לפי ויקיפדיה- ההגדרה של "ביסטרו" היא  – "מסעדה קטנה המגישה מאכלים פשוטים במחירים שווים לכל נפש." כששאלתי את צוות "לה ביסטרו" בחולון מה ההגדרה שלהם, ומה הכי מייצג את המושג "ביסטרו" בעיניהם, התשובה היתה מורחבת יותר וכללה גם את האווירה. הישיבה היא טיפה אפלולית (למרות שלא חשוך כמו במקומות אחרים, ובהחלט אפשר לקרוא את התפריט בערב בלי בעיה ובלי תאורה של סלולרי, או לצלם בלי פלאש במקרה שלי), המוסיקה היא ג'אזית מרגיעה שמלטפת את האוזן, והמבחר רחב ומקיף כך שאדם יכול להחליט אם הוא רוצה ארוחה שלמה, או משהו טעים עם איזה אלכוהול כייפי, או אפילו ארוחת שישי בערב.

להמשיך לקרוא ←

יעקב פיאלקוב, הוא ג'אקומו ויולה, מוכר יותר כ"ג'אקומו – מעצמת ידע קולינרי על איטליה". מי שרוצה לדעת משהו על הקולינריה באיטליה לא צריך שום דבר מלבד לפנות לג'אקומו – הכל כבר שם.

וכדי שהידע הזה יעבור הלאה, ג'אקומו מוביל זה שנים רבות סדנאות אוכל איטלקי על כל גווניו, לקבוצות, זוגות, בביתו – במטבח מאובזר, או בבתים אחרים , ותוך כדי הלימוד והעשייה, גם לומדים טיפים על בישול בכלל, ועל החיים.

ג'אקומו שרכש את הידע שלו בהשתלמויות בישול איטלקי ברומא ופירנצה, וגם מ"מאמות" איטלקיות אמיתיות בכל רחבי ארץ המגף, עבד במסעדה ברומא והיה הבעלים של מסעדה שהיתה גם מעדניה ומפעל פסטה בישראל בשם "ג'אקומו". במקביל גם כתב שלושה ספרי בישול (איטלקי כמובן) וספר הדרכה על הכנת גבינות.

הסדנאות והקורסים כוללים גם קורס מקיף להכנת גבינות ביתיות, ועל כך בהמשך.

מעבר לקורסים ג'אקומו עורך סעודות לקבוצות עד 40 איש בביתם או בלוקיישן שיבחרו, ומספק גם שירותי קייטרינג עד 100 איש.

עד כאן המידע, עכשיו – איפה האוכל?

אז הנה הוא –

התכנסנו בביתו לסדנה שנשאה את הכותרת "המיטב של  איטליה".

קיבלנו דפי מתכונים, והסירים החלו לשקשק.

היינו שש בלוגריות מורעבות, שכוסות היין שנמזגו לנו רק פתחו לנו את התאבון, ולכן ג'אקומו פתח מיד במתכון הראשון, שהוא מהיר וירגיע לנו את הרעב  – ברוסקטה עם עגבניות, שום ושמן זית. כאן גם קיבלנו הסבר על משמעות השם "ברוסקטה" – "לחם חרוך"  ושאם מניחים על הברוסקטה כל דבר אחר מלבד עגבניות, שום ושמן זית, זה הופך כבר להיות "קרוסטיני".

ג'אקומו חילק משימות – אחת לשה את הבצק, אחת חתכה ירקות והשלישית (נחשו מי) צילמה את כל העסק.. סדנה פעילה שבה גם עובדים, לא רק צופים.

(בתמונות למעלה ולמטה- ההכנות).

מנות ירקות הוכנו במקביל, חלק נאפים, חלק נצלים, חלק בשלבי חיתוך וכך הלאה כך שעד מהירה הונחו צלחות על השולחן –

גזר בדבש ושום שקיבל מחיאות כפיים סוערות והיה הכי פשוט שיכול להיות – ג'אקומו טיגן שום, הוסיף לו רצועות גזר, וטיגן עד שהתרכך, הוסיף סוכר, דבש, מלח, צ'ילי ואורגנו, בחש עוד קצת והופ – יש מנה כייפית. (מתכונים מדוייקים ניתן למצוא באתר של ג'אקומו – http://www.giacommo.net/index.htm.)

(בתמונה למעלה – ג'אקומו בעבודה).

