ארכיון

בלי "אבל" – רק "שף תאכל!".

בפעם ה19 ברציפות, בין התאריכים 11-22 בינואר, פסטיבל "שף תאכל" – הפסטיבל הגדול שמאפשר לכל אחד ואחת לאכול במסעדות שונות, ממגוון המנות המיוחדות של השפים, במחיר שווה לכל נפש – 89 שקלים בלבד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח מפנק.

והפעם – הנושא – "מהמטבח של אמא". לרוב השפים ההשפעה הראשונה לכיוון המטבח היתה בבישולים של האמהות. הריחות, הטעמים, הטיפוס על השיש כדי לראות מה יש בסיר, כל זה חלק מהשפים גם כשהם מבשלים גורמה צרפתי מודרני. בפסטיבל השנה, מעבר למנות מכל הסוגים – כולל כשרות, צמחוניות וטבעוניות, יש תמיד בתפריט מנה אחת או שתיים "של האמהות" – משהו שהשפים הביאו מהילדות.

התכנסנו במסעדת "שיין אנד שארפ" לטעימה קטנה ממה שיהיה בפסטיבל . במסעדה, שרק חלון התצוגה שלה כבר גרם לי לתאוות בשרים עמוקה, התייצבו שפים מכמה וכמה מסעדות שמשתתפות בפסטיבל, ואיפשרו לנו לטעום סוג של "הצצה " אל מה שיתרחש בפסטיבל.

המסעדה המארחת – "שיין אנד שארפ" הציגה לנו שתי מנות. מתפריט המנות הראשונות דגמנו "הקובה של סבתא" שהוא מנה של קובה מטוגן שהוגש על טחינה, סלט טבולה קטן וקרם חציל. פינוק קטן של התחלה, אהבתי את הניגודיות של החום של הקובה עם הקרירות של הסלט, מלוח מול מרענן. מנת הקובה היא כמובן לפי  נושא הפסטיבל – קובה ביתית סורית מילדותו של השף אלעד לוי).

עוד מנה של "שיין אנד שארפ" היתה מהעיקריות – "אנטריקוט על פירה או אורז". אנחנו קיבלנו אותו דווקא על קרם שום עם ירקות צלויים כמו עגבניה ובצל בליווי מח עצם עסיסי. בשר איכותי הוא בשר איכותי, וכמובן שאפשר לבקש את מידת העשייה המבוקשת.

מסעדת "הספסל" ברמת גן גם היא הגישה שתי מנות מתוך מה שיוגש בפסטיבל – מהמנות הראשונות –" סופלקי סייטן עם יוגורט עיזים" – מנה שמתאימה לצמחונים, אבל גם לנו לקח קצת זמן להבין שזה באמת לא עוף אלא סייטן. מנה שמתאימה גם לשומרי כשרות שלא רוצים לערבב חלב ובשר ביחד.

המנה השניה היתה בשרית – "בקר בבישול איטי עם רוטב יין אדום ופירה כפרי" – מנה חורפית ועשירה מאד עם טעמים דומיננטיים של יין. השף של "הספסל" הוא שף זיו רשף שמחוני.

השף מור בק מ"צ'ופ צ'ופ" מהוד השרון (שאצלו כבר ביקרתי בעבר – וניתן לקרוא את החוויות כאן

השף שהביא לארץ את שיטת חיתוך הבשר לפיסות קטנות, הכין לכבוד טעימות מהפסטיבל – כריכוני בשר מעושן – צ'ופ אסאדו וחזה בקר מעושנים עם מיונז, שום, צ'ימיצ'ורי וממרח פלפלים חריפים (אני לא חשתי בחריפות, ואני אחת שמרגישה אותה מקילומטרים) וצ'ופ מיקס אווז עם אנטריקוט מעושן שהוגש עם ווסאבי שום ובלסמי מרוכז , ובו דווקא חשתי עוקצנות פיקנטית מסוימת, שלא הפריעה לי לסיים את הכריכונים עד תום.

ממסעדת "כיופים סנטר" בצומת ירקונים הגיעה המנה של שף מוריס צור- פטה כבד עם מולרד אווז ועירית, שהוגש לנו עם ריבה שהימרנו עליה שהיא מתאנים. האמת, פטה כבר הוא תמיד פינוק שחיתותי (אין לי מושג אם הוא הכיל חמאה, אבל זה היה מעדן). המלצה שלי – לבקש טוסטונים ליד, ולבנות על זה מגדל של לחם-ריבה-כבד.

הקינוח הגיע מידיו של השף אבי מרון ממסעדת הבלינצ'ס ההונגרי בתל אביב- סוגי בלינצ'ס שונים – שוקולד, ווניל והשוס – עם מילוי קרם תות והרבה קצפת מלמעלה. ההתנפלות של כולם הותירה לכל אחד ממש חתיכה קטנה, הייתי שמחה לקבל את הבלינצ'ס עם התות כולה לעצמי ולמרות כל שאר הארוחה, היא היתה נעלמת כלא היתה.

בין המסעדות הרבות שמשתתפות בפסטיבל ניתן למצוא את "גספצ'ו " של השף גיא פרץ, שיציג בה מנה מרוקאית מבית ילדותו, עם השדרוגים המיוחדים שלו , את אושי אושי, באבא יאגה, רג'ינה ו"עד העצם" בקריית שדה התעופה, כל אלה באזור המרכז, בשרון את אתניקה, קולומבוס, ריבר, וג'קו, בדרום את "הצדף", "אצה", ריבר, בירושלים את "גבריאלה" , בצפון את "קונפי חיפה" , "אילוש " ברמת צבי, וכאמור עוד המון המון מסעדות – הרשימה המלאה באתר.

