טנסי וויליאמס היה כותב סוער. כך גם הדמויות שלו. מחזות רבים שלו הפכו לסרטים מצליחים, ובמקביל המשיכו להיות מוצגים על במות.

כשאנו אומרים "חשמלית ושמה תשוקה" – אוטומטית אנו נזכרים במרלון ברנדו וויויאן לי, שניהם שיחקו גם בהפקות תאטרליות של המחזה וגם בסרט המפורסם, ושניהם הציבו רף גבוה מאד למי שבא אחריהם.

התאטרון הלאומי "הבימה" משתף פעולה עם התאטרון הקאמרי של תל אביב, ומעלה כעת על הבמה את ההפקה החדשה של "חשמלית ושמה תשוקה" בכיכובם של יבגנייה דודינה ועמוס תמם.

הסיפור עוסק מתרחש בניו אורלינס של שנות הארבעים, בשכונה מעורבת של מהגרים, כשבלאנש האריסטוקרטית (יבגניה דודינה) מגיעה לבית אחותה סטלה (אנה דוברוביצקי) ובעלה סטנלי (עמוס תמם) כדי להרגע מהתמוטטות עצבים אותה חוותה בגלל מותו של בעלה. בלאנש נדהמת מהעולם העלוב בו חיה אחותה, אחרי שהתרגלו לוילה המפוארת של הוריהן, ועוד יותר מהעובדה שסטלה אוהבת את החיים האלה ואת החיספוס והגסות של בעלה סטנלי, שמבלה את ימיו במשחקי פוקר ושתיה. עד מהרה מסתבר שבלאנש היא לא בדיוק מה שהיא מספרת…

בלאנש הנויירוטית והמעורערת מנסה להתחיל קשר עם מיטש- אחד מחבריו הטובים של סטנלי, אבל ההתערבות שלו מובילה לשרשרת אירועים ששיאם בלילה שבו סטלה יולדת את תינוקה, וסטנלי ובלאנש נשארים לבדם בבית.

אחד הדברים שמאד מיוחדים בהפקה הוא העדר התפאורה- למעשה אין כלל בית, יש רק קיר גרפיטי, ואת תפקיד רוב הרהיטים מגלמים שחקני רקע, שמחזיקים חפצים או יוצרים קירות בגופם. השחקנים הללו גם משמשים הרבה פעמים הקול הדובר שמספר על התקדמות העלילה, מעבר הזמן ותיאורים שונים, וגם מהווים את ההזיות והזכרונות של גיבורים, בעיקר בלאנש ומכניסים אותנו לעולמה הפנימי.

המוסיקה המצויינת משתלבת עם משחקי תאורה שיוצרים תחושות שונות, אם מדובר בטירוף, אם מדובר בהזיות או באלימות.

יבגנה דודינה נותנת משחק מצוין, כשהיא נודדת בין שפיות לטירוף, בין פלירטוט לסרקזם, ובין יופי לעליבות. עמוס תמם מתמרן גם הוא בין הבעל המושך והאוהב, לבין המפלצת האלימה שבוקעת ממנו ללא שליטה, שעדיין מצליחה לגרום לאשתו להשאר עימו ולאהוב אותו למרות הכל. הוא מצליח לשחזר את האקסטזה בנקודה המפורסמת ביותר במחזה (ובסרט) – כשהוא זועק "סטלה!!!" מתוך שילוב של שיכרות, ייאוש, אהבה ואלימות.

עוד נקודה חשובה- בתחילת ההופעה מציינת הקריינית שכל חומרי הצבע שמשתמשים בהם לצורך הגרפיטי, הם מחומרים טבעיים ובלתי רעילים, וכל הסיגריות שמעשנים על הבמה (ושהן חלק חשוב בעלילה) הן סיגריות ללא ניקוטין וטבעיות בלבד, כך שהשחקנים לא נפגעים מהתפקיד.

