ארכיון תגים | חלבי

לה בלה איטליה די ג'אקומו.

יעקב פיאלקוב, הוא ג'אקומו ויולה, מוכר יותר כ"ג'אקומו – מעצמת ידע קולינרי על איטליה". מי שרוצה לדעת משהו על הקולינריה באיטליה לא צריך שום דבר מלבד לפנות לג'אקומו – הכל כבר שם.

וכדי שהידע הזה יעבור הלאה, ג'אקומו מוביל זה שנים רבות סדנאות אוכל איטלקי על כל גווניו, לקבוצות, זוגות, בביתו – במטבח מאובזר, או בבתים אחרים , ותוך כדי הלימוד והעשייה, גם לומדים טיפים על בישול בכלל, ועל החיים.

ג'אקומו שרכש את הידע שלו בהשתלמויות בישול איטלקי ברומא ופירנצה, וגם מ"מאמות" איטלקיות אמיתיות בכל רחבי ארץ המגף, עבד במסעדה ברומא והיה הבעלים של מסעדה שהיתה גם מעדניה ומפעל פסטה בישראל בשם "ג'אקומו". במקביל גם כתב שלושה ספרי בישול (איטלקי כמובן) וספר הדרכה על הכנת גבינות.

הסדנאות והקורסים כוללים גם קורס מקיף להכנת גבינות ביתיות, ועל כך בהמשך.

מעבר לקורסים ג'אקומו עורך סעודות לקבוצות עד 40 איש בביתם או בלוקיישן שיבחרו, ומספק גם שירותי קייטרינג עד 100 איש.

עד כאן המידע, עכשיו – איפה האוכל?

אז הנה הוא –

התכנסנו בביתו לסדנה שנשאה את הכותרת "המיטב של  איטליה".

קיבלנו דפי מתכונים, והסירים החלו לשקשק.

היינו שש בלוגריות מורעבות, שכוסות היין שנמזגו לנו רק פתחו לנו את התאבון, ולכן ג'אקומו פתח מיד במתכון הראשון, שהוא מהיר וירגיע לנו את הרעב  – ברוסקטה עם עגבניות, שום ושמן זית. כאן גם קיבלנו הסבר על משמעות השם "ברוסקטה" – "לחם חרוך"  ושאם מניחים על הברוסקטה כל דבר אחר מלבד עגבניות, שום ושמן זית, זה הופך כבר להיות "קרוסטיני".

ג'אקומו חילק משימות – אחת לשה את הבצק, אחת חתכה ירקות והשלישית (נחשו מי) צילמה את כל העסק.. סדנה פעילה שבה גם עובדים, לא רק צופים.

(בתמונות למעלה ולמטה- ההכנות).

מנות ירקות הוכנו במקביל, חלק נאפים, חלק נצלים, חלק בשלבי חיתוך וכך הלאה כך שעד מהירה הונחו צלחות על השולחן –

גזר בדבש ושום שקיבל מחיאות כפיים סוערות והיה הכי פשוט שיכול להיות – ג'אקומו טיגן שום, הוסיף לו רצועות גזר, וטיגן עד שהתרכך, הוסיף סוכר, דבש, מלח, צ'ילי ואורגנו, בחש עוד קצת והופ – יש מנה כייפית. (מתכונים מדוייקים ניתן למצוא באתר של ג'אקומו – http://www.giacommo.net/index.htm.)

(בתמונה למעלה – ג'אקומו בעבודה).

מנת הירק הבאה היתה "שומר בשמן זית ולימון" – כשהלימון מנטרל את הטעם ה"אניסי" ומשאיר ירק רך במיוחד.

בנתיים בשביל שיהיה מה לאכול עם הירקות, הוכנסה לתנור פוקצ'ה שקיבלה זרזיפי שמן זית ועלי רוזמרין.

פרוסות חצילים קלויות הפכו להיות "חציל במילוי גבינת מוצרלה ופרמזן" (שאגב, הגבינות מעשה ידי ג'אקומו להתפאר) ונכנסו לשיזוף בתנור, מנת פתיחה לא רק טעימה אלא גם יפיפיה.

(בתמונות למעלה ולמטה – המנות המוכנות)

אישית, המנה הפיבוריטית שלי היתה "כרובית מטוגנת ברוטב שמנת וחרדל" שג'אקומו הרשה לי לפנק את קוראי במתכון המדויק- מכינים בלילה מכוס אחת קמח לבן, חצי שקית אבקת אפייה, קצת מים (תלוי לפי מידת הסמיכות של הבלילה, שלא תהיה נוזלית). טובלים בה פרחי כרובית מפורקת (כרובית בינונית), ממש כמו סוג של ירק בטמפורה. מטגנים בשמן עמוק עד שהציפוי משחים ומניחים על נייר סופג . במקביל מרתיחים מיכל אחד של שמנת מתוקה, וכשהיא רותחת מוסיפים כף חרדל ומערבבים. מסדרים את הכרובית על צלחת הגשה, שופכים למעלה את הרוטב ו.. בתאבון!

הפוקצ'ה יצאה בנתיים מהתנור, שזופה ומריחה מרוזמרין, והצטרפה לעוד מנות שהונחו על השולחן כמו – "קפונטה חצילים" – מנה חורפית עשירה של חצילים מטוגנים ואחר כך מבושלים עם בצלים, שום, עגבניות, זיתים , סלרי ובתוספת צלפים וצנוברים, ותיבול שכולל גם סוכר חום, ויש מנה צמחונית (למעשה אפילו טבעונית) שמחממת וממלאת יופי בליל חורף גשום, ולא רק.

(בתמונה למעלה – הפסטות היפיפיות תוצרת בית של ג'אקומו)

הגיע שלב הפסטה. ג'אקומו שלף מכונת פסטה והדגים איך עושים בצק פסטה, ואיך מפעילים את המכונה ומוציאים ממנה את כל האוצרות – ספגטי, רביולי, אטריות "פפיון" ועוד. מה שאהבתי במיוחד זה את השילוב שג'אקומו עשה כשהוא הניח על הבצק עלי בזיליקום ואז העביר יחד במכונה, ויצר ספגטי בזיליקום מאוחד.

במקביל הוכן גם בצק ללזניה והפסטות יצאו לדרך.

שתי מנות הפסטה שהוכנו היו –

"פטוצ'יני ברוטב פלפלים ושמנת" – עם פסטות משני צבעים – כמובן תוצרת בית טריה, פלפלים צבעוניים קלויים וברור שתהיה שם גם שמנת, נכון?

הלזניה היתה "סיציליאנית" וכללה שכבות של פסטה, רוטב עגבניות, בזיליקום, מוצרלה והמון פרמז'ן, מהסוג שנמתח ונמתח ….  בגלל שהפסטה היתה טריה ולא יבשה (ובלזניה משתמשים הרבה פעמים בדפי לזניה מוכנים שלא צריך לאפות והם תמיד יוצאים יותר קשים), הלזניה היתה יותר נימוחה ורכה.

(בתמונה למעלה- גבינות שג'אקומו מייצר ומשלב במנות הסדנה, וגם מלמד להכין לבד).

