יש לי יחסים אמביוולנטיים עם שמרים. מצד אחד אני כבר לא מפחדת מהם, מצד שני אני משתמשת רק בגרסת השמרים היבשים, רצוי אינסטנט, כי להתחיל לגדל שמרים בתוך מים רותחים וכל הבעבוע הזה, זה באמת לא בשבילי.
אחת הבעיות עם שמרים היא הזמן. כל שלב באפייה עם שמרים לוקח זמן התפחה, ובחורף זה גם מתארך, ורק בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מתפיחה בצק שמרים ממש על המזגן, עטוף בשמיכת צמר מפנקת כאחרון הפרינצסות.
פעם כשהיו אומרים "מסעדה" התכוונו תמיד לתל אביב. עכשיו ישנם יישובים רבים שהופכים למעוזי אוכל איכותיים ושחוסכים לסועדים את הפקקים והעדר החנייה בתל אביב. הישוב "קדימה" ממוקם בלב הארץ, ועכשיו אפשר למצוא בו מכל טוב ולכל טעם.
הוזמנתי לנסות את "טאיה"– מסעדה אסיאתית שקיימת שם כבר שלוש שנים, ושאין לי מושג איך פספסתי פנינה כזו עד עכשיו. האוכל האסיאתי הפך פופולארי בארץ, ומכניסתו לארץ, בהתחלה תחת ההגדרה של "מסעדה סינית" שהגישה מנות ברווז בתוך נייר כסף מקופל כמו ברווז עם רוטב אדום מזעזע, ועד היום עבר דרך ארוכה והפך לאהוב על כל הגילאים (ותיכף תראו כמה זה "כל הגילאים").
אחד הדברים החשובים ביותר במטבח, מעבר למקרר ולמדיח, הוא הקופסה. ליתר דיוק – הקופסאות. אותן אלה שגם משמשות לאיכסון שאריות אוכל או משהו שאמור לחכות, וגם משמשות לניוד אוכל ממקום למקום.
כל סטודנט וכל זוג צעיר מכיר את ערימת הקופסאות שמקבלים כל פעם שמבקרים אצל אמא , (ומצד שני את האכזבה כשמגיעים למקרר של השותף , רואים קופסת גלידה וכשפותחים מוצאים שם קציצות…). לשימוש הזה נעזרים בדרך כלל בקופסאות מרוקנות של גלידות, סלטים, עוגות ומה לא. מאד לא נוח, לא נסגר טוב, נרטב, בקיצור, לא פתרון טוב. (ולא תאמינו כמה שזה יכול לעצבן את אמא כשלא מחזירים לה את הקופסאות שלה…)
נתחיל מווידוי- אני ברזילאית, נולדתי ב"ארץ פירות הקפה". חלק ב' של הווידוי- אני לא שותה הרבה קפה. למעשה, אני שותה כוס אחת פעם בשבוע (!) בשביל שיהיה לי כוח ללכת לרקוד סלסה אחרי שבוע של ריצות, ספורט ואירועים עם הרבה מדי פחות שעות שינה.
אז אם כבר יש כוס שבועית- לא נעשה אותה הכי משובחת שיש?
זו במבה שהתחפשה!!
בפורים שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, כולל הבמבה, ואחרי מגוון צורות וגדלים, הגיעה גם התחפושת- במבה בצורת בייגלה שמיניות. הטעם האהוב והמוכר, עם הצורה האהובה מהחטיף השני, יוצרים לנו הפתעה נהדרת לשים במשלוחי המנות!
בלב התוסס של תל אביב, רחוב אבן גבירול, כוכבת חדשה מפציעה ומפתיעה- הSHAWARMAX.
כן , שווארמה, אותה מנה כל כך ישראלית , עכשיו בגירסת האקסטרים. השף גלעד דולב בנה לנו תפריט שווארמה כפי שמעולם לא נראה בעבר- שיטות הכנה, טעמים, סגנונות והגשה ייחודיים ו… כן, טעימים לאללה….(את המנות מכין השף בר ישראל).