הבמאי הוא אילן רונן, את הנוסח העברי כתבה רבקה משולח, ובצוות השחקנים ניתן למצוא גם את פיני קידרון ואלון דהן שמתחלפים בתפקיד מיטש – המחזר החדש של בלאנש, יוניס- השכנה טובת הלב – מיקי פלג רוטשטיין , ואנשי השכונה- דיוויד בלינקה, רותם קינן, רוי סער, אייל שכטר, הראל מוראד, ליאור זוהר ואסף שגב.

משך ההצגה שעתיים ללא הפסקה, ואת התאריכים ופרטים נוספים ניתן למצוא ב –

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%AA%20%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%A7%D7%94

הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".

העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.

אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.

זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.

מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.

העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.

הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.

פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.

המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.

מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.

הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.

עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0

בשנות השמונים היו סדרות כמו "שושלת" ו"דאלאס" מאד פופולאריות בישראל. העלילה תמיד נסובה סביב הורים עשירים וילדיהם – הטובים והרעים, החמדנים והרכים וכל הדילמות הנכנסות לחיים של אנשים כשהאהבה מתערבת בענין ואיתה "החבילה" של בני משפחה נוספים.

(הצילומים באדיבות "הבימה").

העלילות הללו לא חדשות, ולמעשה עתיקות מאד. כך בדיוק מתנהלת העלילה ב"מירל'ה אפרת" בגירסה החדשה של תאטרון "הבימה" שמדברת על אישה עשירה בשם מירל'ה אפרת, אלמנה שמנהלת ביד רמה עסקים רבים (בגילומה של גילה אלמגור), המשרתת האישית שלה מחלה (סנדרה שדה), מנהל העסקים שלה שלמון (שמיל בן ארי) וחיה עם שני בניה יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי). הבעיה מתחילה כשיוסל'ה משתדך לשיינדל'ה (הילה פלדמן) ומירל'ה מגלה שמדובר בבחורה שהיום היו מכנים בסלנג העכשווי כ"ביץ'" שעוד מביאה לנישואים את הוריה החמדנים (מיכאל כורש בתור האב נחומצ'ה ואשתו חנה דבורה בגילומה של רותי לנדאו). מפה לשם הפיצוץ הוא רק ענין של זמן ולבסוף מירל'ה מאבדת הכל לבני משפחתה ומחליטה לעזוב, עד ששנים אחר כך, הנכד שלוימל'ה, (שמגולם בידי ארבעה ילדים שונים, אינני יודעת איזה מהם היה בהצגה שבה נכחתי, וחבל מכיוון שהוא היה מקצועי מאד) מתחנן שתחזור ותחדש קשרים איתו ועם המשפחה. איך מגיבים על כך יוסל'ה ושיינדל'ה? האם תתרצה מירל'ה? האם באמת יש רעים מוחלטים וטובים מוחלטים בכל הסיפור?

על גילה אלמגור כבר נכתבו מילים רבות, הגברת הראשונה של התאטרון העכשווי שנכנסת לנעלי שחקניות גדולות שקדמו לה בהפקות ביידיש וכן בהפקות בעברית כמו חנה רובינא בגירסה הראשונה בעברית ב1939 ואחר כך ליאה קניג ומרים זוהר. בגרסה הנוכחית, בבימויו ועיבודו של חנן שניר, היא משלבת את הדמות הקלאסית של התאטרון היידי, עם הטאץ' המוכר שלה ויוצרת דמות מלכותית מצד אחד, אבל אחת שיודעת לוותר כשצריך לשמור על אחדות המשפחה גם כשזה עולה לה בהכל.

