בכל שנה לקראת חג המולד אנו רואים בטלוויזיה כיצד האמריקאים משתגעים, ממלאים את הקניונים, מתרוצצים מחנות לחנות בחיפוש אחרי מתנות לחג. אנחנו חושבים לעצמנו "איזה פראיירים הם, משתגעים בגלל מתנות שבדרך כלל הן לא מה שהמקבל בכלל רוצה". ואז עוברת חצי שנה, מגיעה תקופת הפסח אצלנו, כולל ההתארחויות אצל משפחה וחברים, ואנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק באותה סיטואציה- מתרוצצים בין חנויות, מחפשים את הוואזה המושלמת או את סט הכלים הדקורטיבי (בכלל, המילה "דקורטיבי" מופיעה על כל דבר, נראה לי שיש אפילו קיסמי שיניים "דקורטיביים" ) כדי להביא לחמות או לסבתא, רק בשביל שהיא תחייך בנימוס, תגיד משהו כמו "לא הייתם צריכים" ותקבור את זה בבוידעם ביחד עם מתנות "דקורטיביות" אחרות ששוכבות שם משנים קודמות.
וזה לא רק בחגים ולא רק לסבתא, אישית – כבחורה, תשעים אחוז מהמתנות שאני מקבלת ליום ההולדת שלי הן איכשהו מחנויות סבונים למיניהם, כך שאם מישהו רוצה למלא בריכה עם קרם גוף- אני הכתובת.
ואז נשאלת השאלה- למה בעצם? למה שהצד הנותן יצטרך להתרוצץ , בדרך כלל מלווה בילד או שניים שמשתעממים מכל העסק, בין חנויות כלי בית או מצעים, כשהוא מנסה לחשוב "מה סבתא זלדה תגיד על מפת שולחן מנוקדת באדום לבן?", תוך הדחקות בין אלפי אנשים שעושים אותו דבר, וזה בתנאי שמצאנו חנייה כמובן.