את המנות ליווה הסיידר "סומרסבי" שהוא סיידר מתקתק ועדין, בעל 4.5% אחוזי אלכוהול, כמו בירה, שמרווה מצד אחד ועושה שמח בלב מצד שני (ומתאים לשני המינים). המשקה נטול גלוטן וחומרים משמרים, מבוסס על זני תפוחים עסיסיים שנסחטים בקפידה ועוברים תהליך התססה שהופך אותם לאלכוהוליים בתהליך טבעי. הפיתוח והייצור הם של "קרלסברג" ו"סומרסבי" זכה בפרסים רבים ובמקום ראשון כמותג שצמח ביותר בשנתיים האחרונות מבין עשרה מותגי סיידר מובילים.

הסיידר יכול להחליף בהצלחה קאווה בארוחות בוקר מפנקות במיוחד, או על חוף הים (וגם ליד ג'אקוזי לוהט זה מוצלח במיוחד…).

"קרלסברג" קיימת מ1847 בדנמרק והיא מבשלה שמקפידה על איכות ללא פשרות . הם אלה שגילו את השמרים האחראיים לבירה, מה שמאפשר שליטה על כל תהליכי הבישול, ולאות כבוד על כך שצוות קרלסברג חלק את המידע עם מבשלות אחרות בעולם, בכל בירת לאגר יש מעט קרלסברג.

אז בימי החורף האלה, כשגשם בא והולך, פסטיבל "שף תאכל" הוא הזדמנות מצויינת להתנסות במנות של מסעדות שתמיד רצינו לנסות, וגם במנות מיוחדות לפסטיבל בהוקרה לכל האמהות הבשלניות של השפים, שהפכו אותם למי שהם.

 

 

 

חמישים טעמים של שמן.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

 

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

"הי ציונה" – מנס ציונה.

בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.

המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.

אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).

הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.

פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה).  (22/32 שקלים בתפריט).

בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.

המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים .  אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).

הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).

"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.

"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.

ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.

המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה.  כל הכבוד לשירה.

אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.

המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.

שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.

בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.

בנתיים הגיעו שני קינוחים –

טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).

קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?

מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.

ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.

עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)

http://zionacafe.rest.co.il/

מבחן הסופגניות הגדול.

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

 

 

 

אז תשתה קפה שחור (עם שוקולד, קצפת, טחינה,….)

מה אנחנו מחפשים כשאנחנו יושבים "לכוס קפה". חלפו הימים שהסתפקנו באבקה לא מזוהה מעורבבת עם מים רותחים. היום אנחנו רוצים להתענג על הקפה ולא רק להשתמש בו כמעורר.

והדרך לעונג מקפה, עוברת בהחלט בסניפי Coffestation שהיא רשת שהוקמה על ידי שלושה חובבי קפה – אסף רוייך- מומחה בר ואומן לאטה ארט, עומרי שורץ שהוא הפרופסור שמאחורי המצאת המשקאות השונים שתיכף נספר עליהם, ואסף שורץ המנכ"ל.

המוטו שלהם הוא Its all about the coffee ותתפלאו איזה עולם שלם ניתן ליצור מקפה ועל בסיס קפה.

הוזמנתי לסניף דיזנגוף, במיקום מעולה בין פרישמן לגורדון, לשבת בערב נעים ולטעום (המון) קפה ושאר משקאות מתפריט החורף (יש גם תפריט קיץ עם המון משקאות קרים ואייסים כמו שוקו נוגט (שאהוב מאד על ילדים) , וניל פיסטוק, וניל פלורנטין, לאטה פקן קרמל ועוד המון טעמים).

(בתמונה למעלה – אודי מכין את המשקאות על המקום).

בתפריט החורף יש בעקרון שלוש קטגוריות – "קינוחי אספרסו" (12 שקלים) שבאים עם ההמלצה "מומלץ לאכול עם כפית מלמטה למעלה" וכוללים שוטים של אספרסו עם המון תוספות מדליקות כמו אגוזי לוז, פיסטוק, קרמל, עוגיות שונות כמו ביסקוטי או טחינה, שוקולד ועוד. מהתפריט הזה ביקשנו לנסות שניים- מה שמשך לי את העין מיידית "אספרסו טחינה" – עם עוגיית טחינה , פיסטוק, שוקולד לבן וכמובן שוט אספרסו. אודי, הבעלים של הסניף הכין הכל על המקום בעצמו, כך שיוכל להקפיד על הסטנדרטים הכי גבוהים וטריים, (שיטת העבודה היא custome made – כלומר כל מנה מוכנה על המקום ברגע ההזמנה). השני שביקשנו היה "אספרסו שחור לבן" שהיה נראה יפיפה, בגלל שכבות של שוקולד מריר, שוקולד לבן ועוגיית חמאה. בשני המקרים אודי ריסק את העוגיות, הוסיף קרמים לפי הטעמים המבוקשים (תוצרת איטלקית, מוצרים משובחים במיוחד) ואת שוט האספרסו (התערובות מגיעות מסיציליה, בהכנה מיוחדת). הבחירה שלנו מבין השניים היתה הטחינה, בגלל הייחוד. ה"שחור לבן" היה חוויה של שוקולדים חמים וקרנצ'יים.

(בתמונה למעלה – "אספרסו שחור לבן" ובתמונה למטה "אספרסו טחינה").

