על הפלאנצ'ה עם קרם כרובית וקצף פורצ'יני. טוב, קוקי סאן ז'אק שמקבל את הטיפול שהוא צריך, הופך להיות מדוייק ורך, בלי ליפול במכשול הצמיגיות. שלושת הצדפות שלי נעלמו תוך דקה, ויחד איתן גם עוד אחת מהצלחת של הבן שלא היה מסוגל להכניס יותר כלום לגוף. רווח שלי. הקצף היה פחות מוצלח מכיוון שהיה לו טעם דומיננטי מדי של פלפל שחור לטעמי, מה שקצת כיסה על הטעם של הפטריות.

השולחן נוקה בדייקנות , הסכו"ם הוחלף שוב (לכל מנה קיבלנו סכו"ם נפרד) והגיע זמן הקינוחים.

הראשון שקיבלנו היה "ברולה גרניום וסלט מלון"  עם עלי נענע. מנה מאד מרעננת ומרגיעה של קרירות שהזכירה לי סוג של מלאבי משודרג.

הקינוח השני שקיבלנו היה יצירת מופת בשם "גורמנדייז פרחים". אין לי מושג למה השם הזה, אבל המשמעות שלו היתה משטח אבן ארוך ועליו חמישה קינוחים קטנים שונים, מה שאיפשר להתנסות בשפע רב של מרקמים וטעמים. כאן בדיוק נכנסה המילה "עונג" לתפריט.

אז מה היה לנו שם?

פנקוטה אספרסו רכה ומתוקה, מקרון פירות יער שגרם לי להבין שגם אוכל יכול להיות סקסי, מרנג לימון- קשיחות עם פציחות עם רכות ביחד, טופי ביתי עם שקדים ואגוזים – שידרוג של ממתק קלאסי, וכמובן איך אפשר בלי שוקולד? אז האחרון בשורה היה "סופלה שוקולד וויסקי" שהיה חמים ומרוכז כמו כדור שוקולד אלכוהולי ועשיר בטירוף.

על השתיה החמה וויתרנו מחוסר זמן ומקום, ואם היה שם ערסל, הייתי מבלה שם בנמנום קל בשעות הקרובות.

אז אם בא לכם לטעום חוויה חדשה, מרקמים, ניחוחות ואווירה – "קורדליה" הוא המקום.

רחוב יפת 30 יפו.

כל הפרטים, התפריט, האירועים – הכל באתר של "קורדליה" – www.cordelia.co.il

כשאומרים לי אוכל אסייתי, האסוציאציה הראשונה שלי היא מסעדה סינית או יפנית. ככה זה היה משנות השמונים וככה זה נשאר. (מזל גדי, בחורה מקובעת). אוכל וויאטנמי לא ממש הכרתי וזו היתה הזדמנות טובה כשהוזמנתי לנסות את "וונג" – מסעדה וויאטנמית ברחוב רוטשילד 15 בתל אביב. המקום שנפתח לפני עשרה חודשים, עובד "בגובה העיניים" עם הלקוחות , כך לדברי לירון ברנר, אחד השותפים, כשהמטרה היא אוכל אותנטי, תוך הקפדה על פרודוקטים מיוחדים ובלעדיים, באיכות שלא נופלת ממה שאפשר למצוא בשלושת המסעדות האסיאתיות המובילות בארץ. המסעדה מלווה בייעוץ של אישה וויאטנמית העונה לשם "ואן" (ואף אחד לא מצליח לבטא את שם המשפחה שלה) כך שהמנות מייצגות נאמנה את המדינה.

הפתיחה היתה אפרטיף כמובן, עם טוויסט וויאטנמי – וודקה, סאקה, ומיץ אשכוליות, עם פירות. קליל מאד. בכלל, כל הקוקטילים הם טוויסט על משקאות מוכרים, בגירסה הוויאטנמית. כך טעמנו "ארבלטיני" – גירסה של מרטיני קלאסי עם כוסברה ,למון גראס ומיץ ליצ'י, קונמוחיטו- כמובן על בסיס המוחיטו הקלאסי, עם סקה ומלפפונים חיים, ומה שפחדתי לטעום – ה"צונמי"- משקה וודקה סאואר עם בזיליקום וצ'ילי שבא עם אזהרת חריפות מפילה (ולדעתי הבלוגר שטעם לא מצא את הדרך למכונית שלו אחר כך…).

הראשונים במנות הפתיחה היו שני סלטים –

סלט פאפייה ירוקה – רצועות דקיקות של פאפיה, צ'ילי, כוסברה, נענע, אצות היג'יקי ובוטנים קלויים שהוגשו עם קרקר אורז ביתי (39 שקלים)

סלט גוייגה – נתחי עוף במרינת ג'ינג'ר שום, על מצע כרוב, נענע, בצל סגול, כוסברה וצ'ילי ברוטב ליים, שום וג'ינגר (39 שקלים).

מבין שני הסלטים העדפתי יותר את הפאפייה פשוט כי ההרגשה היתה "פרשית" מאד – רעננה וקלה (והכמות מכובדת מאד). סלט העוף היה לי טיפה חריף.

בכלל, בענין החריפות- חריפות בצורת פלפלים אדומים וירוקים היא ענין די נפוץ באוכל הוויאטנמי, כך שרוב המנות לוו בפלפל זה או אחר. בתפריט יש אזהרות לגבי מנות חריפות, ולגבי קישוטים העשויים מפלפלים אדומים למשל, אנחנו, פולנים שכמונו, פשוט הסרנו אותם.  מעבר לזה למי שחובב חריף, ישנם גם רטבים אקסטרה חריפים שמוגשים בקעריות קטנות.

"קאי צ'יקן" היה מנה שהגיעה בהמשך והיתה הפייבוריטית שלי ממנות הפתיחה- נתחי פרגית צלויים על מצע אורז קרנץ'  עם שכבת יוגורט צאן ובצל ירוק מלמעלה (כמובן עם צ'ילי אדום). אוי, זה היה טוב. ה"רייס קייק" היה פריך אבל לא קשה, עם רמז של קרמליות וכל העונג הזה ב39 שקלים בתפריט.

"ואן ליבס רול"  – או בעברית "עלי גפן ממולאים" עם פראפרזה על שמה של היועצת הקולינרית, ממולאים בבקר עם למון גראס ומוגשים עם כבושים וויאנטמיים. (36 שקלים) – היה לי קצת קשה עם המנה הזו, קודם כל כי "עלי גפן ממולאים" לנצח מתקשרים לי עם מטבחים אחרים ולא אסיאתיים, וגם הבשר שבפנים עשה לי תחושה "קבבית" משהו. החמוצים היו חריפים.