מנת הירק הבאה היתה "שומר בשמן זית ולימון" – כשהלימון מנטרל את הטעם ה"אניסי" ומשאיר ירק רך במיוחד.

בנתיים בשביל שיהיה מה לאכול עם הירקות, הוכנסה לתנור פוקצ'ה שקיבלה זרזיפי שמן זית ועלי רוזמרין.

פרוסות חצילים קלויות הפכו להיות "חציל במילוי גבינת מוצרלה ופרמזן" (שאגב, הגבינות מעשה ידי ג'אקומו להתפאר) ונכנסו לשיזוף בתנור, מנת פתיחה לא רק טעימה אלא גם יפיפיה.

(בתמונות למעלה ולמטה – המנות המוכנות)

אישית, המנה הפיבוריטית שלי היתה "כרובית מטוגנת ברוטב שמנת וחרדל" שג'אקומו הרשה לי לפנק את קוראי במתכון המדויק- מכינים בלילה מכוס אחת קמח לבן, חצי שקית אבקת אפייה, קצת מים (תלוי לפי מידת הסמיכות של הבלילה, שלא תהיה נוזלית). טובלים בה פרחי כרובית מפורקת (כרובית בינונית), ממש כמו סוג של ירק בטמפורה. מטגנים בשמן עמוק עד שהציפוי משחים ומניחים על נייר סופג . במקביל מרתיחים מיכל אחד של שמנת מתוקה, וכשהיא רותחת מוסיפים כף חרדל ומערבבים. מסדרים את הכרובית על צלחת הגשה, שופכים למעלה את הרוטב ו.. בתאבון!

הפוקצ'ה יצאה בנתיים מהתנור, שזופה ומריחה מרוזמרין, והצטרפה לעוד מנות שהונחו על השולחן כמו – "קפונטה חצילים" – מנה חורפית עשירה של חצילים מטוגנים ואחר כך מבושלים עם בצלים, שום, עגבניות, זיתים , סלרי ובתוספת צלפים וצנוברים, ותיבול שכולל גם סוכר חום, ויש מנה צמחונית (למעשה אפילו טבעונית) שמחממת וממלאת יופי בליל חורף גשום, ולא רק.

(בתמונה למעלה – הפסטות היפיפיות תוצרת בית של ג'אקומו)

הגיע שלב הפסטה. ג'אקומו שלף מכונת פסטה והדגים איך עושים בצק פסטה, ואיך מפעילים את המכונה ומוציאים ממנה את כל האוצרות – ספגטי, רביולי, אטריות "פפיון" ועוד. מה שאהבתי במיוחד זה את השילוב שג'אקומו עשה כשהוא הניח על הבצק עלי בזיליקום ואז העביר יחד במכונה, ויצר ספגטי בזיליקום מאוחד.

במקביל הוכן גם בצק ללזניה והפסטות יצאו לדרך.

שתי מנות הפסטה שהוכנו היו –

"פטוצ'יני ברוטב פלפלים ושמנת" – עם פסטות משני צבעים – כמובן תוצרת בית טריה, פלפלים צבעוניים קלויים וברור שתהיה שם גם שמנת, נכון?

הלזניה היתה "סיציליאנית" וכללה שכבות של פסטה, רוטב עגבניות, בזיליקום, מוצרלה והמון פרמז'ן, מהסוג שנמתח ונמתח ….  בגלל שהפסטה היתה טריה ולא יבשה (ובלזניה משתמשים הרבה פעמים בדפי לזניה מוכנים שלא צריך לאפות והם תמיד יוצאים יותר קשים), הלזניה היתה יותר נימוחה ורכה.

(בתמונה למעלה- גבינות שג'אקומו מייצר ומשלב במנות הסדנה, וגם מלמד להכין לבד).

הקינוח הנבחר (ג'אקומו שאל מה בא לנו – קנלוני או פנקוטה) היה פנקוטה שנבחרה רוב קולות. מנה שמזכירה קצת "פלאן" במראה, אבל לא דומה בטעם (בפלאן יש המון ביצים, כאן אין בכלל). כל הסיפור היה קרם קרמל שג'אקומו מכין לבד (באתר אפשר למצוא את המתכון), שנמזג בתחתיות של קעריות, שמנת שהורתחה ביחד עם ג'לטין וסוכר ווניל ונמזגה בעדינות על הקרמל, וקירור. כשהקעריות נהפכו על הצלחות, הן גלשו ומעליהן גלש הקרמל שכיסה אותן והמתיק אותן בעדינות סוכרית. גם כל מי שטענה שהיא מפוצצת מכל הפסטות והירקות והפוקצ'ה, איכשהו מצאה מקום גם למנה הזו.