הקינוח הנבחר (ג'אקומו שאל מה בא לנו – קנלוני או פנקוטה) היה פנקוטה שנבחרה רוב קולות. מנה שמזכירה קצת "פלאן" במראה, אבל לא דומה בטעם (בפלאן יש המון ביצים, כאן אין בכלל). כל הסיפור היה קרם קרמל שג'אקומו מכין לבד (באתר אפשר למצוא את המתכון), שנמזג בתחתיות של קעריות, שמנת שהורתחה ביחד עם ג'לטין וסוכר ווניל ונמזגה בעדינות על הקרמל, וקירור. כשהקעריות נהפכו על הצלחות, הן גלשו ומעליהן גלש הקרמל שכיסה אותן והמתיק אותן בעדינות סוכרית. גם כל מי שטענה שהיא מפוצצת מכל הפסטות והירקות והפוקצ'ה, איכשהו מצאה מקום גם למנה הזו.

הסדנאות מתקיימות כבר כ14 שנים, כשג'אקומו מקפיד כל שנה לנסוע לפחות פעמיים לאיטליה כדי להתעדכן בחידושים הקולינריים האחרונים והן מיועדות לא רק למבינים בבישול אלא גם לכאלה שביצה קשה היא אתגר עבורם.

כמו שהזכרתי בהתחלה, סדנאות הגבינות הן שוס אמיתי, וצוברות פופולאריות במהירות רבה – גם לומדים, גם טועמים וגם יכולים לעשות בבית.

מי שממש לא רוצה להתאמץ, ג'אקומו גם מספק אוכל מוכן, אירועים פרטיים, ארוחות רומנטיות (כי ביננו, האוכל האיטלקי הוא הכי רומנטי), מסיבות יום הולדת, מסיבות רווקות ועוד.

הפרטים על סדנאות הגבינה , וכל מה שצריך כדי להכין גבינות בבית – כאן – http://www.gvina-cheese.com/index.htm

 

חמישים טעמים של שמן.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

 

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

סרירצ'ה- המחמם הרשמי של החורף.

טוב, למי שלא יודע, ואני מתקשה לחשוב על מישהו שלא יודע, יש לי שורשים פולנים. כלומר, מצד אחד טעמי חריף אף פעם לא היו כוס התה שלי. מצד שני, פחות מ25 מעלות צלזיוס ואני  רועדת בתוך שמיכות, כרבוליות ומעילים מהסוג שבצבא כבר נטשו מזמן.

לכן תוכלו להבין את הדילמה שלי – לנסות או לא לנסות את SRIRACHA – הפיצה החדשה של "דומינו'ס" שאמורה לחמם לי את החורף בעזרת רוטב מיוחד בשם "סרירצ'ה" היישר מתאילנד דרך כיבוש כל הלבבות והתיאבון של ארצות הברית.

האמת לא הכרתי את הרוטב. אצלנו בבית שולט בעיקר הצ'ילי המתוק, ובמסעדות לפעמים החלק הגברי של הבית אוהבים להוסיף צ'ילי חריף.

אז לפני שהתנסיתי בפיצה, עשיתי שיעורי בית ובדקתי מה זה בכלל הרוטב הזה. גיליתי שמדובר ברוטב שהומצא בתאילנד בעיר סי-רצ'ה, ומכאן השם, והוא מכונה גם "רוטב התרנגול " למרות שאין לו שום קשר לעוף, והוא מבוסס על פלפלי צ'ילי בדרגות חריפות שונות, שום, סוכר ומלח.

זה נראה קצת מפחיד מבחינת חריפות, אבל אז קראתי כבר שכש"דומינו'ס" אימצו את הרעיון, הם שילבו אותו עם רוטב העגבניות הקלאסי, כך שעכשיו הוא מוגדר רק כ"פיקנטי" והשוס הגדול הוא שכשמשתמשים ברוטב הסרירצ'ה מקבלים אפקט של העצמת הטעמים האחרים ולא רק חריפות, כלומר נהנים יותר מהגבינה והתוספות.

ככל שהרבתי לקרוא, הבנתי איזה להיט גדול זה בארצות הברית, כששם מוסיפים אותו לכל דבר- מפירות ים, דרך פיצות, מאפים ואפילו ממתקי שוקולד.

עכשיו כבר באמת הייתי סקרנית.

נכנסתי לאתר של דומינו'ס (http://www.dominos.co.il/ ) שהוא אתר מאד ידידותי וקל להזמנה דרכו, והפיצה יצאה לדרכה – אלי.

הזמנו את הפיצה עם תוספת חצי חצי של זיתי קלמטה ושל פטריות. על הפיצה היו פסים של הרוטב. אזרתי אומץ (בעיקר כי גם רציתי להצטלם) ונגסתי. הופתעתי – הפיצה בהחלט פיקנטית אבל ממש לא "חריפה אומץ". חיסלתי שתי פרוסות בלי למצמץ (האחרים בבית לקחו לי את השאר…).

ראיתי באתר שאפשר לבקש גם "אקסטרה חריף".

אהבתי שהחריפות לא כיסתה על הטעמים אלא להפך, הדגישה אותם.

פיצת "דומינו'ס סרירצ'ה" היא החידוש של "דומינו'ס" לחורף , כי בכל שנה חייבים לחדש בפיצה מעניינת, מקורית , ובעיקר טעימה, שעברה שלבי פיתוח ארוכים והתאמה לטעם הישראלי (ולכן גם אינה בטעם "חריף מאתגר" אלא פיקנטי ) ושילוב עם רוטב העגבניות המוכר והאהוב של "דומינו'ס" וחומרי הגלם המשובחים.

לרגל ההשקה ניתן לרכוש עד סוף פברואר את סידרת הפיצות החדשה במחיר מבצע של 49.90 ₪ לכל פיצה בקנייה של שתיים. ניתן גם לבקש את הרוטב כתוספת על חטיפי גבינה או כפסים על הפיצה.

ב"דומינו'ס" ניתן להמיר כל פיצה לפיצה ללא ה"קשה" או לבסיס של קמח מלא, או לטבעונית, או כמובן – עם רוטב הסרירצ'ה.

חורף לוהט!!

סאפורי – טעמי איטליה החדשה בירושלים.

לפני שמונה שנים, משה פרץ (לא הזמר) יצא לדייט עם חברתו, היום אשתו, למסעדה איטלקית ברחוב קרן היסוד בירושלים.  ואז הוא התאהב. קודם באישה ואז גם בחלל, ואולי זאת קארמה, אבל שמונה שנים אחר כך ניתנה לו ההזדמנות לרכוש את החלל ולהגשים את חלומו ליצירת מטבח איטלקי אבל מודרני, עם השפעות צרפתיות, אסיאתיות ובעיקר עכשוויות.

למשימה גוייס השף ניקולאי קוזלוב ("לבן" "אדום" – בתפקיד יד ימינו של השף מיכאל כץ, וכן "טרטוריה חב"ה"). השם שנבחר "סאפורי" משמעותו "טעמים" באיטלקית וזו בדיוק היתה המטרה- שילוב טעמים שיהיה מודרני, ושיערב לכל הגילאים (יש גם ארוחות ילדים למשל כך שכל המשפחה יכולה להגיע, וטווח המחירים כפי שתוכלו לראות ליד כל מנה, סביר מאד).

הגענו בערב נעים לירושלים וגילינו שיש מקומות ששווים את הנסיעה הארוכה מהמרכז , ו"סאפורי" הוא הפתעה מרעננת. המסעדה כשרה ובדיוק חגגה 3 חודשים לקיומה, וכדי להגדיל את השמחה, באותה הזדמנות גם חגגנו  השקת שני יינות חדשים של יקב "פסגות"  – פסגות אדום 2012, וקברנה סוביניון 2012. היינות הוצגו לפנינו על ידי היינן החדש של יקב פסגות – יעקב אוריה, והם ליוו את הארוחה שלנו ועיטרו את המנות בתוספת טעם והדגשת רבדים שונים במנות.

