ארכיון

יותר טוב "שופרסל" (כאילו שלא ידענו).

 

ב23 לדצמבר פורסמה השוואה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שבה קבוצת נסיינים של מבוגרים וילדים טעמו מוצרים שונים, ואת המוצרים המקבילים ממותג "שופרסל" – ו"שופרסל ניצחה בגדול" – כשהמון מהמוצרים (למעשה, למעט אחד) זכו ביתרון או בתיקו עם מוצרים מתחרים, ממותגים ויקרים הרבה יותר.

החבילה שקיבלנו החודש הכילה איפה, בדיוק את המוצרים הזוכים –

פתי-בר שופרסל 500 גרם ,דגני בוקר כדורי שוקולד 500 גרם ,עוגות מאפין שיש שופרסל 400 גרם ,קפה נמס שופרסל 200 גרם ,שוקולד חלב שברי אגוז שופרסל 100 גרם  (לא השגתי ובסניף הסכימו להחליף לי לשוקולד אחר מאותה סידרה), ואבקת שוקו שופרסל 500 גרם

המוצרים (שאת רובם אני גם ככה קונה, בעיקר ה"פתי בר" שכבר מזמן הוכרז כיותר טעים מאשר המתחרה המוכר כי הוא יותר רך ויותר מתוק) נפרשו על השולחן וחולקו לקבוצות לפי מה שהולך לצאת מהם.

החלוקה היתה כזו – הפתי בר (יחד עם קוקוס של "שופרסל" שאני תמיד משתמשת) הופך להיות כדורי שוקולד קלאסיים.

חיפשתי באינטרנט מתכונים ל"כדורי שוקולד" וקיבלתי כל מני גרסאות מפונפנות עם שוקולד יוקרתי, עם כל מני תוספות אלכוהוליות ומה לא. החלטתי שהכי טוב זה טעמי הילדות, מה שהיינו עושים כילדים, כולל הבלגאן במטבח והפטיש כמובן, והשינוי היחיד שעשיתי היה החלפת המרגרינה של פעם בחמאה של היום (בני הבית לחצו, מה לעשות…).

אז אחרי הקקאו, הסוכר, החמאה, הבסקוויטים שרוסקו באלימות מסוימת , תמצית ווניל, וחלב, והכל מגולגל בקוקוס כמו של פעם.

(למעלה- האלימות. .למטה – שכרה)

השוקולית והשוקולד ביחד עם קמח של "שופרסל" , סוכר של "שופרסל" ותבניות חד פעמיות כמובן של "שופרסל" , הופכים להיות עוגת יום הולדת צבעונית . המתכון הוא של עוגת שוקולד בחושה פשוטה, שאפשר למצוא ברשת בווריאציות שונות, רק שבמקום קקאו שמתי את השוקולית ובהתאם הפחתתי את כמות הסוכר. הקישוט היה שוקולד שהומס בתוך שמנת מתוקה, וכמובן סוכריות צבעוניות לשם החגיגיות.

(למעלה- המצרכים לעוגה. למטה- מה יצא פלוס השוקולית ששכחתי לצלם בתמונת ה"מצרכים").

(עוד יותר למטה- מה עלה בגורלה של העוגה בערב הסלסה).

IMG_0923

שתי המנות הללו הוכנו ונטרפו ביום חמישי, במסיבת יום ההולדת המוקדמת שלי בסלסה.

הקפה והעוגה שימשו כארוחת בוקר כייפית של שבת (האמת, בשבילו הקפה, בשבילי השוקולית), והדגנים יתחלקו בין הילד (עם חלב רגיל) והבן זוג (עם חלב סויה).

בסך הכל, יש המון מוצרים תחת המותג של "שופרסל" ולעיתים אנו מוצאים את עצמנו בעגלה מלאה במוצרי המותג, לכל המוצרים שאנו זקוקים להם ליומיום (ולשמחות).

ומי שרוצה לראות את ריקוד יום ההולדת החגיגי, שילחץ כאן ויגביר את המוסיקה!!

בלי "אבל" – רק "שף תאכל!".

בפעם ה19 ברציפות, בין התאריכים 11-22 בינואר, פסטיבל "שף תאכל" – הפסטיבל הגדול שמאפשר לכל אחד ואחת לאכול במסעדות שונות, ממגוון המנות המיוחדות של השפים, במחיר שווה לכל נפש – 89 שקלים בלבד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח מפנק.

והפעם – הנושא – "מהמטבח של אמא". לרוב השפים ההשפעה הראשונה לכיוון המטבח היתה בבישולים של האמהות. הריחות, הטעמים, הטיפוס על השיש כדי לראות מה יש בסיר, כל זה חלק מהשפים גם כשהם מבשלים גורמה צרפתי מודרני. בפסטיבל השנה, מעבר למנות מכל הסוגים – כולל כשרות, צמחוניות וטבעוניות, יש תמיד בתפריט מנה אחת או שתיים "של האמהות" – משהו שהשפים הביאו מהילדות.

התכנסנו במסעדת "שיין אנד שארפ" לטעימה קטנה ממה שיהיה בפסטיבל . במסעדה, שרק חלון התצוגה שלה כבר גרם לי לתאוות בשרים עמוקה, התייצבו שפים מכמה וכמה מסעדות שמשתתפות בפסטיבל, ואיפשרו לנו לטעום סוג של "הצצה " אל מה שיתרחש בפסטיבל.