"שרימפ דמפלינגס" היו מנה ששמחתי שיש בשולחן הרבה כאלה שנמנעים מפירות ים, מדובר היה בכופתאות מאודות עשויות בצק טפיוקה שקוף, שהגיעו עם רוטב לטבילה (36 שקלים לחמש יחידות). המנה היתה עדינה ונימוחה.

הבא בתור היה "אגרול וויאטנמי" 38 שקלים בתפריט לשרימפס ונתחי עוף עטופים בדף אורז שבאים עם שני רטבים – רוטב NEM (לימון, שום, צ'ילי ורוטב דגים) ורוטב בוטנים. למעשה, קיבלנו הוראות מדוייקות איך אוכלים את המנה- לוקחים עלה חסה, שמים עליו עלה נענע, מעל זה חתיכת אגרול, כורכים את הכל וטובלים ברטבים. לי זה יש עשה אסוציאציה ל"כורך" של פסח. מצד שני, זה היה הרבה יותר טעים מאוכל של פסח. אפשר לקבל את המנה גם בלי השרימפס למי שלא אוכל אותם, או אפילו בצורה צמחונית, עם טופו.

"ביף באן" היה הדבר הכי חמוד שהיה על השולחן, לחמניה המוגדרת כ"ענן" ובאמת פלאפית כמותו, מאודה וממולאת בבשר בקר שבושל שעות ארוכות ומוגש עם איולי אסייתי. אכלנו אותה כמו המבורגר (כמובן אחרי שהוצאנו את הפלפל החריף), והופתענו מהרכות והעדינות שלה. (38 שקלים לשתי יחידות משביעות). קצת מלכלך בגלל האכילה עם הידיים אבל מגבונים לחים פותרים את הבעיה. רק חשוב לאכול מעל צלחת.

כל אלה היו מנות ראשונות, ועכשיו הגיע הזמן לשלוש מנות עיקריות –

–         גא-ווי-גאו – נתחי פרגית מושחמים, ברוקולי ,ביבי תרד, בצל ירוק,זוקיני, שברי שום, רוטב חלב קוקוס חריף וסויה. (52 שקלים). פלפל חריף ענק ישב על המנה והוזז הצידה בעדינות. המנה הוגשה עם אורז לבן (עם קישוט פלפל חריף כמובן..) אבל האורז עצמו היה ניטרלי ככה ששמתי על הצלחת גבעת אורז ועליה כמה כפות מהמנה, וביחד זה יצר שילוב טעים ומשביע. במיוחד אהבתי את ה"קוקוסיות" המודגשת, כשהחריפות נספגת על ידי האורז כך שלא הפריעה. מבין שלושת המנות העיקריות, זו הבחירה שלי.

–         קונג צ'ו – מיקס פירות ים (שרימפס, קלמרי ודג לבן) בוק צ'וי ובצל ירוק, על מצע אטריות שעועית ברוטב צדפות סמיך (58 שקלים) – מבחר נאה של פירות ים, לי הרוטב היה בעל דומיננטיות של סויה, מה שהכביד לי קצת.

–         וויאטנמיז קווין- מנה מלכותית שמכילה כל טוב- אטריות טריות תוצרת בית, נתחי בקר בבישול ארוך, עם רצועות אייסברג דקיקות, פלפל ירוק חריף ולימון, ברוטב מתקתק חריף (52 שקלים). ההוראות אומרות לערבב את הכל כך שבכל נגיסה, הכל יאכל ביחד. הבעיה היתה שזו מנה חריפה- מסומנת ככזו בתפריט, ויותר מדי חריפה בשבילי – שוב, הפולניה הקלאסית. טעמים דומיננטיים שאמורים להתמתן על ידי החסה אבל אני וחברותי לשולחן מיהרנו לבקש הרבה מים לקירור הבערה…

לפני הקינוחים הגיע זמן השתיה החמה ואנחנו נחלקנו לשתי קבוצות- מבקשי התה שכובדו בתה יסמין ריחני בכלים יפיפיים, וחובבי הקפה שזכו לצ'ופר של אספרסו עם חלב מרוכז, שהאמת שהופתעתי כי אני יודעת שמשתמשים בזה יותר במטבח הלטיני ולא ידעתי על תפקידו במטבח המזרח הרחוק.

הקינוחים הם מתחלפים (וצריך לשאול את המלצר, גם על המחיר..) והקינוחים שאנחנו קיבלנו היו שניים

–         טפיוקה- פניני טפיוקה מבושלים בקרם קוקוס עם פירות ופיסטוקים

–         בננה מקורמלת (לא מטוגנת) עם קציפת יוגורט וסילאן.

שתי המנות היו מרעננות, לא יותר מדי מתוקות ושומרות על קלילות. מבין השתיים הבחירה שלי היא בטפיוקה פשוט כי כברזילאית טפיוקה היא משהו בסיסי עבורי ( בהבדל של הגשה עם פירות טרופיים מתוקים יותר).

מה שהיה נחמד הוא שלמרות שהארוחה ארכה כשלוש שעות וכללה המון מנות, עדיין התחושה היתה קלילה.

בזמן ביקורנו המקום היה מלא, כולל גם משפחה עם פעוט שיש לשבח את הוריו שחושפים אותו לטעמים שונים ולא רק "צ'יפס/ספגטי/פנקייק", כי אין סיבה שילדים לא יהנו מהטעמים האקזוטיים והמיוחדים של המזרח הרחוק.

כאמור להרבה מנות יש אפשרות לשינויים כמו הוספה או המנעות מפירות ים, גלוטן , חריפות וכו'.

 אתר הבית – http://www.vong.co.il/

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/vong.israel

מודה, אני אוהבת חלב עיזים יותר מחלב פרה. בשימוש היומיומי אני עדיין רגילה לחלב פרה, פשוט כי הוא הרגל, אבל עכשיו אני שמחה לגלות שיש יותר ויותר חלב עיזים על המדפים, מה שמאפשר לי לשפר את הטעמים של כל מה שחלבי אצלי.

"תנובה" מעלים כעת על המדפים חלב עיזים באריזת ליטר אחד, (חלב מלא 3.6%). המילה הראשונה שצצה לי בהקשר לחלב עיזים הוא שהוא עשיר ומוסיף שכבת טעם נוספת לכל דבר שמשתמשים בו- משתיה רגילה או כתוספת לקפה, דרך קערת הדגנים של הבוקר, ועד לבישול ואפייה.

בתור בונוס גם מקבלים את העובדה שחלב עיזים בריא יותר (הוא משמש למשל כתרופת סבתא לפצעים בפה למשל).

ניסיתי את החלב בכמה גרסאות – בתוך משקה שוקו, בקערת דגני בריאות של הבן , במילקשייק, במרק תפוחי אדמה חלבי, ובעוגה.