עוד בלטו בהופתעם סנדרה שדה בתפקיד המשרתת הנאמנה שהולכת אחרי גבירתה ובעצם אין לה חיים מלבדה מכיוון שהיא עגונה, והיא מוכנה לספוג הרבה כדי שגבירתה תהיה רגועה ושלווה, שמיל בן ארי בתפקיד שלמון איש העסקים שאנו לא בוטחים ביושרו בהתחלה אבל לומדים שיש דברים הסמויים מן העין ויש בו יותר ממה שחשבנו, והילה פלדמן שנבחרה בעבר ל"שחקנית המבטיחה של השנה" שמוציאה מעצמה רשעות אכזרית ביחסה לאישה המבוגרת שהכניסה אותה לביתה, ולבסוף אנו מגלים מה למעשה גרם לה להתנהג כך.

את הטאץ' המשעשע נותן מיכאל כורש בתפקיד החותן השיכור.

לדף המידע של ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6227&levelId=63141&itemType=0

סיפור פיגמליון מדבר על יצירת האישה המושלמת. את הסיפור הזה לקח לפני מאה שנים המחזאי ברנרד שואו והפך אותו ל"גבירתי הנאווה" – מחזה בו הופכים אישה פשוטה לאישה מושלמת.

המחזה הפך למחזמר, הועלה בגרסאות שונות ברחבי העולם וזכה להצלחה רבה, ועכשיו יש הפקה חדשה בתאטרון "הבימה"- כשלנעלים הגדולות של קודמותיה בתפקיד אלייזה דוליטל – רבקה רז, ריטה ומירה עווד, נכנסת שני כהן ומוכיחה לנו שהיא הרבה יותר מקומיקאית.

העלילה עוסקת בשני מומחי דיאלקטים – פרופסור היגינס (נתן דטנר) וקולונל פיקרינג (דוב רייזר) שנפגשים ברחבת התאטרון ושמים לב למוכרת פרחים עניה – אלייזה דוליטל (שני כהן) שיושבת על המדרכה ומדברת בהיגוי מזעזע, בסלנג מוזר ובקולניות. השניים מתערבים- פרופסור היגינס טוען שיוכל לקחת את הנערה וללמד אותה להיות ליידי מושלמת, כזו שלא יבחינו מה מוצאה וקולונל פיקרינג מפקפק בכך. אלייזה עצמה , שמתרשמת מהפרופסור, מחליטה לקחת שיעורי דיקציה כדי להגשים את חלומה לפתוח חנות פרחים ובכך הופכת לפרוייקט של הפרופסור שלוקח אותה לביתו ועושה לה טירונות של לימוד אנגלית גבוהה. בדרך יש גם הכרות עם המשפחה של הפרופסור, מחזר צעיר (אדם להב שמגיע היישר מ"דה וויס" לתפקידו הראשון בתאטרון רפרטוארי), מרוצי סוסים על כל ה"שואו" שלהם וכמובן הנשף הקובע מי ינצח בהתערבות.

המחזמר עשיר מאד, כולל המון רקדנים שהופכים אותו לסוג של לאס ווגאס, השירים המוכרים והמוכרים פחות, והופעה מבריקה של פיני קידרון בתפקיד אלפרד דוליטל, אביה השיכור של אלייזה.

כשצפיתי בהצגה הופתעתי מיכולותיה הקוליות של שני כהן, שאני רגילה אליה כקומיקאית בעיקר וכאן היא הפתיעה בביצועים מוסיקליים. בקהל נכחו ילדים רבים שהוכיחו שבחנוכה הקרוב לא צריך לרוץ לכל ה"פסטיגלים" עם הדוגמניות המרקדות, אלא אפשר לספוג תרבות ביחד עם חינניות ועושר.

תפקידים בולטים אחרים יש גם לרובי פורת שובל בתור סוכנת הבית של פרופסור היגינס, ומרים גבריאלי כגברת היגינס, אימו של הפרופסור.

התרגום של המחזמר הוא של דן אלמגור ושרגא פרידמן, שעשו עבודה מרהיבה בהפיכת האנגלית הקוקנית של אלייזה לעברית תואמת מבחינת הרמה הלשונית, תוך יצירת משחקי מילים משעשעים.