המסעדה המארחת – "שיין אנד שארפ" הציגה לנו שתי מנות. מתפריט המנות הראשונות דגמנו "הקובה של סבתא" שהוא מנה של קובה מטוגן שהוגש על טחינה, סלט טבולה קטן וקרם חציל. פינוק קטן של התחלה, אהבתי את הניגודיות של החום של הקובה עם הקרירות של הסלט, מלוח מול מרענן. מנת הקובה היא כמובן לפי  נושא הפסטיבל – קובה ביתית סורית מילדותו של השף אלעד לוי).

עוד מנה של "שיין אנד שארפ" היתה מהעיקריות – "אנטריקוט על פירה או אורז". אנחנו קיבלנו אותו דווקא על קרם שום עם ירקות צלויים כמו עגבניה ובצל בליווי מח עצם עסיסי. בשר איכותי הוא בשר איכותי, וכמובן שאפשר לבקש את מידת העשייה המבוקשת.

מסעדת "הספסל" ברמת גן גם היא הגישה שתי מנות מתוך מה שיוגש בפסטיבל – מהמנות הראשונות –" סופלקי סייטן עם יוגורט עיזים" – מנה שמתאימה לצמחונים, אבל גם לנו לקח קצת זמן להבין שזה באמת לא עוף אלא סייטן. מנה שמתאימה גם לשומרי כשרות שלא רוצים לערבב חלב ובשר ביחד.

המנה השניה היתה בשרית – "בקר בבישול איטי עם רוטב יין אדום ופירה כפרי" – מנה חורפית ועשירה מאד עם טעמים דומיננטיים של יין. השף של "הספסל" הוא שף זיו רשף שמחוני.

השף מור בק מ"צ'ופ צ'ופ" מהוד השרון (שאצלו כבר ביקרתי בעבר – וניתן לקרוא את החוויות כאן

השף שהביא לארץ את שיטת חיתוך הבשר לפיסות קטנות, הכין לכבוד טעימות מהפסטיבל – כריכוני בשר מעושן – צ'ופ אסאדו וחזה בקר מעושנים עם מיונז, שום, צ'ימיצ'ורי וממרח פלפלים חריפים (אני לא חשתי בחריפות, ואני אחת שמרגישה אותה מקילומטרים) וצ'ופ מיקס אווז עם אנטריקוט מעושן שהוגש עם ווסאבי שום ובלסמי מרוכז , ובו דווקא חשתי עוקצנות פיקנטית מסוימת, שלא הפריעה לי לסיים את הכריכונים עד תום.

ממסעדת "כיופים סנטר" בצומת ירקונים הגיעה המנה של שף מוריס צור- פטה כבד עם מולרד אווז ועירית, שהוגש לנו עם ריבה שהימרנו עליה שהיא מתאנים. האמת, פטה כבר הוא תמיד פינוק שחיתותי (אין לי מושג אם הוא הכיל חמאה, אבל זה היה מעדן). המלצה שלי – לבקש טוסטונים ליד, ולבנות על זה מגדל של לחם-ריבה-כבד.

הקינוח הגיע מידיו של השף אבי מרון ממסעדת הבלינצ'ס ההונגרי בתל אביב- סוגי בלינצ'ס שונים – שוקולד, ווניל והשוס – עם מילוי קרם תות והרבה קצפת מלמעלה. ההתנפלות של כולם הותירה לכל אחד ממש חתיכה קטנה, הייתי שמחה לקבל את הבלינצ'ס עם התות כולה לעצמי ולמרות כל שאר הארוחה, היא היתה נעלמת כלא היתה.

בין המסעדות הרבות שמשתתפות בפסטיבל ניתן למצוא את "גספצ'ו " של השף גיא פרץ, שיציג בה מנה מרוקאית מבית ילדותו, עם השדרוגים המיוחדים שלו , את אושי אושי, באבא יאגה, רג'ינה ו"עד העצם" בקריית שדה התעופה, כל אלה באזור המרכז, בשרון את אתניקה, קולומבוס, ריבר, וג'קו, בדרום את "הצדף", "אצה", ריבר, בירושלים את "גבריאלה" , בצפון את "קונפי חיפה" , "אילוש " ברמת צבי, וכאמור עוד המון המון מסעדות – הרשימה המלאה באתר.

את המנות ליווה הסיידר "סומרסבי" שהוא סיידר מתקתק ועדין, בעל 4.5% אחוזי אלכוהול, כמו בירה, שמרווה מצד אחד ועושה שמח בלב מצד שני (ומתאים לשני המינים). המשקה נטול גלוטן וחומרים משמרים, מבוסס על זני תפוחים עסיסיים שנסחטים בקפידה ועוברים תהליך התססה שהופך אותם לאלכוהוליים בתהליך טבעי. הפיתוח והייצור הם של "קרלסברג" ו"סומרסבי" זכה בפרסים רבים ובמקום ראשון כמותג שצמח ביותר בשנתיים האחרונות מבין עשרה מותגי סיידר מובילים.

הסיידר יכול להחליף בהצלחה קאווה בארוחות בוקר מפנקות במיוחד, או על חוף הים (וגם ליד ג'אקוזי לוהט זה מוצלח במיוחד…).

"קרלסברג" קיימת מ1847 בדנמרק והיא מבשלה שמקפידה על איכות ללא פשרות . הם אלה שגילו את השמרים האחראיים לבירה, מה שמאפשר שליטה על כל תהליכי הבישול, ולאות כבוד על כך שצוות קרלסברג חלק את המידע עם מבשלות אחרות בעולם, בכל בירת לאגר יש מעט קרלסברג.

אז בימי החורף האלה, כשגשם בא והולך, פסטיבל "שף תאכל" הוא הזדמנות מצויינת להתנסות במנות של מסעדות שתמיד רצינו לנסות, וגם במנות מיוחדות לפסטיבל בהוקרה לכל האמהות הבשלניות של השפים, שהפכו אותם למי שהם.