אז הבקבוקים נפתחו, (וגם התאבון) , ולשולחן המחופה במפה משובצת אדום לבן, כיאה לאיטליה, הגיעו מנות מתפריט המנות הראשונות ואחריהן העיקריות..

ראשונה ומרשימה במיוחד היתה ה"בורטה". אותו שקיק גבינה טריה טריה, של מוצרלה, עם עגבניות צלויות, קונפי שום, שמן בזיליקום, ובלסמי, שהוגשה עם מקלות פוקצ'ה (56 שקלים בתפריט). אין מתחרים לגבינה טריה, והצירוף הקלאסי של העגבניות והבלסמי יצר מנה כייפית במיוחד, אחת הפייבוריטיות שלי בארוחה.

אחריה הגיע לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה – עם שלושה מטבלים שונים, כולל פסטו עדין, וממרח אבוקדו ( 24 שקלים). הפוקצ'ה פיתתה אותנו למרות שידענו שיש המון פחמימות אחר כך. (ושווה לשמור אותה לרטבים של כמה מהמנות שיבואו).

בכלל, כל המאפים נאפים במקום, בטאבון איטלקי מיוחד, ומבוססים על חומרי גלם מיובאים איכותיים כמו קמחים מיוחדים ושמנים. המסעדה גם מכינה בעצמה את כל הרטבים, ממרחים , ועוד.

המנה הבאה היתה סביצ'ה של מוסר ים – דג טרי שנקצץ עם שמן זית, לימון, אבוקדו מתובל, עשבים ובצל, ברוטב גספצ'ו (49 שקלים). גם מנה זו היתה בין הפיבוריטיות שלי (היו לי שלוש, עד עכשיו ספרנו שתיים, השלישית בהמשך). מנה מרעננת שנמנעת מ"פישיות" . איזון טוב של חמיצות.

"ברוסקטה קלאסית" היתה הבאה (32 שקלים) – לחם קלוי שעליו כל טוב – עגבניות טריות וצלויות, זיתי קלמטה מלאי טעם , בזיליקום טרי ושמן זית. מנה שעדיף לאכול עם סכין ומזלג למרות הפיתוי להשתמש באצבעות, פשוט כי הכל נופל וחבל לפספס מרכיבים. המנה היא בסך הכל פשוטה- לחם, ירקות, תיבול. הענין הוא בטריות, ושוב בטריות שעושה את הכל כשלם שגדול יותר מסך מרכיביו.

המנה הבאה היא השלישית מבין שלושת הפיבורטיות שלי, ולמעשה מקבלת די בקלות את המקום הראשון – "פולנטה מתירס טרי". (47 שקלים) – אין לתאר כמה שההבדל הוא משמעותי כשמדובר בתירס טרי במקום בקמח תירס. נכון, המנה נוזלית יותר, אבל נוצרת לנו צלחת של עונג שעליה פולנטה עם נטיפי בלסמי, פטריות, ביצה עלומה שנבצעת ונוזלת עם כל העסיסיות שלה על שאר המרכיבים, פטריית פורטבלו, אספרגוס, פרמז'ן, ורוטב הולנדיז. כאן בדיוק נכנסת לתמונה שארית הפוקצ'ה מההתחלה, בשביל לנגב את הצהוב המדוייק הזה מהצלחת.

שתי פיצות הגיעו לשולחן, כדי שנכיר את הסגנון של המסעדה- "פיצה ירוקה" – שכוללת קרם תרד, פרמז'ן, זוקיני, גבינה כחולה, עלי תרד ונגיעת לימון (54 שקלים), ופיצת גבינת עיזים ובטטות שהכילה גם בזיליקום וצנוברים. לשתיהן היה בצק דק שיצא ישירות מהטאבון והיה כייפי. הבחירה האישית שלי היתה זו של הבטטה, בעיקר מכיוון שיש בה מתיקות מסויימת של הבטטות וניגודיות של גבינת העיזים.

(מימין השף ניקולאי קוזלוב, משמאל היינן יעקב אוריה. באמצע- היינות החדשים של "פסגות").

"אנילוטי בטטה צלויה" היה למעשה רביולי שהכיל  בטטה אפויה, עשבי תיבול, אספרגוס, שמנת ונגיעת גבינת סיינט מור (67 שקלים). הרביולי בושלו בדיוק . מנה משביעה מאד, חורפית (המנה שייכת לתפריט החורף של המסעדה) והיא בהחלט יכולה להשביע גם שני סועדים.

"ניוקי גינה" תוצרת המקום במתכון משפחתי , אפוי בתנור עם גבינת מסקרפונה, ברוטב פסטו עדין וריחני (57 שקלים). הניוקי קצת שונה ממה שאני רגילה, מרקם יותר "קריספי" מבחוץ. גם זו מנה מאד חורפית וכבדה עם הרבה ירקות מסביב וגבינת קצ'וטה. מבין שתי המנות הללו – הרביולי והניוקי, הייתי הולכת על הניוקי כי הוא היה לי קליל יותר יחסית והגבינה הורגשה בו יותר.

הגיע הזמן להתרענן מהפחמימות ועברנו לסלט חביב בשם "סלט דונה" שהכיל עלי ארוגולה, דלעת צלויה ,סלק צלוי, עדשים שחורות, עגבניות, חמוציות, שקדים קלויים, תלתלי בטטה וסלק, ורוטב וינגרט (54 שקלים). כאן היה לי קצת וויכוח עם חברותי לשולחן. הן אוהבות יותר רוטב, אני אוהבת פחות ולכן הסלט התאים לי יותר מאשר להן.

מנת דג הגיעה לשולחן – "סלמון טליאוליני" – פרוסת סלמון צלוי עם פסטה שחורה על תרד מוקרם ורוטב גבינת רוקפור (96 שקלים). המסעדה היא כשרה ולכן צביעת הפסטה בשחור כמו במתכון המקורי-  של דיו מדיונון לא אפשרית, והדרך שב"סאפורי" מצאו היא שימוש בבזלת ובB12. אין לי מושג איך זה עובד אבל האפקט והטעם מושגים.  הדג היה עשוי היטב, הרוקפור נתן מליחות לרוטב, אז העדפתי קצת פחות רוטב על נגיסות הדג שלי, כדי להשאיר את אפקט הסלמון יותר מאשר הגבינה. על הדג היתה קציפה לימונית, הטיפ שלי – לשים מעט ממנה על הדג, רק בשביל הטאץ'.

המנה האחרונה שקיבלנו לפני המתוקים היתה "בלרינת יער" שהיא מנת פסטה פנה שמוקפת בחמישה סוגים של פטריות – יער, מלך, פורטבלו, שמפיניון ושימגי, ביחד עם ארטישוק, חמאת כמהין וטוויל פרמז'ן. (67 שקלים). זו מנה שהצטערנו שהגיעה אחרונה כי כבר היינו מפוצצים , אבל בכל זאת עשינו את המאמץ וטעמנו, כדי לגלות פסטה עשירה מאד, חובבי פטריות יאהבו מאד את המגוון.

היות והמסעדה חדשה, עדיין אין תפריט קינוחים מגובש. מחירי הקינוחים 35-42 שקלים.

אנחנו קיבלנו שלושה, וכל השלושה היו טוויסטים מקוריים ומודרניים על מנות קלאסיות.

הראשון היה "מוס שוקולד עם קציפת מסקרפונה" והכיל כוס של מוס שוקולד משוקולד איכותי, עליו שכבה של קצפת לא ממותקת, תות והחידוש- מלח ופלפל מלמעלה.

