אופרת הרוק "אוויטה" כבר עלתה על במות התאטרון הלאומי "הבימה" מעל שישים פעם, והביקוש היה כל כך גדול, שאי אפשר היה למצוא הצגה פנויה עבור הפרמיירה. אמש היא סוף סוף נערכה, וההמתנה היתה שווה . נתחיל מהסוף – אפשר היה לחשוב שאנו בברודווי מבחינת גודל ההפקה- גם מכמות האנשים וההשקעה, וגם מהשואו הענק, הקולות הגדולים והתנועה.
אווה "אוויטה" פרון היתה דמות מורכבת – מצד אחד, נערצת על ידי ההמונים, מצד שני שנואה על האיליטות ואנשי הצבא שראו בה מתאימה להיות "בין הסדינים" ולא כקובעת מהלכים פוליטיים של ארגנטינה.
מהי הסיבה לחיות? לז'קו נחמיאס (יעקב כהן בתפקיד מצוין) אין תשובה לשאלה הזו. הוא חי בדרום, עובד במפעל טקסטיל כושל , ביחד עם חברו הטוב דוד אלקלעי (קובי מאור), שמרוויח יותר ממנו על אותה עבודה, נשוי לגאולה (מיקי פלג-רוטשטיין) ומפוטר על ידי בעל המפעל אבירם גאון (אורי הוכמן) רק כדי לגלות שבעצם הוא עקר ושהתינוק הוא מחברו הטוב, שהוא מאומץ וילד לא רצוי גם על ידי אימו החורגת כמו גם ההורים הביולוגים, ושהוא גם הפסיד מליוני שקלים בטופס לוטו שלא שלח.
(התמונות בפוסט באדיבות "הבימה")
היום מצבם של חד מיניים קל בהרבה משהיה לפני עשרים ושלושים שנה ,אבל עדיין יש קושי רב לצאת מהארון בפני המשפחה והחברים, שלעיתים עדיין נגועים בהומופוביה ובדעות קדומות. הקושי הגדול ביותר הוא בדרך כלל בפני ההורים, שאולי ציפו למשהו אחר מילדיהם, וקשה להם לקבל את המציאות, מה גם שהקושי מתעצם בגלל הבדלי מנטליות ודור.
כזה הוא הסיפור ב"משפחה עליזה" – קומדיה מאת רון קלארק וסם בובריק שתורגמה על ידי ירון פריד, בוימה על ידי נתן דטנר, ומוצגת בתאטרון הלאומי "הבימה" והעלילה סובבת סביב דירה שקטה בניו יורק, בה חי בשלווה אורסון צ'יימברס (יואב דונט) עם בן זוגו גארסון הובארד (טל קלאי) – מטפל משפחתי במקצועו, ואליה מגיע בהפתעה גמורה אביו של אורסון- אוסקר צ'יימברס (בכיכובו של נורמן עיסא שמצליח לשלב מבטא מזרחי עם אזרחות אמריקאית ואופי פולני לחלוטין). הסיבה לביקור הפתאומי- אשתו של אוסקר, אימו של אורסון – שארלוט (רובי פורת שובל) ברחה עם אחיו יוליוס והשאירה אותו אומלל. הבעיה- אוסקר לא ממש יודע על הרומן ההומוסקסואלי של בנו, והדבר מהווה קרקע פוריה לאי הבנות ומהומה. כמובן שהאמת מתגלה עד מהרה, והתגובה לא קלה- לאוסקר קשה מאד לקבל את ההעדפות של בנו, והוא מנסה בכל דרך להפוך אותו לחובב נשים, בין השאר על ידי הבאת זונה (הילה שלו) שתנסה לפתותו.
המחזה "יהוא" של גלעד עברון (ובבימוי אילן רונן) מוצג בימים אלה על קרשי תאטרון "הבימה" ועובד על כמה רבדים.
בראשית ישנו הסיפור התנכ"י, מתוך שני פרקים בספר מלכים ב', שבהם מתואר איש צבא בשם יהוא, שמתחיל כחייל ועולה בסולם הפיקוד עד לרמת שר צבא שמופקד על ידי יהורם בן אחאב על השלטת סדר בכפרים ארמיים. הוא מעורב בהפיכה צבאית ובסופו של דבר הופך למלך.
"וימליכו כל-ישראל את-עומרי שר-צבא על-ישראל, ביום ההוא–במחנה. יז ויעלה עומרי וכל-ישראל עימו, מגיבתון; ויצורו, על-תרצה….. ויחזק העם, אשר אחרי עומרי, את-העם, אשר אחרי תבני בן-גינת; וימת תבני, וימלוך עומרי. … יעשה עומרי הרע, בעיני יהוה; וירע, מכול אשר לפניו. כו וילך, בכל-דרך ירובעם בן-נבט, ובחטאתו, אשר החטיא את-ישראל: להכעיס, את-יהוה אלוהי ישראל–בהבליהם. כז ויתר דברי עומרי אשר עשה, וגבורתו אשר עשה: הלוא-הם כתובים, על-ספר דברי הימים–למלכי ישראל. כח וישכב עומרי עם-אבותיו, וייקבר בשומרון; וימלוך אחאב בנו, תחתיו. "
זה בערך כל מה שכתוב על המלך עומרי בספר מלכים א' פרק ט"ז.
