ההסטוריה של מדינת ישראל רוויה במאבקים וקרבות, וחיילי צה"ל הם חוד החנית בשמירה על חלקת אלוהים שלנו.
לאורך השנים האזרחים שבעורף התגייסו לפנק כמה שיותר את הלוחמים ולתת להם רגעים נעימים כדי להקל עליהם את עול המלחמה.
במלחמה הנוכחית מעבר לאוכל של מיטב הבשלנים והשפים יש גם מקלחות ניידות, מכונות כביסה, שירותי תפירה ומה לא, לצד הקלאסיקה- חבילות פינוקים שנשלחות "לחייל אי שם".
(קרדיט לצילום למעלה- אנטולי קריניצקי.)
שולחנות חג חגיגיים במיוחד נפתחים בכל בית לכבוד חג השבועות, חג המקדש את הטבע והצומח. "סלינו על כתפינו" אומר השיר, והסלים מלאים בפירות עסיסיים, טעימים ובריאים.
חג הפסח ממש בפתח ואחד הכללים החשובים שלו הוא המנעות מאכילת חמץ. גם מי שלא ממש מקפיד במהלך השנה, מכבד את מצוות החג ומעדיף מוצרים כשרים לפסח נטולי חמץ.
עד לא מזמן מגוון המאפים הכשרים לפסח היה קטן ומאופיין בעיקר ב"עוגיות בוטנים" ו"עוגיות קוקוס" שהרבה פעמים מתאימות יותר כתחתית לכוס מאשר כעוגיה.
אם יש רוטב אחד ניצחי שאנחנו משתמשים בו לכל דבר בערך, בעצמו או כמרכיב במנה – זה הקטשופ. הבעיה שזה מתחיל לשעמם באיזשהו שלב ומחפשים ככה את הטעם השונה, המשודרג, שמחדש אפילו את המנה המשעממת שהכנו מליון פעם.
כזה הוא רוטב השזיפים של "נפטון" – שמתאים לכל שימוש- כמו שהוא, או לבישול, הקפצה, מטבל, מרינדה, כל מה שמתחשק.
האגדה מספרת שביריד אמריקאי אחד למוכר הגלידה נגמרו הכוסות והוא פנה לדוכן הסמוך שבו מכרו וופל, לעזרה. זה הסיפור שמסתובב על "איך הומצא גביע הגלידה". אם זה נכון או לא, גלידה בגביע היא הכיף האולטימטיבי מכיוון שבמקום להתעצב שנגמרה הגלידה, יש לנו עדיין גביע מלא וספוג בטעמים, מעין שניים במחיר אחד. אז יש כאלה שמלקקים את הגלידה עד גובה הגביע ואז מתחילים לכרסם אותו ולאכול במקביל, יש כאלה שאוכלים מתוך הגביע בעזרת כפית ואז מנשנשים אותו בסוף, ושמעתי גם על כאלה שנוגסים בגביע מלמטה ויוצרים חור קטן דרכו אפשר לשאוב את הגלידה שנמסה וירדה למטה.
אחד המטבחים האהובים ביותר בישראל הוא המטבח האיטלקי ובצדק- פסטות טריות, רטבים, מאפים ויין טוב, הכל מסתדר על השולחן לארוחה טעימה, עשירה ומפנקת, שמאחדת את המשפחה בדיוק כמו בכפרים הקטנים בטוסקנה שאחרי הבציר.
התפריט האיטלקי בישראל כבר מזמן התרחב מ"ספגטי עם רוטב עגבניות" למבחר ענק של פסטות שמתחברות עם סוגי רטבים שונים ושלצורות שלהן יש משמעות רבה ביחסים עם הרטבים.
הסופרבול, דונלד טרמפ, שדרות פנסילבניה 1600, , מייקל ג'קסון, פסל החירות, הדוד סם, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, התפוח הגדול, הוליווד, – אלה חלק מהאסוציאציות שעולות לנו בראש כשאנחנו חושבים "אמריקה". ואם חושבים על טעמים אמריקאים- זה ההודו שאוכלים בחג ההודיה עם רוטב הקרנברי, זה ה"על האש" של יום העצמאות, זה פאי התפוחים וליקר הביצים, ההמבורגר והנקניקיה, וכמובן השלישיה המנצחת- חמאת בוטנים שמככבת בכריכים של כל הילדים (ושל אלוויס פרסלי כשהיה חי), בראוניז שילדים היו מפלחים מהמטבח בפרוורים, ועוגת גבינה שקיבלה גרסאות רבות כולל "הניו יורקית" , כשיש אפילו רשת מסעדות אמריקאית שכל התמחותן היא עוגות גבינה שונות (זוכרים את "פני" מ"המפץ הגדול"?).
כשנכנסים לאחד הסניפים של "גאיה קוסמטיקס" רואים את הקירות מעוטרים באבן. היא לא שם רק לקישוט, היא לב ליבו של קו המוצרים של "גאיה קוסמטיקס" , שמבוסס על רכיבים טבעיים בלבד- כמו מיקה (שהוא נציץ – קבוצה של מינרלים טבעיים ), טיטניום דו חמצני (מסנן קרינה טבעי), ואבץ (סופג לחות ומרפא את העור) ועוד.
כמה עובדות:
קודם כל- כולנו קודם כל אוכלים עם העיניים, האוכל צריך להיות יפה ומזמין כדי שנתגרה לאכול אותו. שנית- לפחות בענין פירות- כולנו די עצלנים, להתחיל לקלף ולפרוס נראה מסובך מדי . שלישית- כמה אפשר לשבת בכינוס עובדים ולאכול את אותן בורקס? רוגלעך בהרמות כוסית, פיצה בישיבת צוות? מה עם משהו יותר טעים, יותר יפה ויותר בריא?
אז כדי לפתור את הדילמות האלה ועוד הרבה אחרות- מתייצבת לעזרתנו עדן בן חיים מ"פריליק"– משלוחים של כל מה שטעים בפה וכיף בעיניים, לאירועים מיוחדים וגם ליומיום.
כשאבי סופר ויותם בן אלט הוזמנו לחתונות וראו שם סושי, הם לא ציפו להרבה וגם לא התאכזבו- "נו, סושי של חתונות" כלומר משהו שעמד הרבה זמן, ובעיקר נוהל על כמות ולא על איכות. "אז למה לא לעשות סושי איכותי גם אם זה לאירועים?" היתה המחשבה הבאה ,ומשם קצרה הדרך היתה ל"בלאק אנד וויט" –שירות דוכן סושי גורמה נייד וכשר לחתונות ואירועי יוקרה.
הדגש הוא על סוגי סושי טריים ואיכותיים (כשחומרי הגלם מגיעים מהסביבה הקרובה מאד כך שהם מגיעים בשיא טריותם), בסוגי הכנה שונים (כמו דגים טריים ונאים, אפויים, מטוגנים, רולים, סנדוויצ'ים וכל קומבינציה כשרה שתעלה על הדעת, ביחד עם מנות טבעוניות).