השני היה "טארט ליים" עז טעמים, שכלל מצד אחד סוג של מוס לימון מתוק, ומצד שני קונפיטורה של פירות יער חמצמצה. מי שבוחר את הטארט, זוכה לכל קשת הטעמים גם יחד- ממתוק ועד חמוץ.

השלישי האחרון היה טירמיסו שגם הוא היה לא שיגרתי. הוא הוגש בעציצון, בדימוי של צמח שצומח באדמה. החול היה בעצם עוגיות מרוסקות ומתחת היתה שכבה של מוס אספרסו לבן רך והתפקיד של הסועד הוא להגיע עם הכפית עד למטה, להעמיס מהמילוי התחתון, ואז לעלות למעלה ולתפוס גם חלק מהפירורים, כך שבכפית תצא לו בעצם מנת טירמיסו.

מבין השלושה הייתי בוחרת באחרון, כי אני בן אדם של מנות קלאסיות יותר, וחלק מהשידרוגים, כמו המלח והפלפל, קצת קיצוניים לי. הטירמיסו לעומת זאת שמר על הטעמים המקוריים, ורק בחר בצורת הגשה חדשה ומרעננת.

כאמור, היינות החדשים של "פסגות" ליוו את הארוחה. היינות מיוצרים מענבים שגדלים באותו אזור של היקב (הרי בנימין) ועוברים תהליכים יוצאי דופן כמו קידוח נקודתי לכל שתיל ושתיל על מנת להפיק את מקסימום הטעם המאוזן שמתאים לענבים ולאזור. תנאי השטח מסייעים לענבים  להיות מרוכזים ואיכותיים.

"פסגות אדום 2012"  התאים מאד למנות הכבדות יותר בארוחה, מכיוון שהוא בלנד מיוחד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט וורדו, שיושנו בחביות עץ אלון צרפתיות  במשך 14 חודשים, מה שנותן ליין מלאות עם הבזקים של פירות יער וצימוקים.

"פסגות קברנה סוביניון 2012" גם הוא מתאים לארוחות עתירות טעמים ומרקמים (וגם לארוחות בשריות – אצלנו הארוחה היתה חלבית ועדיין זה הסתדר מצוין). היין יושן בחביות עץ אלון למשך שנה וחודש, ומזכיר מאד פירות כהים כמו שזיפים ודובדבנים בשיא בשלותם.

המוטו של יקב פסגות הוא שילוב של ערכים, תנ"ך, נוף ויין ובמרכז המבקרים שלו יש פעילויות רבות לכל המשפחה. היקב קיים משנת 2003 ובשנה האחרונה הגיע לתוצרת של כ200,000 בקבוקים, רובם ליצוא לעשרות מדינות בכל רחבי העולם.

מחירי היינות – "פסגות אדום 2012" – 120 שקלים, "פסגות קברנה סוביניון2012" – 100 שקלים.

 

למסעדה תפריט עיסקיות נרחב שמתחיל לפעול ממש בשבוע הבא, ובו מנות לבחירה מתפריט המנות הראשונות והעיקריות, במחיר כולל של 59 שקלים. בבקרים יש ארוחות בוקר ייחודיות שכוללות בין השאר מנות מחבת לוהטת, אגז בנדיקט בגירסה הכשרה (עם סלמון), והפתעות רבות לכל דרגת רעב.

במסעדה גם מעדנייה שמוכרת מוצרי שוק במחירים נוחים.

 

מסעדת "סאפורי" ממוקמת בקרן היסוד 38 ירושליים וכשרה בהשגחת הרבנות ירושלים.

שווה להתעדכן בדף הפייסבוק – ובקרוב גם אתר מסודר עם כל המידע.

הפייסבוק של "סאפורי" – https://www.facebook.com/pages/Sapori/795678817156931

יקב פסגות – http://www.psagotwines.com

"הי ציונה" – מנס ציונה.

בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.

המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.

אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).

הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.

פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה).  (22/32 שקלים בתפריט).

בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.

המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים .  אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).

הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).

"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.

"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.

ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.

המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה.  כל הכבוד לשירה.

אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.

המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.

שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.

בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.

בנתיים הגיעו שני קינוחים –

טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).

קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?

מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.

ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.

עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)

http://zionacafe.rest.co.il/

אז תשתה קפה שחור (עם שוקולד, קצפת, טחינה,….)

מה אנחנו מחפשים כשאנחנו יושבים "לכוס קפה". חלפו הימים שהסתפקנו באבקה לא מזוהה מעורבבת עם מים רותחים. היום אנחנו רוצים להתענג על הקפה ולא רק להשתמש בו כמעורר.

והדרך לעונג מקפה, עוברת בהחלט בסניפי Coffestation שהיא רשת שהוקמה על ידי שלושה חובבי קפה – אסף רוייך- מומחה בר ואומן לאטה ארט, עומרי שורץ שהוא הפרופסור שמאחורי המצאת המשקאות השונים שתיכף נספר עליהם, ואסף שורץ המנכ"ל.

המוטו שלהם הוא Its all about the coffee ותתפלאו איזה עולם שלם ניתן ליצור מקפה ועל בסיס קפה.

הוזמנתי לסניף דיזנגוף, במיקום מעולה בין פרישמן לגורדון, לשבת בערב נעים ולטעום (המון) קפה ושאר משקאות מתפריט החורף (יש גם תפריט קיץ עם המון משקאות קרים ואייסים כמו שוקו נוגט (שאהוב מאד על ילדים) , וניל פיסטוק, וניל פלורנטין, לאטה פקן קרמל ועוד המון טעמים).

(בתמונה למעלה – אודי מכין את המשקאות על המקום).

בתפריט החורף יש בעקרון שלוש קטגוריות – "קינוחי אספרסו" (12 שקלים) שבאים עם ההמלצה "מומלץ לאכול עם כפית מלמטה למעלה" וכוללים שוטים של אספרסו עם המון תוספות מדליקות כמו אגוזי לוז, פיסטוק, קרמל, עוגיות שונות כמו ביסקוטי או טחינה, שוקולד ועוד. מהתפריט הזה ביקשנו לנסות שניים- מה שמשך לי את העין מיידית "אספרסו טחינה" – עם עוגיית טחינה , פיסטוק, שוקולד לבן וכמובן שוט אספרסו. אודי, הבעלים של הסניף הכין הכל על המקום בעצמו, כך שיוכל להקפיד על הסטנדרטים הכי גבוהים וטריים, (שיטת העבודה היא custome made – כלומר כל מנה מוכנה על המקום ברגע ההזמנה). השני שביקשנו היה "אספרסו שחור לבן" שהיה נראה יפיפה, בגלל שכבות של שוקולד מריר, שוקולד לבן ועוגיית חמאה. בשני המקרים אודי ריסק את העוגיות, הוסיף קרמים לפי הטעמים המבוקשים (תוצרת איטלקית, מוצרים משובחים במיוחד) ואת שוט האספרסו (התערובות מגיעות מסיציליה, בהכנה מיוחדת). הבחירה שלנו מבין השניים היתה הטחינה, בגלל הייחוד. ה"שחור לבן" היה חוויה של שוקולדים חמים וקרנצ'יים.

(בתמונה למעלה – "אספרסו שחור לבן" ובתמונה למטה "אספרסו טחינה").