 

 

 

מריצ' ורצ' יוצא ריצ'רצ' . מטחינה וארקוסטיל יוצא?

"אחלה" דופקים אצלי בדלת, ונוחתת אצלי קופסה יפיפיה עם אתגר- קחי את הרטבים החדשים של "אחלה" – שמורכבים מטחינה עם תוספות – עשבי תיבול, עגבניות ופלפלים ושום ולימון, הכיני מהם משהו מקורי (ובמקרה שלי – גם קל להכנה ומהיר), קשטי בעזרת כפות הקישוט של "ארקוסטיל" והשוויצי בתוצאה.

הרעיונות התחילו לזרום – אולי שקשוקה עם הרוטב של העגבניות והפלפלים? אולי משהו בשרי עם השום והלימון? אולי עשבי התיבול שישדרגו לי עוף?

לא רציתי לקחת מתכונים מהאינטרנט, לא רציתי לקחת מרשימת ההצעות, אז בימים האלה אני שוקדת על רעיונות מקוריים (או מופרעים, תלוי את מי שואלים) ובסוף השבוע אני מתכוונת להוציא תחת ידי יצירת מופת טעימה ויפה. זה האתגר שלי.

(כמובן שאשמח גם לרעיונות , טיפים ועצות…)

המשך יבוא…..

#אחלהרטביטחינה

חמישים טעמים של שמן.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

 

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

מבחן הסופגניות הגדול.

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

 

 

 

ברשת של בני.

איזה בני? בני הדייג. איזה רשת? הרשת שבתוכה נלכדים הדגים הכי טריים שמגיעים ישירות לצלחת. איפה? בנמל תל אביב כמובן.

אז הוזמנו להסתכל לדגים בלבן של העיניים, ולבדוק מה הטעם של הטריות הכי טרייה שאפשר.

סניף נמל תל אביב של בני רבה, הוא בני הדייג , שנפתח בשנת 2000 לאחר שעבר ממיקומו הישן ביפו, יושב על המים, וחוץ מדגים יש גם פירות ים וגם בשרים.

הניהול מופקד בידי בנו של בני, יוסי רבה, ואת פנינו קיבלה אלקה, שהיא מוסד בפני עצמה, מאחר והיא עובדת במסעדה כשלושים שנה, ומכירה את הסועדים שחוזרים לעוד מנה ועוד מנה, תיירים וישראלים שזוכרים אותה, וכפי שהיא מספרת, היא כבר מכירה אנשים שהתחילו להגיע כרווקים, חזרו כנשואים, חזרו בהריון ואחר כך כבר חזרו עם הילדים…

אלקה גם הראתה לנו את הפינוק האולטימטיבי של המקום – הפילוט האישי – כלומר, כל מלצר שמגיש מנת דג, הוא גם מומחה בלפלט אותה כך שהסועד לא צריך להתאמץ יותר מדי ויכול להנות ישירות מהדג.

היינות נמזגו, ועל השולחן נפרשו הסלטים  – בין 10 ל14 סוגים שונים, בשיטת ה"ריפיל". (אם לא מזמינים מנה עיקרית – הם עולים 35 שקלים). ביחד איתם הגיעו לחמניות חמימות ואזהרה "לא להתמלא יותר מדי כדי שיהיה מקום לעיקריות) . מבין הסלטים אני חייבת לציין את החומוס שזכה למחמאות רבות, ואת האיקרה שקושטה בבצל ונידרשה לעוד מילוי ועוד מילוי.

שתי מנות דגים נאים  הגיעו – אחת סביצ'ה אינטיאס עם אבוקדו על פרוסות סלק  ואחת קרפצ'יו דניס. (הקרפצ'יו מופיע בתפריט במחיר 46 שקלים). העדפנו יותר את זו עם האבוקדו בגלל הייחוד שלה, והיא היתה עדינה יותר מבחינת תיבול יחסית לקרפצ'יו. (שגם קושט בפלפל חריף, מה שצריך לשים לב אם לא אוהבים חריף). על הדרך נוספה לנו מנה של לבבות ארטישוק צלויים עם לאבנה, שריעננה את החיך לקראת הדגים.

לעיקריות קיבלנו שלוש צלחות שונות, שני סוגי דגים ושלוש סוגי הכנה.

קיבלנו לוקוס שטוגן עם טבעות בצל, בר ים (סי באס) שנאפה במלח גס ובעצם אודה בפנים ללא כל תיבול, וללא שמן, ואותו בר ים בשיטה נוספת של אפייה בתנור עם שמן זית, יין לבן ותבלינים. הדגים הוגשו עם ירקות צלויים שונים. כאמור המלצרים פילטו עבורנו את הדגים ולנו נשאר רק לנעוץ מזלגות.

כל הדגים חוסלו, לכל אחד היתה דעה אחרת, אם כי נטייה קלה היתה יותר לכיוון הדג שנאפה במלח, אולי בגלל שדווקא בגלל שלא תיבלו אותו, היה קל יותר להתחבר לאפיונים ה"דגיים" שלו. בכל מקרה אף אחד מהדגים לא היה "פישי" במובן החזק מדי של המילה.

(בתמונה למעלה- משמאל  בני הדייג, מימין – אלקה. בתמונה למטה- אלקה מפנקת בפילוט הדגים).

מגבונים הוצעו, שולחנות נוקו, וכפיות חולקו.

הגיע עת הקינוחים ומתוך המגוון הגדול שהוגש לשולחן, טעמתי את  –

וופל בלגי עם המון גלידה וקצפת, מלבי  ברוטב אדום שמבחינתי היה הנבחר מבין הקינוחים, בעיקר בגלל עדינותו, עוגת גבינה פירורים – גם היא קלילה, ו"שווצריה הקטנה" לתוספת מתיקות.

