חג הפסח ממש בפתח ואחד הכללים החשובים שלו הוא המנעות מאכילת חמץ. גם מי שלא ממש מקפיד במהלך השנה, מכבד את מצוות החג ומעדיף מוצרים כשרים לפסח נטולי חמץ.
עד לא מזמן מגוון המאפים הכשרים לפסח היה קטן ומאופיין בעיקר ב"עוגיות בוטנים" ו"עוגיות קוקוס" שהרבה פעמים מתאימות יותר כתחתית לכוס מאשר כעוגיה.
ההפתעה של הפעם היתה ארבעה סוגי ממרחים – ממרח זיתים ירוקים, ממרח זיתים שחורים, ממרח עגבניות מיובשות וממרח פסטו.
כשהחזקתי את המוצרים הבנתי שלמרות שהצנצנת נראית זכוכית, היא בעצם פלסטיק וקלה בהרבה.
ההברגה של המכסה היתה מאד פשוטה לפתיחה, ולא היה צריך להאבק איתו ומתחת היתה שכבת ניילון שהגנה על המוצר מפני הישפכות. לא הצלחתי להסיר עם האצבעות והציפורניים, ואז עברתי לטקטיקה פחות עדינה ופשוט נעצתי סכין מסביב והסרתי את העטיפה.
מבחינת הממרחים עצמם – המילה "ממרח" אולי קצת מטעה כי אנחנו ישר חושבים על משהו במרקם של ממרח שוקולד למשל, בעוד שבעצם כל ארבעת הטעמים הם סוגים של פסטו מבחינת המרקם, כלומר משהו טחון, מעורב עם שמן, כך שאם מורחים על לחם, מקבלים גם שלולית קטנה של שמן מסביב, והטיפ שלי הוא כשמרימים מהצנצנת את הכמות שרוצים למרוח על לחם, להטות את הכפית פנימה כך שהנוזלים המיותרים יחזרו לצנצנת וישאר לנו חומר יותר יציב.
מבחינת הטעמים, גם בעינים עצומות ניתן היה להרגיש מה כל ממרח , ולמעשה גם בלי כיתוב יכלנו לדעת כי הטעמים היו טבעיים מאד ודומיננטיים.
התגברתי על החשק פשוט לאכול בכפית ובמקום זה הלכתי על משהו מהיר לארוחת ערב.
הפשרתי כמה דקות שני עיגולי מלוואח של שופרסל כמובן, (לא להפשיר יותר מדי שלא ייצא רך מדי).
בהתחלה שמתי על דף אפיה עם קמח, אבל זה היה מיותר כי זה לא נדבק, מספיק היה הדף בלבד. בכל מקרה, חתכתי למשולשים כמו שחותכים פיצה, בכל קצה עליון של משולש שמתי ממש קצת מהממרחים השונים, וגלגלתי כמו רוגלעך. התנור בנתיים התחמם על 180 מעלות. שמתי את המאפים שלי על נייר אפיה נוסף בתבנית, מרחתי מלמעלה בביצה טרופה ושמתי על זה כמה גרגרים בודדים של מלח גס. אפשר כמובן גם קצח, שומשום או מה שאוהבים.
אפיתי בערך עשרים דקות (צריך לבדוק לפי התנור) עד שיצא שחום עדין, לא חום שרוף. הוצאתי, נתתי לזה להרגע לעשר דקות, ואז טרפנו את זה בשניות.
(בתמונה למעלה – לפני האפיה, בתמונה למטה – המנה המוכנה)
הממרחים מחזיקים שבועיים במקרר אחרי הפתיחה, ואני מתכננת לקנות פסטרמה ולעשות סנדוויץ מושקע עם אחד הממרחים, כנראה הפסטו, ביחד עם הבשר, חסה, אולי אפילו קצת בצל. מהזיתים הירוקים והשחורים אני מתכננת לעשות רוטב פשוט לפיצה, במקום רוטב עגבניות.
בקיצור ,יש שלל גדול של רעיונות שאפשר לעשות מהממרחים, שכפי הנראה במקרר שלי לא ישרדו את השבועיים. גם יומיים לא כל כך בטוח.
כשאומרים לי "תימן" האסוציאציות שלי הן תמיד יזהר כהן, שושנה דמארי, עפרה חזה והדוד הזה עם הפאות שמתופף על פח.
(כן, את החולצה של יזהר כהן באמת היתה לי בשנות השבעים…).
כשהגעתי לחטיבת הבינים הכרתי גם את הטעם התימני, אצל חברה מבית הספר שקראו לה אורית ז. לאורית היתה אמא שהיתה מכינה את המלאווח הכי טעים, ושולחת איתה לבית הספר. כמובן שאורית נשארה מאד רזה כי כולנו טרפנו לה את המלאווח.
אחר כך באה תקופת "נאפיס" עם ה"זיווה" וכל שאר מטעמי הבצק, ובזה הסתכמה החוויה התימנית שלי.