הקטגוריה השניה היא "משקאות חמים" והמילים הללו מחביאות מאחוריהן המון אוצרות של קפה, שוקו, צ'אי, לאטה, ווניל והמון המון קצפת. אנחנו בחרנו "שוקו בלג'יו" שהוא פרלינים גרוסים וחלב מוקצף, ו"לאטה קרמל" שכלל אספרסו, לאטה וקרם קרמל. שני המשקאות הגיעו עם הר של קצפת. המשקאות עצמם היו בגודל ענק, (השוקו למשל יכול להתחלק בעצמו בין שני ילדים), והיו פינוק אמיתי של משקה חם עם תוספות כייפיות. הקצפת היתה סמיכה וכייפית, וערבבנו אותה בעדינות בשיטת ה"מילקי" במשקה עצמו. כוסות מפנקות במיוחד. (מחיר המשקאות החמים 15 שקלים כאמור לכמות ממש גדולה).

(בתמונה למעלה "שוקו בלג'יו" ובתמונה למטה "לאטה קרמל").

ועוד למטה – תמונה שלי עם המשקה כדי לקבל מושג על גודל הכוס.

 

האמת שפה כבר היינו ממש מפוצצים, אבל למען הקוראים היקרים היינו חייבים לטעום גם את הקטגוריה השלישית והמיוחדת של "משקאות פרי" (19 שקל) שבנתיים כוללות שלושה משקאות – "בננה בלנקו" – ווניל, בננה ושוקולד לבן, מנגו וונילה– ווניל, מנגו וקינמון, ובננה פאדג' – שוקו ובננה. אנחנו בחרנו לטעום את השניים האחרונים. המשקאות מגיעים (כמובן) עם קצפת וסירופ מלמעלה וכאן גילינו את ההפתעה- מכיוון שמדובר במשקאות חורף – גם משקאות הפרי, שכולנו מכירים כ"שייק פירות" שהרבה פעמים מגיע עם קרח, ב"קופיסטיישן" מדובר במשקאות חמים. (לא רותחים אלא חמימים). פינוק חורפי מיוחד. זה עם המנגו הרגיש כמו סוג של סחלב פירותי, כנראה בגלל הקינמון, והשוקו בננה, טוב, זה הפינוק האולטימטיבי בגלל השידוך המצוין בין שני המרכיבים הללו.

(בתמונה למעלה- משקאות הפרי – בצד שמאל ווניל מנגו, בצד ימין שוקו בננה).

בזמן ששתינו, אודי סיפר לנו שבקרוב ייכנסו גם מוצרי קונדיטוריה לסניף (בנתיים יש כריכים, עוגיות וכל מני פינוקים שאפשר לקחת ליד הקפה).

באתר של "קופיסטיישן" קראתי שכל משקה עובר מבחן בן עשרים סעיפים כדי לוודא שהוא ראוי להיות בתפריט של הרשת.

כרגע ישנם סניפים בתל אביב (אבן גבירול, קינג ג'ורג, דיזנגוף – שהוא הסניף שהיינו בו ,וכרגע יש בו פיילוט של פתיחה עד השעות הקטנות בימי חמישי, כדי שגם בדרך חזרה מבילוי אפשר יהיה להרגע על כוס קפה כייפית או בסוף פגישה רומנטית, מתחם דיאדא בנמל תל אביב ושנקין) וכן סנ
יף באחוזה ברעננה, ובקרוב עוד סניפים בכל רחבי הארץ.

עוד פרטים על "קופיסטיישן" – תפריט, שעות, סניפים, מבצעים ואפשרויות – באתר – http://www.coffeestation.co.il/.

חורף חם בפרתם.

את "מבשלים חוויה" בראשון לציון אני מכירה לא מהיום, וזכיתי להשתתף במגוון סדנאות שם בניצוחו של השף המוכשר יניב פרתם, ואחרים.

החורף המתקרב היה תירוץ מצוין לסדנת מרקים משודרגים באמצעות כל מני תוספות יאמיות. (ושווה לעיין טוב טוב בתיאורי המנות כי בפוסט מסתתרים המון טיפים של השף יניב…)

השדרוג הראשון שראינו היה מוצרים של "מאסטר שף" – שכוללים כל מני תוספות מאד כייפיות למרקים המוכנים- כמו קרוטונים קראנצ'יים בשני טעמים – בתיבול פפריקה עדין, ובתיבול שום, בצל ונגיעות פטרוזיליה. לא להאמין כמה שקרוטונים כאלה מוסיפים טעם למרק, בעיקר בגלל הניגודיות – הקרוטונים ה"נגיסים" לעומת קטיפתיות המרקים (ותיכף נספר לאיזה מרקים הוספנו אותם). מה שנחמד הוא הגודל – גודל מיני , בערך בגודל של שקדי מרק ממוצעים – שבניגוד לקרוטונים גדולים יותר, שהופכים לסלעים בפה ולא נוחים לאכילה, הקרוטונים של "מאסטר שף" הצטרפו בצורה מושלמת למרקים שהכין שף יניב. חלק מהסיבה שהם השתלבו כל כך טוב היתה שהם עוברים תהליך ייחודי של טיגון קצר שסוגר אותם ומטמין בתוכם את כל הטעמים בלי שיהפכו לספוגיים במרק.

ולאיזה מרקים הם הצטרפו?

קודם כל למרק בצל צרפתי כמובן, שאליו הקרוטונים הם "מאסט" – מרק שהכיל כמובן בצלים פרוסים לטבעות שאודו  בחמאה (צרפתי או לא צרפתי?) – אגב, לפי שף פרתם אפשר להחליף כל שומן בכל שומן, רצוי שומן מוקשה בשומן מוקשה אחר, כך שמי שרוצה להשתמש בתחליפי חמאה בגלל כשרות או רגישות כלשהי, זה בהחלט ייתכן. בכל מקרה, אחרי שהבצלים אודו הוא הוסיף יין לבן, תיבול של עלי דפנה וגרגרי פלפל אנגלי (ולמדנו ממנו ששני התבלינים הללו עובדים על הטעם החמישי- האוממי, שמגביר את התחושות בפה לטעמים השונים), מים, מלח וסוכר. במקביל הוא הכין בלילה של קמח ומים כדי לעבות את המרק והגיש עם הקרוטונים וכמובן פרמז'ן מגורר.

המרק הזה היה המקום השני מבחינת הפייבוריטים האישיים שלי.

אגב, ל"מאסטר שף" יש גם קרוטונים לסלט בתיבול בזיליקום ועגבניות, ובגירסה של אקסטרה ארוכים. על המדפים ניתן למצוא עוד המון מוצרים מהסידרה כמו מיקסים שונים לתוספת לסלט, פירורים לחם ועוד – שווה לבדוק על המדף.

עוד מוצר מדליק וחדשני של "מאסטר שף" היה "שבבי בצל מטוגן" שכשמם הם – חוסכים לנו את טיגוני הבצל למינהם וגם הרבה פחות שומניים מבצל שטוגן עצמאית. אנחנו לא חיכינו למרקים, ופשוט נשנשנו כמעט את כל החבילה כחטיף בזמן שהמרקים התבשלו.

השבבים כמובן טובים לכל שימוש של בצל מטוגן – ואני יודעת שאנסה אותם כבר בקרוב בתבשילי אורז וכמובן בחביתות, פיצות וכדומה.

המרק השני שנהנה מהקרוטונים היה מרק קרם אפונה שבו השף פרתם  טחן בסיר ירקות מבושלים – אפונה (קפואה או יבשה), בצלים, סלרי וחצי ראש שום קלוף, ואז עשה את הטריק המיוחד שלו – איך שומרים על הטעם המקסימלי של שום?