הסדנאות מתקיימות כבר כ14 שנים, כשג'אקומו מקפיד כל שנה לנסוע לפחות פעמיים לאיטליה כדי להתעדכן בחידושים הקולינריים האחרונים והן מיועדות לא רק למבינים בבישול אלא גם לכאלה שביצה קשה היא אתגר עבורם.

כמו שהזכרתי בהתחלה, סדנאות הגבינות הן שוס אמיתי, וצוברות פופולאריות במהירות רבה – גם לומדים, גם טועמים וגם יכולים לעשות בבית.

מי שממש לא רוצה להתאמץ, ג'אקומו גם מספק אוכל מוכן, אירועים פרטיים, ארוחות רומנטיות (כי ביננו, האוכל האיטלקי הוא הכי רומנטי), מסיבות יום הולדת, מסיבות רווקות ועוד.

הפרטים על סדנאות הגבינה , וכל מה שצריך כדי להכין גבינות בבית – כאן – http://www.gvina-cheese.com/index.htm

בפעם ה19 ברציפות, בין התאריכים 11-22 בינואר, פסטיבל "שף תאכל" – הפסטיבל הגדול שמאפשר לכל אחד ואחת לאכול במסעדות שונות, ממגוון המנות המיוחדות של השפים, במחיר שווה לכל נפש – 89 שקלים בלבד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח מפנק.

והפעם – הנושא – "מהמטבח של אמא". לרוב השפים ההשפעה הראשונה לכיוון המטבח היתה בבישולים של האמהות. הריחות, הטעמים, הטיפוס על השיש כדי לראות מה יש בסיר, כל זה חלק מהשפים גם כשהם מבשלים גורמה צרפתי מודרני. בפסטיבל השנה, מעבר למנות מכל הסוגים – כולל כשרות, צמחוניות וטבעוניות, יש תמיד בתפריט מנה אחת או שתיים "של האמהות" – משהו שהשפים הביאו מהילדות.

התכנסנו במסעדת "שיין אנד שארפ" לטעימה קטנה ממה שיהיה בפסטיבל . במסעדה, שרק חלון התצוגה שלה כבר גרם לי לתאוות בשרים עמוקה, התייצבו שפים מכמה וכמה מסעדות שמשתתפות בפסטיבל, ואיפשרו לנו לטעום סוג של "הצצה " אל מה שיתרחש בפסטיבל.

המסעדה המארחת – "שיין אנד שארפ" הציגה לנו שתי מנות. מתפריט המנות הראשונות דגמנו "הקובה של סבתא" שהוא מנה של קובה מטוגן שהוגש על טחינה, סלט טבולה קטן וקרם חציל. פינוק קטן של התחלה, אהבתי את הניגודיות של החום של הקובה עם הקרירות של הסלט, מלוח מול מרענן. מנת הקובה היא כמובן לפי  נושא הפסטיבל – קובה ביתית סורית מילדותו של השף אלעד לוי).

עוד מנה של "שיין אנד שארפ" היתה מהעיקריות – "אנטריקוט על פירה או אורז". אנחנו קיבלנו אותו דווקא על קרם שום עם ירקות צלויים כמו עגבניה ובצל בליווי מח עצם עסיסי. בשר איכותי הוא בשר איכותי, וכמובן שאפשר לבקש את מידת העשייה המבוקשת.

מסעדת "הספסל" ברמת גן גם היא הגישה שתי מנות מתוך מה שיוגש בפסטיבל – מהמנות הראשונות –" סופלקי סייטן עם יוגורט עיזים" – מנה שמתאימה לצמחונים, אבל גם לנו לקח קצת זמן להבין שזה באמת לא עוף אלא סייטן. מנה שמתאימה גם לשומרי כשרות שלא רוצים לערבב חלב ובשר ביחד.

המנה השניה היתה בשרית – "בקר בבישול איטי עם רוטב יין אדום ופירה כפרי" – מנה חורפית ועשירה מאד עם טעמים דומיננטיים של יין. השף של "הספסל" הוא שף זיו רשף שמחוני.