שלושת אלפים שנה אחר כך,בהצגה "מלך ישראל" , עומרי אחר, רווק בן 33 מרמת גן, שגר עם שותפה ועובד בשירות הלקוחות של "סלקום" מתחיל לשמוע קולות. ליתר דיוק, הוא רואה ושומע את המלך עומרי, זה התנכ"י שמגיע אליו עם פק"ל של גלימה, כתר ושפה ציורית קדומה (שבאורח פלא עובדת מצוין על בחורות עכשוויות).
כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.
ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!
אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .
סתיו תמיד משדר סיום – סיום הפריחה ואור השמש , התחלת הקיפאון. העלים נושרים, האדמה קופאת, הכל נרדם.
כשמדברים על תקופות בחיי אדם, הקיץ הם הנעורים, והזיקנה היא הסתיו שאחריו המוות – החורף הקר מגיע.
על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" עולים שני שחקנים, אחת קצת יותר מבוגרת, השני קצת יותר צעיר- ליא קניג ותומר שרון, ובמשך שעה ורבע רצופים ללא הפסקה, בוראים לנו עולם של ניגודים בין ההזדקנות לפוטנציאל, בין הזקנה לעור שעדיין חלק, בין ההווה לעתיד (או כפי שאומרת אלכסנדרה, דמותה של ליא במחזה "ההווה מראה לנו שאין עתיד". הכל ב"פתאום הגיע סתיו".
במרכז ישראל, שתי דקות מכל מקום, נמצאת יפו. ממלכה קסומה שהזמן בה עצר מלכת, וכמה שהיא קטנה, יש בה כל כך הרבה פינות חמד, שאי אפשר להאמין.
כאחת שגדלה במרכז, רק כשקראתי את "יפו" – הספר החדש של אלינוער רבין, הבנתי כמה אני עוד לא מכירה, וכמה כדאי שמהר מהר אגיע לביקור ועוד ביקור בסמטאות יפו.
את אלינוער רבין מכירים כולם ככוהנת אוכל וכותבת ספרי בישול מצליחים. עכשיו רבין החליטה להרחיב את היריעה, ובמקום להסתפק רק במתכונים, יצרה את "יפו" שהוא למעשה סוג של "כל מה שרצית לדעת על יפו ולא היה לך איך" – בעיקר מהזווית הקולינרית אבל לא רק. ב"יפו" יש אוצר בלום של מידע ותמונות יפיפיות על יפו מכל כיוון – הרחובות, גלריות האומנים, מקומות דת כמו כנסיות , בתי כנס ומסגדים, אתרים הסטוריים, חנויות מיוחדות – ואיך אפשר בלי מסעדות, בתי קפה וחנויות אוכל וממתקים?
כל הטוב הזה מוקף בתמונות של הים, הנמל, האווירה, האנשים – מהורים עם תינוקות בעגלה ועד דייגים שסימני הזמן והעבודה הקשה ניכרים בהם, בתי המלאכה, השכונות והמדרגות.
הצילומים היפיפיים הם של מיכל רביבו , ולכתיבת הספר חברו גם מומחים בכל התחומים כמו ד"ר איליה ליסננסקי שמתמחה בכנסיות ובמסגדים של יפו, אברהים אבו שינדי מנהל המרכז הקהילתי היהודי ערבי, השף חנן שגיא ועוד אנשים רבים וטובים שתקצר היריעה מלציין.
כשדפדפתי בספר גיליתי המון אוצרות, בין השאר על "בית ההבראה לצעצועים" הקסום ברחוב האנגר 2, שבו מתקנים ומציגים צעצועים מכל העולם, עתיקים ונוסטלגיים, "מסעדת אלדין" במפרץ שלמה 5, שבה מרק פירות הים העשיר הוא להיט בכל השנה, הגר הצורפת , נכדה לצורף שעלה מתימן, שנמצאת בכיכר קדומים 1 ואפשר למצוא אצלה תכשיטים מקוריים ואישיים ,תאטרון הסימטה- תאטרון שוליים שנמצא ברחוב מזל דגים 8 והוא בן שלושים שנה ומיוחד בחללים שלו שמאפשרים קשר קרוב עם השחקנים והעלילה, ואיך אפשר בלי המתוקים של "פיס אוף קייק" ביהודה הימית 17? קדאיף, עוגות, סברינות, עוגיות, לחמים, הכל שם והכל רק להגיע ולהנות.
כמובן שלא יכלתי לספור כאן את כל האוצרות שיש ב240 העמודים של הספר, אבל רק זה כבר עושה חשק לעלעל, לקרוא, לבחור מסלול ותוך דקות מהמרכז (ושווה לבוא גם מהצפון והדרום לבילוי יום שלם, גדוש ועשיר ביפו), כבר להיות בעולם של טעמים , ריחות, מרקמים והסטוריה.
אלינוער רבין טיילה רבות ביפו בילדותה, שם היא מתגוררת בחמש עשרה השנים האחרונות, ועכשיו חולקת עם הקוראים את הסודות של יפו, הסמטאות, והיהלומים הנסתרים.
מחיר- 110 שקלים, מקסים גם כמתנה.
בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.
כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).
כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.
(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).
ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.
אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.
בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.
לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.
בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.
כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.
השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.
ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.
כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".
דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.
עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.
אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.
אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.
אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.
במאי ההצגה- משה קפטן.
עוד פרטים ב-
http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99