אי אפשר כמובן להתעלם מהתלבושות המרהיבות והתפאורה העשירה שמלווים את המחזמר .

רק הערה חשובה – אורך ההצגה 3 שעות כולל הפסקה, וחשוב לשים לב לפרט הזה כשבאים עם ילדים ולהערך בהתאם.

בהצגה שאני נכחתי בה, הקהל הביע את הערכתו במחיאות כפיים בעמידה לצוות השחקנים הנרגש.

דף ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6327&levelId=63141&itemType=0

* הצילומים באדיבות אתר "הבימה".

צילום: הבימה.

בשיתוף פעולה עם תאטרון חיפה, משחק אבי קושניר את התפקיד הראשי ב"החייל האמיץ שוויק" – עשרים שנה אחרי ההפקה האחרונה. עיבוד חדש, במאי חדש (משה נאור) וצוות חדש (חוץ מאבי קושניר משחקים בין השאר גם נתי רביץ, שמעון כהן, איציק כהן, ג'סאם עבאס, ריקי בליך ועוד) לסיפור שליחו לא נס גם אחרי שנים רבות מכתיבתו על ידי ירוסלב האשק הצ'כי, ורלוונטי גם למציאות של היום.

העלילה בקצרה – השנה היא 1914, כשיורש העצר האוסטרו-הונגרי נרצח בסרייבו באירוע שיחל למעשה את מלחמת העולם הראשונה. יוזף שוויק, סוחר "כלבים משומשים" מביע את דעתו הרחק משם, בפראג והיא נקלטת באזניו של סוכן חרש ומשם שוויק מתגלגל לצבא, ותמימותו היא המסבכת אותו מצד אחד וגם מגינה עליו מהצד השני.

ההתחלה היא יותר קומדיה של טעויות שסובבת סביב האדם הקטן  שוויק, והפרנסה שלו כנוכל שחוטף כלבים ומוכר אותם ללקוחות תמימים תוך שהוא משקר ומתכמן ואז מתגלגל לאיטו לתוך מערכת גדולה, חלקה מרצונו (כי הוא רוצה להתגייס ממניעים פטריוטיים) וחלקה לא מרצונו (כשמה שהוא אומר או עושה רק מסבך אותו יותר ויותר) כשבחלק השני של ההצגה התוכן כבר נרחב יותר, גדול יותר וכולל את המערכת השלמה שבתוכה סובב שוויק והופך את כל מה שהוא רק יכול, רוב הזמן בלי כוונה.

צילום: הבימה.

האסוציאציה הראשונה שהיתה לי מדמותו של שוויק היא הילד שצועק "המלך הוא עירום". שוויק, טיפוס מבדח מצד אחד ודי מעצבן מהצד השני, מצליח להפשיט את הדמויות מהפוזה שלהם, אם זו פוזה של אדם חשוב או אדם חכם, ולהוכיח שבעצם כמה שחושבים שהוא האדיוט, הוא זה שמגלה את האמת העירומה.

דמותו של שוויק, דווקא בגלל תמימותו, מביעה דעה חריפה על כל המוסדות – הצבא, הממשלה, הכנסיה, הפוליטיקה והביורוקרטיה.

מהסאטירה הזו נולד המשפט המפורסם "ניפגש בשש אחרי המלחמה".

צילום: הבימה.

בהפקה החדשה השתנו פרטים והמגע של האישיות של אבי קושניר נותנים אופי חדש לדמותו של שוויק תוך נאמנות לקווים המקוריים של העלילה. הופעה חזקה מאד ישנה גם לג'סאם עבאס שמצליח להיות מפקד אירופאי עם טאצ' מזרחי דומיננטי שרק מדגיש את האישיות הקלילה יותר של שוויק.

עוד מידע על ההצגה-

http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6189&levelId=63141&itemType=0