השף מור בק מ"צ'ופ צ'ופ" מהוד השרון (שאצלו כבר ביקרתי בעבר – וניתן לקרוא את החוויות כאן, 

השף שהביא לארץ את שיטת חיתוך הבשר לפיסות קטנות, הכין לכבוד טעימות מהפסטיבל – כריכוני בשר מעושן – צ'ופ אסאדו וחזה בקר מעושנים עם מיונז, שום, צ'ימיצ'ורי וממרח פלפלים חריפים (אני לא חשתי בחריפות, ואני אחת שמרגישה אותה מקילומטרים) וצ'ופ מיקס אווז עם אנטריקוט מעושן שהוגש עם ווסאבי שום ובלסמי מרוכז , ובו דווקא חשתי עוקצנות פיקנטית מסוימת, שלא הפריעה לי לסיים את הכריכונים עד תום.

ממסעדת "כיופים סנטר" בצומת ירקונים הגיעה המנה של שף מוריס צור- פטה כבד עם מולרד אווז ועירית, שהוגש לנו עם ריבה שהימרנו עליה שהיא מתאנים. האמת, פטה כבר הוא תמיד פינוק שחיתותי (אין לי מושג אם הוא הכיל חמאה, אבל זה היה מעדן). המלצה שלי – לבקש טוסטונים ליד, ולבנות על זה מגדל של לחם-ריבה-כבד.

הקינוח הגיע מידיו של השף אבי מרון ממסעדת הבלינצ'ס ההונגרי בתל אביב- סוגי בלינצ'ס שונים – שוקולד, ווניל והשוס – עם מילוי קרם תות והרבה קצפת מלמעלה. ההתנפלות של כולם הותירה לכל אחד ממש חתיכה קטנה, הייתי שמחה לקבל את הבלינצ'ס עם התות כולה לעצמי ולמרות כל שאר הארוחה, היא היתה נעלמת כלא היתה.

בין המסעדות הרבות שמשתתפות בפסטיבל ניתן למצוא את "גספצ'ו " של השף גיא פרץ, שיציג בה מנה מרוקאית מבית ילדותו, עם השדרוגים המיוחדים שלו , את אושי אושי, באבא יאגה, רג'ינה ו"עד העצם" בקריית שדה התעופה, כל אלה באזור המרכז, בשרון את אתניקה, קולומבוס, ריבר, וג'קו, בדרום את "הצדף", "אצה", ריבר, בירושלים את "גבריאלה" , בצפון את "קונפי חיפה" , "אילוש " ברמת צבי, וכאמור עוד המון המון מסעדות – הרשימה המלאה באתר.

את המנות ליווה הסיידר "סומרסבי" שהוא סיידר מתקתק ועדין, בעל 4.5% אחוזי אלכוהול, כמו בירה, שמרווה מצד אחד ועושה שמח בלב מצד שני (ומתאים לשני המינים). המשקה נטול גלוטן וחומרים משמרים, מבוסס על זני תפוחים עסיסיים שנסחטים בקפידה ועוברים תהליך התססה שהופך אותם לאלכוהוליים בתהליך טבעי. הפיתוח והייצור הם של "קרלסברג" ו"סומרסבי" זכה בפרסים רבים ובמקום ראשון כמותג שצמח ביותר בשנתיים האחרונות מבין עשרה מותגי סיידר מובילים.

הסיידר יכול להחליף בהצלחה קאווה בארוחות בוקר מפנקות במיוחד, או על חוף הים (וגם ליד ג'אקוזי לוהט זה מוצלח במיוחד…).

"קרלסברג" קיימת מ1847 בדנמרק והיא מבשלה שמקפידה על איכות ללא פשרות . הם אלה שגילו את השמרים האחראיים לבירה, מה שמאפשר שליטה על כל תהליכי הבישול, ולאות כבוד על כך שצוות קרלסברג חלק את המידע עם מבשלות אחרות בעולם, בכל בירת לאגר יש מעט קרלסברג.

אז בימי החורף האלה, כשגשם בא והולך, פסטיבל "שף תאכל" הוא הזדמנות מצויינת להתנסות במנות של מסעדות שתמיד רצינו לנסות, וגם במנות מיוחדות לפסטיבל בהוקרה לכל האמהות הבשלניות של השפים, שהפכו אותם למי שהם.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

איזה בני? בני הדייג. איזה רשת? הרשת שבתוכה נלכדים הדגים הכי טריים שמגיעים ישירות לצלחת. איפה? בנמל תל אביב כמובן.