עכשיו "שופרסל" החליט להחזיר לי את האווירה, באמצעות סוגי ג'חנון שונים, ומלאווח.
היו לי כמה אתגרים בענין – קודם כל כי ה"ג'חנון לאפיה" הוא באמת לא בשבילי. לאפות משהו שמונה שעות בתנור זה לא מעשי עבורי כי אני לא נמצאת בבית שמונה שעות רצוף, ובלילה אני לא רוצה להשאיר תנור דולק. גם פלטה של שבת אין לי. אז לגבי זה, אני אעביר לחברים ואבקש מהם חוות דעת מאוחרת יותר.
מילת הקסם "למיקרוגל" על האריזה השניה של הג'חנון, כבר נשמעה לי יותר הגיונית. ג'חנון מוכן שצריך רק לחמם. עשיתי בדיוק לפי ההוראות, כולל הצעת ההגשה , שמתי שתי יחידות במיקרוגל, בכלי מכוסה, (עשיתי חשבון שאם יחידה אחת דורשת חמישים שניות, אשים את שתי היחידות ביחד כשתים וחצי דקות, כי הן תופסות יותר נפח. החישוב היה מצוין, הג'חנון עבר ממצב קפוא למצב מבושל ולוהט בדיוק).
בנתיים פשוט ריסקתי עגבניה באמצעות פומפיה וקישטתי קצת עם פטרוזיליה (כי ככה זה על העטיפה). במקביל בישלתי שתי ביצים קשות (הפטנט שלי לביצים מושלמות ולא מתפוצצות – לשים במי הבישול גם כמה גפרורים בלי הראש כמובן, איכשהו זה שומר על הביצים שלמות).
התוצאה היתה טובה מאד, ארוחה שכללה את שתי היחידות פלוס שתי ביצים קשות פלוס רסק מעגבניה אחת, השביעה אותי מעל ומעבר. יכול להיות שג'חנון שאפוי באמת שמונה שעות בתנור הביתי עם הסיר המיוחד והכל, יהיה טעים יותר מאשר ג'חנון קפוא שעבר חימום במיקרו, אבל במקרה שלי, שבו אין מצב שאני עושה משהו כל כך איטי, גם מה שיצא מהמיקרו היה טעים ומשביע רצון. (אני מעולם גם לא טעמתי ג'חנון ביתי, כזה שעושים גם את הבצק מההתחלה ואז אופים אותו זמן ארוך, כך שאין לי בסיס להשוואה).
המלוואח היה קל יותר- מכיוון שאת זה אני מכירה מאחר וכשהבן שלי היה קטן, הוא מאד אהב מלאווח עם עגבניות מרוסקות. למעשה, כשלקחתי את המלוואח מהסופר כבר חשבתי על לעשות קרואסונים עם מילוי שוקולד, או לחילופין על נקניקיות ההודו השמנמנות שמחכות שאהפוך אותם ל"משה בתיבה". כשהגעתי הביתה ראיתי שאין שוקולד, ושגם הנקניקיות ברובן חוסלו. ואז הבן ראה את המלוואח ואמר "שנים שלא אכלתי את זה, אני רוצה את זה כמו פעם!" ובכך חסך לי את הדילמה.
כשהתכוונתי להכין את המלאווח שמתי לב שבניגוד למתחרים, אין אופציה של הכנה בתנור וזה חבל, כי אני יודעת שבתכלס אפשר (עובדה שמהבצק אפשר להכין מאפים שונים לפי מתכונים שראיתי באינטרנט) וכי אפוי תמיד יותר טוב ממטוגן מבחינה בריאותית, מבחינת הנוחות (כי גם לבן נוח יותר לזרוק לתנור מאשר לעמוד לטגן) וכי בגירסה האפויה העלים נפרדים יותר והבצק אוורירי ותפוח יותר מאשר בגירסה המטוגנת.
בכל מקרה, הכנתי לפי ההוראות את הגירסה המטוגנת. במקור כתוב "לשים במחבת חם עם מעט שמן " (לא ידעתי כמה זה מעט, חיממתי קצת יותר מדי וזרקתי חלק כדי שלא יהיה כל כך ספוג שמן). היה כתוב "לטגן כשלוש דקות מכל צד על אש בינונית". על האש הבינונית שלי, אחרי כשתי דקות זה כבר התחיל להישרף , אז סך הכל זה לקח פחות זמן.
גם פה הכנתי כמו שהילד אוהב, עם עגבניה מרוסקת. במבחן הטעם הוא אמר שהיה טעים וכששאלתי אם זה יותר טעים מאשר מה שהוא היה אוכל כשזה הוכן בתנור, הוא אמר שהוא לא זוכר אבל ננסה בפעם הבאה . (על האריזות של המתחרים כתוב שזה בחום של 180 מעלות, משהו כמו עשר דקות?).
כאמור, את גירסת הג'חנון לאפייה לא ניסיתי, אם חברים שלי ינסו, אעדכן פוסט זה. בכל מקרה, זה של המיקרו היה טעים, וחוסך את כל הזמן והמאמץ.