(מחירי קינוחים – בין 25-38 שקלים).

מחירי דגים משתנים אם מדובר במנה או לפי משקל , שווה להתייעץ עם המלצרים מה המלצת היום.

לידנו חגג שולחן יום הולדת, עם זיקוקים, מהצד השני היו זוגות רומנטיים, בקצה שמענו בליל שפות שהעיד על תיירים, והמלצרים התרוצצו במהירות וביעילות בין כולם.

ל"בני הדייג" סניפים נוספים – במרינה בהרצליה, במתחם כפר הים בחדרה, ובראשון לציון סניף חדש דנדש החל מאפריל השנה.

אתר הבית – http://www.rol.co.il/sites/benny-ta2/

Ice rice.

טוב, לא בדיוק, אבל הכותרת התחרזה לי כל כך יפה שהייתי חייבת.

אז קיבלתי שתי חבילות של המוצר החדש של "סנפרוסט" – אורז קפוא בשני טעמים – אורז מהיר הכנה עם ירקות (אפונה וגזר) ואורז מג'דרה.

נתחיל מהסוף- הבן שלי מת על מג'דרה. פעם הוא היה קונה את השקיות שצריך להוסיף להם מים בסיר ולבשל, כי הוא טען שזה יותר טעים לו מאשר המג'דרה שאני הייתי מכינה "מההתחלה" – כלומר עם אורז ועדשים וכל התיבול הנדרש.

אחרי שהפסקתי להעלב מכך, דווקא ראיתי את הצד החיובי- ההכנה קלה יותר.

עדיין , גם עכשיו, כשהילד כבר בגיל שבחוגים מסויימים כבר היה נשוי עם איזה שניים שלושה פעוטות, (ואיזה מזל שאנחנו לא בחוגים האלה), הוא עדיין לא אחד שיתחיל לבשל לעצמו, גם כשהוא חוזר מורעב מהעבודה או הלימודים.

לכן מילת הקסם שמשכה אותו הופיעה בהוראות ההכנה של האורז, וזרחה לו ככה מתוך העטיפות – "מיקרוגל".  – מתכון של עשר דקות ברוטו, (כולל חיפוש קערה מתאימה), וממשהו קפוא, למשהו טעים. מה שיותר יפה זה שבגלל שזה קפוא, זה יכול להשמר זמן ארוך בפריזר ואז הוא יכול לשלוף ארוחה ברגע שירצה.

אז הכנו את שתי השקיות – בעזרת ההוראות של המיקרוגל. חשוב לציין שמאד סמכנו על המנות האלה כי מדובר היה בסופשבוע, ואם זה לא היה יוצא טוב, לא היה לנו מה לאכול יומיים (אבל, היי, יש בקבוק וודקה בפריזר, אז אולי אפשר להסתדר בכל זאת?)

(בתמונה למעלה – האורז שיצא מהשקית, לפני הבישול).

המסקנות שלי –

האורז יצא מצוין. עשיתי לפי ההוראות המדויקות במיקרו גל, ובדיוק אחרי שמונה דקות בישול, עם ערבוב באמצע, המנה היתה מוכנה. האורז יצא אחד אחד, הירקות רכים אבל לא מושי , הכל מצוין. אימצתי את הרעיון, בעיקר בשביל הבן שכלי הבישול העיקרי שלו הוא המיקרוגל.

(בתמונה למעלה- המנה המוכנה. הכמות שבתמונה היא מחצית ממה שיש בשקית).

בהוראות על העטיפה היה כתוב "להוסיף תבלינים". שמתי מלח אבל זה לא היה מספיק, אז אחרי שהיה מוכן, שמתי מלמעלה רוטב צ'ילי מתוק כמו שאני אוהבת.

רק הערה אחת – על העטיפה כתוב "3-4 מנות". מהכרות עם ההגדרות האלה, הן אף פעם לא נכונות ואסור לסמוך על זה. אם רוצים לחלק לשלושה או ארבעה , סביר להניח שכל אחד יקבל כף בלבד. מבחינת הכמות, יצאה לי כמות לשני אנשים גג, וגם זה כתוספת ליד  עוד משהו (במקרה שלי סלט).

הירקות הם איכותיים, טריים בלבד (לא אבקות ולא מיובשים) והמוצרים הם דלי שומן ודלי מלח, לא מכילים חומרים משמרים, מונוסודיום גלוטומט או צבעי מאכל.  כשר פרווה.

להשיג בכל רשתות השיווק.

לפתוח, למרוח, לשמוח – שופרסל.

ההפתעה של הפעם היתה ארבעה סוגי ממרחים – ממרח זיתים ירוקים, ממרח זיתים שחורים, ממרח עגבניות מיובשות וממרח פסטו.

כשהחזקתי את המוצרים הבנתי שלמרות שהצנצנת נראית זכוכית, היא בעצם פלסטיק וקלה בהרבה.

ההברגה של המכסה היתה מאד פשוטה לפתיחה, ולא היה צריך להאבק איתו ומתחת היתה שכבת ניילון שהגנה על המוצר מפני הישפכות. לא הצלחתי להסיר עם האצבעות והציפורניים, ואז עברתי לטקטיקה פחות עדינה ופשוט נעצתי סכין מסביב והסרתי את העטיפה.