אז הוזמנו להסתכל לדגים בלבן של העיניים, ולבדוק מה הטעם של הטריות הכי טרייה שאפשר.

סניף נמל תל אביב של בני רבה, הוא בני הדייג , שנפתח בשנת 2000 לאחר שעבר ממיקומו הישן ביפו, יושב על המים, וחוץ מדגים יש גם פירות ים וגם בשרים.

הניהול מופקד בידי בנו של בני, יוסי רבה, ואת פנינו קיבלה אלקה, שהיא מוסד בפני עצמה, מאחר והיא עובדת במסעדה כשלושים שנה, ומכירה את הסועדים שחוזרים לעוד מנה ועוד מנה, תיירים וישראלים שזוכרים אותה, וכפי שהיא מספרת, היא כבר מכירה אנשים שהתחילו להגיע כרווקים, חזרו כנשואים, חזרו בהריון ואחר כך כבר חזרו עם הילדים…

אלקה גם הראתה לנו את הפינוק האולטימטיבי של המקום – הפילוט האישי – כלומר, כל מלצר שמגיש מנת דג, הוא גם מומחה בלפלט אותה כך שהסועד לא צריך להתאמץ יותר מדי ויכול להנות ישירות מהדג.

היינות נמזגו, ועל השולחן נפרשו הסלטים  – בין 10 ל14 סוגים שונים, בשיטת ה"ריפיל". (אם לא מזמינים מנה עיקרית – הם עולים 35 שקלים). ביחד איתם הגיעו לחמניות חמימות ואזהרה "לא להתמלא יותר מדי כדי שיהיה מקום לעיקריות) . מבין הסלטים אני חייבת לציין את החומוס שזכה למחמאות רבות, ואת האיקרה שקושטה בבצל ונידרשה לעוד מילוי ועוד מילוי.

שתי מנות דגים נאים  הגיעו – אחת סביצ'ה אינטיאס עם אבוקדו על פרוסות סלק  ואחת קרפצ'יו דניס. (הקרפצ'יו מופיע בתפריט במחיר 46 שקלים). העדפנו יותר את זו עם האבוקדו בגלל הייחוד שלה, והיא היתה עדינה יותר מבחינת תיבול יחסית לקרפצ'יו. (שגם קושט בפלפל חריף, מה שצריך לשים לב אם לא אוהבים חריף). על הדרך נוספה לנו מנה של לבבות ארטישוק צלויים עם לאבנה, שריעננה את החיך לקראת הדגים.

לעיקריות קיבלנו שלוש צלחות שונות, שני סוגי דגים ושלוש סוגי הכנה.

קיבלנו לוקוס שטוגן עם טבעות בצל, בר ים (סי באס) שנאפה במלח גס ובעצם אודה בפנים ללא כל תיבול, וללא שמן, ואותו בר ים בשיטה נוספת של אפייה בתנור עם שמן זית, יין לבן ותבלינים. הדגים הוגשו עם ירקות צלויים שונים. כאמור המלצרים פילטו עבורנו את הדגים ולנו נשאר רק לנעוץ מזלגות.

כל הדגים חוסלו, לכל אחד היתה דעה אחרת, אם כי נטייה קלה היתה יותר לכיוון הדג שנאפה במלח, אולי בגלל שדווקא בגלל שלא תיבלו אותו, היה קל יותר להתחבר לאפיונים ה"דגיים" שלו. בכל מקרה אף אחד מהדגים לא היה "פישי" במובן החזק מדי של המילה.

(בתמונה למעלה- משמאל  בני הדייג, מימין – אלקה. בתמונה למטה- אלקה מפנקת בפילוט הדגים).

מגבונים הוצעו, שולחנות נוקו, וכפיות חולקו.

הגיע עת הקינוחים ומתוך המגוון הגדול שהוגש לשולחן, טעמתי את  –

וופל בלגי עם המון גלידה וקצפת, מלבי  ברוטב אדום שמבחינתי היה הנבחר מבין הקינוחים, בעיקר בגלל עדינותו, עוגת גבינה פירורים – גם היא קלילה, ו"שווצריה הקטנה" לתוספת מתיקות.

(מחירי קינוחים – בין 25-38 שקלים).

מחירי דגים משתנים אם מדובר במנה או לפי משקל , שווה להתייעץ עם המלצרים מה המלצת היום.