בכל המקרים המנות יצאו לא רק זהות למקור, אלא טובות יותר. (ומי שלא ידע שיש חלב עיזים במקום חלב רגיל, לא שם לב להבדל , רק ציינו שזה "טעים מאד").

(בתמונות – דגני בוקר עם חלב עיזים ומילקשייק על בסיס חלב עיזים וגלידה דיאט).

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר.

לא מעטים מאיתנו זמרי מקלחת, אוחזים בשפופרת הטוש או בספוג, ופוצחים בשירה. את הכיף של לשיר גם כשאתה בלשון המעטה לא פברוטי , כבר גילו במזרח הרחוק מזמן, ומסיבות קריוקי הפכו לתופעה סוחפת. גם בישראל יש רבים הנהנים מאירועי קריוקי אולם מקום מסודר מעולם לא היה לכך. מסעדות או מקומות בילוי יזמו אירועי קריוקי נקודתיים או קבועים, וגם אנשים פרטיים אירגנו ערבים כאלה בביתם (ולפעמים גרמו לכזו הפרעה לשכנים עד שנחקק "חוק הקריוקי".). בדיוק בעיתוי הזה הגיעו יזמי "מי און דה מייק" – עופר ינקוביץ', אמיר עדן, משה קוסטי וארז רחמה, שהקימו מקום שבו אפשר לפצוח בשירה אדירה, זייפנית ככל שתהיה, בלי הפרעה לאף אחד וברמת אירוח גבוהה.

כך הגענו להתנסות בחוויה, חבורת בלוגרים שאף אחד מהם לא ממש יודע לשיר, אבל למי אכפת. המקום נמצא ברחובות, חנייה נוחה חינמית ובשפע, גישה קלה, והופ, אנחנו כבר שם, בפרוזדור מלא חדרים מיוחדים.

ישנם חמישה חדרים, בגדלים שונים, המעוצבים כל אחד לפי נושא- חדר לונדון – חדר עמוס כוכבים  עם אלמנטיים שהמלכה היתה מתגאה בהם וקיר מיוחד המשלב בקבוקים ותאורה, חדר ניו יורק- קירות עשויים לבנים עם נוף מקסים של הטיימס סקוור (והאמת, כבר כמעט ראיתי שם את ג'רי סיינפלד עולה למיקרופון ומרביץ כמה בדיחות), חדר סלוניקי – הבנוי כמו טברנה יוונית, חדר טוקיו – שמשלב אלמנטים יפנים מסורתיים כמו וילון במבוק, עם קירות מנגה, והחדר האהוב עלי ביותר- חדר ריו דה ז'נירו – עם דגל ברזיל ענק, והמון קרנבל מסביב. 

בכל החדרים יש מערכות הגברה מיוחדות, פינות ישיבה, טלוויזיות ענק שמקרינות את המילים של השירים גם לזמר וגם לקהל כדי שיוכלו לשיר איתו והמון צ'ופרים. כל החדרים כמובן אטומים כך שכשסוגרים את הדלת, אף חדר לא מפריע לאף אחד אחר.

הפיקוד הוא עצמאי לחלוטין בעזרת אייפד שבו טעונים השירים, ואפשר לבחור על ידי כל מני חיפושים (שם זמר, סגנון וכו'), להרכיב רשימת השמעה, לשים מוסיקת רקע כשרוצים הפסקה, אפילו לקרוא למלצרית. (ויש גם תפריט במכשיר!)

בין לבין יש גם המון המון המון אלכוהול, כולל קוקטיילים המיוחדים לכל חדר,  ונשנושים כמו פלטות מטוגנים, פיצות, ירקות, חטיפים ועוד.

וגם…

אנחנו התארחנו בחדר היווני, ועד מהרה שחטנו את מיטב המוסיקה הישראלית (וגם כמה להיטי חו"ל). לתוספת שמחה יש גם אביזרים כמו גיטרות מתנפחות, כובעים, משקפיים, תופים ועוד אביזרים לעשיית שמח.

בתמונה- בלוגרים עושים חיים!!

במקום אפשר לערוך גם אירועי חברה, ישיבות עסקיות (יש מקרנים וכל מה שצריך) וכמובן נגישות מלאה לבעלי מוגבלויות.

העישון כמובן אסור בחדרים, אבל יש פינת עישון מיוחדת מחוץ למבנה.

אתר המקום עם כל הפרטים – http://www.meonthemic.co.il/#

בט"ו באב כולם מחפשים מסעדות רומנטיות. מהי רומנטיקה? אולי קשה להגדיר אבל יש מספר דברים שחייבים להיות כשמדברים על "מסעדה רומנטית". קודם כל המיקום – בין פרדסים או מטעים, אווירה כפרית, הרבה ירוק בעיניים. אחר כך – פינות ישיבה שונות, מרפסת, אור ירח, אוויר פתוח (או אפשרות למזגן למי שמפונק יותר), יין טוב, אוכל טוב ושירות טוב, והופ – הנה הרומנטיקה.

אז העיתוי היה בדיוק מתאים כשהוזמנתי לסקר את תפריט הקיץ החדש של "גוז' ודניאל" במושב בני ציון שבלב השרון (שתי דקות מרעננה וכפר סבא). לפני שנתיים נפתח המקום כשנטע-לי יהודאי ועידו פיינר, שני מפיקי אירועים, החליטו להגשים חלום, תוך ייעוץ עם האחים יריזין (שאחראיים על מוזס, זוזוברה, אנג סו ועוד פנינים קולינריות) ופתחו מסעדת ביסטרו כפרית , צמודה למגדל המים העתיק של המושב. הקונספט – מנות מוקפדות בהשפעה של המטבח האיטלקי – צרפתי, בהסתמכות על פירות שנקטפו באותו יום, דגים, פירות ים, בשרים איכותיים וכמובן קינוחים , ביחד עם פסטה תוצרת המקום והרבה מנות שמגיעות מהטאבון.

על התפריט אחראי השף רן פולק ("ברסרי" , "קופי בר").

כאמור, התפריט הוא תפריט קיץ חדש שמכיל גם כמה מנות מהקלאסיקות האהובות של המקום.

כוסות יין נמזגו, מנות ראשונות החלו להגיע לשולחן.

 לחם הבית היה הראשון ביחד עם חמאה מוקצפת. הגיעו כמה סוגי לחמים, הפוקצ'ה מבינהם היתה הטובה ביותר, ואחד הלחמים הכהים היה קצת קשה מדי. (17 שקלים בתפריט).

קלאמרי בכרוב עם גבינת גאודה (38 שקלים בתפריט) היה מנה מסקרנת ומעניינת, אם כי מבין שתי מנות פירות הים העדפתי את השרימפס שיפורט להלן.