מבחינת הממרחים עצמם – המילה "ממרח" אולי קצת מטעה כי אנחנו ישר חושבים על משהו במרקם של ממרח שוקולד למשל, בעוד שבעצם כל ארבעת הטעמים הם סוגים של פסטו מבחינת המרקם, כלומר משהו טחון, מעורב  עם שמן, כך שאם מורחים על לחם, מקבלים גם שלולית קטנה של שמן מסביב, והטיפ שלי הוא כשמרימים מהצנצנת את הכמות שרוצים למרוח על לחם, להטות את הכפית פנימה כך שהנוזלים המיותרים יחזרו לצנצנת וישאר לנו חומר יותר יציב.

מבחינת הטעמים, גם בעינים עצומות ניתן היה להרגיש מה כל ממרח , ולמעשה גם בלי כיתוב יכלנו לדעת כי הטעמים היו טבעיים מאד ודומיננטיים.

התגברתי על החשק פשוט לאכול בכפית ובמקום זה הלכתי על משהו מהיר לארוחת ערב.

הפשרתי כמה דקות שני עיגולי מלוואח של שופרסל כמובן, (לא להפשיר יותר מדי שלא ייצא רך מדי).

בהתחלה שמתי על דף אפיה עם קמח, אבל זה היה מיותר כי זה לא נדבק, מספיק היה הדף בלבד. בכל מקרה, חתכתי למשולשים כמו שחותכים פיצה, בכל קצה עליון של משולש שמתי ממש קצת מהממרחים השונים, וגלגלתי כמו רוגלעך. התנור בנתיים התחמם על 180 מעלות. שמתי את המאפים שלי על נייר אפיה נוסף בתבנית, מרחתי מלמעלה בביצה טרופה ושמתי על זה כמה גרגרים בודדים של מלח גס. אפשר כמובן גם קצח, שומשום או מה שאוהבים.

אפיתי בערך עשרים דקות (צריך לבדוק לפי התנור) עד שיצא שחום עדין, לא חום שרוף. הוצאתי, נתתי לזה להרגע לעשר דקות, ואז טרפנו את זה בשניות.

(בתמונה למעלה – לפני האפיה, בתמונה למטה – המנה המוכנה)

הממרחים מחזיקים שבועיים במקרר אחרי הפתיחה, ואני מתכננת לקנות פסטרמה ולעשות סנדוויץ מושקע עם אחד הממרחים, כנראה הפסטו, ביחד עם הבשר, חסה, אולי אפילו קצת בצל. מהזיתים הירוקים והשחורים אני מתכננת לעשות רוטב פשוט לפיצה, במקום רוטב עגבניות.

בקיצור ,יש שלל גדול של רעיונות שאפשר לעשות מהממרחים, שכפי הנראה במקרר שלי לא ישרדו את השבועיים. גם יומיים לא כל כך בטוח.

 

ווקי טוקי – האסיאתית המפתיעה

כשאנחנו שומעים "מסעדה אסיאתית" אנחנו פחות או יותר יודעים איזה טעמים אנחנו הולכים לפגוש שם – למון גראס, ג'ינג'ר, סושי, נודלס, סויה. מה כבר אפשר לחדש?

אז "ווקי טוקי" הזמינו אותי לבדוק בדיוק מה אפשר לחדש ולהפתיע באוכל שעל פניו כולנו מכירים. המקום היה מלא כשהגעתי, מה שאומר שסועדים רבים כבר גילו את ההפתעות שמחכות להם במסעדה.

אקדים ואומר שההפתעה הראשונה היא שהמסעדה מתאימה להמון, אבל המון , פלחי אוכלוסיה, בגלל הרבגוניות של התפריט. ראשית – למי ששומר על הפרדה בין בשר לחלב – אין מנות שמערבות את שני הדברים יחד. מצד שני, למי שלא יכול בלי קינוח חלבי גם אחרי ארוחה בשרית – גם זה יש, לצד קינוחים שאינם כוללים חלב, גלוטן או אפילו טבעוניים לחלוטין (ועל כך בהמשך). לצמחונים יש המון פתרונות – כולל מנות שבמקור מכילות חלבון מן החי אבל ניתנות להמרה לטופו למשל, ארוחות עסקיות למי שבא עם תקציב מסוים והמון המון דמיון מפתיע כך שגם מי שכל יום סועד במקום אסיאתי, עדיין ימצא חידושים.

במקום מבחר אלכוהולי רב, אבל היי- באסיה התנהג כאסייאתי, ולכן פתחתי את הארוחה שלי בסאקה (נשאלתי אם ארצה קר או חם, המלצת המקום היא קר וכך טעמתי). מרענן, פירותי, לא אלכוהולי מדי כך שאפשר לשתות בכיף. יופי של סיפתח. (26-42 שקלים בתפריט, תלוי בסוג).

אחר כך, ובהתאם למזג האוויר החורפי, קיבלנו את "מרק היום" (19 שקלים לקערה גדולה) שבמקרה שלנו היה מרק אפונה עם קרם קוקוס, ג'ינג'ר, שום ובצל ירוק. שמחתי לגלות שבניגוד לדימוי, מרק אפונה לא חייב להיות במרקם "גרברי". הוא היה צלול בלי להיות דליל, והעוקץ של הג'ינגר  (ונדמה לי שגם זיהיתי שם למון גראס) חימם את האווירה.

אחרי המרק הגיעו ארבע מנות מתפריט הראשונות –

חמוצים יפנים – כרוב, מלפפון וגזר בחומץ וסוכר דקלים בעיטור שומשום שחור ולבן (16 שקלים). המנה הספיקה כנשנוש לשניים. מנה מתובלת בעדינות, שילוב של מתיקות וחמצמצות לא שתלטנית.