הוזמנתי להשקת הסניף הראשון בתל אביב, בבריזה חורפית נעימה ישבנו לטעום את כל מבחר הטעמים של המקום, ואז להחליט (החלטה קשה מאד, כמעט בלתי אפשרית) מה הכי טעים.
קמח, מוצר צריכה בסיסי, נמצא בכל בית, ובדרך כלל בכל – ה-בית. למה? כי אריזה של קילו בתוך נייר נוטה במקרה הטוב להיות דחוסה כך שקשה לסגור בכל אמצעי שהוא, (ותאמינו לי, ניסיתי אפילו סלוטייפ) ובמקרה הרע גם נקרעת ואז בכלל יש לנו פלשבק למשחקי הילדות בימי ההולדת כשהיינו צריכים לדוג סוכריה מתוך קמח ללא שימוש בידיים.
בדרך כלל שיטות הסגירה שלי לאריזות השונות (קמח, אורז, סוכר) הן פשוט בעזרת אטב כביסה, שלא תמיד אפשרי כי אם לוקחים רק כמות קטנה מהקמח והשקית כמעט מלאה, האטב פשוט לא "תופס" ומתעופף להנאתו. (וכן, אני יודעת שיש כלים מעוצבים ויפים כאלה שכתוב עליהם "קמח" ו"סוכר" ואמורים להעביר להם את התכולה- חוץ מקארין גורן ואולי מרתה סטיוארט, אני לא חושבת שמישהו באמת עושה את זה, מקסימום שמים בכלי את הקמח עם האריזה שלו בסגנון "בבושקה".
חדרי הבריחה נעשו להיט בשנים האחרונות, אולי בעקבות שלדון, לנרד וחבריו ב"מפץ הגדול" ואולי בזכות אנשים שהיו בחדרים בחו"ל והביאו את האהבה לארץ, וכולם פתאום נעשו שילוב של סטאלון ושרלוק הולמס ופותרים תעלומות .
אחד הדברים הנחמדים בחדרי בריחה הוא שהם מחייבים שני דברים- לשים לב לפרטים ולחשוב מחוץ לקופסה. שימת לב לפרטים היא לא פונקציה חזקה אצלי, (אני מסוגלת לחלוף על פני בראד פיט שמחזיק שושנה בין שפתיו עבורי ולא אשים לב), ואני אוהבת שהמקומות הללו מכריחים אותי לגלות כישורים חדשים וללמוד דרכי התבוננות חדשות.
כשאני נוסעת לחו"ל ויודעת שאני אבקר חברים, המתנה שאני תמיד מביאה היא מוצרי ים המלח מהדיוטי פרי. במשך השנים נראה לי שחבריי צברו מספיק מלח ובוץ כדי לפתוח אתר ספא אצלם בבית. עם הזמן גדל הרצון לגוון ולהציג את כל היופי שיש בישראל מלבד בוץ, בריא ככל שיהיה.
בעבודה שלי עובדים עם ספקים מחו"ל ועד עכשיו בכל שנה נשלחו אליהם ארגזי תפוזים ואשכוליות, נראה לי שגם להם זה מתחיל להמאס.
כשמגיעים לרמת "מלך החומוס"- צריך כל הזמן לשכלל ולגוון, כי מלוכה זה דבר שעובדים קשה בשבילו. לכן " צבר" מרחיבה את סידרת "מלך החומוס" – סידרת הפרימיום שכוללת 40% טחינה משובחת, בניגוד למתחרות שמגיעות מקסימום עד 25% בלבד, ומוסיפה שתי תוספות ייחודיות בשיתוף היועץ הקולינרי- השף אבי לוי- שמומחה בחומוס- "חומוסטחינה עם קונפי שום" ו"חומוסטחינה עם פלפל מטוגן חריף".