הקטגוריה השניה היא "משקאות חמים" והמילים הללו מחביאות מאחוריהן המון אוצרות של קפה, שוקו, צ'אי, לאטה, ווניל והמון המון קצפת. אנחנו בחרנו "שוקו בלג'יו" שהוא פרלינים גרוסים וחלב מוקצף, ו"לאטה קרמל" שכלל אספרסו, לאטה וקרם קרמל. שני המשקאות הגיעו עם הר של קצפת. המשקאות עצמם היו בגודל ענק, (השוקו למשל יכול להתחלק בעצמו בין שני ילדים), והיו פינוק אמיתי של משקה חם עם תוספות כייפיות. הקצפת היתה סמיכה וכייפית, וערבבנו אותה בעדינות בשיטת ה"מילקי" במשקה עצמו. כוסות מפנקות במיוחד. (מחיר המשקאות החמים 15 שקלים כאמור לכמות ממש גדולה).

(בתמונה למעלה "שוקו בלג'יו" ובתמונה למטה "לאטה קרמל").

ועוד למטה – תמונה שלי עם המשקה כדי לקבל מושג על גודל הכוס.

 

האמת שפה כבר היינו ממש מפוצצים, אבל למען הקוראים היקרים היינו חייבים לטעום גם את הקטגוריה השלישית והמיוחדת של "משקאות פרי" (19 שקל) שבנתיים כוללות שלושה משקאות – "בננה בלנקו" – ווניל, בננה ושוקולד לבן, מנגו וונילה– ווניל, מנגו וקינמון, ובננה פאדג' – שוקו ובננה. אנחנו בחרנו לטעום את השניים האחרונים. המשקאות מגיעים (כמובן) עם קצפת וסירופ מלמעלה וכאן גילינו את ההפתעה- מכיוון שמדובר במשקאות חורף – גם משקאות הפרי, שכולנו מכירים כ"שייק פירות" שהרבה פעמים מגיע עם קרח, ב"קופיסטיישן" מדובר במשקאות חמים. (לא רותחים אלא חמימים). פינוק חורפי מיוחד. זה עם המנגו הרגיש כמו סוג של סחלב פירותי, כנראה בגלל הקינמון, והשוקו בננה, טוב, זה הפינוק האולטימטיבי בגלל השידוך המצוין בין שני המרכיבים הללו.

(בתמונה למעלה- משקאות הפרי – בצד שמאל ווניל מנגו, בצד ימין שוקו בננה).

בזמן ששתינו, אודי סיפר לנו שבקרוב ייכנסו גם מוצרי קונדיטוריה לסניף (בנתיים יש כריכים, עוגיות וכל מני פינוקים שאפשר לקחת ליד הקפה).

באתר של "קופיסטיישן" קראתי שכל משקה עובר מבחן בן עשרים סעיפים כדי לוודא שהוא ראוי להיות בתפריט של הרשת.

כרגע ישנם סניפים בתל אביב (אבן גבירול, קינג ג'ורג, דיזנגוף – שהוא הסניף שהיינו בו ,וכרגע יש בו פיילוט של פתיחה עד השעות הקטנות בימי חמישי, כדי שגם בדרך חזרה מבילוי אפשר יהיה להרגע על כוס קפה כייפית או בסוף פגישה רומנטית, מתחם דיאדא בנמל תל אביב ושנקין) וכן סנ
יף באחוזה ברעננה, ובקרוב עוד סניפים בכל רחבי הארץ.

עוד פרטים על "קופיסטיישן" – תפריט, שעות, סניפים, מבצעים ואפשרויות – באתר – http://www.coffeestation.co.il/.

הקסמים החדשים של לני.

את "ממתקי הקסם של לני" מבית "כרמית תעשיות ממתקים" אני מכירה לא מהיום. הענין הוא שכמה כבר אפשר לגוון בממתקים? החיפוש אחרי רעיונות חדשים הוא חובה למי שרוצה להתרענן ולא להשאר באותם טעמים מוכרים, ו"כרמית" השקיעה מאמצים רבים והגיעה לרעיונות מפתיעים.

ומה יצא מהרעיונות הללו? אכן הפתעות.

הערה כללית – החטיפים והוופלים החדשים של "כרמית" אולי מיועדים לילדים, אבל אצלנו, שהילד הכי קטן הוא בן 24, לא שזה מונע מהמבוגרים ממנו להיות ילדים בנפשם, מאד אהבו את הטעמים המיוחדים, גם בקטע נוסטלגי כלשהו וגם כי מדובר בחידושים, ובעיקר כי טעים זה טעים, ולא משנה לאיזה גיל.

אז מה היה לנו?

שלושה טעמים חדשים בסדרת "מיקסים" שבנויים מנשנושי שוקולד בצורת אשכולות קטנים, שמצופים בטעמים ותוספות שילדים (וגם מבוגרים) אוהבים –

חטיף שוקולד לבן עם פצפוצי תירס, חטיף שוקולד חלב עם פצפוצי תירס וחתיכות וופל, וחטיף שוקולד חלב בטעם שוקו בננה עם פצפוצי תירס.

הפייבוריט שלי היה זה עם חתיכות הוופל, כי היו לי המון מרקמים – שוקולד נימוח, וופל פריך וטעם תירס עדין. לא שכל האחרים לא חוסלו.

עוד חידוש היה טעמי פירות בוופלים, כי עד היום אנחנו רגילים בערך לשלושה טעמים  – ווניל, שוקולד או לימון, שהוא בעצם הפרי היחיד שקיים.

מבין טעמי הוופלים שקיימים בסידרה החדשה "וופלני"במילוי בטעם ענבים, בננה  ובטעם מלון, קיבלתי וטעמתי את השניים הראשונים. הבחירה שלי היתה הבננה כי אני בן אדם של בננה, אבל אני יודעת שילדים יתחברו מאד גם לענבים שזהו טעם שהם רגילים אליו ממסיבות וממשקאות שונים. יחס טוב בין הוופל לבין המילוי מבטיח ששום דבר לא יהיה יבש וחונק.