אגרול ויטנאמי – עוף, אטריות שעועית דייקון, כרוב לבן, עשבי תיבול ורוטב צ'ילי מתוק. הערה- בגלל השותף לשולחן הצמחוני, המנה שלנו הגיעה ללא העוף. (כמו שכתבתי למעלה- התחשבות רבה וגמישות במנות כך שגם מי שנמנע מבשר יכול לקבל מנה עשירה וטעימה.). האגרול עצמו פריך בלי להיות יבשושי, ומומלץ מאד לטבול אותו ברוטב הצ'ילי המתוק. פתיחה מרעננת וקלילה. (29 שקלים).

כרובית מטוגנת – בטמפורה ופאנקו, עם רוטב צ'ילי מתוק ואפשרות לצ'ילי חריף (אני מראש ציינתי שחריף זה לא בשבילי, אז וויתרו על זה והסתפקו בתיבול קצת פיקנטי).. (28 שקלים). המנה שפחות התחברתי אליה מהראשונות כי הייתי מעדיפה אותה עם קצת פחות מלח, אולי מתיבול בסויה?

סלט שורשים – נבטים סינים, נבטי חמניה, גזר, צנון, קולורבי, בוטנים ושומשום עם רוטב איולי צ'ילי, שומשום וכוסברה טחונה (25 שקלים). הפייבוריט שלי מבין הראשונות. סלט מרענן מאד, יכלתי לאכול קערה כארוחה בפני עצמה. (טוב, כמובן עם קינוח בסוף…).

הגיע הזמן לעיקריות וקיבלנו שתיים.

אחת שעברה אדפטציה צמחונית – "המנה המתוקה". – אטריות ביצים, עוף (שאפשר להמיר לבקר או במקרה שלנו הומר לטופו), בצל, שלושה סוגי פטריות – שיטאקי, שמפיניון ופורטובלו, בצל ירוק ושומשום, והכל ברוטב של טריאקי, צ'ילי ומעט שמן צ'ילי. (45 שקלים לקערה). כשטעמנו גילינו מה מקור השם – איכשהו יש ניחוח מתיקות בתיבול, המנה לא מתוקה ממש אבל טיפה קרמלית. ניצלתי את העובדה שבן הזוג כבר שבע, ודגתי לו את האטריות והפטריות מהצלחת. הוא טען שהטופו היה מוצלח. אני כלא צמחונית בכל מקרה הייתי מעדיפה בגירסת העוף או מקסימום בלי חלבון בכלל. (אני וטופו לא ממש חברים טובים).

והבשרית "פאד קפאו" –בשר אנגוס דל שומן, בצל, שום, ג'ינג'ר, צ'ילי, בצל ירוק ובזיליקום, ומעל ביצת עין  , ברוטב צ'אן פאו – סויה, ג'ינג'ר, שום, שמן שומשום וציר עוף (49 שקלים למנה שכוללת גם הר של אורז לבן ליד).

המנה היתה עשירה מאד, ומצאתי שהשילוב הכי טוב הוא לקחת קצת מכל דבר על המזלג – הבשר על טעמיו ועסיסיותו, והאורז הניטרלי שאיזן את הטעמים. הביצה כאמור הכילה חלמון נוזלי, שמי שכבר מכיר אותי יודע שזו האהבה הגדולה שלי כשזה מגיע לבשר- הנחשול הזהוב הזה מהביצה המבוקעת. גם סקסי וגם מעשיר מאד את המנה. (מחיר אטרקטיבי מאד של 49 שקלים למנה גדולה).

(אתם חייבים לראות את החלמון הנוזל הזה…)

כדי להתכונן לקינוח ,לגמנו תה במגוון טעמים (במקרה שלנו נבחרה הלואיזה), אפילו וויתרנו על הוספת סוכר.

(כן, מאחור מציץ הקינוח, שתיכף יקבל התייחסות בפני עצמו!!)

ואז הגיעה הפתעה נוספת – בדמות תפריט קינוחים חדש, כל כך חדש שהוא אפילו מגיע על דף נפרד כי עוד לא הספיקו להדפיס תפריט מעודכן. (מחירי קינוחים 36 שקלים).

ומה היה שם? מה לא. כמו שהזכרתי בהתחלה- לכל אחד היה משהו.

לחובבי השוקולד המכורים היה סופלה שוקולד– פונדנט שוקולד חם עם טראפל שוקולד לבן בתוכו ושוקולד חלב מעל, או "אצבע לוטוס" עם שוקולד קריספי ,וקרם שוקולד בלגי עם ציפוי לוטוס, לנמנעים מגלוטן היתה "שוויצריה הקטנה" – אותה מנה יפיפיה עם תחתית עוגיות מרנג שוקולד, קרם מסקרפונה, שיכבת שוקולד קריספי, ונטיפי שוקולד לבן, למי שרוצה לגוון משוקולד- קסטה עם שכבות מרנג וגנאש, וקרם ברולה עם בננות. אבל –אנחנו קיבלנו את המלצת המקום, מנה שבחיים לא הייתי חושבת להזמין בקריאת תפריט – "פרפה חלבה " – על מצע שוקולד קריספי בשילוב נוגט, בציפוי עדין של שומשום שחור ולבן – מנה נטולת גלוטן וטבעונית. במילה אחת "שוס". קינוח עדין, בלי טעמי לוואי של "פרווה" , שילוב של מתיקות החלבה והשוקולד עם תחושה אגוזית מהנוגט, נקודות אקזוטיות של השומשום בשחור לבן, ופירות יער שהוגשו ליד המנה ואיזנו את המתיקות בחמצמצות עדינה. המסקנה שלי – שווה לצאת מהקופסה ולנסות דברים בהמלצת המקום.