לידנו חגג שולחן יום הולדת, עם זיקוקים, מהצד השני היו זוגות רומנטיים, בקצה שמענו בליל שפות שהעיד על תיירים, והמלצרים התרוצצו במהירות וביעילות בין כולם.

ל"בני הדייג" סניפים נוספים – במרינה בהרצליה, במתחם כפר הים בחדרה, ובראשון לציון סניף חדש דנדש החל מאפריל השנה.

אתר הבית – http://www.rol.co.il/sites/benny-ta2/

בערוץ האוכל משודרת הרבה פעמים תוכניתו של השף הגאון הסטון בלומנטל. מדובר בשף שאהבתו היא להמציא מנות מיוחדות, אתגרים בלתי אפשריים וחוויות אכילה שונות ומעניינות.

נזכרתי בו כשטעמתי את המנות של השף לירן בלו מ"אמיליה" ברחובות. המסעדה היא צמחונית חלבית (כולל דגים ופירות ים) ושוכנת ברחוב הארוך הרצל, אי שם במספר 213.

העיצוב הוא איטלקי, וזאת לכבוד "אמיליה" שהיא מחוז "אמיליה רומנה" בצפון איטליה, סמוך לעיר בולוניה, שמהווה מרכז גורמה . בליבו נמצא עמק הפו שמכונה גם "עמק האוכל".

עם שם כזה כבר היו לנו ציפיות גבוהות. כשלירן הזמין אותנו, השאיפה היתה גם לטעום את המסעדה וגם לנסות מנות מיוחדות. למה ההתנסות הזו חשובה? כי הקו המנחה את המסעדה הוא השינויים והגיוונים, כך שכל שבוע יש ארבע או חמש מנות חדשות ומיוחדות, והתפריט מודפס מחדש כל יום (!) בהתאם לסחורה הטריה שמגיעה . למעשה, הספקים כבר עושים "הפתעות" ללירן ופשוט מביאים לו את מה שהכי טרי, ולירן ממציא חידושים.

למעשה, אם נחזור לכותרת של הפוסט הזה, אם "אמיליה" היא ארץ פלאות, אז לירן הוא המטייל התמים שבא בכלל מתחומי המחשבים והכלכלה, גילה את המנהרה של הארנב הלבן, ואת אהבתו לבישול, ומאז הספיק להשתפשף במסעדות כמו "גושן", "בנדיקט" "טצה" ועוד. "אמיליה" קיימת מעל שנתיים ולאחרונה שינתה קו כשהוציאה את מוצרי הבשר בעיקר בגלל ש"משעמם לבשל בשר, בסופו של דבר כולם רוצים סטייק" ואיפה היצירתיות?

כוסות יין של "דלתון" נמזגו, ולשולחן הגיעו קעריות זעירות עם שני "משעשעי חיך". אלה מנות פינוק שהשף מוציא ככה על הדרך, אם כהפסקה בין מנות, או לאירועים חגיגיים שנחגגים במסעדה וכך הלאה, והם מנות זעירות שמורכבות מטעמים שונים שהופכים ביחד לטעם אחד מורכב ומיוחד. הראשון שקיבלנו היה מורכב מקציפת לבנה, קוויאר, תמצית הדרים, מלח שחור וצנונית. (אגב, בארוחה שלנו היה שימוש רב בקוויאר סלמון ובעלי תיבול שונים שגם תרמו לפרזנטציה של המנות). השני, שקיבלנו (והייתי מוכנה לקבל צלחת ממנו) היה כריכונים קטנים שהורכבו מקולורבי במילוי טונה יוזו, נענע, קרם גזר, קוויאר , ברוקולי, אספרגוס וצ'ילי. כל מה שנשאר הוא לקוות שביום שאתם בוחרים להגיע למסעדה, יהיו בדיוק אלה…

לחם הבית הוא מאסט במסעדות, וב"אמיליה" מדובר ב" לחם בלי מצפון" – פוקצ'ת טימין , שום ומלח גס, מוגשת עם שמן זית, חומס בלסמי ואיולי טוסקני" (16 שקלים).

לחם חם, רטבים טובים, פתיחה מבטיחה (ורצוי לשמור חלק מהלחם לניגוב הרטבים בהמשך!).