בניגוד לדעה הרווחת שבה מטגנים שום בתחילת הבישול ואליו מוסיפים את המצרכים, השף יניב טיגן שום בכמות נדיבה של שמן זית, ואז בסיום בישול המרק, הוא הרים את המחבת ובבת אחת הפיל את השום למרק החם. התוצאה היתה קודם כל ריח נפלא שהתפשט בכל המטבח, ואז תוספת טעם תיבולית-שומית-מגרה במיוחד למרק.

(בתמונה למעלה – הטריק של שף יניב והשום).

"ברילה" הביאה לנו גם היא תוספות שמשדרגות את המרקים – "פסטה מיסטה" שהיא למעשה שלושה סוגי פסטה שונים באריזה אחת, שמתבשלים ביחד. ו"פסטה דיתליני ריגטי" – פסטה שמתאימה גם למרק- והיא מכילה אטריות בגודל פתיתים (שלמעשה שף פרתם בישל כמו פתיתים ויצא יופי).

(בתמונות למעלה ולמטה- הפסטה ואיך היא נראית אחרי בישול).

את ה"מיסטה" אהבתי במיוחד בלי קשר למרקים, כי המרקמים הם מאד שונים ומוסיפים ענין למנה.

בפסטה הזו השתמש השף למרק מינסטרונה עשיר במיוחד, כשהטוויסט שלו היה שימוש בירקות שעברו קליה על אש גלויה וקילוף (כמו שעושים בדרך כלל לחציל). הפעולה הזו הוסיפה טעם קלוי מעושן עדין למרק. השף חתך את הירקות הקלויים לקוביות, אידה אותם, הוסיף רוטב עגבניות ומים, תיבל בטימין ואורגנו לאווירה איטלקית במיוחד ובישל. אחר כך הוסיף את הפסטה ובישל עוד קצת עד שהתרככה. גם המרק הזה הוגש עם פרמז'ן. (והאמת שאפשר להוסיף לו, כמו לכל המרקים, גם את הקרוטונים).

ה"פסטה  דיטליני ריגטי" הצטרפה למרק לימון חורפי מיוחד, שהכיל קוביות תפוחי אדמה, סלרי, בצל ירוק וכמובן שני לימונים סחוטים. גם למרק הזה נוספו שיני השום באותה שיטה של "הרגע האחרון" והמרק הגיע עם הוראות מדוייקות –

לרפד את הקערית בפתיתי ה"פסטה דיתליני ריגטי" המבושלים, להניח עליהם מהמרק ולהנות מכל טיפה. הפסטה העשירה עוד יותר את המרק. (אגב, אחד היתרונות הגדולים של "דיתליני ריגטי" הוא שהפסטה נשארת באותו גודל ולא מתנפחת, כך שהיא מתאימה בדיוק לגודל של כף מרק).

טיפ חשוב של שף יניב– אף פעם לא לשים אטריות במרק אם לא מתכוונים לאכול אותו מיד. אטריות נוטות להתנפח כך שאם נאכסן במקרר למשל מרק עם איטריות, הם יספגו את כל הנוזלים ולמחרת נקבל יציקה של פסטה מנופחת, דלילה וחסרת טעם.

הפסטות כמובן עשויות, כמו כל מוצרי "ברילה" מ100% חיטת דורום. "ברילה" מייצרת פסטה כבר 135 שנים בטכנולוגיות מתקדמות וחומרי גלם משובחים ולכן מוגדרת כ"פסטה פרימיום".

השדרוג האחרון שנוסף למרקים היא ה"שמנת אורז לבישול ואפיה " של אלפרו. אלפרו מוכרת בזכות המשקאות על בסיס צמחי ומוצרי מזון כמו מרגרינה, מעדנים, תחליפי יוגורט ושמנת וכו'). בעזרת שמנת הבישול החדשה מקבלים כמה יתרונות – ראשית, חגיגה לטבעונים ולמי שנמנע ממוצרי חלב מטעמי בריאות או אידאולוגיה. שנית – לשומרי הכשרות מאפשר הגשת מרק בטעם "חלבי" למנה ראשונה בארוחה בשרית למשל, או אם לא עבר די זמן מהארוחה הבשרית לפי ההלכה. מעבר לכך – הוא גם דל שומן וללא כולסטרול.

השף יניב השתמש ב"שמנת האורז" של אלפרו לשני מרקים –

מרק ארטישוק ירושלמי – שהכיל גם כרישה, שום, סלרי ואת שמנת "אלפרו" אורז, ואחרי בישול הירקות ותיבולם הוא טחן את הכל, ואז הכין את ההפתעה (אמרתי לכם שכדאי לקרוא היטב את תיאורי המרקים?) – פסטו של ריחן, רוקט, שום ושקדים קלויים עם המון שמן זית, ששימש להגשה ולתוספת טעם. ההוראות היו – מיזגו לכם מרק, הוסיפו מעל כף נדיבה (לפי הטעם) של פסטו וערבבו. גן עדן.

ואז- אז הגיע המרק שזכה למקום הראשון אצלי ואצל הרבה אחרים – מרק ערמונים. אין כמו ערמונים לתת לנו הרגשה חורפית מענגת, שזורקת אותנו הישר לעולם הקסום של אגדות הילדים, היערות, השלג, והחמימות. המתכון של השף היה פשוט – הוא הניח בסיר ערמונים טריים קלופים (אפשר גם את אלה שבוואקום) ובישל אותם עם קוביות בטטה, סלרי, גזר, בצל, תיבול וכמובן את שמנת האורז של "אלפרו". (הוא אגב סיפר שבניסויים שערך, אנשים לא יכלו להבדיל בין מרק שבושל עם שמנת חלבית, לבין מרק שבושל עם שמנת "אלפרו"). אחרי הבישול הגיעה עוד הפתעה- המרק מומלץ להגשה בספלוני אספרסו או כוסיות "שוט" עם תוספת של אגוז פקן סיני מלמעלה (או במקרה שלי – חופן).

אוי, זה היה עונג….

כתובות חשובות

פרתם – http://www.mevashlim.co.il/

אלפרו  – www.alpro.com

ברילה – http://www.barilla.co.il/  (אתר עם המון טיפים, מתכונים והפתעות).

פיצה ZAZA- לזוז עם הטעם.

לפני כשבועיים חזרתי מאיטליה, שם התזונה שלי התבססה בעיקר על צירוף של פחמימה, עליה חלבון ועליה ירקות, או במילים אחרות – פיצה.

יש המון פיצות בארץ. פיצות טובות ואיכותיות? קצת פחות. פיצות מיוחדות? עוד יותר קצת פחות.

הוזמנתי לסניף ראשון לציון של "פיצה ZAZA" כדי לראות – מה נאפה שם בתנור?

קצת רקע- הקונספט הוא pizza al-taglio – כלומר פיצה "על המשקל". זוכרים את "פיצה מטר" שמכרה פיצות לפי האורך? כאן מדובר במשקל, והמחיר הוא אחיד- תשעים שקלים לקילוגרם.

הפיצה היא בהשפעת רומא המהפנטת, התוססת והשופעת, והבצק הובא לארץ על ידי שף פיציולו האיטלקי , כולל יבוא של כל חומרי הגלם – הקמח, רוטב העגבניות וכל השאר, והבצק עובר תהליך מיוחד של תפיחה מבוקרת במשך 36 שעות, על מנת להשיג את הפריכות, האווריריות והטעם המיוחד. הגבינה- מוצרלה טבעית, מגיעה ממחלבה קטנה ועליה כל הגודיז- מתוספות צמחוניות כמו פטריות טריות (כולל גם כמהין!), דרך תוספות בשריות כמו פפרוני ובייקון, כמובן שלל ירקות, ואפילו מתוקים כמו פרלין שוקולד וחלווה.