חטיפי ה"מיקסים" הם גם נטולי גלוטן, כך שהם יכולים לשמש ממתק בטוח לרגישים למיניהם.

הוופלים הם בגודל שמתאים לאחיזה של פעוטות כך שאפשר לצ'פר אותם בוופל אם רוצים משהו מתוק ולא בכמות גדולה מדי.

אני מאמצת את החטיפים גם כקישוט לעוגות מלמעלה, והאריזות הנוחות מתאימות גם לחבילות שי כמו משהו מתוק לחנוכה, או בהמשך הדרך , למשלוחי מנות.

הכשרות של כל המוצרים היא של בד"צ העדה החרדית.

חברת "כרמית" שקיימת כבר משנת 1973 מחפשת תמיד טעמים חדשים ומרקמים חדשים שמתאימים לטעם הישראלי , היא מתמחה בסוכריות, וופלים, עוגיות, שוקולד וחטיפי קרח, והיא יצרנית המרשמלו הראשונה בארץ , וכמובן מוכרת רבות גם בחו"ל.

אז כשרוצים לגוון את הנשנושים והמתוקים, לא רק לילדים, יש ל"כרמית" תמיד הפתעות חדשות.

 

ברשת של בני.

איזה בני? בני הדייג. איזה רשת? הרשת שבתוכה נלכדים הדגים הכי טריים שמגיעים ישירות לצלחת. איפה? בנמל תל אביב כמובן.

אז הוזמנו להסתכל לדגים בלבן של העיניים, ולבדוק מה הטעם של הטריות הכי טרייה שאפשר.

סניף נמל תל אביב של בני רבה, הוא בני הדייג , שנפתח בשנת 2000 לאחר שעבר ממיקומו הישן ביפו, יושב על המים, וחוץ מדגים יש גם פירות ים וגם בשרים.

הניהול מופקד בידי בנו של בני, יוסי רבה, ואת פנינו קיבלה אלקה, שהיא מוסד בפני עצמה, מאחר והיא עובדת במסעדה כשלושים שנה, ומכירה את הסועדים שחוזרים לעוד מנה ועוד מנה, תיירים וישראלים שזוכרים אותה, וכפי שהיא מספרת, היא כבר מכירה אנשים שהתחילו להגיע כרווקים, חזרו כנשואים, חזרו בהריון ואחר כך כבר חזרו עם הילדים…

אלקה גם הראתה לנו את הפינוק האולטימטיבי של המקום – הפילוט האישי – כלומר, כל מלצר שמגיש מנת דג, הוא גם מומחה בלפלט אותה כך שהסועד לא צריך להתאמץ יותר מדי ויכול להנות ישירות מהדג.

היינות נמזגו, ועל השולחן נפרשו הסלטים  – בין 10 ל14 סוגים שונים, בשיטת ה"ריפיל". (אם לא מזמינים מנה עיקרית – הם עולים 35 שקלים). ביחד איתם הגיעו לחמניות חמימות ואזהרה "לא להתמלא יותר מדי כדי שיהיה מקום לעיקריות) . מבין הסלטים אני חייבת לציין את החומוס שזכה למחמאות רבות, ואת האיקרה שקושטה בבצל ונידרשה לעוד מילוי ועוד מילוי.

שתי מנות דגים נאים  הגיעו – אחת סביצ'ה אינטיאס עם אבוקדו על פרוסות סלק  ואחת קרפצ'יו דניס. (הקרפצ'יו מופיע בתפריט במחיר 46 שקלים). העדפנו יותר את זו עם האבוקדו בגלל הייחוד שלה, והיא היתה עדינה יותר מבחינת תיבול יחסית לקרפצ'יו. (שגם קושט בפלפל חריף, מה שצריך לשים לב אם לא אוהבים חריף). על הדרך נוספה לנו מנה של לבבות ארטישוק צלויים עם לאבנה, שריעננה את החיך לקראת הדגים.

לעיקריות קיבלנו שלוש צלחות שונות, שני סוגי דגים ושלוש סוגי הכנה.

קיבלנו לוקוס שטוגן עם טבעות בצל, בר ים (סי באס) שנאפה במלח גס ובעצם אודה בפנים ללא כל תיבול, וללא שמן, ואותו בר ים בשיטה נוספת של אפייה בתנור עם שמן זית, יין לבן ותבלינים. הדגים הוגשו עם ירקות צלויים שונים. כאמור המלצרים פילטו עבורנו את הדגים ולנו נשאר רק לנעוץ מזלגות.

כל הדגים חוסלו, לכל אחד היתה דעה אחרת, אם כי נטייה קלה היתה יותר לכיוון הדג שנאפה במלח, אולי בגלל שדווקא בגלל שלא תיבלו אותו, היה קל יותר להתחבר לאפיונים ה"דגיים" שלו. בכל מקרה אף אחד מהדגים לא היה "פישי" במובן החזק מדי של המילה.

(בתמונה למעלה- משמאל  בני הדייג, מימין – אלקה. בתמונה למטה- אלקה מפנקת בפילוט הדגים).

מגבונים הוצעו, שולחנות נוקו, וכפיות חולקו.

הגיע עת הקינוחים ומתוך המגוון הגדול שהוגש לשולחן, טעמתי את  –

וופל בלגי עם המון גלידה וקצפת, מלבי  ברוטב אדום שמבחינתי היה הנבחר מבין הקינוחים, בעיקר בגלל עדינותו, עוגת גבינה פירורים – גם היא קלילה, ו"שווצריה הקטנה" לתוספת מתיקות.