הערה- רוב המנות היו מנות מיוחדות, שמגיעות בהפתעה כל יום משהו אחר, ולכן אין לי מחירים. מה שכתוב בסוגריים הם מחירים של מנות קבועות. בגדול מחירי המנות הראשונות נעים בסביבות ה33-41 שקלים, והעיקרית היקרה ביותר היא משהו כמו 85 שקלים, כך שהמחירים סבירים מאד. קינוחים בסביבות ה32-38 שקלים.

"פורטובלו" היתה המנה הראשונה מבין מנות הפתיחה שהגיעה אלינו. מדובר בביצה עלומה ועלי תרד חלוט ברוטב כמהין, שהונחה על פטרית פורטבלו אפויה. היא מתפריט הקבועים ועולה 32 שקלים. בדרך כלל בארוחות בלוגרים, כדי שלא נתפוצץ, מוגשת מנה אחת לכמה בלוגרים ביחד, כדי שכל אחד יוכל לטעום. במקרה של מנת הפטריה והביצה הזו, אף אחד לא הסתפק בחלק, וכולם ביקשו מנה לעצמם. שילוב מחמיא מאד של הביצה והפטריה.

בכלל, קו מנחה ששמנו לב אליו היה העדינות של התיבול שהשאירה לחומרי הגלם מקום להתבטא.

"טרטר סלמון עטוף בצ'יפס אורז, קרם סלק, איולי תפוזים וקוויאר" היה המנה הבאה. זו מנה מהמיוחדות של אותו יום. ה"צ'יפס" היו למעשה יריעות דקיקות וקרנצ'יות, שנתנו קונטרה לחתיכות הדג הקטנות שהתחבאו למטה, מתחת לעלי תיבול וקוויאר סלמון. אני מצאתי את המנה מאד מרעננת.

"גספצ'ו כרוב סגול" – מרק קיצי קר לצד ירקות העונה ובצלים מוחמצים (29 שקלים). מדובר במנה להרכבה עצמית – כלומר מקבלים צלחת של ירקות העונה וצנצנת של מרק קר, ומערבבים לבד. ניסינו לנחש מהו ה"עיקצוץ" שמופיע לנו בסוף האכילה, כי לא היה מדובר במנה חריפה, והשף גילה לנו שמדובר בבצל המוחמץ שנותן את האפקט הזה. אני פחות התחברתי כי הצבע הוורוד של המרק הזכיר לי כל הזמן סוג של מעדן תות. החבר'ה סביבי אהבו (וניגבו את המרק שנשאר עם הפוקצ'ה).

"רביולי ארבע גבינות מוקפץ בשרדונה , ארטישוק וחמאה שרופה" – מנה שהזרימה לנו את האוויר של איטליה בגדול. עושר של גבינות, בצק איכותי, ובעיקר, כמו בהרבה מנות אחרות – הרבה הרבה חמאה. שחיתות במיטבה.

"קלמרי ממולא במוצרלה, אנשובי וצלפים, על ציזיקי ופפריקה מעושנת". תיאור המנה נשמע לי בהתחלה כבד – קלמרי שאינו מבושל בדיוק במידה נוטה להיות צמיגי, וביחד עם אנשובי שנוטה להיות דומיננטי, ותיבול מעושן, יכל לתת קומבינציה כבדה. אבל זה ממש לא היה כבד. מנה חמודה עם המון רוטב (מזל ששמרנו עוד מהפוקצ'ה!).

האחרונה מבין מנות הפתיחה היתה "סקלופ" של פטריות מלך היער על פולנטה רכה בציר ירקות. מנה באמת כייפית בזכות שילוב המרקמים – הלעיס יותר של הפטריה והרכות של הפולנטה. הייתי שמה טיפה פחות מלח בפולנטה ואז היא היתה יוצאת מושלמת. (והזכרתי כבר נוכחות של המון חמאה יאמית יאמית?)

לפני העיקריות קיבלנו עוד מרענן חיך – כפית של ג'לי אננס עם צ'ילי ועוד כמה הפתעות נחמדות. נזהרתי מהצ'ילי והשאר היה גם הוא, כמו אחיו לפתיחת הארוחה, משהו שונה שסך צירוף חלקיו גדול מכל אחד לחוד.

בעיקריות קיבלנו רשימה של מנות אפשריות ונתבקשנו לבחור. עשיתי "דיל" עם הבחור שמולי, שנבחר ביחד שתי מנות ונטעם משתיהן גם יחד. בפועל גם טעמנו מהמון צלחות אחרות של אחרים… בכל אופן, מנה אחת מהשתיים נבחרה מיד – מדובר היה במנת ספיישל של "מולים טריים מוקפצים ברוטב מרינרה לימוני ופרמז'ן". השניה שנבחרה היתה "פילה דניס על אורז אסור, אספרגוס, פפרדלת הדרים וקרם סלק" (גם היא מנת ספיישל).