שרימפס על הפלנצ'ה- (48 שקלים) למנה נדיבת שרימפסים שהוגשה עם רצועות טורטיה קלויות ואספרגוס ששמר על הקראנצ'יות שלו. המנה הנבחרת שלי מהמנות הראשונות, בעיקר בגלל העשיה הנכונה של השרימפס, הנדיבות , התיבול העדין והשמירה על פריכות הירקות.

ניוקי סולת חמאה, יין לבן ואגוזים (44 שקלים) היתה המקום השני שלי מבין מנות הפתיחה, בגלל הפינוק שלה – המון דברים עדינים – הסולת, היין, החמאה, הופיעו בצורת ריבועים שיותר הזכירו פולנטה, אבל היו נימוחים ומפנקים.

שני סלטים הגיעו אלינו –

סלט שורשים המכונה "סלט גוז' ודניאל " – שכלל מבחר ירקות שורש ברוטב וינגרט הדרים (42 שקלים בתפריט) וסלט עגבניות עם גבינת המאירי (38 שקלים). הירקות היו טריים מאד. הצמחונית שבחבורה התמוגגה, אישית כשאני יוצאת למסעדה אעדיף מנות אחרות ולא סלטים, אולי רק כתוספת למנות בשריות למיניהן.

קרפצ'יו בקר עם טימין ופרמז'ן (52) היה מנה נחמדה (בדרך כלל אני לא רגילה לטימין).

רוטולו קירוטה זוקיני ונענע (46 שקלים) היה רצועות של פסטה (ביתית כמובן) שיצרה מעין רולדה של שלושה סוגי קישואים שונים. מנה מאד יפה וויזואלית וגם כייפית לאכילה. אימצתי את הרעיון גם כדי לעשות בבית. (או במחשבה שניה, לחזור לאכול במסעדה..)

עכשיו הגיע הזמן למנות העיקריות. הכלים הוחלפו, השולחן נוקה, והרבה מנות עיקריות נטעמו –

ספגטי פירות ים בשני צבעים (92 שקלים) – מיקס של שרימפס, קלמארי, ראשי קלמארי, מולים וכל טוב הים. בהתחלה הייתי סקפטית מכיוון שמדובר ברוטב פרנו ואני וטעם אניס ממש לא חברים טובים, אבל טעם הפרנו היה עדין מאד ולא הפריע לי. לחובבי הז'אנר.

פטוצ'יני א-לא גיטרה (58 שקלים) – כאן למדתי על שיטת החיתוך המיוחדת של הפסטה. לצערי לא הוזהרתי שהיא חריפה. בלוגרים חובבי חריף אהבו.

ניוקי פריזאי אספרגוס ופרושוטו (64 שקלים) היה הבחירה שלי מבין המנות העיקריות, וההסכמה היתה בין כל הבלוגרים – הניוקי היו קלים כמו עננים. לבקשתה של הצמחונית הוגשה גם מנה זהה ללא הפרושוטו. נחמד שיש אפשרות לשנות מנות לפי העדפות אישיות.

שתי מנות דגים הגיעו לשולחן – מנת דניס בטאבון עם ירקות צלויים (לא מופיע בתפריט, אין לי מחיר), ומנת לברק שלם בתנור (118 שקלים). גם כאן הדגים היו עדינים והירקות שמרו על פריכות. מבין השניים הייתי בוחרת בדניס שהגיע כפילה וחסך ממני את הצורך לפרק אותו ולהתמודד עם עצמות, וגם כי בשרו מוצק יותר לטעמי.

שתי מנות מתפריט הבשרים הגיעו –

שניצל וינאי עשוי עגל עם סלט מלפפונים גרמני (76 שקלים) ושוק אווז קונפי עם קרמל תפוחים (92 שקלים). השניצל היה מנה שמאד לא התחברתי אליה, די משעממת האמת, וסלט המלפפונים היה בעצם סוג של צ'יזיקי עם יוגורט. לעומתה מנת השוק היתה מתקתקה בגלל הקרמל, נימוחה והלכה יופי עם הפירה (החלבי, כמו שאני אוהבת, ושניקיתי ממנו קערה נוספת בגלל רכותו החמאתית).

החלק העיקרי הסתיים והקינוחים הגיעו.

בתמונה למעלה מימין  – שף רן פולק.

סורבה בשלושה טעמים – (לא כתוב בתפריט, אין לי מחיר) – למי שרוצה משהו לא חלבי לאחר הבשר?

פאי אגסים וריקוטה שהוגש עם כדור גלידה (36 שקלים למה שמוגדר בתפריט כ"פאי היום" ומשתנה) – נחמד, עוגה טובה, מילוי עסיסי.

טארט טאטן (38 שקלים בתפריט) – עוגת תפוחים מקורמלים עם תחתית בצק עלים שספג את המיצים והפך רך, גם היא עם גלידת ווניל.

והשני המנצחים שלי (לא יכלתי להחליט על מקום ראשון ומקום שני)

מוס שוקולד- (34 שקלים, מוגש עם פקנים ופיסטוקים מקורמלים)- חצי כדור יפיפה עם תוספת הקראנץ' המקורמל, שוקולדי כמו שצריך עם תחתית עוגייתית.

ה"פאבלובה של גילי"  – (44 שקלים) – מנה גדולה מאד, עם כל מה שצריך – מרנג מתוק, תוך מוס לבן והמון פירות צבעוניים וטריים לתוספת יופי, טעם ועסיסיות.

השעה כבר היתה מאוחרת, הסועדים הרבים שנכחו במקום כבר סיימו, ואנחנו נשענו אחורנית על הספות ונאנחנו "איך חוזרים מחר לקייטרינג של המשרד"?

בנוסף לתפריט הערב יש גם ארוחות צהרים עיסקיות ובופה מפנק בימי שישי בבוקר.

אתר המסעדה – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=12018

כתובת – רחוב אנשי בראשית (ליד מגדל המים), מושב בני ציון. חנייה חופשית ובשפע.

דגני בוקר ידועים באיכות הבריאותית שלהם, אבל כמו שכולם יודעים, לא תמיד אוכלים רק "בשביל הבריאות". הרבה פעמים אנחנו פשוט רוצים "משהו טעים" או "משהו מפנק".

לכן החליטו ב"תלמה" להוסיף לסידרת ה"ברנפלקס" גם את "ברנפלקס פינוקים" שמכיל דגנים מלאים וסיבים תזונתיים שמסייעים לתהליך העיכול ותחושת השובע שמגיעה מהם ועוזרת לרדת במשקל, גם תוספות מפנקות כמו צימוקים וחמוציות, בננה ופפאיה וקוקוס ואננס.