(מחירי קינוחים – בין 25-38 שקלים).

מחירי דגים משתנים אם מדובר במנה או לפי משקל , שווה להתייעץ עם המלצרים מה המלצת היום.

לידנו חגג שולחן יום הולדת, עם זיקוקים, מהצד השני היו זוגות רומנטיים, בקצה שמענו בליל שפות שהעיד על תיירים, והמלצרים התרוצצו במהירות וביעילות בין כולם.

ל"בני הדייג" סניפים נוספים – במרינה בהרצליה, במתחם כפר הים בחדרה, ובראשון לציון סניף חדש דנדש החל מאפריל השנה.

אתר הבית – http://www.rol.co.il/sites/benny-ta2/

דורית חליפה- מתיקות "מעל למצופה".

לפני כשנה השתתפתי בסדנת אפיה של דורית חליפה במושב "קדימה". הסדנה עסקה במאפים מלוחים וקישים, וכתבתי עליה את חוויותי בפוסט – http://cafe.mouse.co.il/post/3010664/ .

שנה אחרי, ושוב הצטרפתי לסדנה של דורית, הפעם בגוון מתוק- "מרתון עוגיות". ואכן, בשלוש שעות חברי הסדנה ואני (שימו לב, גם אני הכנתי במו ידי!!) הוצאנו כמויות ענק של עוגיות מהתנור (ישר לפה, ואחר כך גם לקופסאות לקחת הביתה).

התכנסנו במטבח וקיבלנו דפי מתכונים. היו שם מדלנים, עוגיות אמרטי, עוגיות סבלה (חול), אזניות, אלפחורס, עוגיות פרח ריבה ומעמול, ועוגיות שושנים. למה נבחרו דווקא אלה? קודם כל, כי יש בהן טכניקות הכנה שונות – אם זה זילוף, אם זה חיתוך, אם זה מילוי. שנית, כי הן קלות וניתן לשחזר בקלות בבית ועוד לעשות להן ווריאציות, ושלישית, כי המצרכים נמצאים בדרך כלל בכל בית, כך שאם באים אורחים, אפשר להכין בצ'יק צ'ק משהו טעים לכיבוד. (או כשמתחשק משהו מתוק).

נחלקנו לקבוצות וכל קבוצה התחילה לעבוד על בצק אחר, כדי שיספיקו להתקרר. הקבוצה שלי עסקה בבצק שנועד לעוגיות המעמול ולעוגיות הריבה. ההכנה דרשה לשים את כל המצרכים במערבל (טיפ – לשים קודם תמיד את החמאה ולפרק אותה קצת ורק אחר כך את שאר המצרכים). אגב, המתכונים של דורית הם חלביים כי מה לעשות – חמאה תמיד יותר טעים. אפשר כמובן להמיר במחמאה או מרגרינה לשימוש פרווה. חלק מהמתכונים שדורית מלמדת בסדנאות הן גם נטולות ביצים כך למשל עוגיות הריבה והמעמול, כך שגם טבעונים יכולים לארגן לעצמם את העוגיות לפי דרישותיהם.

אחרי שהבצק שלנו (וגם הבצקים של המשתתפים האחרים) היו במקרר למנוחה, התחלנו לדבר על המילוי. כמובן שיש מילוי קלאסי של ריבה או תמרים. חלק מהמשתתפות העדיפו את ממרח "השחר" האהוב. בכלל, בקבוצה נכחו גם ילדות בנות 12, חלק עם אמא, שנהנו לעבוד ביחד על עוגיות וליצור תוצרים טעימים.

את עוגיות המעמול עיצבנו בשלל צורות, ואת עוגיות הפרח עשינו בצורה הקלאסית – קרצנו פרחים עם או בלי חור באמצע, ואפינו. אחרי האפיה מרחנו את המילוי המבוקש, ויש עוגיה.

עוגיות ה"אוזניות" הן העוגיות הכי מהירות בעולם, בעיקר שמחזיקים במקרר "בצק עלים" או "בצק עלים שמרים". מה ההבדל? אם משתמשים באחרון- העוגיות יותר רכות. אני תמיד הכנתי עוגיות כאלה רק עם בצק עלים רגיל , בהחלט מתכוונת להחליף ל"בצק עלים שמרים" . הבצק רודד, נמרח בביצה טרופה ומילוי טעים של סוכר מעורב בקינמון (המלצה- סוכר חום יותר טעים), גולגל משני הצדדים עד שנוצרו שני גלילים צמודים, נחתך לפרוסות והן הונחו על התבנית לאפיה.

עוגיות השושנים עבדו על פרינציפ דומה, אלא שכאן הבצק היה אחר ועשינו אותו מההתחלה לפי המתכון, והמילוי היה קצף חלבונים שהועשר באבקת פודינג וסוכר, ואחר כך נמרח על הבצק, גולגל וגם הוא הפך לעיגולים אפויים, כשהקצף יוצא מלמעלה ומעטר בשכבה רכה את המאפה.

עוד שתי עוגיות שמתאימות לקפה, היו עוגיות הסבלה במרקם החולי המתקתק, ועוגיות האמרטי בניחוח שקדים.

בקטגורית ה"אקסטרה מיוחדות" בעיני היו האלפחורס- שנראות מפחידות אבל בעצם קלות להכנה, כשבסך הכל מכינים את הבצק, קורצים לעיגולים, אופים אותם, ממלאים בריבת חלב ויוצרים כריכים שאותם מגלגלים בקוקוס. יצירה מתוקה, יפיפיה ומרשימה.