היתה עוד מנה שצדה לי את העין והתיאור שלה היה "ניוקי ושרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה" אבל פחדתי שבגלל הצ'ילי זה יהיה חריף אז וויתרתי. בכל מקרה דגתי חתיכה אחת מצלחת של שכני, ולא הרגשתי כלל חריפות אלא מתקתקות של היין שעטף את השרימפס ובצירוף של הניוקי הרך הפך לביס של מרקמים שונים וכייפיים.

בכל מקרה, נחזור למנות העיקריות. המולים הגיעו ראשונים בערימה ענקית. הרוטב היה בטעמי עגבניה עם "עוד משהו" (כבר למדנו שאצל שף לירן תמיד הטעמים משתלבים למשהו חדש…). עזבנו את הנימוס, תפסנו את המולים בידיים וכמו פיסטוקים – פתחנו והוצאנו את כל הטוב מבפנים.

אחר כך הגיעה מנת הדניס, כמו שרואים בתמונה, בעיצוב יפיפה. שני נתחי דג גדולים שהונחו על "אורז אסור" . שאלנו מה זה "אורז אסור" והסתבר שזה אורז שגדל בעיר האסורה בסין, ושף לירן בדיוק קיבל ארגז ממנו, וזה מה שיצא לו. מעבר לדג שהיה עשוי היטב, האורז הזה כבש את כולנו עד שביקשנו תוספת רק ממנו. הוא היה רך, חמאתי (ברור!) ומתובל בעדינות. הזכיר לי סוג של ריזוטו.

שאלתי את שף לירן מה בעצם הקו שלו, והוא סיפר שהוא משקיע שעות ארוכות בלחפש את הרעיונות הטובים ביותר לחומרי הגלם שלו, והשאיפה שלו היא ליצור שכבות שישתלבו ביחד ויתנו אפקט גם כל אחד לחוד וגם בקומבינציה ביחד.

זמן הקינוחים הגיע. גם כאן היו הפתעות.

הקינוח הראשון – קלאסיקה- "סופלה שוקולד"  עם קצפת אגוזי לוז (36 שקלים). בסופלה אין חוכמות – מבחן הכף הננעצת מבדיל ישר בין סופלה איכותי לבין עוגת שוקולד חמה. במקרה המדובר, הסופלה הוכנס לתנור בדיוק בזמן וכמו שאפשר לראות בתמונה – תפוח, אוורירי, עם תוכן לבה שוקולדית חמה. אהבתי את קציפת הלוז שמחליפה את הגלידה המסורתית מכיוון שהיא היתה אוורירית וקלילה.

הקינוח השני החזיר אותי לשף הסטון בלומנטל והרעיונות המיוחדים שלו. מדובר היה בקרם שמנת בסגנון "מלבי" שהושכב בצנצנת, מעליו היו ערימות של תוספות שבדרך כלל מקובלות עם מלבי כמו קוקוס קלוי וכדורי דגני שוקולד, ואז בא הטוויסט – ווניל מעושן שנוסף לצנצנת שנסגרה וכלאה בתוכה את העשן. כשפתחנו הוא יצא ממנה והשאיר שובל דומיננטי. הענין הוא שבשבילי קינוח הוא תמיד מסורת, ואישית אני פחות בנויה לשינויים כל כך קיצוניים במה שאני מכירה כ"קינוח". זו הסיבה למשל שאני לא אוהבת את כל מסורת הבזיליקום שנוטים להכניס לקינוחי שוקולד שונים בתקופה האחרונה. אז את הטעם המעושן אני מעדיפה להשאיר למנות מלוחות, ולכן חזרתי אל הסופלה וקציפת הלוז שחוסלו עד תום.

ב"אמיליה" גם מתקיימות הופעות, ושווה להתעדכן בכל הפרטים באתר- http://emelia.co.il/  (ועדיין תהיו מופתעים כשתגיעו ותראו את התפריט היומי, ואתם יכולים לבחור אם להיות שמרניים יותר וללכת על מנות "בטוחות ומוכרות" או לאתגר את עצמכם ולהתנסות בספיישלים מעניינים.