התכנסנו בביתה של רותה, מקייטרינג "קייטרינג בוטיק רותה" , ועל הרבה נשנושים טעימים שמענו את הדיאטנית מריאנה אורבך (שבין השאר גם כותבת ביחד עם שושנה חן במדור הצרכנות ב"ידיעות") על מהי באמת אכילה "בריאה" ומהו אוכל "בריא" (הידעתם שגם מים יכולים להיות מאד לא בריאים אם צורכים מהם יותר מדי?), על למה הצרפתים נהנים יותר מהחיים? (כי הם אוכלים גבינת 30% שומן, אבל פרוסה אחת ממנה, שמכילה רק 3% שומן, בדיוק כמו גביע קוטג' הרבה פחות טעים שאנו מחסלים כי אנו חושבים שזה יותר בריא), על כך שכשאוכלים סיבים רצוי מאד לשתות מים לפני האכילה ואחריה כדי שהם יפעלו בצורה מיטבית, ועל כך שהתירס הוא בעצם דגן מועיל מאד לגוף היות והוא מכיל הרבה קומפלקס B.

בתמונה- הדיאטנית מריאנה אורבך.

קיבלנו גם טיפים לשימושים נוספים ב"ברנפלקס פינוקים" – מריאנה הציעה לשלב אותם בסלט חסה ולקבל קרנצ'יות וייחוד, וכן לארוז שקיות קטנות כ"טייק אווי" לכל מקום למניעת רכישת אוכל רחוב שאנו לא יודעים את מקורו ואיכותו, ורותה עצמה הציעה דרכים לשילוב ברנפלקס במנות קינוח כמו למשל כדורי שוקולד עטופים בברנפלקס ,או הכנת תחתית לעוגות (כמו עוגות גבינה) מברנפלקס מרוסק (לוקחים 200 גרם ברנפלקס פינוקים עם חמוציות וצימוקים (בערך כוס וחצי), מרסקים בעזרת כוס או פטיש שניצלים (או מעבד מזון) ,  ממיסים 70 גרם חמאה ומוסיפים לפירורים, מוסיפים גם 2 כפות סוכר ומהכל יוצרים תערובת אחידה. אחר כך משטחים על תבנית אפיה מרופדת בנייר אפיה ומקפיאים לעשר דקות.  – אחר כך אפשר לשים כל מילוי שרוצים מעל – תערובת עוגת גבינה, עוגת שוקולד וכו' ולאפות את הכל. בעיקרון תערובת הברנפלקס יכולה להחליף כל פעם שאנו צריכים ליצור תחתית או לשים למשל ביסקוויטים או בשקוטים.)

למעשה, אפשר להשתמש בברנפלקס גם כדי ליצור כדורי שוקולד בעצמו, פשוט באמצעות ערבוב ברפלקס עם שוקולד מומס, שפיכתו באמצעות שתי כפות למנג'טים וכשהוא מתקשה הוא הופך לכדור מתוק עם קרנץ'.

בתמונה למעלה- רותה מדגימה מה אפשר לעשות עם ברנפלס, בתמונה למטה- התוצאות.

ברנפלקס פינוקים כמו כל שאר מוצרי הסידרה נמכרים בכל רשתות השיווק. כשר.

בתמונות למטה- מבחר מהמעדנים של רותה.

כתובת אתר של רותה – http://www.ruta.co.il/

אוכל איטלקי זה תמיד כיף. אוכל איטלקי באווירה של חגיגה זה עוד יותר כיף, אוכל איטלקי באווירה של חגיגת יום הולדת – בכלל תענוג.

"טריולה" הפתח תקוואית חוגגת שנתיים והשמחה בעיצומה, והוזמנתי לטעום את המנות ואת החגיגות. המסעדה, הקרויה על שם שלושת בעליה (פעם אחת חן ופעמיים תמיר שאחד מהם  – תמיר חכים , הוא גם השף) חוגגת באוגוסט את יום ההולדת השני ומעבר לתפריט נרחב של פסטות , פיצות, בשרים, מתוקים ועוד (רוב הפסטות נעשות במקום, מעט נקנות כשהן טריות) באירועים מיוחדים רבים.

המסעדה, שמוגדרת כמסעדת בר, היא במשך היום מקום לשפע של אוכל איטלקי, ואז בשעות הלילה הופכת לבר תוסס, שמח, מרובה חוגגים שנשארים במקום אפילו עד שלוש בלילה בסופי שבוע. מתוך הבר הזה טעמנו כמה משקאות מכמה תחומים – צ'ייסר לימונצ'לו נענע עם המון אלכוהול, יינות שונים –לבנים ואדומים (אני בחרתי קאווה), וקוקטיילים, אחד על בסיס קמפרי פירות והשני על בסיס ג'ין ואננס.

אחר כך קיבלנו לשולחן מבחר מהמנות הראשונות, עם המון המון פחמימות:

שני סוגי פוקאצ'ות – עם עגבניות מיובשות בשמן זית, שום, צ'ילי, גבינת רוקפור וטימין (28 שקלים), ופוקצ'ה עם פלפלים וגבינה (לא כתוב בתפריט, אין לי מחיר) רכות וטריות. השתדלתי לא לגעת בהן יותר מדי כדי שיהיה מקום להמשך.

כרובית טרטופו – כרובית מהטאבון ברוטב איולי כמהין, שבבי עירית ופרמז'ן (36 שקלים בתפריט). מבחינתי המנה הכי טובה מבין מנות הפתיחה (היו לה עוד שתי מתחרות). אחר כך נודע לי שזו גם מנת דגל.

שני סלטים – סלט פנצ'נלה וסלט קפרזה (סלט הפנצנלה שמורכב מעגבניות שרי תמר, מלפפון, בצל סגול, קלמטה, פטרוזיליה, נענע , כדורי מוצרלה וקרוטונים ברוטב וינגרט בן יין, במחיר 37 שקלים, הקפרזה – כדור מוצרלה קרוע, שרי תמר, בזיליקום, שמן בזיליקום ובלסמי מצומצם ב34 שקלים). מבין שניהם העדפתי את הקפרזה כי היתה בו דומיננטיות של בזיליקום. כדורי המוצרלה היו חלקלקים וכייפיים.

סלט נוסף שקיבלנו היה "סלט קיצי" שגם הוא לא רשום בתפריט אז אין לי מחיר, שכלל בין השאר חסה, פלפלים, אגוזים שונים, עלי תיבול, ועוד. כאמור עדיין אם הייתי צריכה לבחור אחד מהסלטים עדיין הייתי נשארת עם הקפרזה.