ללא ספק, העוגיות שהכי אהבתי היו ה"מדלנים" , לא רק בגלל הצורה המקסימה שלהם אלא גם בגלל המירקם ה"מאפיני". אנחנו אכלנו אותם "נאטורל" אבל כאמור אפשר לטבול אותם למשל בשוקולד מומס עד חציים.

אחרי שלוש שעות של עבודה ולימוד, השולחן התמלא במגשים עמוסי עוגיות מכל הסוגים. חיכינו עשרים שניות בערך עד שכולם צילמו, ואז העוגיות נחטפו ואינן.

כאמור באתר של דורית חליפה ניתן לראות את רשימת הסדנאות, ויש מגוון ענק כמו למשל שמרים, עוגות בחושות, פסטות, חגים, מטבחי עולם ועוד, ומעבר לזה יש את הקייטרינג של דורית שמוכר את יצירותיו בקונדיטוריה ב"קדימה" ובקניון "דרורים" בימי שישי, ואפשרות גם לסדנאות גיבוש, ימי כיף, ימי הולדת ועוד.

האתר של דורית – http://www.maafim.co.il/

דף הפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%A2%D7%9C-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%92%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%92-%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99/220486674628051

 

בליקר בייקרי – הרוגע שבמתיקות.

ימי חמישי, ליתר דיוק, חמישי בערב, הם תמיד קדושים – יש סלסה. לסיים שבוע בריקודים זה תמיד טוב, ולסיים אותו עם אקסטרה טעמים טובים, עוד יותר טוב.

אז חמישי בערב, לפני שעולים על הרחבה, התייצבנו בסניף חולון של "בליקר בייקרי" לבדוק מה יש שם שיעשה לנו את הערב?

הוזמנתי לבחון את התפריט וגם לשמוע על חידושים לקראת החורף ובכלל.

בתפריט יש קטגוריות עונתיות לפי קיץ או חורף (כך למשל במחלקת המשקאות – לכבוד הקיץ שתיכף נגמר – ושווה לרוץ ולתפוס – יש משקאות סורבה פירות ומשקאות על בסיס קפה, ובחורף יתווספו משקאות בנוסח סחלב חם ופינוקים חורפיים), ויש קטגוריות קבועות של מנות אהובות.

המקום הוא כשר חלבי ולכן מטבע הדברים גם צמחוני, ולצד הרבה מנות חלביות גבינתיות למשל, יש גם מנות שמכילות המון ירקות בריאים  ודגנים , כך שאפשר גם להתענג על הטעם וגם להרוויח בריאות ככה על הדרך.

פתחנו את הערב במשקאות המיוחדים של המקום. לא רציתי להתמלא ממשהו כבד יותר שמכיל יוגורט, ולכן הלכתי על שייק בשם " סיישל" שמכיל אננס ותפוז. (ואני יודעת שאחזור בקרוב כי אני סקרנית לגבי שייק אחר שהיה בתפריט אבל אזל בשעה שהיינו שם – "טנריף" שמכיל מנגו ופסיפלורה). בכל מקרה, כוס גדושה (18 שקלים) שהרוותה אותי בגדול והחזיקה אותי למעשה לכל אורך הארוחה. מרענן, צונן וכייפי.

לילך, הבעלים של הסניף, הביאה לנו להתרשם בכל זאת מאחד השייקים עם היוגורט – "רוזטה" שהיה כמו שהשם מרמז – מיקס של שקדים, בננה ותמר. המשקה מתוק, הייתי שמחה אפילו לקבלו בתור קינוח.

מהמנות הראשונות, ברובריקת "התחלות" בתפריט, קיבלנו שתיים –

פלאפל תרד ופרמז'ן (25 שקלים) – מנה עשירה מאד, של ארבע קציצות פלאפל עשויות תרד, על המון המון גבינה לבנה מתובלת. אהבתי שמצד אחד יש טעם אופייני עדין של פלאפל, כנראה מהתיבול, ומצד שני התרד מוסיף את הערך המוסף הבריאותי והגיוון המעניין ממה שאנחנו מכירים.  הייתי שמחה להוסיף גם לחם שאפשר יהיה לנגב את שארית הגבינה המתובלת שהוותה את המצע, בכל מקרה חיסלנו אותה עם המזלג.

חציל ומוצרלה עם סלסת עגבניות (27 שקלים).  מנה שכבייכול מוכרת ממסעדות רבות, אבל שונה, כי החציל במקרה הזה אינו בעל הטעם הקלוי השרוף אלא יותר נשאר בזכות עצמו וטעמיו.

בתפריט יש המון מנות שיכולות להוות מנה עיקרית – סלטים שונים, כולל סלט קינואה חם, פיצות, כריכים ועוד.

אנחנו בחרנו מהרובריקה המסקרנת של "לעניין" שהיא המנות המיוחדות.

אני שמתי עין על "קציצות קינואה" – שמוגשות עם מטבל גבינה, עשבי תיבול וסלט עלים (46 שקלים) ולשולחן הגיעה גם המנה שהומלצה על ידי לילך – "המבורגר פטריות ומוצרלה" – עם איולי עשבי תיבול, ביצת עין ותפוחי אדמה אפויים (59 שקלים).

ארבע קציצות עסיסיות נחתו על השולחן (אגב, כל המנות המצולמות הן בגודל האמיתי) עם סלט עשיר (וטרי מאד, וזה הורגש). הרגשתי טיפה מתקתקות בקציצות, ולא הייתי מנחשת שהן מקינואה. מרקם מעניין ושונה . אהבתי גם את החום של הקציצות יחד עם המטבל הגבינתי הקר.