ל"ווקי טוקי" גם תפריט סושי גדול, עם פרזנטציות יפיפיות כפי שראינו במגשים שנזללו בשולחנות לידנו.

מה שנחמד בארוחה הזו, היא שמעבר למגוון הגדול של טעמים ומרקמים, דרגות טמפרטורה ועוצמות תיבול שונות, כולל אפשרויות הבחירה ליצירת המנה המושלמת עבור הסועד ,היא שהיא לא מכבידה. אנחנו הלכנו לרקוד לאחר הארוחה ולא הרגשנו כבדות.

באתר ניתן לראות את התפריטים, עסקיות, מגשי סושי לאירועים וכמובן משלוחים (ולפי כמות האנשים שהיתה כשאנחנו ישבנו שם, בהחלט מומלץ להזמין מקום מראש).

כתובת האתר- http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15473

ווקי טוקי- רחוב לינקולן 11, תל אביב.

 

חורף חם בפרתם.

את "מבשלים חוויה" בראשון לציון אני מכירה לא מהיום, וזכיתי להשתתף במגוון סדנאות שם בניצוחו של השף המוכשר יניב פרתם, ואחרים.

החורף המתקרב היה תירוץ מצוין לסדנת מרקים משודרגים באמצעות כל מני תוספות יאמיות. (ושווה לעיין טוב טוב בתיאורי המנות כי בפוסט מסתתרים המון טיפים של השף יניב…)

השדרוג הראשון שראינו היה מוצרים של "מאסטר שף" – שכוללים כל מני תוספות מאד כייפיות למרקים המוכנים- כמו קרוטונים קראנצ'יים בשני טעמים – בתיבול פפריקה עדין, ובתיבול שום, בצל ונגיעות פטרוזיליה. לא להאמין כמה שקרוטונים כאלה מוסיפים טעם למרק, בעיקר בגלל הניגודיות – הקרוטונים ה"נגיסים" לעומת קטיפתיות המרקים (ותיכף נספר לאיזה מרקים הוספנו אותם). מה שנחמד הוא הגודל – גודל מיני , בערך בגודל של שקדי מרק ממוצעים – שבניגוד לקרוטונים גדולים יותר, שהופכים לסלעים בפה ולא נוחים לאכילה, הקרוטונים של "מאסטר שף" הצטרפו בצורה מושלמת למרקים שהכין שף יניב. חלק מהסיבה שהם השתלבו כל כך טוב היתה שהם עוברים תהליך ייחודי של טיגון קצר שסוגר אותם ומטמין בתוכם את כל הטעמים בלי שיהפכו לספוגיים במרק.

ולאיזה מרקים הם הצטרפו?

קודם כל למרק בצל צרפתי כמובן, שאליו הקרוטונים הם "מאסט" – מרק שהכיל כמובן בצלים פרוסים לטבעות שאודו  בחמאה (צרפתי או לא צרפתי?) – אגב, לפי שף פרתם אפשר להחליף כל שומן בכל שומן, רצוי שומן מוקשה בשומן מוקשה אחר, כך שמי שרוצה להשתמש בתחליפי חמאה בגלל כשרות או רגישות כלשהי, זה בהחלט ייתכן. בכל מקרה, אחרי שהבצלים אודו הוא הוסיף יין לבן, תיבול של עלי דפנה וגרגרי פלפל אנגלי (ולמדנו ממנו ששני התבלינים הללו עובדים על הטעם החמישי- האוממי, שמגביר את התחושות בפה לטעמים השונים), מים, מלח וסוכר. במקביל הוא הכין בלילה של קמח ומים כדי לעבות את המרק והגיש עם הקרוטונים וכמובן פרמז'ן מגורר.

המרק הזה היה המקום השני מבחינת הפייבוריטים האישיים שלי.

אגב, ל"מאסטר שף" יש גם קרוטונים לסלט בתיבול בזיליקום ועגבניות, ובגירסה של אקסטרה ארוכים. על המדפים ניתן למצוא עוד המון מוצרים מהסידרה כמו מיקסים שונים לתוספת לסלט, פירורים לחם ועוד – שווה לבדוק על המדף.

עוד מוצר מדליק וחדשני של "מאסטר שף" היה "שבבי בצל מטוגן" שכשמם הם – חוסכים לנו את טיגוני הבצל למינהם וגם הרבה פחות שומניים מבצל שטוגן עצמאית. אנחנו לא חיכינו למרקים, ופשוט נשנשנו כמעט את כל החבילה כחטיף בזמן שהמרקים התבשלו.

השבבים כמובן טובים לכל שימוש של בצל מטוגן – ואני יודעת שאנסה אותם כבר בקרוב בתבשילי אורז וכמובן בחביתות, פיצות וכדומה.

המרק השני שנהנה מהקרוטונים היה מרק קרם אפונה שבו השף פרתם  טחן בסיר ירקות מבושלים – אפונה (קפואה או יבשה), בצלים, סלרי וחצי ראש שום קלוף, ואז עשה את הטריק המיוחד שלו – איך שומרים על הטעם המקסימלי של שום?

בניגוד לדעה הרווחת שבה מטגנים שום בתחילת הבישול ואליו מוסיפים את המצרכים, השף יניב טיגן שום בכמות נדיבה של שמן זית, ואז בסיום בישול המרק, הוא הרים את המחבת ובבת אחת הפיל את השום למרק החם. התוצאה היתה קודם כל ריח נפלא שהתפשט בכל המטבח, ואז תוספת טעם תיבולית-שומית-מגרה במיוחד למרק.

(בתמונה למעלה – הטריק של שף יניב והשום).