צלחת אנטיפסטי עם ירקות העונה קלויים בטאבון עם עשבי תיבול היתה הבאה בתור (18 או 34 שקלים, תלוי בגודל המנה), נשנוש נחמד, היו לי בחירות אחרות – כאמור, הכרובית, הקפרזה ותיכף תגיע הבחירה השלישית שלי – ברוסקטה עם פטריות (28 שקלים, כמו סוג אחר של ברוסקטה שקיבלנו – "ברוסקטה קרנבל"-  קלויה בתנור עם סלסת עגבניות, בזיליקום, שמן זית, בלסמי ופרמזן). פטריות עשויות במדויק מבחינת תיבול, קרנץ' של הקלי, אוכל אצבעות טעים ונעים.

עוד פוקצ'ה אחת הגיעה כדי לחתום את מצעד המנות הראשונות, מנה שהיא יותר בפני עצמה כי הפוקצ'ה משמשת מצע ולא בתפקיד העיקר- פוקצ'ת סינטה- סינטה צרובה, שמן זית, שום, פרמז'ן, רוקט ובלסמי מצומצם- 36 שקלים. מבחר של מרכיבים שמחמיאים אחד לשני- בשר, שמן, גבינה, פחמימה עשירה.

בעיקריות קיבלנו רשימה ענקית של מנות אפשריות – פיצות מסוגים שונים, עם תוספות שונות (ואפילו פיצה טבעונית ללא גבינה), פסטות ברטבים שונים ותוספות שונות (ירקות, בולונז, פטריות, גבינות, נתחי עוף ואווז, אגוזים, בשר בקר, פירות ים, עלי תיבול ועוד, בשרים על הגריל, כריכים, נקניקיות ועוד. לאחר התייעצויות עם השכנות לשולחן, בחרנו שתי מנות פסטה כדי לחלוק ולטעום. המנות שאנחנו בחרנו היו:

פפרדלה די מארי – שרימפס וקלמארי בשמנת, ברנדי, שקדים, מוצרלה, שרי תמר, חמאה, ממרח עגבניות מיובשות ופטרוזיליה (66 שקלים בתפריט) – שילוב של פירות ים ופסטה, טעמים דומיננטיים. הייתי מעדיפה טיפה פחות מלח במנה.

רדיאטורי סלמון – קוביות סלמון טרי, חמאה, שום, מוצרלה, אפונה עדינה, קרם שמנת לימון, יין לבן ובזיליקום (59 שקלים), הבחירה שלי מבין שתי המנות, עדינה יותר (גם הסלמון לא היה "תוקפני") ושילוב מוצלח של טעמים. (ולמי שדואגת על השפתון, קל יותר לאכול רדיאטורי מאשר פפרדלה …).

ו…קינוחים. המילה "איטליה" בהקשר של קינוחים תמיד מבטיחה רבות. אנו קיבלנו חמישה סוגי קינוחים שמתאימים לכל בחירה . הקינוחים עולים בין 36 ל38 שקלים בתפריט והם היו:

קרמבל תפוחי עץ מהטאבון- תפוחים מקורמלים עם קרמבל קינמון וכדור גלידה ווניל – מוגש לוהט, לחובבי הז'אנר ולמי שרוצה פחות מתיקות.

עוגת גבינה – מסקרפונה אפויה בציפוי שוקולד לבן ורוטב פירות יער – עוגה פשוטה וטובה , גם לה טעמים עדינים.

טירמיסו – קרם מסקרפונה עם בישקוטים טבולים באספרסו, ברנדי עם טופינג של קקאו הולנדי – לשמחתי לא התפרעו עם הקפה והתוצאה היא קרם שאפשר להרגיש כקרם ולא כמאסה של קפה כפי שקורה הרבה פעמים

ושני המנצחים של השולחן –

צד א' של השולחן בחר ב- "שחיתות" – דקואג' אגוזי לוז ושקדים עם שכבות גנאש ,אספרסו ומוס שוקולד מריר – פצצת שוקולד קרמלית לבעלי השן המתוקה.

צד ב' של השולחן בחר במוס חמאת בוטנים- לא מופיע בתפריט אבל שווה. (אני הייתי בצד הזה והאמת, אם הייתי רואה בתפריט את המנות, סביר להניח שהייתי הולכת על ה"שחיתות" ומפספסת מוס חמוד לאללה של חמאת בוטנים אבל ללא המליחות, מוס רך ועדין בלי לפספס את המתיקות.)

שף חכים התאמן חצי שנה מראש על המנות לפני שהחל להכין אותן במסעדה, תוך שהוא משתמש בחבריו כשפני נסיון (איזה כיף להיות חברים שלו…) לטעימות.

לכבוד חגיגות השנתיים, מוכרז חודש אוגוסט כ"חודש הפתעות " שבו יהיו בין השאר צ'ייסרים בהוזלה, מבצעים על הקוקטילים, אירוח שפים, תחרות ברמנים, ארוחה בהפתעה (שבה תמורת סכום קבוע של 100שקלים  הסועדים מקבלים את המנות המיוחדות של השף בלי לדעת מה הן יהיו, כמובן בהתחשב במגבלות או דברים שהסועדים לא אוהבים ויציינו אותם מראש), ערבי ערק, ערב פנויים פנויות, הופעה חיה של להקת סבבה והקול בשמיני לאוגוסט, תקליטנים, ייננים אורחים ועוד הרבה הפתעות.

כתובת המסעדה – שחם 14 פתח תקווה, לא כשרה, פתוחה גם בשבת ועד השעות המאוחרות.

חנייה חינם אחרי השעה שבע בערב ובשפע.

אתר המסעדה- http://www.rol.co.il/sites/triola/

רשת קינג ג'ורג' הוותיקה כוללת שבעה סניפים ולאחרונה שף חדש מצרפת הגיע לרענן את התפריט. הוזמנתי לטעום את המנות הישנות וחדשות בסניף בהרצליה פיתוח (רחוב אבא אבן 12). על ההתחלה שמחתי לשמוע שברחוב העמוס יש סידור חנייה לבאי המסעדה – שעתיים חינם בחניון הסמוך, כבר התחלה טובה.

את פני קיבל אור, מנהל המסעדה, שהוכיח שמנהל זה לא רק טייטל, זו גם אחריות, ובמשך כל שהותי שם, הוא עבר בין השולחנות ובדק שכל הסועדים שבעי רצון ואם חסר משהו.

הסניף גדול ומעוצב , אפשר לשבת בפנים או בחוץ ויש בר משקאות גדול. כשראינו את גודל המנות שמוגשות לסועדים האחרים, פשוט התחננו בפני הצוות "תעשו טובה, תנו לנו מנות מוקטנות, אחרת הבלוגרים פשוט מתפוצצים כבר על ההתחלה" – המנות פשוט ענקיות. לא "גדולות" אלא "ענקיות".