מה"המבורגר" בתחילה חששתי, כי ברגע שקוראים למנה צמחונית "המבורגר" תמיד נוצר הרושם של "תחליף בשר" וזה כבר מראש יוצר תחושה של ציפיה לדבר האמיתי ואיך אפשר להשיג את אותו הטעם בעזרת פטריות? במקרה הנדון הקציצה היתה פשוט טעימה, בלי לנסות להתחפש לבשר. היא הוגשה על לחמניה עם סלט, אז הייתי מעדיפה לכנות את המנה "קציצות פטריות ומוצרלה בסגנון המבורגר" כי באמת שאין סיבה לנסות להיות תחליף, כשהפטריות והקציצה טובות בפני עצמן. על הקציצה היתה ביצת עין, מה שכבר קונה אותי, כי אין כמו הנזילה הצהובה הזו, סקסית וחמימה.

(למעלה- המנה, למטה- הייתי חייבת להראות לכם את החלמון הנוזלי-חמים-סקסי הזה…)

בתפריט הקינוחים (שלמרות שמכונה "תפריט קיץ" בעצם קיים כל השנה, עם תוספות חורפיות כמו עוגות חמות וכדומה), יש חגיגה לאוהבי המתוק. מנות מסקרנות כמו "הפתעת שוקולד" (כדור שוקולד מריר עם קרם עוגיות על כדור גלידת וניל עם רוטב שוקולד חם… יאמי יאמי), או טירמיסו ושטרודל תפוחים חם, הכל עם קצפת וגלידות. אני העדפתי מנה פחות מתוקה, ושאלתי את לילך. היא המליצה על עוגה מיוחדת שלא רשומה בתפריט , בשם "פילדלפיה" שכוללת בצק בראוניז שוקולד, שמעליו עוגת גבינה אפויה וקרם מסקרפונה. (מחירי הקינוחים נעים בין 32-39 שקלים). האמת, שיחוק. העוגה רכה אבל לא נמרחת, ובעיקר – חמצמצות עדינה מאד של הגבינה משתלבת מצוין עם תחתית הבראוני שוקולד שמתחת. שווה לשאול על המיוחדות של היום.

כדי שיהיו אנרגיות לסלסה, חזרנו בחזרה לתפריט המשקאות ובחרנו משם " גרניטה קפה, גלידת וניל וקצפת" (23 שקלים לכוס ענקית שמספיקה לשניים ויותר). האמת, גם זה יכול להוות קינוח בפני עצמו.

סניף "בליקר בייקרי" בחולון מחולק לשני חלקים, יש את החלק הפנימי ויש את המרפסת החיצונית שמצויינת לימים נעימים, מיקום פינתי שמשקיף על כל הסביבה, צל ובריזה. עכשיו תושבי חולון והסביבה לא צריכים לנדוד לראשון לציון או לתל אביב, אפשר לשבת בכיף, אם על כוס קפה ומשהו מתוק, אם על מנות גדולות או קטנות. לילך מספרת שבימי שישי המקום עמוס במיוחד, והומה באנשים שרוצים לבלות טוב. במשך השבוע יש גם קהל של יושבי העסקים מסביב (כל האזור מתפתח במהירות ועסקים רבים צצים) ויש גם משרדים שמזמינים משלוחים.

העיצוב היה מחמם מאד- פרחוני, ביתי קלאסי, וכל המתוקים בוויטרינות הפכו את המקום לכייפי במיוחד.

ישנם גם תפריטים לילדים .

המקום כאמור כשר, והחנייה בסביבה נוחה מאד וחינמית.

עוד פרטים באתר – http://www.bleeckerbakery.co.il/site/home.php

ובדף הפייסבוק  –

https://www.facebook.com/bleeckerbakery

 

Wolfnights – כשרעבים כמו זאבים.

המבורגר הוא לא דבר שאוכלים כדי "לנשנש". המבורגר הוא דבר שאוכלים כשמתחשק הרבה!. והמבוגר איכותי מספק את שני הדברים – השובע והכמות, וההנאה מבשר איכותי שנעשה ביד אוהבת.

רשת "וולפנייט" התרחבה ופתחה סניף בפארק המדע של רחובות . הפארק, שמזכיר את רמת החי"ל במבנה, נוח לחנייה בערב (חינם אחרי שבע בערב בכחול לבן – חשוב לבדוק בשילוט), הגעה נוחה, והופ – אנחנו בסניף.

כשאני חושבת על זה, ההמבוגר הוא הפאסט פוד הקלאסי לשידרוג – כי הוא אמנם מהיר, אבל כשעושים אותו מבשר איכותי, מכינים על המקום, ביחד עם לחמניה שגם היא נאפית במקום, שמצוותת לירקות טריים ורוטב שנבחר במיוחד להתאים למנה, והכל תוך הקפדה על איזונים כדי ששום דבר לא ישתלט על הטעם העיקרי – טעם הבשר כמובן.

ב"וולפנייטס" זו בדיוק התפיסה – והדרך להגשים אותה היא בין השאר על ידי מטבח שקוף שמאפשר לראות במו עינינו את הטריות, ההכנה המהירה וההקפדה, הנגישות – מחירים נוחים ושירות עצמי קל ומהיר, והתפריט שמציע מנות פשוטות – עם אופציה של בחירה לבד של המרכיבים כדי להרכיב לעצמך את ההמבורגר האולטימטיבי, או מנות ספיישל שכבר נבחרו על ידי השף עם המרכיבים האידאלים לטעם המבוקש, למי שלא רוצה להתעסק עם זה הרבה, ורוצה את המנה הכי טובה כבר מסודרת מראש.