"ברילה" הביאה לנו גם היא תוספות שמשדרגות את המרקים – "פסטה מיסטה" שהיא למעשה שלושה סוגי פסטה שונים באריזה אחת, שמתבשלים ביחד. ו"פסטה דיתליני ריגטי" – פסטה שמתאימה גם למרק- והיא מכילה אטריות בגודל פתיתים (שלמעשה שף פרתם בישל כמו פתיתים ויצא יופי).

(בתמונות למעלה ולמטה- הפסטה ואיך היא נראית אחרי בישול).

את ה"מיסטה" אהבתי במיוחד בלי קשר למרקים, כי המרקמים הם מאד שונים ומוסיפים ענין למנה.

בפסטה הזו השתמש השף למרק מינסטרונה עשיר במיוחד, כשהטוויסט שלו היה שימוש בירקות שעברו קליה על אש גלויה וקילוף (כמו שעושים בדרך כלל לחציל). הפעולה הזו הוסיפה טעם קלוי מעושן עדין למרק. השף חתך את הירקות הקלויים לקוביות, אידה אותם, הוסיף רוטב עגבניות ומים, תיבל בטימין ואורגנו לאווירה איטלקית במיוחד ובישל. אחר כך הוסיף את הפסטה ובישל עוד קצת עד שהתרככה. גם המרק הזה הוגש עם פרמז'ן. (והאמת שאפשר להוסיף לו, כמו לכל המרקים, גם את הקרוטונים).

ה"פסטה  דיטליני ריגטי" הצטרפה למרק לימון חורפי מיוחד, שהכיל קוביות תפוחי אדמה, סלרי, בצל ירוק וכמובן שני לימונים סחוטים. גם למרק הזה נוספו שיני השום באותה שיטה של "הרגע האחרון" והמרק הגיע עם הוראות מדוייקות –

לרפד את הקערית בפתיתי ה"פסטה דיתליני ריגטי" המבושלים, להניח עליהם מהמרק ולהנות מכל טיפה. הפסטה העשירה עוד יותר את המרק. (אגב, אחד היתרונות הגדולים של "דיתליני ריגטי" הוא שהפסטה נשארת באותו גודל ולא מתנפחת, כך שהיא מתאימה בדיוק לגודל של כף מרק).

טיפ חשוב של שף יניב– אף פעם לא לשים אטריות במרק אם לא מתכוונים לאכול אותו מיד. אטריות נוטות להתנפח כך שאם נאכסן במקרר למשל מרק עם איטריות, הם יספגו את כל הנוזלים ולמחרת נקבל יציקה של פסטה מנופחת, דלילה וחסרת טעם.

הפסטות כמובן עשויות, כמו כל מוצרי "ברילה" מ100% חיטת דורום. "ברילה" מייצרת פסטה כבר 135 שנים בטכנולוגיות מתקדמות וחומרי גלם משובחים ולכן מוגדרת כ"פסטה פרימיום".

השדרוג האחרון שנוסף למרקים היא ה"שמנת אורז לבישול ואפיה " של אלפרו. אלפרו מוכרת בזכות המשקאות על בסיס צמחי ומוצרי מזון כמו מרגרינה, מעדנים, תחליפי יוגורט ושמנת וכו'). בעזרת שמנת הבישול החדשה מקבלים כמה יתרונות – ראשית, חגיגה לטבעונים ולמי שנמנע ממוצרי חלב מטעמי בריאות או אידאולוגיה. שנית – לשומרי הכשרות מאפשר הגשת מרק בטעם "חלבי" למנה ראשונה בארוחה בשרית למשל, או אם לא עבר די זמן מהארוחה הבשרית לפי ההלכה. מעבר לכך – הוא גם דל שומן וללא כולסטרול.

השף יניב השתמש ב"שמנת האורז" של אלפרו לשני מרקים –

מרק ארטישוק ירושלמי – שהכיל גם כרישה, שום, סלרי ואת שמנת "אלפרו" אורז, ואחרי בישול הירקות ותיבולם הוא טחן את הכל, ואז הכין את ההפתעה (אמרתי לכם שכדאי לקרוא היטב את תיאורי המרקים?) – פסטו של ריחן, רוקט, שום ושקדים קלויים עם המון שמן זית, ששימש להגשה ולתוספת טעם. ההוראות היו – מיזגו לכם מרק, הוסיפו מעל כף נדיבה (לפי הטעם) של פסטו וערבבו. גן עדן.

ואז- אז הגיע המרק שזכה למקום הראשון אצלי ואצל הרבה אחרים – מרק ערמונים. אין כמו ערמונים לתת לנו הרגשה חורפית מענגת, שזורקת אותנו הישר לעולם הקסום של אגדות הילדים, היערות, השלג, והחמימות. המתכון של השף היה פשוט – הוא הניח בסיר ערמונים טריים קלופים (אפשר גם את אלה שבוואקום) ובישל אותם עם קוביות בטטה, סלרי, גזר, בצל, תיבול וכמובן את שמנת האורז של "אלפרו". (הוא אגב סיפר שבניסויים שערך, אנשים לא יכלו להבדיל בין מרק שבושל עם שמנת חלבית, לבין מרק שבושל עם שמנת "אלפרו"). אחרי הבישול הגיעה עוד הפתעה- המרק מומלץ להגשה בספלוני אספרסו או כוסיות "שוט" עם תוספת של אגוז פקן סיני מלמעלה (או במקרה שלי – חופן).

אוי, זה היה עונג….

כתובות חשובות

פרתם – http://www.mevashlim.co.il/

אלפרו  – www.alpro.com

ברילה – http://www.barilla.co.il/  (אתר עם המון טיפים, מתכונים והפתעות).