הפתעה משמחת שניה היתה כשהסתכלנו על התפריט ועל המחירים. המחירים פשוט זולים. מנות ראשונות ב15 שקלים (פירוט יגיע בהמשך), מנות עיקריות בסביבות ה30-40 שקלים (וכאמור ענקיות), קינוחים ב27 שקלים, שתיה ב10-11 שקלים, אני לא זוכרת מתי הייתי במסעדה שאלה היו המחירים שלה, ובמקביל שמרה על שירות, עיצוב ורמה. כששאלתי איך אפשר להגיש מנות כל כך גדולות, במחירים כל כך נמוכים, ולשמור על האיכות, נאמר לי שהדבר אפשרי בגלל שיש הרבה סועדים שנהנים מכל היתרונות הללו.

בונוס נוסף הוא אחד הבעלים – גב פשטי, כוכב "השרדות" ו"24/7" שמסתובב בין הסועדים, מצטלם עם מעריצות ומרעיף חיוכים לכל עבר.

ואחרי כל ההקדמה הזו, צריך גם לטעום, ואני פשוט אמרתי לאמילי המלצרית החייכנית  "תביאי מה שבא לכם , אבל שיהיה במנות מוקטנות". כך שבתמונות מופיעות מנות מוקטנות ולא בגודל אמיתי. תוך עשר דקות השולחן שלנו היה עמוס בקעריות, קערות, צלחות, מגשים וכל מה שצריך לארוחה לגדוד.

מה שטעמנו היה –

סיגרים תפוחי אדמה  (15 שקלים בתפריט) – קרנצ'י וטעים, הולך מצוין עם בירה. (בין 15-20 שקלים לכוס של שליש)

קובה בשר (15 שקלים) – נחמד, מבין שניהם מעדיפה את הסיגרים.

חומוס עם טחינה (15 שקלים)- סטנדרטי, אני מעדיפה להתמקד במנות האחרות שיצויינו תיכף.

חציל בלאדי – חציל על האש עם טחינה חברונית (25 שקלים בתפריט) – המלצה של אור מנהל המסעדה והאמת  – צודק הבחור. חציל בטעם עישון עדין, טחינה שמלטפת אותו עם תוספת חריף בפינה כך שאפשר לבחור אם לקחת או לא, מנה גדולה שנוגבה עד תום. מומלץ.

שיפודי חלומי בציפוי פנקו (25 שקלים) – עשייה מוצלחת של גבינה עטופה בקראנץ'.

כדורי פירה (15 שקלים) – חביבים, לוהטים ופריכים מבחוץ עם מילוי פירה. הייתי מעדיפה טיפה יותר מלח בפנים.

לחם הבית (15 שקלים) – המנה היחידה שלא התחברתי אליה, הלחם היה לי קצת יבש, אין לי מושג למה, אם זה אמור להיות ככה או לא.

אגרול ירקות (15 שקלים) חתם את המנות הראשונות, מאד רענן.

ואז הגיעו העיקריות… ברכתי בליבי את הבחירה בלבישת חצאית עם גומי … והמשכנו הלאה.

קיבלנו שלוש מנות עיקריות שנבחרו בשילוב המלצות המלצרית –

רביולי במילוי בטטות ברוטב שמנת בזיליקום (40 שקלים בתפריט) – שילוב של כל מה שאני אוהבת – בטטות, שמנת ופסטה. טעים, מתקתק, עשיר, וכמו שאר המנות – ענק.

נודלס עם ירקות – 30 שקלים בתפריט למנה מאד משתלמת מבחינת העושר שלה לחובבי הטעמים האסייתים.

והמנה הכי יקרה בתפריט, מחיר "עתק" של 70 שקלים, חצי ממה שעולה במקומות מקבילים, "פילה מניון" – 200 גרם של בשר עסיסי עם פירה (חלבי!!) ותוספת שעועית ביחד עם רוטב נלווה. אור המנהל הבין עם מי יש לו עסק מבחינת בשרים, והביא את המנה בדרגת מדיום ששמרה על המיצים ועל התוך.

בשלב הזה כבר הייתי מפוצצת לגמרי, אבל איך אפשר לוותר על בשר כזה? אז את הירקות השארתי, אבל הבשר (עם הפירה) מוצו עד תום.

כדי להוריד את העסק קיבלתי את המלצת המקום מבחינת קוקטיילים, "קווין ג'ין" – קוקטייל עם ג'ין גורדון, סוור, מונין אשכוליות, תפוז ונענע. קוקטייל תפוזי –מנדרינה מבחינת הטעם, עדין מבחינת האלכוהול, חלק ממבחר גדול של קוקטיילים (בין 25-35 שקלים לקוקטייל, בהתאם למרכיבים).

"אז איזה קינוחים תירצו" שאל אור בזמן שנשענתי לאחור וליטפתי את הבטן, היושב ממול הסתכל עלי ב"את עוד מסוגלת"? "בטח" היתה התשובה "למען קוראיי כמובן". אנחנו בחרנו שני קינוחים ואור התעקש שניקח גם שלישי. טוב, איך יכלתי לסרב לו?

אז לשולחן הגיעו –

"קרם ברולה" – קרם וניל חרוך עם סוכר דמררה , "בר אגוזים"  – מוס שוקולד חלב על בסקוויט אגוזי לוז, ו"שלום בית" – בצק ממולא אגוזים, שקדים וקינמון, מוגש עם גלידת וניל וסירופ מייפל. כל הקינוחים ב27 שקלים ומספיקים לשני סועדים שרוצים משהו מתוק בסוף. הברולה היה החלש מבין השלושה כי אני רגילה לשכבת סוכר פציחה שצריך להכות בה, וכאן היא היתה רכה. המלצתו של אור היתה בר האגוזים שהיה שוקולדי והגיע עם שני סוגי קולי – תות ושוקולד ולוקק עד תום. לחובבי שוקולד – מעדן. (ומי לא אוהב שוקולד?). המנה המסקרנת מבחינתי היתה ה"שלום בית" בעיקר בגלל השם שלה, והיא התגלתה ככיס של בצק מתוק שבתוכו אוצרות של אגוזים. ביקשתי סכין כדי להיות מנומסת ולא לשבור עם הידיים, לקחתי על הכף חלק מהבצק והאגוזים, עוד שיכבה של גלידה, עוד רוטב מייפל ויאללה, לביס מענג. קשה לי להחליט מבין שני הקינוחים האלו – בר האגוזים או ה"שלום בית". נראה לי שבעתיד "אאלץ" להזמין את שניהם.

במקום נערכים אירועים וכן מבצעים רבים כמו תפריט לילי, מנות מיוחדות ועוד.

כשאנו היינו במסעדה הגיעו למקום משפחות רבות שבאו להתפנק על מנות גדולות, מחירים נוחים (מאד) ואווירה כייפית במרכז הרצליה (וכאמור בסניפים נוספים בתל אביב, ראשון לציון ורמת גן).