שעות הפתיחה הן ארוכות במיוחד- מ12 בצהרים עד שתיים בלילה בימי השבוע, ובסופי שבוע עד ארבע בבוקר, כך שבכל עת שנתקפים ברעב או במאנצ'יז, אפשר להגיע.

עד עכשיו היה סניף בהוד השרון שקיים כבר שש שנים ופופולארי מאד, עכשיו ZAZA מתחדשים בסניף בראשון לציון, במתחם "הרובע" בניהול בימים אלה, נפתח, כאמור, הסניף השני של הרשת במתחם הרובע בראשון לציון בניהולו של השף קונדיטור, יניב ברהום.

הגענו לסניף בשבת בצהרים, ה"רובע" של ראשון לציון המה אנשים, בעיקר משפחות, שניצלו את השמש  שהגיחה בין העננים.

ניגשנו להתבונן בתפריט. הפיצות הן עם תוספות מאד מקוריות, לא עוד "זיתים/עגבניות/תירס/אננס" אלא קומבינציות מלאות טעם ומגוונות.

אנחנו בחרנו שני סוגים –

"פלפל קלוי ושום" – רוטב עגבניות, פלפלים קלויים, זיתי קלמטה, שום קונפי, גבינה מלוחה ופטרוזיליה, ו"4 בצלים" – הפיצה המפורסמת של המקום שכוללת רוטב עגבניות, גבינה מלוחה, בצל לבן, בצל ירוק, בצל סגול, עירית ובלסמי מתקתק. (שתי הפיצות בגודל "משפחתי" עולות 88 שקלים כל אחת).

(בתמונות – תהליך הכנת הפיצה – למעלה- הבצק המיוחד נמתח על התבנית, למטה- רוטב העגבניות.)

הפיצות הוכנו טריות טריות מול עיננו, הבצק המיוחד נפרש בתבנית, מעליו נוצק רוטב העגבניות, נשלח לאפיה, אחר כך על הפיצה הלוהטת הונחו המון המון המון המון תוספות, בהתאם לבחירה שלנו, עוד גבינה , עוד תיבולים, ועוד ארבע דקות בתנור כדי להשלים את האפיה.

(למעלה – הפיצות אחרי אפייה ראשונה. למטה- הגבינות והתוספות)

התוצאה כמו בתמונה – פיצה עשירה, הבצק יחסית עבה ומחזיק יפה את התוספות בלי להפוך לספוגי, וכמה שחשבנו שאנחנו מורעבים, אחרי כמה חתיכות כבר היינו מפוצצים.

(למעלה בתמונה – הפיצה המוכנה).

מה שנחמד הוא שלא חייבים לקחת מגש או חצי מגש, אפשר לבחור כל גודל חתיכה, והפיצה נשקלת ונמכרת על פי משקלה.

ישנה גם פיצה חריפה, למי שאוהב, ואני מקווה בפעם הבאה בסניף לטעום גם את הפיצה המתוקה, המכוסה בנוטלה, לקינוח ונשנוש.

כמובן שיש גם משלוחים.

קישור לאתר של רשת "זזה" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=10312

 

בליקר בייקרי – הרוגע שבמתיקות.

ימי חמישי, ליתר דיוק, חמישי בערב, הם תמיד קדושים – יש סלסה. לסיים שבוע בריקודים זה תמיד טוב, ולסיים אותו עם אקסטרה טעמים טובים, עוד יותר טוב.

אז חמישי בערב, לפני שעולים על הרחבה, התייצבנו בסניף חולון של "בליקר בייקרי" לבדוק מה יש שם שיעשה לנו את הערב?

הוזמנתי לבחון את התפריט וגם לשמוע על חידושים לקראת החורף ובכלל.

בתפריט יש קטגוריות עונתיות לפי קיץ או חורף (כך למשל במחלקת המשקאות – לכבוד הקיץ שתיכף נגמר – ושווה לרוץ ולתפוס – יש משקאות סורבה פירות ומשקאות על בסיס קפה, ובחורף יתווספו משקאות בנוסח סחלב חם ופינוקים חורפיים), ויש קטגוריות קבועות של מנות אהובות.

המקום הוא כשר חלבי ולכן מטבע הדברים גם צמחוני, ולצד הרבה מנות חלביות גבינתיות למשל, יש גם מנות שמכילות המון ירקות בריאים  ודגנים , כך שאפשר גם להתענג על הטעם וגם להרוויח בריאות ככה על הדרך.

פתחנו את הערב במשקאות המיוחדים של המקום. לא רציתי להתמלא ממשהו כבד יותר שמכיל יוגורט, ולכן הלכתי על שייק בשם " סיישל" שמכיל אננס ותפוז. (ואני יודעת שאחזור בקרוב כי אני סקרנית לגבי שייק אחר שהיה בתפריט אבל אזל בשעה שהיינו שם – "טנריף" שמכיל מנגו ופסיפלורה). בכל מקרה, כוס גדושה (18 שקלים) שהרוותה אותי בגדול והחזיקה אותי למעשה לכל אורך הארוחה. מרענן, צונן וכייפי.

לילך, הבעלים של הסניף, הביאה לנו להתרשם בכל זאת מאחד השייקים עם היוגורט – "רוזטה" שהיה כמו שהשם מרמז – מיקס של שקדים, בננה ותמר. המשקה מתוק, הייתי שמחה אפילו לקבלו בתור קינוח.

מהמנות הראשונות, ברובריקת "התחלות" בתפריט, קיבלנו שתיים –

פלאפל תרד ופרמז'ן (25 שקלים) – מנה עשירה מאד, של ארבע קציצות פלאפל עשויות תרד, על המון המון גבינה לבנה מתובלת. אהבתי שמצד אחד יש טעם אופייני עדין של פלאפל, כנראה מהתיבול, ומצד שני התרד מוסיף את הערך המוסף הבריאותי והגיוון המעניין ממה שאנחנו מכירים.  הייתי שמחה להוסיף גם לחם שאפשר יהיה לנגב את שארית הגבינה המתובלת שהוותה את המצע, בכל מקרה חיסלנו אותה עם המזלג.

חציל ומוצרלה עם סלסת עגבניות (27 שקלים).  מנה שכבייכול מוכרת ממסעדות רבות, אבל שונה, כי החציל במקרה הזה אינו בעל הטעם הקלוי השרוף אלא יותר נשאר בזכות עצמו וטעמיו.

בתפריט יש המון מנות שיכולות להוות מנה עיקרית – סלטים שונים, כולל סלט קינואה חם, פיצות, כריכים ועוד.

אנחנו בחרנו מהרובריקה המסקרנת של "לעניין" שהיא המנות המיוחדות.

אני שמתי עין על "קציצות קינואה" – שמוגשות עם מטבל גבינה, עשבי תיבול וסלט עלים (46 שקלים) ולשולחן הגיעה גם המנה שהומלצה על ידי לילך – "המבורגר פטריות ומוצרלה" – עם איולי עשבי תיבול, ביצת עין ותפוחי אדמה אפויים (59 שקלים).

ארבע קציצות עסיסיות נחתו על השולחן (אגב, כל המנות המצולמות הן בגודל האמיתי) עם סלט עשיר (וטרי מאד, וזה הורגש). הרגשתי טיפה מתקתקות בקציצות, ולא הייתי מנחשת שהן מקינואה. מרקם מעניין ושונה . אהבתי גם את החום של הקציצות יחד עם המטבל הגבינתי הקר.