אנחנו קיבלנו לטעימה ארבעה המבורגרים מתפריט המיוחדים.

(למעלה- ה"וולפנייטס ספיישל" במצב פתוח, למטה במצב מורכב).

הראשון היה Wolfnights Special – המבורגר בקר וטלה עם רוטב מיונז ושום קונפי, גבינת אמנטל ובייקון (50 שקלים).  (יש גם המבורגרים שבהם יש רק בשר בקר). אמנטל ובייקון שניהם תורמים לחיזוק הטעמים, ומה שנחמד בהמבורגר זה לא שהם דומיננטיים (כי יש הקפדה על איזונים) אלא שהם באים להחמיא לבשר ולהגביר את טעמו.

הבא בתור היה הפיבוריט שלי – Eggburger – המבורגר בקר וטלה עם ביצת עין ורוטב צ'יפוטלה (48 שקלים). אני מאד אוהבת ביצי עין על בשר, כי המרקם משתלב מצוין, והטעם החלמוני נוזלי מקשט לי את הקציצה בפה. הרוטב היה פיקנטי אבל בסדר גמור מבחינתי . כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מכל מה שטעמתי – זה היה זה.

השלישי שהגיע היה Texas Burger – המבורגר בקר עם בצל מטוגן ורוטב ברביקיו פיקנטי (48 שקלים) – וממנו זכיתי לטעום רק נגיסה כי הבן שהגיע איתי, פשוט חמס הכל לעצמו. המבורגר "קלאסי" אמריקאי עם המון בצל מטוגן למעלה.

הרביעי היו שלישיה- מיני בורגרים שבעקרון מגיעים כ 3 Baby Combo – 50 שקלים לשלישיה של בייבי + בייבי עם רוטב צ'יפוטלה + בייבי עם גבינה ומיונז שום קונפי. רשת "וולפנייטס" היו הראשונים לחשוב על הרעיון, שמאפשר גם לטעום אפשרויות שונות, וגם מתאים במיוחד לילדים או למי שלא רוצה המבורגר גדול. אפשר לקנות רק אחד ב19 שקלים. ההמבורגר הוא מבקר.

שאלתי לגבי מידת הצליה, ונעניתי שהמידה היא מדיום עד מדיום וול, כי זו המידה המומלצת להמבורגר שמכיל שומן שאמור לשמור על העסיסיות והטעם, ומצד שני לא להיות בכמות גדולה מדי. אני אהבתי בדיוק את המידה שקיבלנו. כמובן שאם יש מישהו עם העדפות אחרות, הוא יכול להודיע בשלב ההזמנה ויקבל את משאלתו.

ביחד עם ההמבורגרים קיבלנו שתי תוספות – צ'יפס דקיק ופריך בכמות שמספיקה לגדוד , אבל שאלתי , מדובר על כמות ליחיד (12 שקלים) וסלט ירוק גם הוא ב12 שקלים לרענן את החיך עם כל הבשר.

אני חייבת לציין לגבי הסלט – הוא היה טרי בצורה מדהימה, עם רוטב וינגרטי , והייתי שמחה לאכול אותו גם בלי קשר להמבורגר. בעלי הבית סיפרו שהסלט הזה, בצירוף נניח חתיכות עוף, הוא שוס פופולארי בפני עצמו.

בכלל, אם מגיעים בחבורה, תמיד יש את מי שלא רוצה המבורגר, או … צמחוני.. וגם לכך יש פתרונות – יש המבורגר צמחוני מטופו ופטריות פורטבלו עם כולל לחמניה מקמח מלא (43 שקלים) ויש כאמור סלטים .

כמובן שבלי קינוחים אי אפשר, וטעמנו את שני הקינוחים של הבית – בראוניז שוקולד – עשוי משוקולד עשיר ומשובץ בשבבי שוקולד לבן (9 שקלים בלבד!) ו Praline Mousse – רושה ומוס פרלין מצופים בשוקולד (19 שקלים). ביני לבין הבן היו חילוקי דעות – הוא טוען שהוא לא אוכל מתוקים אחרי המבורגר כי הוא לא רוצה להפסיד את טעם הקציצה שנשאר לו בפה. אני טענתי שאני חייבת מתוק בכל מקרה, וזה סבבה שהוא לא רוצה, כי ככה יש יותר בשבילי.

אז טעמתי את שני הקינוחים. הבראוני פחות מתוק, הוא באמת בשביל מי שיותר רוצה לשמר את הארוחה , והמנצח שלי בגיזרה הזו הוא מוס הפרלין שהיה מבנה שוקולד שבתוכו הסתתר מוס מתקתק. אהבתי.

בסניף רחובות, הלחמניות הן פרווה, בניגוד לסניפים האחרים שבהם הן חלביות, אבל השאיפה היא להפוך את כל הלחמניות של "וולפנייטס" לפרווה, מכיוון שיש קהל רב של שומרי מסורת, שאין להם בעיה עם אי הכשרות של הרשת, אבל לא רוצים לערבב חלב ובשר ביחד.

מה שנחמד ב"וולפנייטס" הוא שיכלתי למצוא שם כל דבר – מהרכבה עצמית לפי הטעם, דרך מנות מתוכננות מראש בצורה האופטימלית שלהן, משני גדלים לשני סוגי תאבון – גדול או קטן, אופציות לצמחונים או למי שבא לו משהו אחר, וכמובן מתוקים, והכל במחירים מאד סבירים ובשירות חייכני ומהיר.

עוד פרטים על "וולפנייטס" – (וגם על משלוחים ואופציית טייק אווי (  – http://www.wolfnights.co.il/