"קינג ג'ורג" – אבא אבן 12 הרצליה, ועוד סניפים נוספים. טלפון – 09-7668181

אחרי ששרפנו כמה קלוריות בסגווי ובאופניים (ראו חלק א'), אפשר היה לחזור לקולינריה- והפעם לסיור בשוק מחנה יהודה בהדרכת השף פוליבודה. הסיור המכונה "פולישף" כלל הכרות עם הסטוריית השוק, טעימות ממבחר דוכנים (והרבה צילומים, אין כמו שוק כאתר לצילומים יפיפיים לכל חובב צילום), מופע גילוף פירות וירקות  ויצירת קישוטים. (גם הסיור הוא במסגרת האטרקציות של "סמרט טור".).

השף חיכה לנו בכניסה לשוק ובידו פיתות טריות עם זעתר ושמן זית, ככה בשביל הנשנוש. קיבלנו הסבר על הקמת השוק, תושביו והאווירה שלו, ואחר כך התחלנו ללכת בין הדוכנים הרבים. מפאת קוצר הזמן לא עשינו את הסיור המלא (190 שקלים לאדם) אלא רק דוגמית. הדוכנים שביקרנו בהם היו –

"מאפיית הדקל" – הגענו בדיוק לשעת הכנת הפיתות שקפצו מהתנור אחת אחת.

"מסעדת רחמו" – שם שמענו את ההסטוריה של המקום וטעמנו חומוס ופלאפל ממתכונים סודיים.

"מוסולין" – גלידות מיוחדות בטעמים נדירים (כולל בזיליקום וווסאבי) – הבחירה שלי היתה זו של "עוגת גבינה ופירות יער".

"מתחם עזורה" – בזמן שהאוכל מתבשל על הפתיליות, נפתחים עשרות שולחנות שש בש וגברים בלבד (!) פותחים שם "פרלמנטים" שונים.

"ממלכת החלבה" – כולל מלך עם כתר שנתן לנו לטעום חלבה שעשויה שמונים אחוז שומשום, והרבה תוספות מיוחדות (אהבתי את זו עם פולי הקפה, ואת זו עם "עשרת המרכיבים הסודיים" שכוללת הרבה קינמון). ישנה גם טחינה משומשום מלא ששווה לטעום.

"באשר גבינות"  – הפיבוריט שלי, חנות הגבינות עם המבחר העצום של 1200 גבינות מכל העולם, מקוריות וחתומות, וכולן כשרות למהדרין (משגיחים נשלחים לכל מקום שבו הן מיוצרות). באשר נתן לנו לטעום גבינות רבות ובהחלט שינה את דעתי למשל על גבינת צ'אדר. (הסניף הראשי כאמור בשוק ברחוב עץ החיים 53, ומסעת שף ובר יין עם אותן גבינות ברחוב אגריפס 21, וכן סניפים ברעננה ובתל אביב).

(אתר באשר – http://www.basher.co.il/)

והתחנה האחרונה שלנו – "חכמת הבורקס מחיפה" ששלפו עבורינו מגשים ענקיים מלאים בבורקס (עם המון מילוי) ותוספות, ותוך שנשנשנו צפינו בשף פוליבודה מכין קישוטים ממלונים, אבטיחים, חצילים ועוד במינימום מאמץ ומקסימום רושם לאירוח מקסים.

כאמור זה היה סיור מקוצר עבור הבלוגרים, כשהסיור המלא מכיל בנוסף דוכנים רבים אחרים כמו פלאפל מולה, מפעל טחינה, איש אתרוגים שמכין מיצים מיוחדים כולל מיץ גת (!), וחנויות חטיפי בריאות ותבלינים.

השף דוד "פולי" פוליבודה שימש שנים רבות כשף של בתי מלון כמו מרידיאן בחיפה, המלך דוד בירושלים וכן השף הראשי של ה"מג'יק 1". הייחוד של השף פולי הוא ההכרות עם מאחורי הקלעים של השוק כך שהוא יכול לספר סיפורים רבים על ההסטוריה, על הדמויות המיוחדות ועל הרקעים של מנות מיוחדות ומוצרים שנמכרים רק בשוק. (ומי באמת המציא את ה"מעורב ירושלמי"?). בעזרת השף אנו הכרנו פינות שלא היינו עוברים בהם או שמים לב אליהן, ושמסתתרים בהם גם סיפורים וגם מטעמים.

ואם לא שבענו מכל זה, הגיע הזמן לארוחת ערב. אנו סיימנו את הערב במסעדת "הסושיה" – סניף אחד עשר של רשת "הסושיה" – סניף לא כשר שנמצא ברחוב הלל 12. ישבנו בערב הירושלמי וקיבלנו לשולחן מנות כמו אדממה עם מלח גס (15 שקלים בתפריט), שרימפס בטמפורה עם רוטב צ'ילי חריף (27 שקלים), מנת מוקפץ המכונה "המנצחת" עם שלושה רטבים שונים וטעם דומיננטי הכולל גם עוף ופטריות (49 שקלים בתפריט), דג מטוגן שהגיע עם סלט וואקמה (27 שקלים בתפריט) והיה עסיסי מאד, וסוגים שונים של סושי  – צמחוני או על בסיס דג – כל המחירים באתר.

לקינוח קיבלנו שני קינוחים שלא ממש קשורים לאסיה- קינוח על בסיס "סניקרס" ו"שווצריה הקטנה". אבל היי – מתיקות זה תמיד טוב, גם כשהקיבה לא ממש מסוגלת להתמתח יותר. המקום פתוח כל יום עד חצות כולל שישי ושבת.

הייחוד של רשת "הסושיה" הוא שבזמן הקמתה בשנת 2003, סושי נחשב למותרות ואילו הם הפכו אותו לנגיש לכל אחד, מתוך הבנה שמדובר במאכל בריא וטעים והמחיר כאמור נוח לכל אחד. "הסושיה" היו גם הראשונים להציג אתר אינטרנט משוכלל שהפך את הזמנת המשלוחים למהירה ונוחה. ועכשיו כאמור כל הפינוק הזה הגיע לירושלים ומאפשרת לכל מי שבסביבה להנות מסושי אותנטי כמו ביפן.

אתר "הסושיה" – https://www.hasushia.com/

ותודה מיוחדת למלצר יינון שדאג לכל פרט, כולל להשיג לי סוודר כשהלילה הירושלמי נעשה קריר מדי..

איך כותבים בחיבורי בית הספר היסודי "חזרנו עייפים אך מרוצים"? בירושליים יש בהחלט קולינריה, ויש בהחלט אטרקציות רבות, וכל משפחה בכל הרכב יכולה למצוא לעצמה בילוי ואוכל ליום של כיף
(או יותר) בירושלים.