מה"המבורגר" בתחילה חששתי, כי ברגע שקוראים למנה צמחונית "המבורגר" תמיד נוצר הרושם של "תחליף בשר" וזה כבר מראש יוצר תחושה של ציפיה לדבר האמיתי ואיך אפשר להשיג את אותו הטעם בעזרת פטריות? במקרה הנדון הקציצה היתה פשוט טעימה, בלי לנסות להתחפש לבשר. היא הוגשה על לחמניה עם סלט, אז הייתי מעדיפה לכנות את המנה "קציצות פטריות ומוצרלה בסגנון המבורגר" כי באמת שאין סיבה לנסות להיות תחליף, כשהפטריות והקציצה טובות בפני עצמן. על הקציצה היתה ביצת עין, מה שכבר קונה אותי, כי אין כמו הנזילה הצהובה הזו, סקסית וחמימה.

(למעלה- המנה, למטה- הייתי חייבת להראות לכם את החלמון הנוזלי-חמים-סקסי הזה…)

בתפריט הקינוחים (שלמרות שמכונה "תפריט קיץ" בעצם קיים כל השנה, עם תוספות חורפיות כמו עוגות חמות וכדומה), יש חגיגה לאוהבי המתוק. מנות מסקרנות כמו "הפתעת שוקולד" (כדור שוקולד מריר עם קרם עוגיות על כדור גלידת וניל עם רוטב שוקולד חם… יאמי יאמי), או טירמיסו ושטרודל תפוחים חם, הכל עם קצפת וגלידות. אני העדפתי מנה פחות מתוקה, ושאלתי את לילך. היא המליצה על עוגה מיוחדת שלא רשומה בתפריט , בשם "פילדלפיה" שכוללת בצק בראוניז שוקולד, שמעליו עוגת גבינה אפויה וקרם מסקרפונה. (מחירי הקינוחים נעים בין 32-39 שקלים). האמת, שיחוק. העוגה רכה אבל לא נמרחת, ובעיקר – חמצמצות עדינה מאד של הגבינה משתלבת מצוין עם תחתית הבראוני שוקולד שמתחת. שווה לשאול על המיוחדות של היום.

כדי שיהיו אנרגיות לסלסה, חזרנו בחזרה לתפריט המשקאות ובחרנו משם " גרניטה קפה, גלידת וניל וקצפת" (23 שקלים לכוס ענקית שמספיקה לשניים ויותר). האמת, גם זה יכול להוות קינוח בפני עצמו.

סניף "בליקר בייקרי" בחולון מחולק לשני חלקים, יש את החלק הפנימי ויש את המרפסת החיצונית שמצויינת לימים נעימים, מיקום פינתי שמשקיף על כל הסביבה, צל ובריזה. עכשיו תושבי חולון והסביבה לא צריכים לנדוד לראשון לציון או לתל אביב, אפשר לשבת בכיף, אם על כוס קפה ומשהו מתוק, אם על מנות גדולות או קטנות. לילך מספרת שבימי שישי המקום עמוס במיוחד, והומה באנשים שרוצים לבלות טוב. במשך השבוע יש גם קהל של יושבי העסקים מסביב (כל האזור מתפתח במהירות ועסקים רבים צצים) ויש גם משרדים שמזמינים משלוחים.

העיצוב היה מחמם מאד- פרחוני, ביתי קלאסי, וכל המתוקים בוויטרינות הפכו את המקום לכייפי במיוחד.

ישנם גם תפריטים לילדים .

המקום כאמור כשר, והחנייה בסביבה נוחה מאד וחינמית.

עוד פרטים באתר – http://www.bleeckerbakery.co.il/site/home.php

ובדף הפייסבוק  –

https://www.facebook.com/bleeckerbakery

 

תנובה- בטאץ' אישי במיוחד.

"נשנוש". מילה שטומנת בחובה משהו קטן, טעים, שמשביע אותנו כשאנחנו לא ממש רעבים אבל גם חייבים משהו – או ההפך, כשאנו מאד רעבים אבל עוד יש זמן עד האוכל ובנתיים צריך להכניס משהו לפה.

אחד הנשנושים הבריאים והטעימים הוא מוצרי חלב – גבינה או קוטג' שכיף לאכול ישר מהקופסה (בלי לחם – לחסוך פחמימות). מנה קרירה, משביעה, ללא טעמים דומיננטיים במיוחד ככה שלא נשאר טעם בפה מלבד רעננות חלבית. (125 גרם לגביע).

הבעיה- קודם כל מבחינת ההגיינה- אם פתחנו קופסה בגודל מלא, צריך להעביר לכלי אחר כי אחרת עושים "דאבל דיפ" עם הכפית (או בעצם טריליון "דיפ") וזה לא תמיד נעים לזה שמגיע אחרינו ורוצה לאכול גם הוא מהמוצר. (אגב, אם מארחים נניח לארוחת בוקר או בראנץ', הרבה יותר נחמד לשים אריזות אישיות לכל אחד, במקום להתחיל לשפוך לקערות..).

שנית, כשהמוצר פתוח כי נשנשו רק קצת, הוא מתקלקל מהר יותר, או מקבל ריחות של מאכלים אחרים לידו, ובאופן כללי נשמר פחות.

שלישית- כשאנו רוצים לקחת נשנוש החוצה- לגינה עם הילדים או לאכול בעבודה, לא נוח לקחת אריזה גדולה , גם מבחינת מקום וגם מבחינת איכסון – אם זה לגינה- צריך להחזיר את זה הביתה בלי שייזל ובלי שיעמוד יותר מדי זמן בחוץ, ואם זה במשרד שבו יש מקרר, צריך לזכור להדביק פתקים של "שייך לשוש, מי שיגע יחושמל!!!" וכאלה, והרבה פעמים פשוט שוכחים את זה במקרר כי זה נדחק איפשהו אחורה עם דברים שאנשים אחרים שמו.

רביעית – האנשים הנמוכים בבית – הילדים, גם בשבילם עדיף אריזה קטנה, שהכמות מספיקה להם בדיוק, וגם נוח לגדולים יותר מבינהם, לאחוז אריזה קטנה ולאכול ממנה.

חמישית – אריזה קטנה מאפשרת שליטה על הכמויות ואי היסחפות לחיסול קופסאות ענק (שזה מצב שבהחלט יכול לקרות..).

בקיצור, לאריזות קטנות יש המון יתרונות.

כשקיבלתי להתנסות אריזות קטנות של הגבינה הלבנה של "תנובה" ואת הקוטג' של "תנובה"  ניסיתי במגוון דרכים. ליתר דיוק, בן הזוג ישר אימץ לעצמו קוטג' אחד, ואני הלכתי על שני שימושים שונים לגבינה. קופסה אחת הספיקה בדיוק לשני כריכים (עם חסה ומלפפון חמוץ) (מה שגם טוב כי כשמורחים מקופסה גדולה, תמיד נכנסים לה כל מני פירורים מהלחם, וכאן הכמות נגמרה בדיוק). את השני הפכתי לקינוח פשוט, כשהוספתי שקית סוכר ווניל לגבינה וערבבתי. יצא מעדן (הסוכר לא בדיוק נמס לגמרי, והוסיף לי קרנצ'יות. אני חושבת לאלתר בפעם הבאה עם ריבה, פשוט כפית ככה למעלה, כמו שיש במעדני היוגורט, ולראות מה יוצא).

אז מי אמר שדברים טובים לא באים באריזות קטנות?